שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן כד
שלום וכ"ט לתלמידי הרב הותיק מלא עתיק המועלג מה' איצק נ"י אב"ד דק"ק קאסטעל יע"א:
גי"ה קבלתי ונפשו בשאלתו נידון אשה שנישאת לבעלה הראשון שהתה עמו עשרים שנה ומת בזקנתו כדרך כל הארץ ונישאי' לשני איש ידוע חולי ומכאובי' מאז ומת ונישאי' לשלישי מופלג בזקנה ומת ועכשיו מתה אחותה ורוצה בעל אחותה לישאנה ואומר שאינו מפחד ודואג כלל וכדעת הרמב"ם מי שאינינו מפחד לא יחוש אך מהרי"ו כ' בשלשה אנשים גם הרמב"ם מודה דאיתחזקה בקטלני' ולהרא"ש כופי' להוציא דחמירא סכנתא מכ"ש שלא יכנס אלא שמעלתו כ' שהאשה נחשדת ומצוה להשיאה לבעל ועוד שהיא מתפרנסא ממעשי ידי עצמה ואינה צריכה לפרנסת הבעל והנב"י כ' סניף להתיר עפ"י סברת הרא"ש דלמ"ד מזלא גרם היינו מזל שלא תתפרנס בנחת והכא הרי מתפרנסת בלא בעל וע"כ אין מזלה גרם אלו דברי מעלתו עפ"י נב"י:
דברי הגאון נב"י קמא הנ"ל לא שמיעא לי כלומר לא ס"ל אב"א גמרא אב"א סברא גמר' במס' כתובות מ"ג ע"ב המארס את בתו וכו' ולפי' ריב"ן אירסה ונתארמלה והשיאה ונתארמלה אסורה למ"ד מזלא גרס ע"ש וקשה אמאי הא אעפ"י שמת הארוס לא הפסידה מזונותי' שהרי חוזרת לבית אבי' ודי למזל להמיתו אחר הנישואי' אע"כ לא ממזל דידה מת ומ"ט תאסר לשלישי אע"כ דלא כנב"י ואב"א סברא אטו מזל מזונות אכילה ושתי' דוקא גורם אלא מזלא גרם שלא תחי' בנחת תחת בעלה וקרא כתי' והחזיקו עשרה נשים בכנף איש א' לאמור לחמנו נאכל וגו' רק יקרא שמך עלינו ומזל ביש דילה גורם שלא תזכה לקרוא עלי' שם בעל ומכ"ש במת מן הנישואי' י"ל מזלה גרם להצטער צערא דגופא מבלי עונה האמורה בתורה ע"כ אין לעשות סניף ופירוקא לסכנתא מדברי הגאון נב"י הנ"ל:
אבל מה שנ"ל קצת להקל דהנה בב"י מייתי דברי התה"ד שכ' שמעלימי' עין מפני שלפעמי' הנה ילדות ואיכא למיחש לקלקול וק' מה ענין להכניס עצמו בסכנה כדי שלא תתקלקל הילדה וכי מותר לו לזה למסור נפשו להצילה מחטוא:
הנה דעת הראנ"ח דביבום לא חיישי' לקטלני' משום שומר מצוה לא ידע דבר רע והחכם צבי סי' א' צווח מנ"ל דלמא שכיחא הזיקא ולא אמרי' גבי שלוחי מצוה אין ניזוקי' כדפ"ק דפסחי' וכהא דסולם ע"ש ולפע"ד לק"מ מתרי טעמא חדא איך נימא דברי' ושכיחא הזיקא כל כך הרי לרמב"ם ס"ל דאינו אלא כעין סימן וניחוש בעלמא ומאן דלא קפיד לא קפדי' ונהי דאזלי' השתא דלא כרמב"ם ונאמני' עלינו פשטיות דברי חז"ל מ"מ א"א שיהא שכיח ובריא הזיקא כולי האי כי איך יכחיש הרמב"ם הידוע ומפורסם ותו אפי' באתחזק תלת זימני דכ' מהרי"ו דגם הרמב"ם מודה לחוש מ"מ אינו דומה לדעלמא התם בריא הזיקא דמקרה עולם הוא והיכא דשכיחא הזיקא לא סמכי' אניסא דכתי' איך אלך ושמע שאול והרגני אבל הכא קיי"ל כמ"ד מזלא גרם והטבע והמזל משועבד לתורה ולכל הפחו' ע"י זכות גדול משתנה המזל וס"ל להראנ"ח מכח הראיו' שהבי' דפשיטא לחז"ל דמצות יבום רבה היא ושומר מצוה לא ידע דבר רע:
וא"כ מכ"ש בנחשדת או בילדה היכי דאיכא למיחש לקילקולא ויכשלו בה רבי' הא חזינן דהתירו וכפו הרב לשחרר שפחתו דעבדי בה אינשי איסורא ועובר האדון על לעולם בהם תעבודו ואפ"ה נדחה העשה כדי להציל רבי' מקלקולא ש"מ דמצוה רבה וגדולה היא זו שלא ליתן מכשול ומשו"ה כ' תה"ד שהעלימו עין דס"ל שהנושא אותה ה"ל כשומר מצוה רבה שראוי' לדחות המזל ולא ידע דבר רע ולא יאונה לו כל עון ואם כך אמרו בחששא בעלמא הואיל והיא ילדה ואיכא למיחש שמא תבוא לידי מכשול וכולי האי ואולי והרי באמת אין דעת תה"ד נוחה המנו מכ"ש בנידון שלפנינו שהיא חשודה באמת טוב ויפה להציל מעון:
ועוד יש לצרף הא חזי' דהיתה עם בעלה הראשון עשרים שנה וניזוני' ונתפרנסה ממנו ככל הזיוגים אח"כ מת כדרכו זקן ושבע וצריך לומר אח"כ נשתנה מזלה לרע והנה אח"כ לא אתחזקה אלא תרי זימני ואיכא רמב"ם וריב"ש דמתירי' ולחולקי' י"ל הלא גם שניהם לא הי' א' מהם שלא הי' ראוי' למות מחמת עצמו בלי ריע מזל שהרי הראשון הי' ידוע חולי ומכאובי' קודם הנישואי' והשני הי' מופלג בזקנה ואין לתלות במזל:
הרי יש כאן צדדי' להתיר ופירוקא לסכנתא באופן שאם ירצה הרביעי לסמוך על זה אין אנו מוחין בידו אבל לא אחליט להתיר להורות לרבי' כ"א לזה שרוצה למיעבד עובדא בנפשי' לא נחסום אותו וה' יצילהו מכל פגע ונגע וה' ירפא שבר עמו במהרה אמן. פ"ב נגהי ליום עש"ק ך' למב"י תקצ"ו לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: