שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן צ

החיים והשלום יחדיו יהיו תמים אל ראש י"נ הרב המאה"ג המופלג חרוץ בעל פיפיות כבוד מה"ו צבי אביגדור ני' אב"ד דק"ק מונקאטש יע"א:

אודת היתר פיתח חרצובות בת הנגיד מה' שמואל מקושניצא אשת ר' יוסף, הי' עיני ולבי על כל דברי פר"מ, ואחר שהודיעני שכבר הסכים עמו להלכה ולמעשה הגאון מלבוב דרב גוברי' תו לא צריך לדידי ולמטלעתי, אך לעשות רצונו יצא הלבלר בקולמסו אבל לא בכותבת הגסה דמיתבי' דעתי' בפלפולים גדולים ועמוקים בסימני' וחששא דשאלה כי לדעתי שריותא דהאי איתתא פשוטה עפ"י צירוף דברי המרצח עם עדותו של ר' שמואל ב"ר יעקב מבאלחוב, ואני עמוס התלאות הא לן והא להו ופר"מ דוחק עלי השעה להשיב עכ"פ עב"ד קמא דאתי לידי ע"כ יהיו דברי מעטים:

תחלה צריכין אנו לדון בהימנותי' דגוי שלא הסיח לפ"ת וגם לא אמר וקברתיו, ואחר שיבורר דמהימן בנידון שלפנינו צריכין לדון בהיכירא דהאי גברא כיון שלא הזכיר שמו, ונאמר בנאמנותו של מרצח שהודה לפני השופט על הריגת אדם ומחייב ראשו למלך עפ"י הודאתו פשוט ומבואר במהרי"ק סוף שרש קכ"א דעדיף ממסיח לפ"ת, וסייעו אחריו הגאונים מ"ב סי' ס"ח והגאון מהר"מ סי' ק"י בעובדא שהי' לפניהם, ומייתי לי' לדברי מהרי"ק כהווייתן והסכימו כן דש"ס ל"ד מסל"ת נקט אלא כל הדברי' שמראין לנו שהאמת כן ואיננו מתכוון להעיד ומהרי"ק הוסיף מספ"ק דגיטין מבואר כל היכא דלא מרעא גוי' נפשי' הוה מהימני מן התורה, לולי דלאו בני כריתות נינהו, כוונתו מבואר דהתם בגט, העדות לאו מטעם לברור הדבר אתאינן, אלא גז"ה הוא דהעדים כרתי, וכיון דלאו בני כריתות נינהו, לא כרתי גוים בעדותן, והכא בעד מיתה נהפוך הוא דלא צריכי' אלא ברור הדבר שאמת אתו שמת פלוני ואשתו מותרת, יהי' מסל"ת, או משום דחזקה לא מרעי נפשי' ובלבד שלא יתכוון להעיד משום גז"ה אל תשת ידך וגו' - כן נ"ל בכוונת מהר"יק וגאונים הללו:

אמנם אם אומר דבריו מחמת עינוי, כבר העיד היש"ש שלהי יבמות סי' כ' שכמה צדיקים העידו שקר על חביריהם מחמת עיניו ולא עמדו על דעתם ר"ל דאלמלא נגדוהו וכו' וא"כ הכא בנידון שלפנינו אע"ג דלא נגדוהו מ"מ כיון שכבר התחיל השר להכותו באגרופו על גבו, אולי נפל מורא ופחד עליו, ממה דקשה ממיתה, האמת אגיד כמדומה לי שלא כתב כן אלא בימיהם שהי' נוהגים במשפטי אדומיים לענות קשים ומרים ותבחר מחנק נפשם כמ"ש מהרש"ל שם בלשונו שכ' ונראה דוקא שאומר בשעת שדנוהו למיתה, אבל לא בשעת העינוי המצוי בדת של אדום עכ"ל, וידוע שאותן המשפטי' בטלו בזמנינו במדינתינו - מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולא צריכנא לכל זה, שהרי אחרי הודאתו, תו הצדיק דינו כשהוציאוהו למות, וכ' מהר"מ בתשו' הנ"ל וז"ל ובאמת מה שהצדיק עליו את הדין בשעת גמר דינו וכו' לפע"ד על הדברים הללו יש לסמוך עליהם יותר מכל מסל"ת שבעולם ולהתיר אשת וכו' שהרי כל אותן הדברים דיבר הרוצח בלי שום הכרח ובלי שום שאלה ואמתלא רק מפני אמתת הדברים להצדיק עליו הדין ואין לך מסל"ת גדול מזה עכ"ל מהר"מ ולכאורה מה שתלה הדבר בלפ"עד, והרי מבואר כן למעשה בהגה' מרדכי סוף יבמות מעשה בגוי א' שאמר בשעה שדנוהו למיתה מעולם לא פשעתי רק פ"א הרגתי יהודי בין ניקולו לאורויך וכו' והתירוהו אשתו צ"ל התם מסל"ת ממש הוה כי לא נידון על זה ולא שאנוהו עליו מעולם כי משמע שנידון למיתה על עון אחר ומש"וה הוסיף מהר"מ אפי' בעובדא דילי' שכבר שאלוהו השופט והודה ע"י שאלה מ"מ עכשיו שמצדיק הדין בלי שאלה ה"ל מס"לת והיינו נידון שלפנינו ממש:

ואי משום דלא אמר וקברתיו ופשיטא דיש לחוש לדעת הרמב"ם דבעי שיאמר וקברתיו היכי שלא הזכיר שם ממש רק שאומר שאותו שהי' עמי ושיצא עמי מכאן כמבואר כל זה במקומו למעיין הנה לכאורה יש מקום בראש לדון דבנידון שלפנינו יודה הרמ"בם דלא בעי שיאמר וקברתי דה"ה כ' מילתא בלי טעמא לחלק בין הזכיר שמו ללא הזכיר שמו וכבר צווח עליו הכ"מ ולפע"ד סברתו כך הנה מבואר ממתק לשון הרמב"ם סוף ה' גירושין הנ"ל דמה שמאמינים לעדים גרועי' בהיתר ערוה החמורה משום שהדבר קרוב להיות אמת ואין אדם מכזב במילתא דעבידא לאגלוי שיתברר שקרו שיבוא ההרוג ברגליו ויתגלה נבלותו לעין כל והנה צריכי' אנו להוסיף על דבריו דאפי' במסל"ת שהרי איננו מתכוון לשום עדות רק לסיפורי דברים בעלמא ובעלמא קיי"ל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש אמר לי' ולאו אדעתי' וה"ל למיחש דאמר בדדמי שראה דברי' הקרובי' למיתה ולא דקדק ואמר בדרך גוזמא מת פלוני ועכצ"ל אפילו בכי האי גווני שהדבר מגונה מאוד כשיבוא ההרוג ברגליו סמכי' שאפי' המספר לפ"ת מדקדק בדבריו היטב שלא יתפוס כמשקר ואינו אומר בדדמי אם לא במקום שחשו חכמי' כגון במלחמה ומשאל"ס וכדומה כן צ"ל וא"כ י"ל תינח כשמזכיר שמו להדיא פלוני בן פלוני שכשיבוא ברגליו לא יהא לו שום המלטה מלתפוס כמשקר משא"כ כשאומר אותו שיצא עמי מת נהי דאין חוששין שאותו שראינו אנחנו יוצא עמו מכאן אזיל לעלמא ואחר יצא נמי עמו ואותו מת זה לא חיישי' מ"מ איהו אינו חושש כ"כ בדבריו למימר בדדמי כיון שאם יבוא ברגליו יכול להתנצל לומר אחר יצא ולא לזה נתכוונתי משו"ה צריך שיאמר וקברתיו כנ"ל נכון שיטת רמב"ם וסיעתו וא"כ תינח במסל"ת ממש דטעם הימנותי' שאינו משקר בעבידא לאגלוי וא"כ כשיש לו מקום להתנצל לא מהימן וכנ"ל אבל ברוצח דטעם הימנותי' לאו משום עבידא לאגלוי דמה איכפת לי' מה שיהי' אחרי מותו אך כיון שחייב ראשו למלכות חזקה קושטא קאמר וא"כ ממילא תו לא חיישי' שאמר בדדמי דטפי הל"ל דברים כהווייתן שלא המיתו לגמרי ואפשר שהי' ניצול עי"ז ממיתה בדיניהם א"כ וודאי קושטא קאמר ולא בעי למימר וקברתיו ואעפ"י שאמרנו לעיל דהכא יש לחוש קצת שמחמת אימת עינוי והכאה אמר כן ועיקור סמיכתינו על מה שהצדיק דינו קודם מיתתו וא"כ אפשר שהצדיק דינו על מה שעשאו קרוב למיתה מ"מ כיון שלא כתבנו כן אלא לרווחא דמילתא ולרוב הפוסקי' לא בעי' וקברתיו א"כ בכי האי גוני בוודאי יש לסמוך על הנ"ל:

ותו דהרי פשוט לכאורה במה שאמר שחפשו ולא מצא כ"א י"ד פגים באמתחתו וגם פשט שטיוועל שלו וגם טלטלו ממקום למקום להשליכו לנהר כל זה הוי כמו וקברתיו אלא בנידן שלפנינו יש לפקפק כיון שהזכיר בגביות עדות שהי' נראה מדרך מציאותו וידיו תחובי' בתוך הטיט היון שקרוב לשפת הנהר שנראה שרצה להציל עצמו מהנהר והחזיק בידיו בקרקעית בשפת הנהר ולא הספיק לצאת משם עכ"פ הרי קמן שהרוצח שהשליכו לשם לא המיתו לגמרי אלא לפ"ז ממ"נ אם זה הוא אותו שהעיד עליו הרוצח הרי אנחנו קברנוהו ואם איננו אותו ונאמר שאותו שהרגו הרוצח מת לגמרי כיון שטלטלו ממקום למקום ה"ל כמו וקברתיו:

איברא ולברר את מי הרג אם לסמוך על סי' ב' שומות שבין ריסי עיניו יפה כ' פר"מ שאינו כמצמצם מקום לא מטעמי' דמעלתו שכ' דבין עיני' הוה מקום גדול ואיננו כנקב בצד אות פלונית לא נ"ל כי בלשון בני אדם בין עינים הוה ממש בין עין לעין וקצת למעלה מזה קורי' על המצח ולמטה קורין חוטם וגם הרוחב הוא כרוחב אצבע ואם עומדי' עליו ב' שומין הוה מצומצם מאוד בוודאי בלשון תורה הוה בין עיני' במקום שרש העינים מקום שער שמוחו של תינוק רופס ששם עורקי העיני' שופכים מהמוח אל העיני' והוא מקום גדול להניח בם ב' תפילין אבל בלשון ב"א הוה מצומצם והוא להתלמד במקום אחר כיוצא אבל בבין עינים ידוע דהעור במקום הזה מתפשט ומתקמץ בעצבות ושמחה ובצער ואנחה וכעס ונחת הכל לפי מחשבתו של אדם רגע נמשך למעלה ורגע למטה וא"א לקבוע מקום שם ואפשר הי' למעלה ובשעת מותו נתקמט העור והי' למטה ע"כ אין לסמוך על זה וזכר לדבר דברי רבב"ח במס' בכורות כ"ח ע"א ועיין טי"ד סי' ש"י וט"ז שם סק"א:

ועל ט"ע שבסוסו פשיטא שאין לסמוך דהגודרות אין להם חזקה והיינו דאמרי' חמור בסימני אוכף ולא אמרי' אוכף בסימני חמור להאי לישנא דלא חיישי' כלל לשאלה אפי' בכלים דמושלי א"כ ה"ל למימר אוכף בסי' חמור ואי משום דבקרא חמור כתי' דלהדר ולא כתי' אוכף היא גופא קשי' אי ס"ד לא חיישי' לשאלה אפי' בכלי' דמושלי לאשמעינן קרא רבותא טפי דמהדרי' אוכף בסי' חמור אע"ג דמושלי לי' אע"כ לא מהדרי' האוכף בסי' חמור דאפשר החמור הוא שלו שהרי יודע סימניו וכבר ברח ממנו פ"א ובא ליד חברו והלבישו האוכף הזה וממנו נאבד ומשו"ה אין זה יודע סי' האוכף ע"כ החמור שיודע סי' ניהדר לי' אוכף שא"י סימניו לא נהדר לי' ובודאי יש לדחות ולומר דסוסים לרכיבה ולמשוך עגלה מידא לידא משלמא ויש להם חזקה אבל הרי קמן זה רוצח אמר מתחילה שבלילה הנהיגו סוסיו לרעות בליל מנוחתם וידוע שאין בעל העגלה עומד עליהם שם וא"כ איכא למיחש לבריחה דדהו ככל הגודרות:

אבל זולת זה הי' מקום לסמוך על ט"ע של הסוס של חמיו שהשאילו לחתנו לרכוב עליו דכיון שראינו שהי' מושך עגלה שישב עליו א"כ מסתמא לא השאילו לאחר דאין השואל רשאי להשאיל כמ"ש הצמח צדק ומ"מ גם בזה יש לדון שהרי קמן שעכ"פ שינה מדעת בעלים מרכיבה למשיכה ולמוסרה ביד בעל עגלן גוי שאינו חס על ממונו של ישראל כמ"ש ש"ע סי' ש"ח ומכ"ש בט"ע דשטיוועל אפי' לא ניחוש לשאלה קשה להכירם בט"ע שמשתנים יום יום ע"י תשמיש והילוך אדם ומכ"ש עוברי אורח ורגילים לתנם לאומן לתקנם ולמושחם משיחת שמן ושומן ועי"ז משני' צורתם וטביעת עינם ע"כ אין דעתי לעשות מאלו סמיכה כ"א סניפי' למ"ש לפנינו אי"ה:

ולהתלמד במקום אחר אני אומר דאלו הי' סי' מובהקים ביותר שאין בהם פקפוק והי' כלים דלא מושלי אינשי לא הייתי חושש למ"ש פר"מ על שם הרשב"א בחי' חולין פא"ט ב' מיעוטי לשוויי רובא וה"נ נצרף מיעוט דאיכא א' מאלף שימצא בו סי' מובהק כזה ומיעוט דמושלי וצירף תרי מיעוטא ה"ל רובא ועל זה בנה מעלתו בנין תלול וגם נתעורר בזה בלוחות שניות וא"כ תמיהני על הרשב"א מסברא ומגמרא מסברא איך יתחייב שיהי' מצירוף ב' מיעוטי רוב אפי' לא יתנגדו ב' רובא נגד ב' מיעוטא מ"מ לא יתחייב שיהי' רובא אפי' פלגא ומגמרא דאמרי' סמוך מיעוטא לפלגא ה"ל רובא ר"פ האשה בתרא משמע דסמוך מיעוטא למיעוטא לא אמרינן אבל דברי רשב"א מבוארי' ונכונים דהוא מיירי בלוקח ביצים מן הנכרים ואמר דסמוך מיעוטא דעופות טמאי' למיעוטא טריפות וה"ל תרי מיעוטא לאיסורא והנה הא דעופות טמאי' מיעוטי מן הטהורין מי הגיד לנו ומי בדק בהם אלא מדפרט הכתוב בטמאי' ש"מ רובא טהורי' וא"כ הכתוב פרט כ"ד טמאי' ומזה יש לנו הכרח דאיכא עכ"פ כ"ה מיני טהורי' א' יותר מן הטמאים והנה אם נניח שיהי' כאן כ"ד גופי' טמאין כ"ה גופי' טהורים ויהי' בטהורים לכל הפחות ב' טריפות יהי' כאן כ"ז אסורי' וכ"ג מותרי' הרי ע"י צירוף הני תרי מיעוטא ה"ל רובא לאיסורא זה הוא כוונת רשב"א וזה אינו נוגע לנידון שלפנינו משלשה טעמי' חדא דהכא אפי' נאמר שיהי הסי' הזה נמצא בא' מעשרה אנשים וכן א' מעשרה מושלי כלים כאלו נמצא בכל עשרה גברי דאיכא בעלמא יש לספק בשנים מהם א' שיהי' לו סי' כזה וא' דמושלי אבל שמנה מהם אין בהם ספק וכל דפריש מרובא שמנה פריש ומכ"ש דאמרי' שלא ימצא כזה אפי' א' מאלף:

וזאת שנית בדרשב"א המיעוטי' מענין א' דאנו דנים על הביצי' אי מותרת לאכול או אסורה ומה לי אי אסורה מטעם עוף טמאי' או מטעם טריפה וכיון שהנחנו דאיכא כ"ז איסורי' נגד כ"ג מותרים רובא לאיסור משא"כ הכא ע"ד משל ראובן יש לו טבעת שבו סי' מובהק שלא נמצא בא' מאלף ונמצא מת א' וטבעת כזה באצבעו נאמר לעולם שמעון הוא זה א' מן האלף שיש להם ג"כ טבעת כזה ונצרף לזה שראובן הוא א' מן האלף שהשאיל טבעתו לזה הנמצא מה ענין לצירוף הזה משני ענינים וקל להבין ההפרש:

ועוד בה שלישי' הרשב"א נמי לא אמר אלא במיעוט עופות טמאי' שהמיעוט עכ"פ בעולם דאין ספק שיש כאן כ"ד מיני טמאי' וטריפות נמי אע"ג דה"ל מיעוטא שאינו לפנינו עכ"פ איכא טובא בעלמא משא"כ המיעוטא דהכא אפשר שלא ימצא כלל בעולם שום א' מהם ולא אתחזק כלל בעולם ומכ"ש מיעוט דמושלי שהוא תליא במנהג ב"א דרובא דב"א אין דרכם להשאיל והמיעוט איננו נמצא אלא במיעוט הזמנים ימצא שיהי' א' מי שבטלה דעתו וישאיל ולא שייך לומר על מיעוט כזה לצרפו לדבר להתנגד לרוב ע"כ לא נ"ל דבריו בזה:

והנה מה שנוגע בנידון שלפנינו אומר כי כבר מבואר אצלינו בעיקור הדין שהאריך בכ"מ פ"ג מגירושין הלכה כ"ד דנלע"ד להלכה דוודאי אם ע"א אומר מת יצחק בן מיכאל ויש בסביבותינו א' ששמו כך אפי' לא הזכיר שם עירו לא נחוש שמא לא' בסוף העולם נתכוון ששמו כך אלא מסתמא נלך אחר הקרוב בכוונת העד ונאמר שנתכוון אל זה המצוי בינינו וכל זה אם העד יודע למי נתכוון וחלף והלך ואנו אין אנו יודעי' למי נתכוון נאמר מסתמא נתכוון לזה אבל אם העד גופי' אינו יודע אלא יצחק בן מיכאל מת אז אם לא הזכיר שם עירו נחוש לכל העולם כולו ומש"וה כ' שם רמב"ם אם אמר אמרו לי ב"ד כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל וכ' מהר"יק דהואיל ואמרו כשתלך למקום פלוני ה"ל כשם עירו משמע בהזכרת שם אביו לחוד לא מהני היינו משום השליח הזה בעצמו אינו יודע מי מת אלא יצחק בן מיכאל וכי ס"ד שנתיר כל נשי יצחק בני מיכאל שבעולם ע"י שראה זה א' מת שהי' שמו יצחק בן מיכאל אתמהה ודבר זה מבואר מסברא ומראיות ברורות יתנו עידיהן:

הנה כי כן מאי דקמן שהרוצח בעצמו לא ידע את מי הרג צריכין שיזכיר שם עירו ג"כ והכא אפי' שמו לא הזכיר ומ"מ נ"ל פשוט להתיר דמה שאמר שיהודי מטאש נסע עמו מטאקיי לטאש וכבר ידענו שאין יהודי מטאש שנסע מטאקיי לטאש באותו זמן ושהי' נסיעתו עם ערל שבא מערלוי ליסע לביתו לאטווע והי' סחורתו מסחר יין ושהי' עמו עוד יהודי א' שקשר סוס שלו עם סוסי הערל כל אלו יחדיו לא חוברו כ"א בר' שמואל בר יעקב מבאלחוב והרי גוי שאמר יהודי שנסע עמי מכאן וכו' אנו מאמיני' ודנים שאותו יהודי שראינו נוסע עמו מכאן על אותו העיד ולא על אחר ה"ה הכא אעפ"י שלא ראינוהו נוסע עמו מ"מ מצירוף כל הסימנים האלו נדע בודאי שזה הוא אשר נתכוון עליו הערל וכיון שהערל אמר שאותו שנסע עם זה ר' שמואל נהרג מהימן כמו שכ' ב"ש סס"ק נ"ה בשם מ"ב אם גוי מכיר א' מהחבורה ואומר שנהרגו כל החבורה משיאי' נשותיהן והנה המעיין בגוף התשובה יראה שלא הסכימו עמו חכמי הדור והיינו מטעם דלא ידעי' מי הם בני החבורה דלמא הני אזלי לעלמא והני אחריני נינהו וזה תלי' בפלוגתת הרא"ש ריש ס"ק נ"ג החולקים על הרא"ש ה"ה הכא וכל זה בשנהרגו כולם ניחוש שמא אחריני נינהו אבל הכא שר' שמואל חי לפנינו והגוי מהימן שזה שנסע עם ר' שמואל נהרג נשאל לר' שמואל מי הוא שנסע עמו ונאמין לו בלי ספק והמעיי' בצדק בט"ז סי' י"ז ס"ק י"ח יראה דהכא שר' שמואל חי לפנינו לא שייכי כל דברי ט"ז ולכ"ע מהימן:

והשתא כיון דאמר ר' שמואל שאותו שנסע עמו הי' שמו יוסף חתן ר' שמואל קאשניצר אע"ג דלא ידע בן מי זה מ"מ כיון שאמר שהוא חתנו של ר' שמואל הוה כבנו דאין מקום לחלק בין חתנו לבנו אלא כשאין ר' שמואל קאשניצר לפנינו אז י"ל דוקא יוסף בן שמעון הא דלא חיישינן משום דמסתמא אין לשמעון שני בנים ששמותיהם שוים דהיינו יוסף דלא שכיחא כלל שיהי' לאב א' ב' בנים בשיווי שמות וע"ד הזרות מצינו מר קשישא ומר ינוקא בני ר' חסדא עיי' רש"י כתובות פ"ט ע"ב משא"כ בחתנו אפשר שיהי' לחותן א' שני חתנים ושמותיה' שוים וכל זה כשאין החותן לפנינו אבל הכא שר' שמואל קאשניצר לפנינו ואומר שאין לו אלא חתן א' ששמו יוסף וא"כ לא ניחוש לשני יוסף חתן מ' שמואל קאשניצר כשם דלא חיישי' לשני יב"ש ומכ"ש הכא נהי שלא הזכיר שם עירו ממש מ"מ הרי הזכיר סמיכות דאלהיי ושהי' לו סוס קשור והם הכירוהו בט"ע וט"ע בשטיוועל שלו וב' שומים בפניו צירוף כל אלו הדברי' לא גריעי מהזכיר שם עירו דלא ניחוש ליוסף חתן שמואל מעיר אחרת ושנסע לפעסט להשתדל אוראנדע שלו ושהי' תחלה אצל החסיד מהר"מ לדרוש אודותיו כל זה הרחק מאוד מחליפות איש באחר ע"כ נ"ל להסכים בשריותא דהאי איתתא אשת יוסף בתו של מ' שמואל קאשניצר הנ"ל והנני סניף להגאון שהסכים כבר בהתירא ולמטינא שיבא מכשורי וה' יצילני משגיאות כי בחפזי כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב כאור בוקר ליום עש"ק ט"ז כסליו תקע"ז לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ: