שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן ס
למאיר ובא קראתי, בן גרני ומדשתי, צפר הנעמתי, עדני העצני סוכתי שמעתי תרעתי היניהו תלמידי הרב המופלג המאה"ג מעוז ומגדל כש"ת מו"ה מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א ה' עליו יחי':
מלתי כבר אמורה במכתבי הקצר שאין דעתי נוטה להקל לכוף המומר לגרש אפי' עד שיאמר רוצה אני ושכ"כ הגאון בית מאיר ועצתו נכונה להשתדל אצל השרים שיחייבו אותו לתת לאשתו מזונותיה וכל חיובי בעל לאשתו ואז ממילא יתרצה לגרש כן יעץ הגאון הנ"ל וגם בתשו' עבודת הגרשוני אוסר לכוף למומר מאחר דמייתי ב"י סי' קל"ד והרמ"א סי' קנ"ד ב' הדיעות ולא הכריע מי יקל ראש באיסור א"א ולא באתי עתה אלא לפרש דברי הפוסקים אשר מעלתו בנה עליהם מצודות אמרתי לפרש ולברר ההלכה כיד ה' הטובה עלי וה' יעזור לי:
בהגהת מיי' פ"ב מגירושי' אות ד' העתיק לשון התרומה וסמ"ג וכן העתיקם במרדכי פ' המגרש דלענין השנוי' במשנתינו דכופין להוציא וכן מומר בשכופי' ע"י גוי כופין אותו עד שיאמר רוצה ומסיים בסוף דבריו לענין כפיית מומר עיי' פכ"ה מאישות והכוונה כי ההגה' לא העתיק אלא ללמוד ממנו דע"י גוים נמי כופי' על דעת ישראל ולאפוקי דלא נפרש סיפא דמתני' ובגוים חובטין ואומרי' עשה מה שישראל אומר לך אפסולא דרישא קאי קמ"ל דלא ונ"מ לענין השנויי' במשנה סוף המדיר יוציא ויתן כתובה אבל לענין מומר לא ס"ל להג"ה כתרומה וסמ"ג ע"כ הראה מקום לעיי' פכ"ה מאישות דשם נאמר בשם מהר"ם מר"ב דאין כופין מומר ועובר על דת וראי' מדלא נקטה מתני' ס"פ המדיר רשע בכלל אותן שיוצי' ויתן כתובה וטעמא משום טב למיתב טן דו אבל אם עבר חרם נגד האשה כגון שלא להכותה וכיוצא בזה כופי' להוציא:
והנה פר"מ שפך סוללה על דברי מהר"ם הללו חדא מאי ראי' מדלא נקטה מתני' מומר דלמא משום דה"ל איסורא בלא"ה לכל הפחות איסורא דרבנן להבעל למומר וכי היכי דלא נקטה שניות לעריות ה"נ לא נקטה מומר אלו דבריו ואני אומר בודאי אין לנו שום ראי' ברורה לומר דבעילת מומר אסורה כבעילת נכרי רק דאפשר למימר הכי ולמדחי ראיי' מהר"ם אמנם הוא דקדק בקושייתו מדוע לא נקטה מתני' רשע כופי' להוציא ולא כ' מומר רק רשע וכוונתו מבוארת דודאי לומר שכופי' מומר להוציא משום דהוה בעילת איסו' זה בודאי לא ברירא אך לכופי' להוציא משום שמא מכשיל אותה בבעילת נדה וכדומה כמ"ש מרדכי פ' החולץ ולזה הביא ראי' מדלא תנן במתני' רשע דלענין זה מ"ש רשע ממומר:
אבל מה שצל"ע גדול הא בב"ק קי"א ע"א אמרי' ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין טב למיתב ואפ"ה קחשיב מתני' ס"פ המדיר ואלו שכופי' להוציא מוכה שחין ש"מ דטב למיתב לא מועיל לענין כפי' להוציא ופשוט דטפי איכא למימר טב למיתב במוכה שחין ממה שנאמר טב למיתב עם מומר שהרי במוכה שחין פשיטא להש"ס דב"ק סברת טב למיתב ובמומר מספקא להר"מ במרדכי פ' החולץ ואזיל לחומרא הן אמת רש"י בב"ק מפרש טב למיתב עם הבעל שהוא לא הי' מוכה שחין אבל הר"מ פ' החולץ מפרש לי' אהיבם שהוא מוכה שחין או מומר ע"ש וא"כ ק' השתא במוכה שחין כופין אע"ג דפשיטא דטב למיתב מכ"ש דבמומר לא יועיל טעם זה שיכוף להוציא ואין לי מקום לנוס ולהמלט מק' זאת כ"א שאומר דלאו טעמא יהיב שאין כופי' להוציא משום דטב למיתב וכו' אלא אדלעיל קאי דה"ל למתני' למיחשבי' רשע שלא נטעה לומר טב למיתב וה"ל לאשמועינ' דלאו הכי אע"כ אין כופין משום טעם וכל זה דלא תקשי אכתי נחשיב במתני' עובר על דת במה שנוגע לה לאשה כגון שהכה אותה אע"כ משום דהא פשיטא דכופין דלא שייך טב למיתב עם מי שמכה אותה וגרוע זה מקטטה דיבמות פ' האשה:
מה שהקשה על דברי תה"ד כמדומה לי שנעלמה ממנו לשעתו דברי תוס' קידושי' ס"ז ע"ב והכלל דהני תלתא תלי' בהדדי ממזר וייבום ותפיסת קדושי' אבל איסור לבעל ולבועל ויהרג ואל יעבור לא תלי' בהני ונדה דתפסי בה קידושי' משום דקרא רביי' כמבואר ר"פ אלו נערות שיש בה הוי' וסוטה אין בני' ממזרים אע"ג דטומאה כתיב בה כערוה משום דכתיב היא תועבה ואין בני' תועבה אבל בשארי כל העריות כללא הוא כנ"ל חוץ מלר' יהושע כמבואר בתו' בדדוכתא טובא:
ומ"ש בכוונת המהרי"ק בהרמב"ם אעפ"י שכ"כ ג"כ בתשו' עבודת הגרשוני והגאון בית מאיר מ"מ נראה היינו מומר להכעיס או מין שמודה בע"ז אבל הני שבזמנינו אינם אלא למלאות תאותם ואעפ"י שחטאו ישראלי' הם וכשם שע"י הכפי' נותן גט ה"ה שע"י הכפי' הי' פורש מכל איסורי' שבתורה והכל מטעם דיהיב הרמב"ם שהוא רוצה להיות ישראל רק לבו אונסו ועכשיו חוזר לראשונות. ומ"ש בפשיטות דאשת מומר אינה חייב' לבעלה כל מה שאשה חייב לבעלה איברא כן הוא בלי ס' אך לעומת זה גם הוא אינו חייב לה שום דבר כיון שהיא אינה מתחייבת נגדו:
באמת מסברא הייתי אומר דמומר דאיכא למיחש למכשולי' וגם שיקח הבנים הנולדים לו להביאם במסורת דת השקר ומחסה כזב אסורה להזדקק לו וממילא לא מצי מקיים מצות עונה וכופי' להוציא וגרע ממדיר אשתו מתשמיש המטה והפוסקי' לא דברו ממומר דאיכא למיחש להסרת בניו מאחרי ה' ומ"מ לא מלאני לבי להקל והיותי מאוד נחוץ לדרכי לחיים ושלום אסיים בברכה דברי הבהע"ח. פ"ב אסרו חג השבועות תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: