שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן קמד
יקרתו הגיעני נפשו היקרה בשאלתו והאריך למעניתו בשאלת חכם ואלו תוכן דבריו בקיצור עם תוספת ביאור משלי והוא ראובן שבק חיים ל"ח והניח בכור ובנים פשוטים ואשתו מעוברת המליטה בת אחר מיתתו והניח רכושו בעין ומלוה ביד אחרים ובד"ץ הפרישה להילדה כדי מזונות עד שתבגר ופרנסת נישואי' לפי אומד יפה מהראוי ומהמוחזק ואחר כל זאת מתה הבת והוציאו למזונותיה ורפואתיה וצרכי' לערך מאתים זהו' והנה הנותר פשוט הוא שחוזר למקורו ויתחלק בין הבכור והפשוט והבכור נוטל פי שנים כי לא זכתה הילדה אלא בעל חוב דאחי הוה ולא זכתה עד שעת נישואי' והוא פשוט יותר מביעא בכותחא אע"פ שהאריך מזה בשבות יעקב ח"א סי' ק"י מ"מ לבסוף העלה כנ"ל והוא פשוט לא הי' מקום להאריך בזה:
אך בזו נסתפק רום מכ"ת יען כי אפשר ליטול אותן הוצאות ממה שגבו מההלואות וישאר המוחזק לחלק ויקח בכור פי שנים או אין הבנות ניזוני' ממלוה וע"כ הי' ההוצאות מן הנכסים שהי' מוחזקי' והמלוה שהוא ראוי אותו וישאר להאחים ולא יטול בכור פי שנים:
ומקום ספיקו הוא זה דתוס' בכורות נ"ב ע"א כ' הטעם דמלוה הוה כמוחזק גבי כתובה ותנאי' משום דמטלטלי בזה"ז הוה כקרקע ממש מתקנת הגאונים ויתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהם משום דכי היכי דמשתעבד לאבוהון ה"נ משתעבד לבע"ח מדר"נ וה"נ משתעבד מדר"נ וס"ל למכ"ת דהיינו דוקא אם כבר חל החוב בחיי האב בשעת נישואי' וכדמשמע פשטות הסוגיא פ' הניזקי' דאי לאו משום שאין כתובי' וקצובים הי' גובי' ממשעבדי למזון האשה מהבנות ש"מ החיוב חל מיד וא"כ שייך נמי שיעבודא דר"נ וגובי' למזונו' ממלוה דשבק אבוהון אבל לא משמע לי' כן מלשון הרמב"ם פ"ח מזכיי' ולשון הטור ח"מ בסי' רנ"ב שכתבו להדי' דאין חיוב מזונות חל אלא עם מיתת האב ולא קודם וכן דעת הראב"ד פי"ח מאישות כשכ' רמב"ם הוי לו משום רבית אין קדימה לשום א' מהן בתנאי כתובה דאין קדימה במטלטלי' וכ' ראב"ד אפי' במקרקעי כיון שאין החיוב חל אלא בשעת מיתה חל חיובם כאחד כלוה ולוה ואח"כ קנה הרי שהראב"ד נמי ס"ל דאינו חל אלא בשעת מיתה אלא שה"ה כ' שאין טעמו של הראב"ד נכון בעיניו אלא הגי' ברמב"ם שאין דין קדימה כמטלטלי' כלומר כמו מטלטלי' שאין דין קדימה משום שיכול להבריחם לא סמך דעת המלוה עליהם ה"נ יכול למוכרם אפי' קרקע ולא גבי ממשעבדי וגדול א' הקשו למ"ל פ"ב ממלוה ולוה א"כ מלוה ע"פ מוקדמת מ"ט קודמת למלוה בשטר מאוחר הוא יכול להבריח הנכסי' מבעל מלוה ע"פ שאם ימכור לא יטרוף ממשעבדי והשיב מל"מ שלא אמרו ה"ה אלא במזונו' וכעין שכ' תשובות הרי"ף דמייתי בעה"ת שער א' ח"א ופר"מ תמה מה ענין תשובו' הרי"ף ההיא לדה"ה ע"כ העיקור כהראב"ד ולא חל אלא בשעת מיתה:
ועוד הביא דברי הר"ן ר"פ מי שהי' נשוי שהקשה על רבינו האי דס"ל מלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבו' ממלוה בשטר מאוחרת ק' מהא דאמרינן מוכרת סתם וכ' הטעם בירושלמי כך יפה לה שאם יבוא בע"ח לטרוף תאמר לכתובה מכרתי ואי ס"ד מלוה ע"פ קודמת למלוה בשטר מאוחר' א"כ אפי' למזונות מכרה נמי קדמה ועוד הקשה מדאיבעי' להו מוכרה למזונו' אי חזרה וטרפה לכתובת' ולר' האי איך תחזור ותטרוף לכתובתה ותי' הרשב"א דחיוב מזונו' אינו אלא דבר יום ביומו ואין זמן חיובו אלא בזמן אכילה ע"כ לא הוה מע"פ מוקדמת ע"ש והקשה פר"מ דלא הי' צריך לזה לפי המבואר מהרמב"ם וטור הנ"ל דאין חיוב מזונות חל אלא בשעת מיתה וחיוב כתובה חל בוודאי בשעת נישואי' א"כ לא הי' צריך לחדש ולומר דאין זמן חיוב אלא דבר יום ביומו ועוד ק' על סברת הרשב"א הלז בב"ב קנ"ד ע"א מתנת שכ"מ אשתו ניזוני' מנכסים ופי' הראשונים הטעם וכן מייתי הרב"י בח"מ סי' רנ"ב משום דחיוב מזונות חל בשעת מיתה ומתנת שכ"מ לאחר מיתה ואי ס"ד כהרשב"א הרי מתנת שכ"מ קודמות דמזונות אינו אלא דבר יום ביומו יהי' איך שיהי' יש כאן ג' מחלוקות לפי פשטיות הסוגי' בגיטין משמע מיד בשעת נישואי' חל חיוב מזון האשה והבנות ולרמב"ם ורא"ש וטור חל בשעת מיתה ולרשב"א דבר יום ביומו:
והשתא אי חל חיוב בשעת נישואי' א"כ פשוט דגובה גם ממלוה דשביק אבוהון מדר"נ דכי היכי דמשתעבד לאבוהון משתעבד נמי לדידהו אך אינו חל אלא משעת מיתה וכ"ש לרשב"א דאינו אלא דבר יום ביומו א"כ לא משתעבד להו בע"ח מעולם ולא יגבו ממטלטלי:
תו כ' אפי' להסוברי' דחל משעת נישואי' היינו בת שנולדה בחייו אבל הכא שנולדה הבת אחר מיתת האב א"כ הא אמר אביי ביבמות פ' אלמנה ס"ז ע"ב כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו רבנן אלא לפ"ז ק' לי' סוגי' ב"ב קנ"ד ע"א הנ"ל דעכ"פ איכא נ"מ אי נוטל משום ירושה ניזונו' מנכסי' משא"כ משום מתנה קדמה לי' מתנתו לחיוב בת שנולדה אחר מיתת האב וצ"ל דסוגי' בב"ב פליגי אדאביי דפ' אלמנה הנ"ל אלו תוכן דברי פה חכם וביקש ממני לחוות דעתי הקלושה בכל זה.
אהו' נ"י על החלוקי' אנו מצטערי' אלא שבא לחלוק עלינו את השוין דנראה פשוט דמזון האשה והבנות אפי' נולדו אחר מיתת האב ניזוני' ממלוה שהניח אביהם וכפשטות לשון הרמב"ם וטוש"ע א"ע רס"י ק' שכולם כתבו כתובה ותנאי' לענין גבי' ומטלטלי' וממלוה ותנאי כתובה היינו מזון האשה והבנות וכמשמע פשטות דפרק הנזקין דלולי דאינן קצובי' וכתובי' הוה טרפי ממשעבדי אע"ג דהבנות לא נולדו ולא נתעברה האשה כלל מ"מ עיקור החיוב להאשה שמחייב משעבד עצמו להאשה לזון בנותיו מנכסיו וגדולה מזו כ' הר"ן ס"פ אעפ"י בשיטת רש"י מהדורא קמא דחיוב לזון בניו קטני קטנים פחות מבני שש אינינו אלא שנתחייב לאשתו כך כי א"א לאשה בלי בנים הכרוכי' אחרי' אלא התם אם מתה האם פטור מלזונם לדעת ההוא משא"כ בבנות לאחר מיתת האב חייב לזונם אפי' מתה האם שכך כ' לה אבל לעולם אפי' נולדה אחר מיתת האב כבר חייב לה משעת נישואי האם:
אך בהיות כי הפקיע חכמים שיעבד נכסיו משום תיקון עולם נהי גופו נשתעבד אבל נכסיו לא נכנסו בערבו' עד שעת מיתה משום תיקון העולם ע"כ דקדקו רמב"ם וטור ח"מ רס"י רנ"ב שלא נתחייבו נכסיו עד שעת מיתה אבל גופו נתחייב ונפקא מיני' לענין שיעבד דר"נ דכיון דנשתעבדו גופו נשתעבד גם הלוה שלו להבנות כמו שנשתעבד האב גופו מיד ונכסיו משעת מיתת האב ואילך ונ"ל דהכא קיל משארי מלוה ע"פ דנהי דאין אחריותן על נכסים מ"מ מידעם בשיעבד המוכר כל נכסיו והפקיע מע"פ שיש לאחרים עליו ויש עליהם תרעומו' כלוה רשע ולא ישלם כמבואר משא"כ הבעל והאב מוכרי' נכסיו בחייו ואין עליו לא תרעומות ולא הטילו חכמים עליו שישמור נכסיו לכשימות לזון אלמנותיו ובנותיו ובזה י"ל דברי ה"ה פי"ח מאישות שגרס ברמב"ם שאין דין קדימה בגבי' מזונו' כמו מטלטלי' שיכול להבריחם וה"נ יכול להבריחם משא"כ מלוה ע"פ מוקדמת אע"ג דיכול למכור נכסיו ולהפקיע את המלוים מ"מ מידעם בשעבוד ולא ניחא לי' לאינש להוי לוה רשע ולא ישלם להדי' ואינו דומה למטלטלי' שיכול להבריחם בצינעא אבל חיוב מזון האשה והבנות דומה טפי למטלטלים ולקמן אי"ה נפרש ע"ד אחר עפ"י דרכו של המשנה למלך אי"ה.
ואפ"ה הקשו הגדולים על רבנו האי גאון וסייעתו דמע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחר א"כ חיוב מזונות נמי תקדים לבע"ח כיון דשיעבודא דאורייתא ונשתעבד הגוף מן התורה משעת נשואי' רק חכמים הפקיעו ערבו' הנכסי' מפני תיקון עולם מ"מ היינו דלא לטרוף ממשעבדי מפני תיקון עולם אבל להקדימו לפני חיוב מאוחר מ"ט יש לזה והרי שיעבוד וחיובה קודם ועל זה תי' הרשב"א דלענין זה דוקא התנו חז"ל שלא יחול החיוב אלא דבר יום ביומו:
והטעם כי שיעבוד השטרות הוא דאוריתא ממש וחיוב מזונות נהי דהשתא דתקינו רבנן שכל אדם חייב בעצמו לזון אשתו ובניו מ"מ הוה שיעבודא דאורייתא כמו חייב אני לך מנה בשטר מ"מ לא רצו חכמים לעקור ע"י תקנתם שיעבוד תורה ומשו"ה תיקנו לכשימות הוא זמן מזונותיהם יום ביומו יהי' איגלאי מילתא למפרע שנשתעבד הגוף לזה משעת נישואי' והנכסים משעת מיתה והא דלא תקנו לא יחול שיעבוד נכסים כלל עד שעת מזונו' ממש דא"כ לא תגבה ממתנת שכ"מ ע"כ תיקנו שעבוד נכסים משעת מיתה אבל לענין קדימת טריפה עשו כאלו לא הגיע זמנו אלא ביומו וכאלו אין הגוף משועבד לכך כלל עד אז אע"פי שאינו כן מ"מ לענין זה עשאו כך ועיי' היטב וידקדק בלשון הרשב"א דמייתי ר"ן ר"פ מי שהי' נשוי ויראה שכן הוא וכל זה שלא להפקיע שיעבוד דאוריתא וקא מיבעי לי' ג"כ מכרה למזונו' אי תטרוף לכתובה דהוה כעין דאורייתא מאסמכתא טפי ממזונו' וכעין שכ' תוס' חגיגה י"ח ע"א ד"ה חש"מ בסוף הדיבור יע"ש:
וכעין זה הי' כוונת מל"מ בה"ה פי"ח מאישות שכ' עליו מ"ל פ"ב ממלוה ולוה הלכה וי"ו שלא כ"כ במזונות די"ל בוודאי כל שאם מכר לו טרף ממשעבדי הרי הוא כמטלטלי' שיכול להבריחם ואין בו דין קדימה אלא במע"פ כיון דשיעבודא דאורייתא ומן התורה טורף ממשעבדי ומכ"ש שמוקדם למלוה בשטר מאוחר אלא מפני תיקון עולם הפקיעו חכמים טריפה ממשעבדי ע"י תקנה זו נתקלקל מע"פ שיכול להבריח ולא יהי' מוקדם למלוה בשטר ולא ניחא להו לחכמי' בהכי ע"כ הניחו בזה על דין תורה שלא יהיו תקנתם קלקלה למע"פ אך במזונות הם אמרו והניחו על עיקר הדין שלא תקדום זו את זו דמאי אולמי' דהאי מהאי וכעין זה בתשו' הרי"ף שבבעה"ת שער א' ח"א סי' ד' ויע"ש בגידולי תרומה:
והנה לכאורה פשטיות סוגי' כתובות נ"א ע"א אין מוציאי' לבנים מן הבנות משמע דב"ד הגבו להבנות קטנות כל נכסי' המועטי' ואין מוציאי' לבנים מהם משמע דלא כרשב"א דאלו לא חל חובם אלא דבר יום ביומו איך הגבו להם ב"ד מיד ולאלתר כל הנכסי' ואכתי לא מטי זמן חיובא אבל שיטת ר"י בתוס' ב"ב ר"פ מי שמת מורה כרשב"א דס"ל אעפ"י שאין מוציאי' מ"מ אם מכרו מכרו ואין מוציאי' מן הלקוחי' נראה דלאו לכל מילי הוי כמטי זמן חיובא והב"ד מגבי להם מיד משום דבשעת מיתה חל חיובי' ומ"מ מיתלו תלו וקאי ואי קדמו ומכרו לא מבטלי מקח דאורייתא וכאלו לא מטי חיובא אלא דבר יום ביומו ואין כאן מחלוקות:
ומה שכ' שהבת נולדה אחר מיתת האב יפה כ' שמוכח מסוגי' ב"ב קנ"ד ע"א דאפ"ה גובה ממלוה דאל"ה ממתנת שכ"מ נמי לא תגבה ואיכא נפקא מיני' אי נוטל משום ירושה או משום מתנה ומאי דק' לי' מיבמות ס"ז ע"ב כמה דלא נפיק לאויר עולם לא תקינו לי' רבנן לק"מ התם למיפסל העבדות ולאכול בתרומה קאמר דהרשב"א הקשה שם אדאמרינן אי דמעברא מבן לא עדיף מהאי דקאי הקשה רשב"א עדיף ועדיף מן התורה יש להבן לירש וממילא העובר פוסל וכי יש כח ביד חכמים להפקיע פסלותו של זה שהוא מן התורה ותי' יש כח ביד חכמי' היכי דנראה להו תקנו בכך ע"ש וא"כ ע"ז אמר אביי בבת מעוברת לא תקנו לה רבנן כח לפסול העבד דהא מדינא לית לה כלל השתא עובר זכר דפוסל מדאורייתא הפקיעו רבנן פסלנותו מכ"ש עובר נקבה דלא תקינו לה מעיקרא כלל והדברי' ברורי' ופשוטים בעזה"י והדין דין אמת דהבנות אפילו נולדו אחר מיתת אבוהון ניזונו' ממלוה דשביק אביהן הנלע"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ החותם באהבה רבה וברכה מרובה פ"ב יום ג' כ"ג טבת תק"צ לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: