שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן קכח
לה"ה הרב המאה"ג המופלא ומופלג הותיק מלא עתיק כש"ת מה"ו ליב נ"י אב"ד דק"ק גלאנטע יע"א:
אודות יורשי הבח' ר' מרדכי ז"ל שתובעי' את בתו בעד חמשים זהו' שנתן לה הנעדר ז"ל דורון בהיותו משודך שלה חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי לה זכות כ"א במה שאומר הנה הנ"י שפתיו ברור מללו בשם הריטב"א ז"ל דסוגי' דב"ב קא מיירי בשולח לבית חמיו דוקא דהיינו אחר אירוסי' אבל אחר שידוכי' קודם אירוסי' חוזר הכל אפי' אכל שם דלא מחל מידי משום דמצי הדרא בהו וע"ז כ' הרב"י סי' נו"ן דמדברי הרשב"א בתשו' שכ' סוף סימן זה לא משמע כן והרואה דברי רשב"א ההמה כן יתמה מה עניני האי דנימוקי יוסף דהתם מיירי בשידוכי' והיא שלחה דורונות להחתן ונתבטלו וכ' רשב"א שהחתן צריך להחזיר שבלה פוחת שליש ולא מיירי כלל לדמות שידוכי' לאירוסי':
וכן תמה בט"ז וכ' על רמ"א שהבי' דברי רשב"א בשם יש חולקי' הוא שלא בעיון ובטעות וכן הסכים ב"ש גם הרב בית הלל תמה על הרמ"א שהבי' דברי הנ"י לעיקור והרשב"א בשם יש חולקי' ומיד בסעי' שאח"ז מייתי המחבר דברי הרשב"א בסתם וכפי הבנתם שהוא נגד דברי הנ"י בשם הריטב"א הי' לו להרמ"א להגיה' ובאמת כל אלו הק' מתמיהי' מאוד ויותר אני תמה על הגאון בעל ח"מ שלא הרגיש באחת מכל אלו:
עד שמצאתי שאהבה נפשי בדברי הגאון עצי ארזים שירד להציל דודאי לא טעה הרב"י שהרשב"א יחלוק לגוף הדין על הריטב"א ונ"י אלא במ"ש נ"י אפי' אכל שם לא מחל כלום משמע אפי' שליש אינו פוחת במה שנאכל ובלה ועל זה יפה כ' שהרשב"א פליג בהדי' על זה ובזה נתיישבו לו דברי הח"מ סקי"א שהקשה הא בלתה ברשותו ר"ל מ"ט לא תנכה שליש ונסתלקה מעליו תמיהת הב"ש אלו דברי הגאון זצ"ל והנה לפי דבריו באו כל דבריהם בדקדוק שהרב המחבר סעי' ג' דקדק לכתוב לשון המשנה בית חמיו וממילא ממועט שידוכי' ואח"כ כשכ' דין פיחת שליש מייתי רמ"א פלוגתא ומדקדק וכ' דלאחר שידוכי' חוזר הכל ר"ל אפי' השליש לא תפחות ובסעיף שאח"ז לא הבי' המחבר רק תחלת דברי רשב"א ולא סופן דמיירי משליש וא"כ אין כאן שום סתירה ואם אולי יש קצת דוחק בלשון ש"ע מ"מ כך חובה עלינו וכך יפה לנו דלא לשווי להנך גאונים טועים במה שתשב"ר מבינים ועכ"פ פשוט כיון שהט"ז והב"ש החליטו הדין לטעות ואין בידינו לתקן פשיטא שאין אדם יכול לומר קים לי כטעותי' דהני גאונים:
ומדסתמו האחרונים ודחו הרמ"א מהלכתא ולא חלקו ש"מ דבכל השידוכי' אפי' שנעשו בחרמו' וקנסות נמי לא מחיל דכיון דמצי הדרי בטענה כל דהו של קלקול מעשים או העביר המועד או מומי' וקיום דבריו והפרזת נדן וכדומה א"כ אינו דומה לאירוסי' שאינה יוצאה בלא גט וקשי' גירושי' ועוד לפי סברתם דלהרב"י הוה ס"ל דהרשב"א פליג א"כ יקשה מ"ט פליג הא סברת הנ"י נכונה מ"ט ימחול וכי אדם עושה מעותיו אנפרות והלא יכולים לחזור בה אע"כ היינו טעמא דרשב"א משום דס"ל דאפי' בלי חרמות וקנסו' נמי אין דעתו לחזור וניחא לי' דליקום בהימנות' וכו' ושארי' ישראל לא יעשה עולה וא"כ מ"מ פליג הריטב"א והנ"י ולדברי האחרונים הנ"ל גם הרשב"א מודה א"כ ה"ה ע"י חרמו' וקנסו' ולא שמעתי מעולם הוראה יוצאת לחלק בזה:
ע"כ נלע"ד המעות בעין או מה דאתי מחמתי' שהי' בעין בשעה ששמעה בתו שמת המשודך תחזור ואם בין כך בלו מ"מ כיון ששמשה שלא ברשותו צריכה לשלם כשעת הוצאה אמנם מה שכבר בלה אז בשעת שמועה תפחות שליש ותשלם כיון שבלתה ברשות ויכול מעלתו גם כן לנכות מזונות שאכל אצלו ד' ימים ויכולי' היורשי' להחרי' סתם שכדבריו וכדברי בתו כן הוא אבל לא להשביע או להחרי' לנוכח וזה פשוט דבתו נאמנות במגו שלא קבלה כלום ממנו כיון שאין כאן עדים ולא פרסום כההיא דרבה בר שרשום יותר מזה לא מצאתי לה זכות בהנך זוזי והנלע"ד כתבתי וחתמתי בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ב' י"ב ניסן תק"ע לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: