שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן פו
שלום וכ"ט לי"נ הרב החרוץ בעל פיפיות המא"הג המופלג ומפורסים כש"ת מהו' יחזקאל סג"ל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק או"ד יע"א:
ארי נעשה שואל מדעת תורה בעובדא דהוה אתי' לקמי' דפר"מ ברב א' שסידר קידושין ולא שאל תחת החופה אי הטבעת שלו ולאחר זמן נתברר שבשעת כניסתם לחופה כשלא הי' לו להחתן טבעת קידושין ושמעה הכלה כן מסרה מפתח ארגזה לנשים להוציא משם טבעת שלה לתנו לחתן לקדשה בו ונמצא שקידשה בטבעת שלה וכשבא עובדא לפני פר"מ אחר זמן הצריך לקדשה שנית ולייחד בפני עדים במקום חופה וכ' טעמו ונימוקו דאע"ג דפסק בש"ע א"ע סי' כ"ח סעיף י"ט דהשואל חפץ מחברו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא נותן לו בכל אופן המועיל שיהי' ראוי' לקדש בו מ"מ הכא איתתא אפשר לא ידעה לאיקנויי כדבעי' להו לרמי בר חמי בגטין כ' סוף ע"ב ולפי הרשב"א מסקנא דרב אשי דאשה כותבת גיטה מטעם הפקר ב"ד ולא שידעה לאיקנויי' ושלזה נתכוון תשו' רש"ך דמייתי ב"ש סי' קכ"ד סס"ק י"ט וא"כ הכא בקידושין דלא שייך אקני' לי' רבנן דמהיכי תיתי למעבד תקנתא להקנו' לו ולהפקר ב"ד בחנם א"כ אינה מקודשת ויהי' כל בעילותיו זנות ע"כ חש לה פר"מ והצריך קידושין וחופה שנית ובעי ממני לחות דעתי הנמוכה אי טב הורה:
אענה ואומר לא לדידי צריך פר"מ וכל דילידתא אימא כוותי' תלד אע"ג דאיכא למימר אי צריכת לה קידושין וחופה מחדש נמצאי' הכתובה וכל השטרות שנעשי' ביומי' מוקדמי' ופסולים מ"מ לאיסורא עביד מה תקנתא אבל לענין ממונא סמוך ארוב וכל המפרשי' דמפרשי' דאיפשטא איבעי' איתתא ידעא לאיקנוי':
הנה הרב ב"ש סי' קכ"ד ססקי"ט הנ"ל מסיים על דברי הרש"ך ואין נ"ל עכ"ל ונ"ל טעמו משום דגם לפירושו של רשב"א איננו מחליט דאיתתא לא ידעה לאקנויי אלא הוה איבעי' דלא איפשטא דרמב"ח הוה פשיטא לי' דבטבלא דידה לא שייך הפקר ב"ד והשתא אי איתתא לא ידעה לאיקנויי אינה מגורשת ואתי' רב אשי לחדש דאינו כן אלא כי היכי דאשה כותבת גיטה ה"נ טבלא מה לי נייר מה לי טבלא ואי התם ע"י הפקר ב"ד הה"נ בטבלא ואי התם ידעי' לאיקנויי הנייר ה"נ הטבלא ואיפשטא איבעי' לחצאי' דמגורשת ע"י טבלא דידה אבל לא איפשטא אי מטעם דידעא לאיקנויי או מטעם הפקר ב"ד והשתא דברי רש"ך תמוהים האיך נאמר היכי דודאי לא הקנתה לו נמי מגורשת מטעם הפקר ב"ד הא מידי ספיקא לא נפקא אי הפקירו ב"ד כי האי גוני או לא ומ"מ דינו של פר"מ נכון לכאורה להחמיר מספיקא אלא דלפ"ז כיון דלהרשב"א נמי לא הוה אלא ספיקא כן אורחו' כל הסופקי' דלא שבקינן פשיטותא דכולי עלמא מפני ספיקו של רשב"א ולא הי' צריכא קידושין שניים:
עוד יש לעיי' דנהי דלא ידעה לאיקנויי ולא יהבי' לי' במתנה מ"מ בתורת שאלה יהבה לי' כמ"ש רש"י בגטין ד"ה זקן ובתוס' ד"ה אשה וכ"כ חלקת מחוקק ובכל הפוסקים והשתא בשלמא בגט בעי' ונתן משלו ולא מהני שאלה אבל בקידושין כיון דשאלה לו כדי להתקדש בו הרי שאול לו שיעור קישוט שוה פרוטה וכשחוזר ונותן לה בתוך זמן שאלתו ויכולה היא להתקשט בו בתוך אותו הזמן בכדי שיווי פרוטה מקודשת ונראה כיון שנתנה לו להתקדש א"כ אפי' אי אין סתם שאלה שלשים יום מ"מ הכא קבע זמנו עד שנתקדש בו וכל זמן שאינה מתקדשת לא כלתה זמן שאלתו וממילא תתקשט בו שיעור פרוטה ומקודשת:
וראיתי לרשב"א בחידושיו דעמדו נגדו דברי רש"י ז"ל שכ' להדיא דאשה כותבת גיטה דהאשה מקנה לבעל וכן בחי' רמב"ן מייתי ראי' מדברי רש"י אלו והרשב"א נדחק דרש"י לאו דוקא אמר אלא טעמא משום דרבנן אקנו לי' דהרי בשובר נמי כ' רש"י דמקנו לי' ובשובר אינו צריך שום קנין יע"ש ולפע"ד דברים אלו דחוקים וגם שתוס' כ' ג"כ בס"ד דרמי בר חמי ורבא דאשה כותבת גיטה מטעם הפקר ב"ד נגע בי' צל"ע איך אפשר לומר כן הא בפ' ג"פ במתני' קס"ז ע"א תנן כותבי' גט לאיש אע"פי שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פי שאין בעלה עמה והבעל נותן שכר ואמרי' עלה בש"ס קס"ח ע"א מ"ט דהבעל נותן שכר דכתיב וכ' ונתן והאידנא דלא עבדי' הכא שדיוהו רבנן אאשה כי היכי דלא לשהיי' ע"ש מבואר דבימי חכמי המשנה עדיין לא נתקנה תקנה זו ואיך אפשר לומר דמתני' דאשה כותבת גיטה מטעם הפקר ב"ד הוא ועדיין לא ניתקנה תקנה זו בימי המשנה ודבר גדול דיבר הנביא פני יהושע בגטין כ' ע"א דבימי המשנה הי' כותבי' כדת משה וישראל בתוך הגט כמבואר סוף משנת ידים ובסופו הי' כותבי' שריר וקים כמ"ש ר"ת להדי' ועכשיו נוהגי' למיכתבנהו בסופו היינו טעמא משום דכתיב בשלהי גט ודין די יהוי ליכי מינאי ובאמת אחר המשנה תקנה שהאשה תתן שכר הסופר וא"כ איננו מן הבעל אלא מהאשה ואיך כותב ליכי מינאי ע"כ כותבי' כדת מ"וי שחכמים הקנהו לו ודפח"ח יהי' איך שיהי' לא הי' זה בזמן המשנה ואיך נימא דמתני' דהאשה כותבת גיטה הוא מהפקר ב"ד וצ"ע לכאורה:
וי"ל בדוחק ולומר מתחלה התקינו שאם יארע שהאשה כותבת גיטה יהי' הפקר ב"ד אבל מצוה בבעל ושוב תיקנו שלכתחלה תתן האשה שכר ושני סברות אלו בב"י סי' ק"כ ועיי' הגה' מיי' פ"ב אות ב' ומ"ש משנה למלך שם הלכה ד' אבל כל זה דוחק:
גם מ"ש תוס' דזקן כותב שטרו' מתנו' ומכירות שדות דכיון שהלוה להם מסתמא נתנו ומכרו לו מלשון רש"י לא משמע כן אלא בשטרי הלואה גופי' בעי' ספר המקנה כי פי' התוס' מלבד שהוא דוחק בלשון המשנה עוד הקשה הב"י בטי"ד סי' ק"ס הא הוה ריבי' מוקדמת ומאוחרת ע"ש ע"כ נלפע"ד דהי' נראה לרש"י דבין שטר הלואה ובין שובר בעי' מדינא ספר המקנה דשטר הלואה מקנה לו שיעבוד קרקעותיו ונהי דמעיקור הדין על ידי מלוה ע"פ משתעבד היינו ע"י נתינת כסף הלואתו דקרקע נקנה בכסף אבל השתא שהפקיעו חכמים קנין אותו הכסף משום דלית לי' קלא ממילא אינו נקנה אלא בשטר ומכ"ש אי הוי שטרי אקניתא ופירש"י בין ילוה בין לא ילוה שיעבד לו נכסיו בשטר זה ובעי' ספר המקנה (ויש לעיין קצת בגטין יו"ד ע"ב בסוגי' דערכאו' דשם לא הוזכרה שטרי הלואה ע"ש וק"ל) נחזור לדידן דס"ל לרש"י דהזקן שטרי הלואות כ' ועל זה שקיל וטרי הש"ס והה"נ בשובר שצריך שטר לחזור ולהקנות לו קרקעו שהי' משועבד ונהי דאי אין נשאר כתובה או שטר ביד הבעל והמלוה סגי במחילה בעלמא בלא קנין ובלא תשלומי' כ"א במחילה בעלמ' סגי והטעם בזה כי נכסים לא נשתעבדו אלא להיות ערבים בעד גופו של הלוה וכיון שפוטר את גופו מחובתו ממילא נפטרו נכסים כמ"ש ר"ן פ' הכותב מ"מ היינו כשאין הכתובה ביד האשה אבל לפעמים הכתובה ביד האשה ולא מהני מחילה לדעת כמה פוסקי' כמ"ש סמ"ע סי' י"ב סקכ"א וכן משמע לי ממ"ש תוס' כתוב' מ"ד ע"א ד"ה והלכתא וכו' ע"ש ואם כן לפעמים אינו משלם לה כל כתובתה כי היא מוחלת לו ואינה מחזירה לו השטר ג"כ וא"כ במה יפטור נכסיו משיעבודם אלא ע"י השובר שמקני' לו נכסיו ובעי' גם בשובר ספר המקנה וע"כ משום דגברא ידע לאיקנויי ויפה דקדק רש"י:
ולפ"ז להס"ד דגברא נמי לא ידע לאיקנוי י"ל אה"נ שובר דעלמא בעי ספר המקנה ממש אך בכתובה דרבנן מקולי כתובה והם תיקנו דפקע בכדי בשובר שהבעל כותב לעצמו ובזה י"ל כפתור ופרח לפמ"ש תוס' כתוב' יו"ד ע"א דר"נ אמר שמואל התם ס"ל כתובה דרבנן וה"ה רבא דמשני התם חזקה אין אדם טורח בסעודה ע"ש ורב אשי דאמר אם לא מושמש ס"ל כתובה דאורייתא ע"ש והשתא י"ל רב אשי דמייתי בפשיטות ממתני' האשה כותבת גיטה אסיפא דהבעל כותב שוברו דודאי משום דידע לאיקנויי הוא כיון דכתובה דאוריי' בעי' קנין גמור א"כ ה"ה כותבת גיטה נמי מטעם דידע' לאיקנויי ולא משום תיקון חכמים אך רבא דס"ל כתובה דרבנן א"כ שובר גופי' י"ל מדרבנן הוא ודוקא בכתובה וה"ה כותבת גיטה נמי מדרבנן א"נ י"ל לומר בפשיטות דרב אשי אפי' למ"ד כתובה דרבנן קאי והכי קאמר דמערב היוצא אחר חיתום שטרות לא מוכח דאיכא למימר שאני גברא אך השתא ממילא מוכח מאשה כותבת גיטה דאין לומר מדרבנן הא דומי' דבעל כותב שובר והתם אפי' אי כתובה דרבנן מ"מ לאיזה צורך עבדי רבנן תקנתא כיון דבעל ידע לאיקנויי וע"כ קנין גמור קאמר ה"נ גבי אשה קנין גמור ואיתתא ידעא לאיקנויי' וא"ש הכל ודברי רשב"א אינם עיקרי' ולית מאן דחש לי' לפע"ד ופר"מ נ"י מדות חסידות עביד כראוי' לגברא דכוותי':
מ"ש פר"מ אמ"ש ב"י סי' ק"כ בפי' דברי הרא"ש דהסופר יקנה הקלף להבעלי' משום דכתיב וכתב ונתן ופי' הב"י דמסתמא אדם כותב בשלו ותמה פר"מ דמשמע לי' דרא"ש לא בעי שליחו' לכתיבה וס"ל וכתב דקרא אהסופר קאי ולא אהבעל דלא בעי' שליחות (ועיין בתוס' גטין ט' ע"ב) א"כ אדרבא הסופר כותב על שלו דהרי כ' ב"י מסתמא אדם כותב על קלף שלו וקרא מיירי מסופר הכותב וא"כ מ"ט יתן הסופר הקלף לבעל אלו דברי מעלתו ותמהתי על חכמתו וכי אמת נכון הדבר שספרא דדיינא כותב על שלו הלא כל א' יבי' ניירא וסופר כותב עליו ומעשי' בכל יום יוכיחו ובש"ס אפשיטי דספרא שייר משמע שהנייר שייך ללוה והסופר כתב עליו השטר והמלוה שילם שכר כתיבה ומשייר אצלו אותו הנייר למשכן על פשיטי דספרי דיהיב אבל הנייר יהיב הלוה ומ"ש הרב"י דהנייר של הכותב רוצה לומר למי שכותב בשבילו ובגט הבעל הוא המגרש ובי' מיירי קרא נהי וכתב דקרא הוא מקרא קצר רוצה לומר וכתב הכותב היינו הסופר מ"מ כותב אהקלף של הנותן שהוא אותו שכותב בשבילו והדברים פשוטי' מאוד:
העתק גביות עדות בהלשון הרב המופלא דק"ק ברודא:
מעשה בר"ה ביום ב' אחר חצות היום שלח מושל פקיד לר"ה דקהלתינו שהוגד לו שנמצא הרוג יהודי אחר שמושלך בדרך ומיד ראינו וב"ה לא נפקד ממנו איש ולא נודע מי הוא ואמר אחד שראה יהודי א' ביום ה' שאמר שדעתו לחזור לביתו על ר"ה באופן שנתפשט הקול שהוא א' מתושבי ק"ק העלישוי או מק"ק קרעמזיר כי לא שאלוהו מאין הוא ואנחנו שלחנו אנשים לשם ומאחר שידוע הוא כי אין ההרוג ניתן לקבורה מיד עד יבואו הקומעסיאהן לראותו גלל כן צוויתי שלא יטלטלוהו ממקומו שם עד שחשיכה ואמרתי שבבואו ישתהא פה וישלחו למקומו שהוא אשתו וקרוביו שם אולי יכירוהו באשר שחשבו שהוא ממקומות הסמוכים וכשהביאוהו הנה האנשים ראו שהי' ההרוג הנ"ל ראשו פצוע לכמה וכמה פצעים וגם כל פניו הי' ממש פצוע ונחתך ולא נשאר בו אלא שיניו ומחשבתו ניכר מתוך מעשיו שרוצח עשה כן בכוונה למען שלא יכירוהו אמנם כל גופו הי' שלם מלובש במלבושיו ויצא הקול שהוא היהודי מקאסטאלאן שני שעות מטארנוי שהכירוהו בגופו ומלבושיו ובא הקול לק"ק נאוואמעסטע ובא בנו הנה שהוא מושכר למשרת שם ובכה על מיתת אביו ורצה להגיד שם קדיש ולא הניחוהו ושלחוהו הנה כדאי' בש"ע אה"ע סימן י"ד ס"ה בהגה' ובא הנה ויען שהרוג הנ"ל נמצא בפצעים הנ"ל ופניו התליע באופן שלא הי' אפשר לבדוק גופו אחר סימני' כי הסריח ואמרו הקברני' שבלתי אפשר להם להפשיטו ולא הי' נודע לנו שוב קרוב קברו אותו בבגדים ואח"כ בביאת בנו הנה באו שלשה אנשים לפני והושבנו ב"ד והעידו מיר האבן געזעהן דעם קאסטאלאנר יהודי אין נאוואמעסטע ביום ב' שבוע קודם ר"ה ודברנו עמו אונד מיר קענען דיא קליידר וואס ער יעצט דער מיט איזט געבראכט געווארדען דאס פעלצעל אונד מאנשעסטער וועסטע אונד הויזען דיא מלבושים האט ער אהן געהאט מיר קענען זיא גוט בטביעות עין גם גופו עוד העידו שיש להם סימן בשיניו שהם גדולות משיני שאר בני אדם כן העיד לפנינו הר"ר אברהם בן מה"ו שמואל דקהלתינו גם העיד כל זה הנער מרדכי בן מה"ו איצק ליב מקהלתינו והנער הוסיף שהוא שמע ממנו שדעתו לילך לק"ק פרוסטיץ. גם העיד כ' יעקב שמואל חייט והוא לא ראה מימיו ולא העיד רק שראה שהי' לו שיניו גדולים עד כאן ובסוף האגרת כ' הרב שהזכירו העדים שמו ר' אברהם מקאסטאלאן ושהכירו אותו שהוא הגארקאכער שם ר"ל בעל אושפיזא דקאסטאלאן והם אכלו שם באכסניא ע"כ הגביות עדות. עכ"ל הרב הנ"ל:
בשריותא דהאי אתתא אשת ר' אברהם בעל אושפיזא מקאסטאלאן סמוך לטירנוי הנזכר בגביות עדות הנ"ל יש לעיין בשלשה דברים א' סימני שינים גדולים ב' ט"ע בבנין כל גופו ג' ט"ע בכל מלבושיו ונראה דאע"ג דבכל א' לבדו אין די היתר מ"מ בצירוף שלשתן יצא כנוגה משפט האשה הנ"ל להתירא:
א' סי' השינים זה לשון פסקי מהרא"י סי' קס"א זה שהעידו על השיני' ששנים מהם באמצע שורה של לחי העליון הי' גדולי' משארי שינים שבשני צידיהם נראה דהאי לאו סימנא הוא כלל ולא מיבעי דלאו סי' מובהק הוא אפילו למ"ד סי' דאורייתא לא הוה מהני משום דבדקי' בהרבה בני אדם ומצינו דרובם שני שינים האמצעי' בשורה העליונה גדולו' יותר מהנהו שבשני צידיהם ואף אם הי' אלו השינים מופלגי' קצת בגדלות מ"מ אחרי שרגילות הוא שהם גדולים לא מהני אם הי' מופלגי' קצת ודמיא להא דקאמר תלמודא בפ' בתרא דיבמות ובפ"ב דב"מ סי' דגופו אריך וגוץ לא חשי' סי' כלל אפי' למ"ד סי' דאוריי' ונראה דמסתמא לא איירי דאריך ברוחב אצבע משאר בני אדם בינונים דפשיטא דלא הוה סימן כלל ולא אצטריך לאשמעי' אלא ודאי איירי שמופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני והיינו טעמא כיון שרגילות הוא בהרבה ב"א שהם ארוכי' וגוצין מן הבינונים ולכך אפי' אם הוא קצת בהפלגה לא מהני עכ"ל הארכתי בהעתקתו כי נוראות נפלאתי על הד"מ סי' י"ז אות נ"ד ובהגה' ש"ע שם סעי' כ"ד ע"ש שלא העתיק כראוי ותרי תמיהי קא חזינא חדא שכ' סתם שינים גדולים לא הוה סי' מובהק ולא כ' לחלק בין שינים אמצעי' לשארי שינים ובהא הרגישו הח"מ וב"ש. ותו דכ' לא הוי סי' מובהק משמע סי' אמצעי מיהת הוי דסי' מובהק שלפני זה גבי גבשושי' בחוטמו שהוא נמי מפסקי מהרא"י סי' רל"ד ה"ל סי' מובהק ביותר כמבואר שם בפנים וא"כ ה"נ לא הוי סי' מובהק ביותר קאמר אבל סי' אמצעי הוי ונפקא מיני' טובא דאלו סי' אמצעי' מצטרפי' ב' וג' לעשותו סי' מובהק ביותר כדעת תשובת הרא"מ משא"כ סי' גרועי' אפי' מאה אינם מצטרפי' כמבואר כל זה בתשו' האחרונים ובב"ש ס"ק ע"ג וא"כ כיון שכ' מהרא"י דשינים גדולי' אפילו סי' אמצעי לא הוה דדומה לארוך וגוץ ה"ל לרמ"א לדקדק ולכתוב אפי' סי' אמצעי לא הוה:
והנלע"ד להכריע לדינא מסברא בודאי ב' שינים גדולים בשורה עליונה באמצע הי' ראוי להיות סי' מובהק ביותר מצד השינוי שנמצא בעודפתם על חביריהם ומצד כיוון וצמצום המקום כמו נקב בצד אות פלוני ומצד המנין שאומר ב' שינים בצירוף כל אלו ה"ל סימן מובהק משו"ה הוצרך לומר דליתא והפליג דאפי' סי' אמצעי לא הוי משום דכך דרכו של אלו השינים באותו המקום ובאותו מנין וההפלגה קצת בגדלות אינו אלא כמו ארוך וגוץ ולא מהני ומינה דמספר שינים ידועי' גדולים ומכוונים בצמצום במקום אחד ה"ל סי' מובהק ביותר ומתירי' אשה על סי' כזה אך אם אומרי' העדים סתם שינים גדולי' בלי כיוון מקום ומספר י"ל נהי דסי' מובהק ביותר לא הוי סי' אמצעי מיהת הוי והסברא נוטה כן ובזה באו דברי רמ"א בדקדוק דמיירי בסתם שינים גדולים ואמר מובהק לא הוי אבל סי' אמצעי מיהת הוי ואם אולי לא נתכוון לכך כי עכ"פ לא הי' לו להניח דברי פסקי מהרי"א המפורשים ולתפוס דין אחר שלא נתפרש מ"מ הרווחנו להמתיק הדברי' בדברי רמ"א כי רוח אלקי' בקולמסו שלא הוציא תקצה מת"י ושאפשר לכוון בה מה שלא כיון בעצמו ובר זה למדתי מהתומי' סי' כ"ה ואמת נכון הדבר והנה בלשון ב"א מי ששפתו מוגבהת עד ששיניו נראים קורי' לו גם כן שיניים גדולים ואם כך הי' כוונת העדים הרי הוא לעצמו סי' מובהק ביותר כמבואר בתשו' הרא"ם סי' ע"ו ואפי' כוונתם כפשוטו הרווחנו דעכ"פ הוה סי' אמצעי ולמ"ד סי' דאורייתא שרי אלא מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה על כן נבוא אל השינים:
ב' ט"ע היטב בבנין כל גופו שניכר להם שזה הוא בנין הגוף של ר' אברהם גארקאכלר מקאסטאלאן אך עומד לנגדנו שלא הי' כאן פרצוף פנים ולא חוטם וספק תוך ג' ימים או אח"כ וקרוב לודאי שהי' אח"כ מרוב הסרחון הנה ידוע דעת ר"ת להתיר בכל אלו אם כל גופו קיים לפנינו וזה מבואר היטב בתשו' ב"י בדיני מסל"ת רס"י וי"ו דלר"ת אפי' ליכא היכר בפרצוף רק כל גופו מהני אפי' בוודאי אחר ג"י יע"ש בביאור והכרח. וזה שנתים ימים בארתי היטב שיטת ר"ת כי כל הקושי' שהקשה עליו במרדכי הרגיש הוא בעצמו בס' הישר ותי' יפה והסכימו גאוני זמנינו עמדי להתיר אשה מארץ פולין עפ"י דברי' הנ"ל [עיין לעיל סי' נ"ז] מ"מ פה לא אאריך בזה כי אין אנו צריכי' לזה רק לצרף עם שיניים גדולים כי אעפ"י שכ' מהרא"י שאפי' מאה סי' גרועי' אינם מצטרפי' מ"מ הכא שאני דנימא שזה הגוף אחר הוא שהי' לו ג"כ שיניים גדולים כאלו וע"י שנתפח נשתנה צורתו עד שהי' ט"ע כמו זה ר' אברהם שהי' לו ג"כ שיניים גדולים כאלו זהו דבר זר ורחוק והנה ראי' מהרא"י הוא מהש"ס דפריך ממצאו קשור בכיס וארנקי ומאי פריך דלמא נצרף לזה סברא שכ' תוס' פ"ק דב"מ הואיל וזה אבד גט ומבקש גט ואחר לא שמענו שאבד גט נצרף זה לסי' אע"כ אין מצרפי' אע"ג דהתם נמי הצירוף הוא שנצרף סי' שבגוף הארנקי עם המקרה שאבד גט ואפ"ה לא מצטרפי' מ"מ ידוע דמקרה דהכא שאיננו בכוונת מכוון אלא בידי שמים שנשתנה צורתו ונאמר שנשתנה ממש לצורתו של זה שהי' לו ג"כ שינים כמו אלו זה דבר זר ועוד כבר כתבנו לעיל שאין דינו של המהרא"י אלא בגרועי' ביותר והני שינים גדולים עכ"פ גרועי' ביותר לא הוי דאפשר דהוי סי' אמצעי בפ"ע וגם ט"ע בכל גופו דלר"ת מהני אפי' לחודי' מכ"ש שנוכל לצרף עכ"פ להיות בין שניהם נחשב כסי' אמצעי דלמ"ד סי' דאוריי' מהני אך למ"ד סי' דרבנן לא יועיל סי' אמצעי. ונבוא אל השלישית:
ג' סי' כל כליו הנה מהר"ל מפראג חידש דסי' אמצעי עם ט"ע בכליו מהני ממ"נ דלמ"ד סי' דרבנן לא אתאינן לחשש שאלה והרב ב"ש דחה דאי סי' דרבנן ממילא נחוש לשאלה ויען ראיתי במכתב הרב המופלא מק"ק ברודא דברים תמוהים בהבנת הב"ש ע"כ אבאר דברי הר"ש וא"א לבהמ"ד בלא חידוש הנה סי' מובהק ביותר דלא נמצא אפילו א' מאלף הוא לכ"ע דאוריי' אך סימן אמצעי שאינו נמצא הרבה אבל ענ"פ נמצא א' מאלף איכא מ"ד סמכי' עליו מדאוריי' דלא חיישי' לאתרמי למעוטא כי האי ואיכא מ"ד לא סמכי' מן התורה דאפי' כי האי חיישי' והנה אי לא חיישי' לשאלה פי' שאפי' א' ממאה לא ישאיל ונהי דא' מאלף ישאיל מ"מ הוא סי' דאורייתא ולא חיישי' למה שהוא א' מאלף אמנם אי נימא חיישי' לשאלה פי' שהוא מצוי בא' ממאה ע"ד משל ונהי דסימני' דאוריי' דלמה דמתרמי א' מאלף לא חיישי' מ"מ למאי דאתרמי א' ממאה חיישי' זה הוא הכל אי סי' דאוריי' וסמכי' על מה שהוא א' מאלף א"כ איכא לאפלוגי אי השאלה הוא חששא קרובה או רחוקה א' מאלף כנ"ל אך אי סי' לאו דאוריי' פי' דחיישי' לסי' השכיח אצל א' מאלף ואם יהי' באיש צלקת או שום סי' הניכר שהוא צלקת הנמצא ביוסף בן שמעון מ"מ כיון שאין להם היכר בהגוף אלא ע"י הצלקת ניחוש שמא נמצא כזה גם בראובן בן יעקב שהוא א' מאלף א"כ אפי' דלא חיישי' לשאלה פי' שהשאלה הוא ג"כ א' מאלף ויבוא אלי' הנביא ויכיר הכלים והמלבושי' שהם המה המלבושים של יוסף בן שמעון אבל בגוף ההרוג אין לו היכר א"כ הבגדים האלו הניכרי' בט"ע לאלי' הנביא הם להגוף כמו שומא או צלקת שגדל בגוף ומ"מ חיישי' לא' מאלף והכא נהי להבגדים כיוצא בהם לא חיישי' כיון שניכרי' בט"ע מ"מ לא' מאלף דשאלה חיישי' שמא גוף זה הוא ראובן בן יעקב ושאל אותם מיוסף בן שמעון ואין שום חילוק אי הכלים ניכרים בט"ע או בסי' מובהק או יבוא אלי' הנביא ויכירם כמובן:
והגאון נב"י כ' דמדפריך הש"ס חמור בסי' אוכף היכי מהדרי' ולא קאמר בעידי אוכף משמע דקאי דוקא אי סי' דאוריי' אבל אי לאו דאורייתא לק"מ משום דאז לא חיישי' לשאלה גם בזה ראיתי להרב המופלג דק"ק ברודא הנ"ל שכ' ליישב לחדודי ועיקור בנינו שהמקשן לא אסיק אדעתי' דאיכא דלא מושלי והי' קשה לו מ"ט נקט במתני' סי' בכלי' ולא נקט רבותא אפי' ט"ע בכלים והיא ק' מהר"ל מפראג והב"ש תי' דמיירי מכלים דלא מושלי והמקשן לא ידע מזה ע"כ הוה ס"ל דאי סי' ל"ד לא חיישינן לשאלה אבל האמת אינו כן אלו דברי הרב הנ"ל ובמ"כ לא דק דוודאי ידע המקשן דאיכא כלים דלא מושלי ולא נעלם מהם דאיכא דברים שאינם עשוי' להשאיל ולהשכיר שהש"ס מלא מזה אך לא אסיק אדעתי' שיהי' אוכף וכיס וארנקי וטבעת כלים דלא מושלי אינשי דסברת מסקבי ומנחשי ומזייפי לא אסיק:
ומה שנלע"ד ביישוב ק' נב"י הנ"ל לפי הנחה שהנחנו דודאי אמת נכון בלישנא דסי' ל"ד נימא חשש שאלה הוא א' מאלף ומ"מ לא הוה אלא כסי' אמצעי שאעפ"י שיש ט"ע על הבגדים מ"מ לא הוי על הגוף אלא כסי' אמצעי וסי' ל"ד עכ"פ הרווחנו דסי' אמצעי מיהת הוי וכבר כתבנו הכרעת אחרונים דסימן אמצעי עם עוד סימן אחר מצטרף שפיר וגם כבר כתבנו דמהרא"י מחשב זה לצירוף מה שזה אבד גט ומבקש גט והה"נ בחמור שזה אבד חמורו ומבקשו וא"כ א"ש למ"ד סי' ל"ד לק"מ חמור בעידי' אוכף היכי מהדרי' דלהך לא חיישי' לשאלה משום דלא שכיח אלא א' מאלף אלא מ"מ במצאו מת דליכא שום סברא לסייעא לא מיחשב להגוף אלא כסי' אמצעי ולאו דאוריי' אבל לענין אבידה דמצטרף לזה שזה אבד גט או חמור שפיר מהדרי' אך ללישנא דסימנים דאוריי' ואז חיישינן לשאלה פי' דאמרי' שהוא שכיח בא' ממאה והוה כלים אפי' בט"ע סימן גרוע להגוף כאריך וגוץ ולסימנים גרוע אין מצטרפין ושפיר הקשה היכי מהדרינן ודברי ב"ש נכונים:
והנה בכלים דלא מושלי אינשי כ' ח"מ בשם ריטב"א דאי סי' דרבנן אפי' בלא מושלי חיישי' ואני חפשתי כמה פעמי' ולא מצאתי כן להריטב"א ולא לשום קדמון ועתה מצאתי עדותו של הגאון בית מאיר שלא נמצא כן בריטב"א והרב ב"ש מייתי סברא בשם תשו' ב"י וכן מצאתי שם בדיני מסל"ת סי' ד' ד"ה ונראה שהם תופסי' עיקור וכו' בלי שום ראי' רק מסברא ואלו הי' נמצא כן לקדמון הי' הרב"י מביאו ונלע"ד דתלי' בפלוגתת הקדמוני' וסוגי' הש"ס דב"מ ויבמות דהנה לעולם גבול דלא מושלי מעלינן חד דרגא מכלי' דמושלי והנה אי נימא דחיישי' לשאלה דהיינו דנמצא א' ממאה א"כ כלים דלא מושלי הוה כמו סימן אמצעי דמעלי' חד דרגא ולמ"ד סי' דאורייתא מהני והשתא למשמעות סוגי' דב"מ דבתר דמשני חיורי וסומקי ולא צריך לסברת שאלה אפילו הכי חזר והקשה מחמור וכיס וארנקי משמע דהש"ס קיבל לאמת סברת שאלה וא"כ אפי' אי סי' דרבנן נמי נימא שאלה הוא א' ממאה והוה סי' גרוע וכלים דלא מושלי סי' אמצעי ובמציאה וגט דזה מבקש ואבד חמור וגט מהני כלים דלא מושלי אבל במצא מת לא מהני לא מושלי וכסברת תשו' ב"י הנ"ל אך לסוגי' דיבמות דמסיק ואב"א בסומקי וחורי בתר דסליק משקלי' וטרי' דשאלה ומזה הבינו שם תוס' דאי אין צריכי' לחשש שאלה נימא מסתמא לא חיישי' לשאלה ופסקי הכי וסמיך עליהם ש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו א"כ אי נימא סי' דרבנן נימא דשאלה חששא רחוקה היא א' מאלף ונהי דלא יועיל דעכ"פ לא הוי אלא סי' אמצעי וסי' לאו דאוריי' מ"מ כלים דלא מושלי' הוי נחיתת דרגא ואפי' א' מאלף לא ישאיל וה"ל סי' מובהק ביותר וסמכי' עליו:
ומסברא נראה כיון דנראה מהתוס' דסמכו אסוגי' דיבמות משום דסוגי' בדוכתה עדיפה הכי נקטינן ונהי דלענין אי סי' דאוריית' או דרבנן לא נכניס ראשנו וכן אי חיישי' לשאלה או לא אבל עכ"פ אהא נסמוך דנימא אי איכא סי' אמצעי בגופו וט"ע בכלים דלא מושלי אינשי נימא ממ"נ של מהר"ל מפראג אי סי' דאוריית' הרי סימן דאוריי' ואי לאו דאורי' א"כ כלים דלא מושלי הוה מובהק ביותר וסמכי' עלה אפי' באסורא ולפע"ד זה ברור בלי ספק:
ויצורף לזה גם סברת הגאון חכם צבי דלגבי סי' אמצעי הוה חשש שאלה כעין נפילה דיחיד יע"ש סי' קל"ד ושם בד"ה וא"ת כיון דלהתוס' וכו' בסוף הדבור ההוא העלה בשם רא"ש בתשו' לחלק בין גט דאפשר באחר למיתה דלא אפשר קיל טפי כ' וז"ל ובזה מיושב דלא תקשי הא דמקשה ממצאו קשור וכו' ניחוש לשאלה והא לפי דרכינו לשאלה כי האי גוני שיהי' שמותיהן שוין לא חיישי' אלא דשאני גט דאפשר לכתוב אחר חיישי' אפי' בכי האי גוני עכ"ל ותמהתי על הרב מברודא שדחה דברי ח"צ מפני קו' זו ולא ראה שהוא בעצמו הרגיש בה ותי':
והנה לא הוצרך לזה אלא אי מפרשי' מצאו קשור בבעל עצמו שאבד גיטו ושמו יוסף ב"ש וניחוש שעוד א' שמו כן וממנו הוא אבל רש"י פי' בב"מ וביבמות בשליח המביא גט והקושי' ניחוש שזה השאיל ארנקי ליב"ש ונתן בו גט והחזירו לזה עם גט שבתוכו וזה מצאו בתוך ארנקי שלו ורוצה להחזיק עצמו כשליח הגט לאמטוי גט לאשתו של זה שלא כדין א"כ לא הוה נפילה דיחיד ושפיר מקשה הש"ס ולא צריכי' לדחוק כלל:
אלא שבית מאיר הקשה דביבמות קט"ו קאמר אביי למאי ניחוש אי לנפילה מזהר זהיר בי' נמצא י"ל אביי בב"ב אדבריו שביבמות סמיך הואיל ונזהר בנפילתו והמציאה היא מציאה דיחיד כולי האי לא חיישי' אבל לשאלה דיחיד דלא שייך מזהר זהיר אפשר דחיישי' אלא שמ"מ בכלי' דלא מושלי הוה כמו מזהר זהיר ויש לסמוך אסברת שאלה דיחיד אלו דבריו ז"ל והם נכונים למבין:
נמצא לפ"ז בסי' אמצעי וכלים דלא מושלי יש לנו שני עמודי' גדולים סברתי הנ"ל הבנוי' עפ"י דברי מהר"ל מפראג ז"ל וסברת בית מאיר עפ"י דברי ח"צ שלפע"ד לא יחלוק אדם על כל האמור:
והנה ידוע סברת מהרי"ט דכל כליו לא מושלי אינשי ויראה מכ"ש בזה שהיינו מוחזקי' בו שהחזיק דרכו לילך לפרוסטיץ מק"ק נאווימעסטע ולא בא אל המנוחה ואיך בלכתו בדרך ישאיל כליו לאחר וישאר ערטלאי וזה נראה דעת רבנו אלי' שבפסקי מהרא"י סי' קס"א שסמך על סי' כליו אלא שציוה לחקור כמה כתונת הוליך עמו והיינו מטעם הנ"ל דאם הי' מוחזק בדרך נסיעתו ולא הי' עמו רק כתונת א' ה"ל כתונת כשאלת כל כליו דאין אדם משאיל כתונת יחידי שלו לאחר וכבר הארכתי בזה בתשו' אחרת בפי' כוונת תשו' מהרמ"פ בענין זה [עיין לעיל סי' מ"ח ד"ה ואומר] וליכא למיחש אלא שמא שוללי' שללוהו וערק לעלמא ונתנו מלבושיו לאחר והוא הנהרג פה אה"נ אלא שזה בעצמו חשש רחוק מאוד והיינו לא מושלי אינשי אשר אם יצורף לזה עוד סי' אמצעי נאמר שזה הוא בא וראה בתשו' ח"צ הנ"ל סמך על דברי מהרי"ט הגאון מהר"י אאליון אלא שח"צ נחלק עליו בעובדא דילי' שהי' שעת מקום חירום חיל הצרפתים וחשש שמא הלוחמים הפשיטוהו והלבשוהו בלויי הסחובות והוליכוהו בשבי' כדרך אנשי מלחמה ומלבושיו נתנו לזה הנהרג ביער אבל בנידון שלפנינו לא שייך חשש שבי' כלל כידוע במדינתינו בשעת שלום ליכא למיחש להא כלל ורק מחמת כיסופא ערק לעלמא כעובדא דגברא חרוכא והיינו לא שכיחי וכשיהי' לנו סי' אמצעי נצרף להתיר בלי ספק:
והואיל וכן וכבר כתבנו ששינים גדולי' עם ט"ע בבנין גופו הוי כסי' אמצעי בלי ספק וכשיצורף לזה ט"ע בכל מלבושיו היינו פעלצל ומאנשעסטרא וועסטע ובתי שוקים שלו א"כ נאמין שבוודאי שזה הוא אותו האיש שראו ביום ב' בנאוואמעסטע בשיני' גדולי' כאלו ובנין גוף כזה ומלבושים האלו. וכיון שאמרו שהוא הי' ר' אברהם גארקאכלער מקאסטלאן הרחוקה מהלך ב' שעות מטירנוי ומסתמא סתם טירנוי הי' הכוונה על טירנוי שהיא מטרופלין באותם הגלילות ועוד אם ניחוש לשם טירנוי יהי' גם עיר סמוכה לה ברחוק ב' שעות ששמה קאסטלאן ויהי' גם שמה אברהם גארקאכלר זה בוודאי לא חיישי' וא"כ שכוונת העדים הי' על טירנוי וקאסטלאן הידוע לנו ובדקנו בקאסטלאן ולא נמצא שם ר' אברהם גארקאכלר אחר אלא זה והוא נאבד ולא נודע מקומו איו א"כ מסתמא זה הוא שהעידו עליו שראוהו בנאווימעסטא ועוד ובשגם שזה הבן שבנאווימעסטא יודע שאביו הוא שהי' שם באותו היום באותן סימנים ובאותן המלבושים א"כ עפ"י כל האמור נ"ל דאתתא דא אשת ר' אברהם גארקאכלער מקאסטאלאן שרי' לעלמא ובפרט שיסכימו עמי חכמי העיר יע"א ולמטוני שיבא מכשורי הכ"ד.
משה"ק סופר מפפד"מ: