שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן נד

מרגליות טובה שבגלגל חמה תורת ה' בידו תמימה יושב בנויות ברמה האשל הגדול ומהולל ברוב התשבחות נ"י ע"ה פ"ה גאון ישראל האמיתי כקש"ת מה"ו אפרים זלמן נ"י בעה"מ ספר בית אפרים:

יקרתו הגיעני זה פעמים וגם נתכבדתי בספרו בית אפרים תשואות חן חן לו ועשיתי ככה עיכובא יען כי בצפיתי צפיתי לקבל עוד מכתב שלישי כאשר הבטחני לעיין במה שכתבתי פרפרת אחד באגרות שלי והיות כי ארכו הימים והיום נפניתי קצת מרוב המון עוצם טרדותי אמרתי לא אעבור עוד מלהשיב ולמלאות לו מלא חפנאי טיבותי' על רב טובו ויפיו בתשובתו מעולפת ספירים בהסכמת היתרא דאיתתא עגונה ושכרו כפול מן השמים:

וראיתי גוליירין מנצחין ה"ה הגאון קצה"ח בספרו שב שמעתתא זצ"ל וה' יאריך ימי מעלתו הדרת גאונו אשר עמד לנגדו בתשובה הנ"ל בסוגי' דר"פ יש בכור עיינתי גם אנכי קצת בהאי שמעתתא לפי מסת הפנאי ואענה חלקי ואהי פעם כסותר ופעם כבונה בעזרת אלקי קדם מעונה:

הגאון קצה"ח בשמעתתא ז' מפי"ג ואילך עומד למשען שיטת ר"ת בס' הישר דמעידי' על ט"ע שבגוף שלם או אפילו רובא כדאיתא בתשו' גאונים בתראי בשם הגאון ר' העשיל זצ"ל ורצה להוכיח בפי"ד שם דאל"כ מ"ט לא אשמועי' ר"ל ור"י ר"פ יש בכור דבכל מקום רוב הגוף פוטר חוץ מנחלה משום דבעינן יכיר וליכא ועוד מסתימת הפוסקי' משמע דפוטר וע"כ משום דניכר היטב ברוב הגוף ואמנם הדרת גאונו מותיב תיובתא לר"ת דא"כ בבריתא דיכיר זה פדחת ה"ל למימר זה רוב הגוף אע"כ דלא כר"ת:

הנה טרם אענה אומר שבמ"כ של כבוד הרבה גאוני' בתראי שחשבו כי יכיר דנחלה היינו שיצא כל כך מהולד שיכול להכירו בו למחר ויומא אחרא שלא יתחלף לו ולפ"ז צריך לעיין לפעמי' יצא מיעוט פדחתו ונולד בו סי' מובהק שאינו מצוי בא' מאלף אם יהי' אח"כ הבא אחריו בכור לנחלה או נימא יכיר על הרוב ידבר לא ראיתי מי שנתעורר בדין זה גם דוחק גדול הוא לפרש כן יכיר שיכירנו בו למחר ותו הקושי' הגדולה שנתחבטו בו בתי' הש"ס יכיר לחוד וכו' ומה בכך עכ"פ מוכח שניכר מחר לאביו בהיכרא דפדחתו לחוד וא"כ אמאי בעי' הכרת פניהם לענין ענתה בם דהיינו עדות אשר מפני זה נכנס הגאון תי"ט בפרצה דחוקה בתשו' הגאוני' בתראי לחלק בין ביום לידתו לאח"כ והוא דוחק גדול ולפע"ד הדבר פשוט הוא ורש"י רמזה לנו במ"ש פשטי' דקרא מיירי שהקב"ה צר צורת הולד כצורת הנואף ולא לחנם פי' כן אבל הענין כי קרא דיכיר מיירי שנולד כל כך מהתינוק ויצא ממנו לאויר העולם שיכול האב להכירו בו שצורתו דומה לצורה שלו ואיננו ממזר ומזה מיירי יכיר בני זה ממזר כידוע ואפי' לרבנן דר"י דלית להו שיכול לעשות בנו ממזר מ"מ נהי שאינו נאמן להכירו בזה לאחרים כ"א בצריך הכירא מ"מ להאב ניכר עי"ז ולא מיירי ליומא אחרא כלל אלא עתה בשעת לידתו מכירו בזה וס"ל לר' יוחנן אפי' בפדחת לחוד סגי לפעמים ופריך הש"ס מהכרת פניהם ענתה דנהי מיתורא דענתה בם דרשינן לעדות דאין לענות עדות אלא בהכרת פניו מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומיירי נמי מציורי פניו כפני אביו הנואף ומשמע לשניהם בעי פניהם דוקא ולא סגי ביכיר אבל אי לאו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו מעדות אשה לחוד לא הוי קשי' אהכירא דנחלה דמה ענין זה לזה דהאב מכיר בנו בפרצופו הדומה לו אפי' בכל שהוא אבל להעיד היום שזה האיש שראיתי אתמול ולא נתחלף בדומה לזה צריך הכירא טפי אך עיקור הקשי' דקרא נמי מיירי מהכירא דאב שהוא הנואף ובעי פרצוף פנים עם החוטם דוקא. והנה לולי דברי אביי מקרא עצמו הכרת פניהם לא הו"מ לאקושי' אר' יוחנן דיש לפרש הכרת פניהם דבוק ההכרה של פניהם שהוא הפדחת היא ענתה בם ע"כ מייתי מדאביי דמייתי לי' אבריתא פרצוף פנים בלא חוטם וכו' ש"מ אביי מפרש לקרא דבעי' הכרה וגם פניהם דהיינו פדחת וגם פרצוף וחוטם שהוא בכלל פניהם ומדאיירי קרא נמי מנואפי' ש"מ דבעי נמי לנחלה פ"פ עם פדחת וקשי' לר' יוחנן ואה"נ לעיל כדפריך ממתני' דיבמות ודחיק לשנויי תני עד החוטם הו"מ לשנויי ולחלק בין הכירא דנחלה להיכרא דעדות כיון דלא מייתי אביי דבלא"ה הוצרך לשנויי' אקימתא יכיר זה פ"פ עם החוטם והוצרך להגי' עד החוטם שני נמי במתני' דיבמות הכי אבל אבריתא דלא מצי לשנויי הכי מקשה והנה ש"ס תי' ב' תירוצים א' דודאי אמת הכרת פניהם פי' ההכרה של פניהם שהוא פדחת וזה ענתה בם אפי' לעדות אשה מכ"ש לפשטי' דקרא לענין הכירא דאביי ורק מדרבנן החמירו בעדות אשה ואביי מייתי לי' לקרא לאסמכתא כאלו יתפרש הכרה וגם פניהם ובאידך שינויי' אמרי' אמת כן הוא דבעי הכרה וגם פניהם לענתה בם היינו עדות אבל להכירא ביום הלידה סגי ביכיר לחוד ולא חייש לפשטי' דקרא ויעיי' שבת ס"ג ע"א ויותר נראה לקיים דברי תי"ט זצ"ל בתשובה הנ"ל דודאי ביום הלידה ניכר לאב אפי' בפדחת לחוד אבל אח"כ ע"י מאכלי' ומשקי' ושינוי נשתנה הצורה ובעי הכירא בשלשתן להאב:

עוד נ"ל קרוב להנ"ל דכונת קרא הכרת פניהם יתפרש בא' משני אופני' או דאתי למעוטי דוקא פניהם ולא גוף דלא כר"ת ומ"מ מתוך הדברים למדנו בפניהם מיהת בעי' ובפדחת לא סגי או נימא הכרת בעי ופניו נמי בעי' לאפוקי זה בלא זה אבל ט"ע בגוף בודאי מהני לענין עדות אלא דקרא לא מיירי אלא מעדות בפנים דשם בעי' הכרת ופניהם והנה לתס"ד דמגיה ר' יוחנן במתני' אין מעידין אלא על פ"פ עד החוטם וע"כ אתי מתני' למעוטי שארי' הגוף שאין מעידי' עליו ודלא כר"ת וכמו שפירש"י ביבמות להדי' דאי לאו דאתי למעוטי גוף ממאי ממעט אין מעידי' אלא על הפדחת עד החוטם וכי ס"ד להעיד בפחות מזה אפילו להסוברים ברוב פדחת סגי אפי' לנחלה היינו כיון שיצא רוב דבר שניכר בכלו ה"ל כאלו כבר יצא כלו אבל לענין עדות אשה איך יעיד על רוב פדחת וא"כ מאי קמ"ל מתני' אין מעידי' אלא עד החוטם וע"כ למעוטי גופו ושארי' פרצופו ולפי אותה הה"א גם קרא יתפרש כן ואהא מייתי אביי ראי' הכרת פניהם ולא גופם ומ"מ מבואר פניהם בעי' וקשה אדר' יוחנן ואמנם לפי מסקנת הש"ס דר' יוחנן מודה במתני' דעם החוטם קאמר א"כ י"ל כר"ת דעל הגוף בודאי מעידי' ולא מיירי אלא בעדות פנים שלא יעיד אלא על פ"פ עם החוטם א"כ גם קרא יתפרש כן הכרת ופניהם הוא ענתה בם ולא זה בלא זה וא"כ ממילא מובן דאיכא הכרה בלא פניהם ויכיר לחוד והכרת פניהם ומטעם שכתבתי לעיל והרוחנו ק' תוס' ד"ה מאי קראי וכו' וק"ל:

מ"מ יש ללמוד מכל האמור בענין דלמסקנא איכא פלוגתא בין הכירא דנחלה להכירא דעדות להקל ולהחמיר דלענין היכר בפנים קילא נחלה מעדות דבפדחת בעלמא יכיר האב שזה בנו ופרצופו דומה לו משא"כ בעדות ולהחמיר אפי' נניח במוחלט כר"ת דאיכא הכירא בגופא היינו לומר שזה הוא האיש שראיתיו אתמול בבנין גוף כזה אבל לענין זיו איקנוין דומה לשל אביו שייך דוקא בפניו ולא בגופו ועכ"ש ביום לידתו שבנין גופו קטן שלא ידמה לאביו אלא במשאר פרצופו וממילא סייעתי' דקצ"ח לאו סיעתא ותיובתא דמר לאו תיובתא דלענין הכירא דנחלה אין מקום לט"ע דגוף ולעולם לענין עדות אשה אין הכרע:

והנה דעת הר"מ הגאון נ"י דמבריתא מוכח דלא כר"ת ומאי דלא אמרי' לכל פדחת פוטר חוץ מרוב הגוף משום דאהא לא הוי פליג ר' יוחנן יפה כ' וגם לדידי צ"ל כן ועוד נוסף לזה נ"ל דר"ל אמר פוטר בכל מקום שזה עיקור חידושו לרבות גיורת וכ' תוס' דהוה סד"א דכיון שיצא רוב הגוף ביהדות יהי' לידה חדשה קמ"ל והנה זה החדוש שייך אם יצא הראש תחלה אבל אם יצא רוב הגוף תחלה אע"ג דראש חשוב טפי מ"מ פשוט דמיעוט הנשאר אע"ג שהראש בכלל המיעוט מ"מ נגרר אחר הרוב וה"ל כילוד כלו בגיורת וכן מוכח בנדה כ"ט ע"א דפריך בפשיטות מכלל דבמסורס אפי' רובא נמי לא הא קיי"ל רובו ככלו ש"מ אע"ג דראש בפנים פשיטא לי דרובא ככלו ויש לדחות ראי' זו דהתם בראש נפלי' ליכא חשיבות להך מ"ד מ"מ הסברא נכונה:

ויש מקום לומר דלמ"ד ב' מעינות הם אה"נ דמיחשב פתיחת מעין הטהור מלידת הרוב שאחר יציאת הראש דהא דהוי ראש כילוד גז"ה הוא אשר נשמת רוח חיים באפו דלכ"ע אית להו הך דרשא כמ"ש התוס' נדה כ"ו ע"א ד"ה סנדל וכו' וכל זה מדין תורה אבל בטבע האנושי אין לידה אלא ברובא וא"כ בשלמא למ"ד מעין א' הוא והכל מגז"ה הה"נ הכא ביציאת הראש מיחשב לידה גם לענין זה אבל למ"ד ב' מעינות מנ"ל ודוחק לומר על זה לאל גומר עלי:

ומאז אמרתי ביישוב הירושלמי דמייתי משנה למלך פ"ד מאי' ביאה שלפי הגהתו הוא מתנגד לסוגי' דר"פ יש בכור הי' נ"ל לחלק בין ימי טוהר לדם טוהר דימי טוהר דשמעתין היינו הימים נקראי' ימי טוהר שאפי' אינה רואה הרי היא טבולת יום ארוך ומזה מיירי שמעתין דכיון דאין להם דם טמא מה"ת תהי' טבולת יום ארוך וירושלמי מיירי מדם טוהר פי' שראתה דם באותן הימים ובודאי ללוי דב' מעינות הם הדבר פשוט דדמי' טהורי' והירושלמי קמ"ל אפי' לרב דמעין א' הוא וה"א הואיל ואין לה דם טמא אין כאן גז"ה דדם טהור קמ"ל והוא צריכא רבא באמת ויעיי' תוס' נדה ל"ו ע"א ד"ה הלכתא וכו' וצ"ע:

והנה בדברי קדשו כתוב לאמור וז"ל הא דנקט יכיר זה הכרת פנים לא באו לומר דאף במקום דהוה כילוד ולית בי' תורת הכרה לא הוי בכור מחמת לידה זו דהא ליתא דודאי אהני לי' לידה זו להיות בכור כיון דליכא בהאי לידה תורת הכרה כלל ולכן במסורס שיצא רובו דה"ל ככלו והוא ילוד ממש לא איכפת לן בהכרה כלל אך הבריתא קאמרה דקרא דיכיר אשמועי' הכרת פנים דבמקום שהלידה הוא בענין שיש בה תורת הכרה כגון ע"י יציאת ראשו אז בעי' בי' הכרת פנים ובהא פליגי ר"י ור"ל אי פדחת לחוד הוי הכרה או לא ואהא פריך ממתני' דאין מעידי' דמוכח דהכרת פרצוף בעי' א"כ גם לנחלה כשאנו באי' לדון שיהי' כילוד משום יציאת ראשו בהא אמרה תורה יכיר ובעי' פרצוף דוקא עכ"ל פר"מ נ"י הנה סברתו נוטה לסברתינו דרובו הוי כילוד מטבע ולא מגז"ה ולענין זה הוי בכור בלא יכיר מקרא וילדה לו שהרי נולד בטבע משא"כ בהוצאת הראש שהלידה מגז"ה דחשוב ובבכור החשיבות הוא ההכרה ע"כ בעי' פ"פ שניכר בו והיינו סברתי הנ"ל:

אמנם לדינא שהוליד חדשות בפשיטות דכשנולד ממש לא בעי יכיר משום דס"ל או וילדה לו או יכיר לא נלע"ד דיכיר להוסיף בא דאפי' אי נולד כדינא עדיין בעי' יכיר וא"כ אי ליכא הכירא ברוב הגוף איננו פוטר בנחלה אע"ג דהוי כילוד בטבע ולפע"ד על מדוכה זו ישבו גאוני עולם דהסמ"ע סי' רע"ז סקי"ג כ' כיון דנפל דבן ח' אינו פוטר בהוצאת ראשו משום שאין לבו של אביו דוה עליו א"כ ה"ה ביצא כלו ודלא כשארית יוסף דס"ל ביצא כלו הוי כילוד ולכאורה בהא פליגי דהא דבעי' לבו דוה עליו דנפקא לן מראשית אונו ס"ל לשארית יוסף הא רק בדין המחודש עפ"י התורה שהוא בהוצאת ראש אבל אי מקיים וילדה לו שהוא ביציאת הגוף לא בעי' אונו והסמ"ע ס"ל דאונו בעי' לעדופי על וילדה לו והתי"ט כ' דרש"י ר"פ בהמה המקשה כ' להדי' כהסמ"ע ובסדרי טהרה סי' קצ"ד רצה לומר דהתוס' ס"ל כשארית יוסף ודבריו לכאורה תמוהים דהרי הקשו ר"פ בהמה המקשה דאמאי פריך התם מדייקא דסיפא הא בן ט' חי בכור לנחלה נמי הוי ולא מרישא דאפי' בן ח' לא הוי בכור לכהן הבא אחריו ודבריהם תמוהים דמרישא ה"א אדילפת מבכור לכהן דהוי כילוד נילף מנחלה דלא הוי כילוד אע"כ ס"ל להתוס' בכור לנחלה שאני שאפי' יצא כלו לא הוי כילוד ודלא כרש"י אע"כ הגאון סדרי טהרה נמי ס"ל בטעמו של ש"י כנ"ל דבכלו לא בעיני' אונו משא"כ בראשו ולא מוכח מתוס' מידי וא"כ היינו כדברי פר"מ ודעת הסמ"ע עפ"י פירש"י כוותי דידי דייק והנה ראי' ש"י אינן מוכרחת כלל דעיקור ראיותו מש"ס דהו"ל למתניתן למינקט בכור לנחלה ביצא כלו דעיקור רבותא דמתני' משום נחלה ולא משום כהונה ואי משום דיוקא דבן ט' חי זה ממתני' דנדה אשמועי' דהא איתותב שמואל אלו דבריו ולק"מ לע"ד די"ל משום החזירו נקט ראשו דאי הוי נקט כלו והוי שביק בכור לכהן ה"א דמיירי בשתי נשיו שילדו זה יצא כלו לחיים בן ח' וזה בן ט' ולא שייך החזירו ביצא כלו אבל הוציא ראשו והחזירו לא הוי כילוד באדם ויעי' תוס' ר"פ בהמה המקשה לכן נקטא מתני' דינא בראשו דשייך נמי בבכור לכהן דהתם ע"כ באשה א' קיימי' ובהחזירה ואפ"ה הוי כילוד ותמי' נשגבה על ש"י דלדבריו ע"כ צ"ל דוקא יצא כלו אבל רובא לא הוי כילוד ובעי' אונו דוקא דאלת"ה תקשי לשמואל דהוי בעי למימר ראש אינו פוטר בנפלי' אלא רובו ובכור לנחלה אפי' ברובו לא הוי אע"כ לחלק בין רובו לכולו ובנדה כ"ט ע"א פריך בפשיטות הא רובו ככלו ע"כ נראה עיקור כסמ"ע וכמדומה לי כי כן סוגי' דעלמא:

והנה הטח"מ רסי' רע"ז כ' לפי הגי' שלפנינו בטור דרוב פדחתו הוי כילוד אפי' לענין נחלה וכן הסכמת סמ"ע שם וש"ך בי"ד רס"י י"ד ודלא כהב"ח שס"ל דעכ"פ לנחלה ליכא הכירא ברוב פדחתו ודלא כהכ"מ דמייתי שב שמעתא הנ"ל דס"ל בכל מקום בעי' כל פדחתו דליתא אלא ברוב סגי אפי' לנחלה והגאון הנ"ל כ' דמדפשיטא להתוס' ר"פ יש בכור דלר' יוחנן נמי דרשי' יכיר ש"מ כהב"ח דבעלמא ברוב פדחתו סגי חוץ מנחלה דהכירא ליכא ברובא ולזה צריך יכיר ולפמ"ש לעיל אין ראי' מהתוס' דאפי' נימא דסתם תוס' כר"ת ס"ל כמשמע מתוס' יבמות מ"מ לענין נחלה לא מהני הכירא דגוף להכיר שזיו איקוני' דומה לו ולזה צריך יכיר ולקמן אי"ה עוד נכריח דלא כוותי' מ"מ דעת סמ"ע וש"ך דפדחת הוא הראש ורוב פדחת היינו רוב הראש ופר"מ הראה לי מקום לעיי' בהני מילי מעליותא דזקנו בתבואות שור סי' י"ד שכתב דלא כש"ך וראיתי שם דבר תימה שהוכיח שהראש הוא עד הצוואר דכתיב החכם עיניו בראשו ש"מ שאין הפדחת שעד החוטם נקרא ראש אלא רוב הראש וא"כ רוב הפדחת אינו פוטר ותמי' רבה על הגאון הזה וכי על עיני בשר כתי' עיניו בראשו הלא עיניו בראשו מקום שכלו ועיונו שהוא המוח משכן השכל ובלאה"נ כל בין עיניך שבתורה בתפילין ובקרחה פי' במקום שיער ופי' רמב"ן בתורה דהיינו במוח במקום שורש העינים ששם העורקים שמהם יונקים עיני בשר וזה נקרא עיני' בתורה ועל זה נאמר החכם עיניו בראשו והוי ממש ראי' לסתור וה"ל למימר מרגניתא לע"ד דמבואר ס"פ יה"כ וס"פ עגלה ערופה בבריתא דנשמת חיים באפיו היינו חוטמו ולפ"ז למאי דיליף שמואל מקרא נשמת חיים הוא דאפיו חשיב הא מאן דלית לי' נשמת חיים לא הוי אפיו חשוב ודרשא זו לכ"ע אית להו כמ"ש לעיל בשם התוס' נדה כ"ו ע"א א"כ מבואר דהחשיבו' תלוי' בחוטמו לכל הפחו' וא"כ תיקשי מתני' דנדה דסגי בפדחתו אע"כ כל החשיבות הוא עד אפיו ורוב החשיבו' הוא פדחתו אבל רוב פדחתו לא מהני בשום מקום ובמתני' דנדה גרסי' יצא מחותך או מסורס משיצא רובו יצא כתקנו עד שיצא רוב ראשו ולשון זה צע"ג דמאי משיצא רובו ועד שיצא רוב ראשו דקתני איפכא ה"ל למימר כתיקונו משיצא רוב ראשו סגי ומסורס לא סגי אלא עד שיצא רובו וע"כ צ"ל דברישא קמ"ל משיצא רובו של גופו סגי אע"ג דראשו בפנים שהוא ככלו מ"מ כיון שיצא הרוב הרי ראשו נמשך אחריו והוי כילוד וביצא ראשו תחלה עד שיצא רוב ראשו דוקא ולא רוב פדחתו אלא כל פדחתו שהוא רוב חשיבו' הראש וכדעת הגאון תתב"ש דלא כסמ"ע וש"ך ועיי' יבמו' ק"ב ע"א היינו רוב הרגל היינו רוב העקב וכו' וק"ל:

ויעיי' ברמב"ם פ"ב מנחלות שכ' בבן ט' חי דסגי ברוב ראשו דהיינו פדחתו וכ' ה"ה דהרי איתותב שמואל ודבריו תמוהי' מה ענין שמואל לבן ט' חי לנחלה שמואל מבן ח' ולכהונה ועיי' כ"מ ולח"מ והכי הל"ל דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש ומיהו טעמא בעי מ"ט לפסוק כר"י דכללא הוא אשינויי דחיקא לא סמכי' להגיה עד חוטמו ואי משום דהלכה כר"ל רק בתלתא י"ל הכא קאי אביי משמי' דרב כהנא כוותי' דמייתי' מהכרת פניהם ואשינוי לא סמכי' אשר ע"כ נלע"ד עפ"י מ"ש קצה"ח שם להוכיח דאפי' ראש חתוך מהגוף נמי אית בי' הכירא דהרי הולד כל גופו בפנים ואפ"ה ניכר בפרצופו ושוב דחי דעכ"פ איננו חתוך וסופו לצאת ע"ש. והשתא י"ל הא דאיתותב שמואל ממתני' היינו למאי דפשיטא לסתמא דתלמודא דהלכה כר' יוחנן דמתני' דנדה כיילי אפי' לנחלה נמי פדחת פוטר אבל לריש לקיש דלדידי' בלאה"נ מתני' דנדה לא כיילי לנחלה דהרי פדחת אינו פוטר נהי דממילא ידעי' דעכ"פ הראש כלו פוטר מ"מ הוה סד"א כי היכי דבראש חתוך מהגוף לית בי' הכירא הה"נ כשהגוף בפנים ואיצטרך לאשמועי' במתני' דבכור' דראש לחוד פוטר לנחלה ולק"מ ששמואל ודין כי היכי דלא תיקשי לשמואל ממתני' וכמ"ש תוס' בשבת ריש דף מ"ד בסוף הדבור אע"כ ס"ל לשמואל כר"ל ולק"מ וזה מוכרח בכוונת רש"י ד"ה איידי וכו' שכ' ואי הוי תני רובו מת וכו' לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה וכו' ע"ש ותימה מ"ט לא פי' הטעו' אבכור לכהונה נמי אע"כ בכור לכהונה ליכא למיטעי גם לשמואל דלא נעלמה ממנו מתני' דנדה רק הטעו' הוי בבכור לנחלה למאי דס"ל לשמואל כריש לקיש אמנם סתמא דתלמודא פשיטא לי' כר' יוחנן ואסיק לשמואל בתיובתא ומזה מוכח דהלכה כר' יוחנן וצדקו דברי ה"ה ז"ל ולפ"ז מוכח דלא כהב"ח הנ"ל דס"ל גם לר' יוחנן יש חלוק בין נחלה לשאר מילי דבכל מקום רוב פדחת ככלו משא"כ לנחלה דהכירא בעי' ולהנ"ל ליתא דא"כ דמתני' דנדה רוב פדחת קאמר ולנחלה בעי' כל פדחת א"כ גם לר' יוחנן לא הוי תיובתא דשמואל אע"כ נחלה וכל מילי שוין דבעי' כל פדחת:

והנה ראיתי בדברת קדשו מתלהב על שיטת ר"ת דט"ע בשלוש אלה פדחת ופ"פ וחוטם מיירי מדמיון מלתא למלתא וא"כ איך מייתי ש"ס מיני' ליכיר דר' יוחנן דמיירי בהיכר גמור ותמה עלי שלא הרגשתי בזה ומהתימה איך ארגיש דלפי מה שפרשתי אני כונת ר"ת ז"ל לק"מ דהרי שפתי ברור מללו דר"ת מיירי שיש לו ט"ע גמור בג' אלו אך הלסתות ושארית פניו ליתנהו והט"ע בשלש אלו אע"ג שהוא מכירו בטוב אינו נחשב אלא כעין סי' לכל הגוף כאדם שיש לו ט"ע גמור בשומא ידוע ומוצא השומא הזאת בגופו של זה ומזה ישפוט שזה הוא פלוני בעל השומא דלא נקרא ט"ע אלא סי' וה"נ כשאין לו ט"ע בכל גופו או בכל פרצופו רק בשלש אלו אעפ"י שיש לו בהם ט"ע גמור מ"מ לא הוי אלא סי' לגבי הגוף והיינו כמדמה מלתא למלתא שזה שייך לגוף של פלוני וא"כ תו לק"מ דמייתי שפיר אהא דיכיר וגם מ"ש מעלת הדרת גאונו על קצה"ח דאי נמי נימא דכל הגוף מועיל להיכר נחלה מ"מ דלמא לעדות אשה אינו מועיל דאחמרי' בי' רבנן ולהנ"ל לק"מ דבט"ע גמור אין מקום להחמיר אלא בט"ע זה שהוא רק כסי' להגוף ולא בט"ע גמור. ויש כאן מקום חדוש לר"ת אי אתו סהדי וקמסהדי אגברא פלני' דקטיל גברא ואינם מכירי' אותו בשום ט"ע בגופו אלא בט"ע שיש להם בשלש אלה וזה לא מיחשב אלא כסי' לא קטלינן לי' כדאית' בחולין צ"ח וי"ל כיון שגם הלסתות לפנינו אפי' לא יהי' לו ט"ע אלא בפדחת וחוטם ופרצוף מ"מ מיחשב ט"ע גמור ור"ת לא מיירי אלא בשנחתכו הלסתות וכן גבי יכיר כל הפנים עדיין בפנים ולא יצא לחוץ אלא הפדחת:

ובחי' תורה אמרתי בפסוק ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו שכ' רמב"ן מדכתי' ויתנכר משמע שעשה פעולה להתנכר ששם המצנפה על מצחו כדי שלא יכירוהו אבל חז"ל דרשו שיצא בלא חתימת זקן ומצאוהו בחתימת זקן יע"ש ברמב"ן והנה דקדוקו של רמב"ן מלשון ויתנכר הוא דקדוק נכון אבל א"א לקיים פירושו דאיך אפשר שהתנכר כן זמן רב בהיותם יושבי' על שולחנו שותים ומשתכרי' עמו ואם הי' מתנכר כל כך זמן רב א"א שלא ירגישו בו המצרים שריו ועבדיו ע"כ נלע"ד דידוע מנהג אנשי מצרים מהלכי' מעוטפי' בראשיהם בעטיפת הישמעאלים עד גובי דיקנא ועיי' ב"י בא"ח סס"י יו"ד בשם כפתור ופרח וכשהי' יוסף מעוטף עד שפתיו כדרכם ולא הי' יוצא ממנו רק פדחתו ופרצופו וחוטמו אבל לסתיו לתנהו הי' ניכר לאחיו לכן כדי להתנכר הסיר העיטוף ממנו בדברם אליו בשוק מקום מכירת התבואה וכשהסיר העיטוף אז הי' הלסתות מושחתים ע"י חתימת הזקן ועי"ז לא הכירוהו אפי' ע"י ג' פדחת ופרצוף פני' וחוטמו וא"ש ויתנכר שעשה כמתנכר במה שסר העיטוף ולא קשה מה שהקשתי לעיל איך הי' זמן רב מתנכר בהיותם יושבי' עמו על שולחנו והא"ש דבביתו בלא"ה לא הי' מעוטף רק בשוק במקום מכר התבואה וכל דברי חכמי' קיימים:

והנה בתשובתי [[[שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן נג|סי' נ"ג]]] כתבתי מדהקשה ר"י על ר"ת מאבי' בן ירבעם ולא תי' שהי' חתוכי הראש כדרך הרוגי מלחמה ש"מ ס"ל אפי' חתוכי הראש נמי ניכרם בט"ע לר"ת ופר"מ תפשני בלשוני שכתבתי כדרך הרוגי וכ' שברכת יהודה ידך בעורף ואין הרוגי' אלא בקשת תמהתי וכי מי סני ליהודה להרוג בחרב ג"כ וכתבתי כדרך הרוגי מלחמה משום דכתיב וטרף זרוע אף קדקד ונהי דזה בגד כתי' ויהודה נתוסף בברכת הקשת ג"כ מ"מ גם חרב לא נשלל מהם ומי בראש דוד בן ישי בראש הוא עורר חניתו על שמונה מאות וכל גבורי דוד שבאותו פרשה בחניתות יצאו וגליות יוכיח וכתי' באבנר ויואב יקומו הנערים וישחקו לפנינו והי' חרב איש בצווארו של רעהו כמבואר בקרא וא"כ פשיטא דס"ל דהכא שיתכוון אבי' לעגן נשותיהם של אלו ציוה לאסור המלחמה בחרבות ולא בקשתות ובלאה"נ מי סני שאחר שנהרגו בקשת ציוה לחתוך ראשיהם אע"כ פשיטא לר"י דלר"ת אפי' חתוכי הראש ניכרי' בט"ע:

ובמה שכתבתי דמדכתי' מכה רבה משמע ששינה צורתם כדי לעגן נשותיהם ופר"מ הגאון נ"י כ' דנפקא לי' מדכתי' אבי' ועמו משמע אבי' לחוד ועמו לחוד ודפח"ח אכן אני כתבתי עפ"י דברי יפ"ת ויפה מראה ונ"ל דלא הוה ליפת תואר לפרש מדכתי' אבי' ועמו דהתינח למ"ד שהושיב שומרי' ג"י א"כ י"ל ההריגה שהי' מעשה בפועל תולה בעמו כי אעפ"י שהמלך אבי' הוא ציוה ללחום מ"מ הם עשו פעולת ההריגה ותולה בעמו אך העיגון שהיא שב ואל תעשה רק שמרו שמירה בעלמא תולה באבי' שעקימת שפתיו הוי מעשה להפקיד שומרי' ג"י אבל למ"ד שהשחית צורתם לגמרי א"כ בין גוף המלחמה ובין השחתת הצורה הכל הי' ע"י מעשה עמו עפ"י ציווי מלכם מ"ט לתלות זה באבי' וזה בעמו ע"כ פי' דנפקא לי ממכה רבה ומ"מ מיני' דמר ומיני תסתיים שמעתתא די"ל בגוף בלי ראש ליכא הכירא אך בחיבורי' עם הראש ניכר הוא אפי' אחר ג"י ופרצוף ניכר תוך ג"י אפי' אינו מחובר עם הראש והיות מלחמת בני יהודה בקשת ע"כ אח"כ חזרו וחתכו ראשיהם שלא יהי' ניכרים בגופם ועוד העמיד שומרי' ג"י שלא יהי' ניכרים בפניהם וא"כ כתי' מכה רבה לרמז על חתיכת הראש וכתי' אבי' ועמו על ציווי השמירה ג"י:

שוב תפשני במה שכתבתי לדעת הירושלמי אבי' לא חטא בזה שעיגן נשי אויביו וכ' פר"מ הגאון נ"י שברבה איתא להדי' שלכן נוגף אבי' על שעיגן נשי ישראל אמת נכון הדבר כי כן איתא ג"פ בפ' תולדו' בפסוק הקול קול יעקב ובויצא בפסוק אסף אלהים את חרפתי ובהר בפסוק לא תונו איש את עמיתו אלא דמייתי התם דר' יוחנן ור"ל ורבנן פליגי אהך וס"ל דנוגף על שבייש את ירבעם ברבים ומדסיים המדרש לבסוף אם כך נענש מלך המבייש את המלך ק"ו להדיוט ועוד בירושלמי דיבמו' לא מייתי כלל הך טעמא רק הטעם משום שחיסד את ירבעם או שקרא אחי' השלוני בליעל ש"מ דהך עיקור ובמה שעיגן לא חטא ואין להאריך בזה:

במאי דשדר לן חורפא מה מתקו מדבש אמרי נועם מ"מ אומר אני כל מה שכתכו האחרונים בדברי הח"מ סי' י"ז סקמ"ב גרם להם שלא ראו בשיטה מקובצת לב"מ [עיין לעיל סי' נ"א] דברי רמב"ן וריטב"א שם דבחמור סימן אוכף לא שייך אלא שאלה ולא אבידה וחשש אחר יע"ש ומ"ש בקו' פ"י בכתו' י"ב [עיין לקמן סי' נ"ז] אעתיק פה לשוני בחי' כתו':

איתמר מנה לי בידך וכו' הקשה פ"י למה לי דכ' רחמנא סי' באבידה ת"ל דהתובע טוען ברי ותי' דניזל בתר רובא דעלמא ואני אומר אי קושיתו קושי' תי' אינו מעלה ארוכה דמאי רובא שייך הכא הרי לא נפל אלא מאחד והתובע כמוהו כמוהם וזה הי' שייך אי מספקינן אי מגוי אי מישראל נימא מרובא דעלמא גוים נפל אבל אנן איירי במקום דרובא ישראל ולא נפל אלא מאחד מאי שייך כאן ניזל בתר רובא אבל הק' מעיקרא ליתא דבאבידה לא דברה תורה אלא כנגד הרמאים דמורי' התירא הרי איננו שלזה המוצאה אמינא דילי הוא ומאי מפסדינא לי' משו"ה בעי סימנא אבל ברי בעלמא אע"ג שאין חברו יודע בשקרו כגון בשמא טוב דלית לי' לחברו למידע מ"מ אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקי' שיטעון ברי לגזול חברו את שלו מתוך ידו משו"ה ברי טדיף משמא דאידך:

ועל דברת פ"י בגטין כ"ח שכ' פירות בכלי בממון מהדרי' ובגטין דאיכא חזקת א"א בעי' שיהי' קשור בכיס והקשה פר"מ הגאון נ"י א"כ מאי פריך מחמור בסי' אוכף דלמא שאני א"א מממון י"ל בוודאי אי יהיב סי' בכלי נהי בפירות ליכא סי' מ"מ רגלים לדבר ששייכי' לכלי זה ומהדרי' ממון ובהא מפלגי' דהיכא דאיכא חזקת א"א לא סמכי' ארגלים לדבר אבל אי חיישינן לשאלה א"כ ה"ל כלא יהיב סימן כלל א"כ אפילו בממון לא נהדר ועיי' תוס' יבמות ק"כ ע"ב ד"ה כליו וכו' והארכתי בזה במקום אחר. ויתר מזה אין דבר חוצץ לדינא בינינו ע"כ לא אאריך יותר מדי עוד ינוב בשיבה טובה וה' אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיף ובישועתו יראהו אותו ואת נוהו כנפשו הקדושה והטהורה ונפש א"נ:

היום בפתחי ספרים ראיתי בתשובתו דמר חלק אה"ע סי' ק"ו הלכות גדולות שנו כאן הנה מ"ש דב"ש סמך אהתוס' דעירובי' י"ג כ"כ בגט פשוט ובית מאיר לפע"ד בציווי הבעל לא יחלוקו תוס' דעירובין אהתוספת דגטין ס"ו ע"ב ד"ה האומר א"נ נהי וכו' דבין לר"מ בין לר"א בין בכתיבה בין בחתימה פסול מה"ת אך תוס' עירובין קאי אמתני' דפ' מי שאחזו" ע"א ע"ב התם הבעל לא ציוה מידי אלא הם א"ל נכתוב גט לאשתך והוא לא סירב נגדם אבל ליכא למימר שציוה וקפיד אמידי משו"ה הקשו התוס' דהתם אין טעם לפסול אלא משום לשמה ותי' בחד שינויי שהוא דרבנן ולאידך שינוי משום קפידתו דבעל כוונתם בזה דבריש זבחים מחלק הש"ס להחמיר בלשמה דגט דסתם אשה לאו לגירושי' קיימא משא"כ זבחי' והכא הקשו תוס' מגט אסוטה דהא סתם אשה נמי לאו להשקותה קיימא ועל זה תי' נהי בין הנשים אין לחלק בין סוטה לגט מ"מ בין האנשים יש לחלק דסתם כהן אינו מקפיד וסתם בעל מקפיד מש"ה חמיר לשמה דגט מלשמה דסוטה אפילו אין הבעל מקפיד מ"מ כיון דסתמא מקפיד ובזה נסתלק גם מ"ש פר"מ שם בד"ה לפי דרכינו וכו' ומ"ש באותו דבור בין ב' חצאי לבנה דלכאורה צ"ל כן לפי הך שינויי' הוא תימה יעיי' בה"ה רפ"י מגירושי' ובד"ה אך לע"ד וכו' בין שני עיגולי לבנה נראה שצ"ל ר"א וכו' פשוט שהוא ראשי תיבות רבנו הגדול שהוא הרי"ף:

ומ"ש היא קצת מוכרח דהרי לרש"י ס"ל מי שאחזו נישני' קודם התקבל [והמדפיסי' הגיהו על הגליון זה פעמים בגטין ע"א ע"ב ברש"י לעיל במקום לקמן וטעו כי רש"י שנה מי שאחזו קודם] וא"כ לעיל כ"ט ע"א מ"ט לא פריך ממשנה מי שאחזו דקדים למשנת אמר לשנים אע"כ התם הם התחילו נכתוב גט לאשתך והוא לא סירב אין ראי' שרצונו שיעשו עוד שליח שליח משא"כ אם הוא רודף אחר שליח גירושי' גמר ומגרש דעתו שעכ"פ יגיע גט לידה אפי' ע"י כמה שלוחי' ולק"מ משו"ה הקשה מאמר לשנים ויען קצר מצע ואהבה עזה אבתר בתוך ושלום תניין. פ"ב יום ג' ב' דר"ח חנוכה תקע"ט לפ"ק

משה"ק סופר מפפד"מ: