שבט מוסר/יט
יראה המשכיל ויבין המבין במה-שכתב הרב בעל ספר החרדים בסוף ספרו (פרק ז') דף פ' ע"א, וז"ל:
יש לנו לבקש רפואות בדמים קלים, אחר שנמשלו חולי הנפש לחולי הגוף, ולפעמים רפואה שיעשה הרופא חכם רפואה במאה פרוזים הוצאה מכמה מיני רפואות יקרות הערך, ופעמים ימצאו מיני רפואות בכסף אחד או בחצי כסף של מיני עשבים מרפאים בדרך סגולה, ושמעתי מפי מגידי אמת שאירע בקשטיליאה שאחד משרי המלך הפרתמים, בלכתם לצוד ציד להביא, בא לרדוף אחר שועל אחד ללכדו, ועקץ השועל את רגל השר עקיצה קטנה לא הרגיש בה, ביום השני התחיל רגלו לצבות. ביום השלישי צבתה מאד עד סוף הירך, ורופאי המלך נלאו לבקש מיני רפואות משונות בדמים יקרים מאד ולא יכולו, ונתייאשו ממנו. והיה מצוה מחמת מיתה וכל בני ביתו בוכים. והיה נכנס ערבי אחד ממשרתיו שהיה מביא לו דורון כמנהגו, וירא את הצרה הגדולה הזאת, וישאל מהם מה החולי הרע הזה פתאום (בא לאדוני), והיום שלשה ימים ראיתיו שאנן ושליו. ואמרו לו עקיצה קטנה של שועל הביאה לו את המות. ואמר להם אל תיראו כי בעזר האל אני מרפא אותו, וילך הוא במהירות אל השדה וילקט מיני עשבים ידועות לו, וירץ ויבא אל אדוניו ויכתוש את העשבים במכתש, וישם על רגל אדוניו פעמים שלש, מיד התחיל להרפא, ביום השלישי נתרפא וקם על רגליו, וישתוממו הרופאים ויהללו את האלהים אשר ברא מיני סגולות בעשבים. ובזה אנו מבינים מה שאמר רבי אליעזר בפרקי אבות, ועקיצתם עקיצת עקרב (ונשיכתן נשיכת שועל). וכן שמענו כמה מיני חלאים שנמצא להם רפואות בעולם בדמים קלים בדרך סגולה. ועל דרך זו יש לנו לבקש בשדה אשר ברכו ה', הוא הגמרא מיני סגולות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים, שאין כח לסבול הרפואות הקשות.
והנה מצאנו לרז"ל שאמרו:
- "כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כחו, אפילו היה בו שמץ מינות מוחלין לו". והחמירו בזה בזוהר ואמרו שצריך שיזעזע כל איבריו ולענות בקול. ומי שהוא רגיל לעשות כן, הנה הוא מבושר שנמחלו לו עונותיו, אם לא ישוב לכסלה. - הרי סגולה א'.
- סגולה ב' - כל הזהיר וזריז בשמירת שבת בכל תנאיו ובכל דקדוקיו, אפילו עבד ע"ז כאנוש מוחלין לו, שנאמר שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ואל תקשי לך מה הוסיף בעשותו מצות שבת כדי לכפר עונותיו, הרי זו אחת מן המצות שהוא חייב בהן, דיש לומר על הזירוז הוא דמכפר וכן בעניית אמן.
- סגולה ג' - יכוין בשירת הים שאומרים בכל יום לאומרה בקול רם ובשמחה רבה כאילו אותה שעה יצא ממצרים. שהרי אמרו במדרש ויסע משה את ישראל מים סוף, שהסיעם מעונותיהם שנמחלו על ידי השירה שאמרו, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, נמחלו לו עונותיו. הנה שצונו לומר שירה זו בכל יום, כדכתיב ויאמרו לאמר, וכדכתב רשב"י ע"ה שרוצה לומר שיאמר אותו בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה, ודאי כח סגולתה כל יום כשעה ראשונה למהדרין.
- סגולה ד' - אמרו חז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע. למי נושא עון למי שעובר על פשע כו'. לכן יוכיח האדם את נפשו ויאמר לו למה תסבלי יסורין בעוה"ז ובגהינם על עונותיך, הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגדופיו, ולא תענה ותשמח ביסורין אלו, כי תועלת רפואה הם לנפשך, זרח בחשך אורך. כמו שאמרו רז"ל הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתם ואינן משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. פירש החסיד ששלש מדריגות פירש התנא זו למעלה מזו. ראשונה מי ששומע חרפתו ומשיב אבל אינו מכלים את חבירו בתשובתו. שנית שאינו משיב כלל אך לבו מר בקרבו. שלישית ששמח ביסורין, הם בדברים של חרפה אשר שמע, אולי גם השם יכפר עונותיו.
- סגולה ה' - היא ההתבודדות שיפרוש במקום מיוחד שלא יראוהו בני-אדם וישא עיניו למרום, אל מלך יחיד עילת כל העילות וסבת כל הסיבות, כמטרה לחץ כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ועל-דרך זה כאשר הוא יבא לשום פניו אל אלהיו, כן הוא יתברך ישים אליו ויחדיו ידובקו. כך שמעתי מפי מורי, הרב החסיד הקדוש במוהר"ר יוסף סאגיס ז"ל וכך הוא היה עושה. וכן מצאתי לרבינו יצחק דמן עכו, שכמה חסידים היו עושין כן בימיו. ודוק ותשכח כן בדברי הרמב"ם והרמב"ן וחובת הלבבות והר' יונה ז"ל
- סגולה ו' - ישמח בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם, כמו שאמרו חז"ל שבזה ימחול עונותיו. וחייבים אנחנו לשמוע לקול מוכיח, דהכי קבלנו בסיני. במסרה ג' ונשמע. א' נעשה ונשמע. ב' ונשמע קולו בבואו אל הקדש. ג' ונשמע פתגם המלך. קבלנו נעשה ונשמע עד עולם כל אשר יצונו וגם קבלנו כל עת וזמן יבא מאן דהוא מרבנן, ידרוש תוכחה שנשמע קולו בבואו אל הקדש, דהיינו בית הכנסת שנקרא מקדש מעט לדרוש לרבים, למה כי לא לדרוש הכבוד כי אם למלך, הוא מלכו של עולם. וזהו אומרו ונשמע פתגם המלך, על דרך שאמרו בכל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך סתם, (ולא אמר בהדיא אחשורוש) הוא מלכו של עולם, אע"פ שאין מקרא יוצא מדי פשוטו. וכן אמר משה רבינו ע"ה כשאמר ברבים תוכחת האזינו השמים, הם העשירים הגדולים, על דרך היקום אשר ברגליהם, שפירשו שהממון מקים האדם על רגליו. ותשמע הארץ הם העניים שפלים כארץ, ולמה כי לא תתנו לי הכבוד כי לה'. זהו שאמר הכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. אי-נמי ונשמע פתגם, כבר ידעתם מה שאמר בזוהר בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים, ובת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. דקשה למי מכריזים, והלא אין אנו שומעים כלום, אלא ודאי אף על-גב דאיהו לא חזי מזליה חזי, (כמ"ש במסכת מגילה), הכי-נמי אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, כדכתיב נפלאים מעשיך (נפלא) לשון כיסוי. כמו כי יפלא ממך דבר, ואפילו-הכי ונפשי יודעת, שעם היותם נפלאים אפילו הכי נפשי יודעת, וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאזן נשמתו. ומכל-מקום לא יזכה לזה רק השומע לקול החכם המוכיח, והיינו דכתיב והיה אם שמוע תשמע, כלומר אם שמוע למוכיח באזן בשר, תזכה לשמוע באזן הלב כרוז מלכו של עולם, והיינו ונשמע פתגם המלך. שעל-ידי רוח הקודש ידעו בסיני זה הענין, ואמרו ודאי דנשמע קול המוכיח, לפי שאז נזכה לשמוע פתגם המלך. אמר הנביא ירמיה נחפשה דרכינו ונחקורה. זהו שאמר במקום אחר והיה עקב תשמעון. ואמרו רז"ל אם תשמרו ותעשו אפילו מצות הקלות שאדם דש בעקבו. ואמר הכתוב עון עקבי יסובני. הכא נמי דרכינו אלו העונות שאנו דורכים ברגלינו ודשים בעקבנו. ונשובה אל ה', שאם לא ידע החולי מחוליו איך יבקש רפואה. והנה חיפוש דרכינו, כמאמר רז"ל רובם בגזל ומיעוטם בעריות, וכלם באבק לשון הרע. לכן יש לדקדק מאד בחומרת הגזל, דאפילו שוה פרוטה נחשב לשפיכות דמים. והעושה מלאכת חבירו בלי אמונה נקרא גזלן. והסתכלות בעריות עון פלילי הוא ונקרא נואף, דכתיב ועין נואף שמרה נשף ויד ליד לא ינקה רע. מגהינם ואפילו הרהור בעבירה פוגם הנשמה. ועון לשון הרע גדול מנשוא שהוא שקול כעבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפיכך הוא חמור יותר מכולם, וכדי שלא יבא לידי לשון הרע, צריך אדם להרגיל עצמו להיות כאלם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק האמנם אלם צדק תדברון. מה אומנות יקח האדם כדי להנצל (עצמו) מלשון הרע, יעשה תמיד עצמו כאלם ולא ידבר רק צדק שהיא התורה, כדכתיב מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.
וזה לשון רבינו האי גאון ז"ל בספר מוסר השכל:
שים לשונך בפיך אסורה, וכאלם היה בין החבורה. ואל תרפה ארי אסור בחבלך[1], ואם אותו תשלח ואכלך, ועל שלש תועבות אלה הזהיר הקב"ה בקריאת שמע, שצונו לקרוא בכל יום פעמים כדי שנשמור נפשנו מאד מהם. על עון הזנות הזהיר בהדיא בפרשה שלישית של קריאת שמע, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים. ועל עון הגזל הזהיר בפרשה שנית ואספת דגנך ולא של אחרים, וכפל הדבר שלשה פעמים לחזק העין, כמו שאמרו רז"ל 'מגל זו' - 'מזל זו' - 'מגל זו' שלשה פעמים שהיו אומרים במצות העומר כדי לחזק, הכי-נמי כפל 'דגנך', 'תירושך', ו'יצהרך' (לחזק). ועל לשון הרע הזהיר בפרשה ראשונה שכתב תיקונה ודברת בם. ופירשו רז"ל בם מיעוטא הוא, (בם תדבר) ולא בדברים בטלים, ולאו הבא מכלל עשה - עשה, וכל המרבה דברים מביא חטא - לשון הרע.
וכן נחפשה דרכינו ונחקורה בשלש תועבות אחרות, דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ופירשו ז"ל מן העולם הזה ומן העוה"ב, וגם אלו נרמזו בקריאת-שמע, ויש לתת לב בכל יום בעת קריאת-שמע כדי להשמר מהם תמיד.
הכבוד: מי שהוא עבד לא יתגאה לפני המלך, כדכתיב אל תתהדר לפני מלך. וכתיב וה' אלהיכם מלככם. ואנחנו לפניו תמיד, דמלא כל הארץ כבודו, וכתיב האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו. וכתיב המכעיסים אותי על פני תמיד. ודרך בני אדם להתכבד במלבושים, דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה. ואין נאה ההידור והכבוד אלא למלכו של עולם. שנאמר זה הדור בלבושו. וכתיב ה' מלך גאות לבש. ולרמוז זה מצות ציצית בבגדנו. והיה לכם לציצית. והיה הוא השם כי י"ב צרופין יש לו[2], וזה אחד מהם, לכם בהיפוך אותיות מלך, וראיתם בהיפוך אותיות ויראתם, כי העבד לא ילבוש גאות אלא יכוין בלבושיו להדר את המלך, כי אין לבא אל המלך בלבוש שק. ורבי פלוני מציין נפשיה ומצלי, דכתיב השתחוו לה' בהדרת קדש. ואפילו הכי קרי נמי בחרדת[3]. כדאיתא במסכת ברכות משום אל תתהדר לפני מלך. לכבודך אלא לכבודו.
ואנו אומרים בכל יום ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, הרי הרחקת הכבוד. ולב שפל בפרשה שלישית של ציצית, והיינו דכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו. פירשו במדרש דעל כנף הציצית קאמר, ולפי זה הארץ רמז לישראל שהם משפילין עצמן כארץ, ועליהם אמרו רז"ל שאמר הכתוב דור הולך ודור בא, אלו עובדי גלולים, והארץ לעולם עומדת אלו ישראל, דכתיב בהו כי תהיו אתם ארץ חפץ. וכנף הציצית רמז להם לישראל וסימן להשפיל עצמם. והתאוה רמוזה בפרשה שניה דכתיב ואכלת ושבעת וכתיב בתריה השמרו לכם פן יפתה לבבכם, פירוש פן תמשכו אחר תאות העולם, אלא מיד ששבעת משוך ידך. תרגום וכי תרחיב וארי יפתי, שאם תמשכו היא גרמה לוסרתם מדרך השם מעט מעט עד שתעבוד אלהים אחרים, כענין שנאמר ויאכלו וישתו ויקומו לצחק. ופירוש צחוק כולל ע"ז ג"ע וש"ד, כמו שלמדו מן הפסוקים וכן עולה עם המלה סמא"ל, כי מיד בראות השטן כי האדם מוסיף אכילה ושתיה, מרקד לפניו להכשילו בכל העבירות. והקנאה רמוזה בפרשה ראשונה בפסוק ראשון דקריאת שמע, מקובלת בידינו מיעקב אבינו עליו השלום בעת שנסתלק מן העולם צונו וזרזנו על יחוד השם, כדאיתא במסכת ברכות, וכדכתב הרמב"ם ז"ל. ונרמז בכתוב כדכתיב הקבצו ושמעו בני יעקב כו', דקשה מאי הקבצו, הרי אמר להם האספו ואגידה לכם, והרי הם לפניו. אלא פירוש האספו על הגופות, ואחר שהיו לפניו צוה אותם שיסירו מלבם קנאה שנאה ותחרות, כאלו הם איש אחד נפש אחת, שאם לא יעשו כן אי אפשר לקבל עליהם יחוד שירצה וישרה עליהם, כדכתב רשב"י דהיינו והוא באחד ומי ישיבנו. דהפסוק קשה להבין דהול"ל והוא אחד מאי באחד, אלא רוצה לומר הוא יתברך אינו שורה כי אם בישראל ביחוד לב אחד בלי קנאה דוגמת מלאכי השרת, דכתיב בהו כלם אהובים וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, ואמרו באבות דרבי נתן דהמלאכים מכבדים זה לזה, וכל אחד אומר פתח אתה, שאתה גדול ממני. וזהו לשון שמע שאמרו המקובלים שהוא לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם. וכל אחד בעת קריאת שמע מייחד לבו עם כל עדת בני ישראל, ומדבר אליהם שמי ישראל כלנו באהבה וקשר לב אחד בלי קנאה ושנאה, ועתה אנו מקבלים יחוד אלקינו עלינו ואומרים ה' אלקינו ה' אחד. עכ"ל. וכיון שבמעשה העגל אבדו היחוד דשיתפו ואמרו אלה אלקיך ישראל אשר העלוך, ואין דור ודור שאין לוקחים אונקי אחת של עגל, לכן צריך כל אחד מישראל כשמייחד השם באמרו ה' אלקינו ה' אחד, לכוון לתקן עון העגל ששתפו דבר אחר. ויעקב אבינו ע"ה כשראה לעשו קרא קריאת שמע כדאיתא במגלה עמוקות. ע"כ נראה לי דרמז לשרו של עשו שהוא סמא"ל שאע"פ שעתיד להחטיא לישראל בעון העגל ולאבד מהם היחוד באומרים העלוך לשון רבים, עכ"ז אינו יכול עמו, שהרי הם עתידין לתקן עון זה ביחוד של קריאת שמע. ולרמוז לזה קרא קריאת שמע, וגם ישראל לא היו נוצחין במלחמה כי-אם בזכות יחוד השם שמיחדים בקריאת שמע כאמרם רז"ל והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל. אמר רשב"י אמר להם אפילו אין יש ביניכם זכות כי אם קריאת שמע שחרית וערבית וכו'.
וקודם בואי לכתוב תיקוני כמה עבירות חמורות, נקדים לכתוב עשרים דברים שצריך שיתחזק בהם הבעל תשובה, וירגיל בהם עד שיעשו בו טבע שני, כדי שיקבל אח"כ בשמחה סגופי העבירות ויוכל לסובלם ולא יבא לבעוט, כתב החסיד הקדוש רבינו יונה ז"ל בספר שערי תשובה עיקרי תשובה עשרים:
- הא' - החרטה על מעשיו הרעים שעשה, ולומר מה עשיתי, איך לא היה פחד אלהים נגד עיני ולא יגורתי מפני האף וחימה.
- הב' - עזיבת החטא. יעזוב רשע דרכו ויגמור בכל לבו שלא ישוב בדרך ההוא עוד עד יום מותו.
- הג' - היגון הגדול, יתחולל ברעיוניו ויאנח במרירות לב ונפשו תהיה מרה לו כי הכעיס למי שבראו וברא השמש והירח והשמים והארץ, והכל מעשה ידיו.
- הד' - הצער במעשה, כמו שנאמר שובו עדי בכל לבבכם. בצום ובכי ובמספד.
- הה' - הדאגה והפחד והעונש מהעונות שעשה וכמה רעה עתידה לבא עליו ואיך ינצל.
- הו' - הבושה הגדולה שיבוש מהמלך ולא ישא פניו, שנאמר בושתי וגם נכלמתי. בושו והכלמו.
- הז' - הכנעת הלב שיודע שהממרה על דבר המלך הגדול, שוודאי נגרע מערכו, והוא נתעב ונאלח ויהיה נבזה בעיניו נמאס כמוכה שחין ולא ישוב למגדף לו.
- הח' - הכנעה במעשה שיהיו עיניו תמיד שחוח למטה לארץ ודיבורו בקול נמוך וידבר רכות ולא קשות.
- הט' - שבירת התאוה הגשמית. יפרוש מן התענוגים ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו ולא יגש לאשתו רק לקיים מצות פריה ורביה.
- הי' - ייטיב פעלו בדבר אשר זדה. אם הסתכל בעריות יתנהג בשחוח עינים תמיד ויכוין לעסוק בתורה ויאיר עיניו בתורה שבכתב. רצו רגליו אל עבירה ירוץ תמיד לדבר מצוה. לשון שקר מכאן ואילך ידבר אמת ופיו יפתח בחכמה. ידים שופכות דם או גזל שהוא ש"ד, יפתח ידיו לעני ליתום ולאלמנה ויציל עשוק מיד עושקו. לב חורש מחשבות און, יטהר ויתבונן בגדולת יוצרו. שם מחלוקת בין איש לחבירו יבקש שלום וירדפהו תמיד.
- הי"א - חיפוש דרכיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, כדי שיזכור כל הדברים שחטא כדי שיתודה ויכנע ולא יוסיף לחטוא בהם.
- הי"ב - לחקור גודל כל אחד מעונותיו איזה חיוב מלקות או כרת או מיתת בית-דין, למען יכנע וימרר בבכי וכתיב ראי דרכך בגיא דעי מה עשית.
- הי"ג - שיהיו העבירות הקלות חמורות בעיניו. שאין לו להסתכל בקטנות העבירה אלא בגדולת המלך שצוה עליה.
- הי"ד - הוידוי בפרטות דכתיב והתודה אשר חטא עליה. ויש לו להזכיר גם עונות אבותיו דכתיב והתודו אם עונם ואת עון אבותם.
- הט"ו - התפלה שיתפלל לה' ויבקש רחמים שימחול לו וימחוק עונותיו, שנאמר הרב כבסני מעוני. ומחטאתי טהרני.
- הט"ז - תיקון המעוות ישיב הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק. ופירוש עושק שהיה חייב ממון לחבירו ומעכב מלפרע לו. וכן אם ציער את חבירו בדברים או הלבין פניו או סיפר לשון הרע אין לו כפרה עד שיבקש ממנו מחילה.
- הי"ז - לרדוף תמיד פעולת החסד והאמת, שנאמר בחסד ואמת יכופר עון. החסד צדקה וגמילות-חסדים והאמת שיחזיק ידי אנשי האמת וינשא ראשם ואנשי השקר ישפיל. ויקרא תמיד את ה' בכל עוזו.
- הי"ח - שיהיה חטאתו נגדו תמיד עד יום מותו, שנאמר וחטאתי נגדי תמיד.
- הי"ט - עזיבת חטאו אם נזדמן לו אותו החטא יכבוש את יצרו ויברח כמפני חרב מפני יראת אלהיו. ואף אם לא יזדמן - בעת אמרו בכל נפשך יכוין אפילו הוא נוטל את נפשו בשלש עבירות בע"ז ובג"ע וש"ד, שאם יבואו לידו ימסור נפשו ולא יחטא בעבור אהבת ה' ית'.
- הכ' - להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר והשיבו מכל פשעיכם, למדנו כי זה מעיקרי התשובה ע"כ.
אלו תקוני קצת העבירות ביותר חמורות בקיצור נמרץ, דשאר תקוני כל העבירות הלא הם כתובים בספרי המקובלים, ומיראת האריכות לא יכולתי לכתוב כולם פה. החוטא בזרע לבטלה עון גדול, הוא עון של דור המבול, תשובתו שמונים וארבע תעניות כמנין שנותיו של יעקב אבינו ע"ה שהיה בן פ״ד שנים ולא ראה קרי. וקודם התעניות יטבול ויאמר פסוק ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים בדמעה, ויכוין שהקב"ה יטהר נפשו על דרך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. חטא במשכב זכור יטבול ויתענה רל״ג תעניות כמנין זכור, ובכל בקר וערב של תעניות יאמר פסוקים אלו: זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי (איכה ג, כ). ואומר: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ (תהלים לא, כג). הבא על כותית או על בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים, פגמו גדול - יתענה רי"ו תעניות וסגופים וטבילות ומלקיות, כל מה שיוכל המרבה - הרי תשובה משובחת. הבא על הנדה יתענה נ"ט תעניות כמנין נדה, ועל כל אחד מאלו העבירות ילקה וילבש שק ויתפלש באפר ויעשה מספד מר יותר מאילו מת לו בנו יחידו בכורו מוטל לפניו. שהרי אין לאיש נכבד מנפשו, ועוד הרי המלאכים שהיו סביביו רחוקים ממנו ארבע אמות, יען כי מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכולם מנדין לרשע הזה אשר פגם בספירותיו, ועצב את רוח קדשו ובכל יום מכריזין עליו בשמים. הנשבע לשוא ולשקר יתענה שלשים ושבעה תעניות כמנין הבל שיצא מפיו. המקלל את אביו ואמו או מבזה אותם בדברים או בלתי מכבד אותם, עון גדול הוא, יתענה ששים תעניות ושק ואפר יציע. אמרו הראשונים תשובה בראשי-תיבות ת'ענית ש'ק ו'אפר ב'כי ה'ספד. והתענית צריך צדקה, מה שהיה צריך לאכול ביום ההוא יתן לעניים. וכן אמר רבינו שלמה מלכו ז״ל תענית נוטריקון תת עני כארז"ל אגרא דתעניתא צדקה; המדבר בבית הכנסת יתענה ארבעים יום בין רצופים בין מופלגים כנגד התורה שניתנה למ' יום, וזלזל בה בדברו בבית-הכנסת דברים בטלים ולא חשש לספר תורה העומדת בבית-הכנסת. הגורם איבוד ממון כאילו המית אותו ואת אשתו ואת בניו, צריך לפרוע כל מה שהפסיד לו בגרמותו, ויעשה שורה של בני אדם לבקש ממנו מחילה וילקה ויתענה יותר משתי שנים ויתודה כל ימיו שנחשב כאלו הרג לו ולאשתו ולבניו.
הולך רכיל אין לו תקנה כמו הנחש, לכן תשובתו לעזוב מעשיו הרעים עזיבה עולמית וישוב בתשובה שלימה, ויתודה כל ימיו ויהיו כל עסקיו בתורה ומצות, ולשים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ולעסוק בעסק מחייתו. המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, וצריך להתענות כמה תעניות וילקה, וגם יתודה כל ימיו. המכנה שם רע לחבירו שהוא בוש ממני, יבקש ממנו מחילה בפני רבים, וגם ילקה ויתודה לכל הפחות שלשים יום ויצטער כל ימיו על עון גדול כזה ולא יוסיף עוד. החונף ובעל גאוה יתענה מ' יום וילקה בכל יום. המנבל פיו עון פלילי הוא, ויתחרט ויתודה כל ימיו על רוע מעלליו ויתענה לפחות חצי שנה שני וחמישי ויחשוב תמיד בלבו שלא נברא פה לאדם כי-אם לעסוק בתורה ולדבר חפצי שמים. הגוזל או גונב ממון חבירו, יפרע לו ויבקש ממנו מחילה ויש לו ללקות על לאו זה ולהתענות כמה תעניות כי על כל עבירה צריך להתענות ארבעים יום, ועל כריתות ומיתות בית דין כפלים, ולצער ולסגף גופו. על לא תשא יותר מכל. ויתודה בכל יום, וכשמשיב הגזלה יזהר שלא לקבל פקדונות ויתן צדקה יותר מכל אדם, ויעשה גמילות חסדים בגופו ובממונו וִיוַתֵּר משלו לעמלי תורה ואז ימצא כפרה . הלוקח רבית מישראל צריך להשיב הרבית לו או ליורשיו וילקה ויתודה ויתענה כל הפחות שנה תמימה. ולא ילוה אפי׳ לנכרי שנה תמימה בין ברבית קצוצה בין באבק רבית ואפילו רבית דברים אסור. וכל הנוטל רבית מישראל אינו קם בתחיית המתים כדאיתא בתנחומא, לכן יעשה תשובה גמורה. המאנה את הגר צריך לבקש ממנו מחילה וגם ילקה ויתודה ויתענה ארבעים יום. חטא בראית עין יבכה עד שיזלו עיניו פלגי מים. חטא במאכל ובמשתה מדברים אסורים או בריבוי תענוגים לבא תמיד במשתאות ובטיולים, ירבה בצומות עד שיחליש גופו עד שימרוק חלבו ודמו, וגם יתבודד בביתו ויתחבר תמיד עם העניים, חטא בחילול השם יודה על פשעיו נגד הרבים, ויאמר אל תלמדו ממני שאני חטאתי עויתי ופשעתי, רשעתי חללתי השם באולתי ויתענה כמה וכמה תעניות, וילקה ויתודה על עונותיו בכל יום עד יום מותו. (ועיין בתחלת הספר בקונטרס החידושים), כללו של דבר, התשובה אין לה קץ ותכלית. כל אותם ששנינו שאין להם חלק לעוה״ב מיירי כשלא עשו תשובה, אבל עשו תשובה כהוגן, אין לך דבר שיעמוד בפני התשובה. ואם בקשת לידע כחה של תשובה, צא ולמד מקין ומאחאב ומאנשי ענתות ומאנשי גינוה ומדוד מלך ישראל וממנשה ומיכניה המלך, שכל אלו עשו תשובה ונתבטלה הגזירה והשבועה. וכן מפרעה שמרד בהקדוש ב״ה ולבסוף עשה תשובה ומלך בנינוה, צא ולמד מריש לקיש ושתי רעיו שהיו גוזלים בהרים, ריש לקיש עשה תשובה וירש גן עדן וחביריו שלא עשו תשובה ירשו גיהגם. צריך כל אדם להתפלל שלא יאסף מן העולם בלא תשובה, כמו שהתפלל דוד המלך ע״ה אל תאסוף עם חטאים נפשי, שפירושו שלא יאספנו מעולם הזה בלא תשובה אלא יניחנו בעולם עד שיעשה תשובה שלימה להכין לעצמו צידה לדרכו, כי אין מעשה המצוה בשאול אשר הוא הולך שם. צריך בעלי תשובה שישיב רבים מעון, וילמד וידריך בני אדם בדרך ישרה ויזהירם בתשובה ויוכיחם ויודיעם עונשן ומתן שכרן, איך הקב״ה מקבל תשובה, כמו שאמר דוד המלך ע״ה בתפלתו גל עיני וכו' אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.
מליצת מטטרו"ן.
מליצה זו אמר מטטרו"ן שר הפנים: בני אל תחטא בעינים. פן תכשל בזה ובבא. וישקול במאזנים כעדים שנים. ואל חטטא באזניך. בשמע שוא לפניך שלא ישמע בפני אדוניך. בעת שתעמוד בתחנוניך. ואל תחטא באף ובריח פן תהיה מכל טוב קרח. כי מפניו לא תוכל לברוח. ואל תחטא בפיך ובלשונך כי בעל כנפים יגיד עונך. ולא תועיל כל הונך. לבא ולהתחנן לפני קונך. ואל תחטא במאכלך. ולא תקלקל מעלליך. כי גופך ושכלך לא תעמוד בגורלך. ואל תחטא בידך. כי איך תעמוד לפני שודדך. ככלות כחך וסודך. ומעשיך יעידו כנגדך. ולא תחטא בלבבך. ובעוות מחשבך. ובכליות קרבך. המלך[4] בקונך. יודע כל ענינך. ואל תחטא בשאר אבריך ויעידו על כל דבריך. הנה ככלות בשרך. יגידו אמריך ואל תחטא במשגל. ולא בראיה יופי שגל. כי האביונה[5] סופה לרגל. ואל תחטא ברגליך. ורוץ למצוה מעגליך. להרגיל עם צדיק רגליך. ואל תחטא ברוחך ובנשמתך רק עסוק בתורה כפי כוחך ואל תחטא לפני בוראך. זכור כי הוא בראך.. הלא הוא אביך הוא מוראך והוא יכלכלך. עד זקנה ושיבה לא יעזבך. עד כאן כתב בספר החרדים (בדף ס"ו ע"א).
וזה מצאתי בתוך ספר המקובל איש האלהי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זצוקלה"ה. בספר א' כתיבת יד נקרא בית מדות[6] מ"כ כל מה שתמצא בדברי ראשונים תוכחות על עון סיגופים ויסורים קשים שלג וחרולים והפסקות עינויים, לא נזכררו אלא למי שאין בן תורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה'. זאת היא תקנתו, לא יחלש ולא יבטל מלימודו אך יום אחד מן השבוע, יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית' רכות כאשר ידבר העבד לרבו והבן לאביו ע"כ.
שם דף ע״א ע״א: העולם ים סוער עגול תל עפר בתוכו, הנשמה איש עומד על התל ועץ החיים נטוע עליו, אם הוא חכם לב יתחזק ויתקשר באילן, כי היום או מחר יכה בחזקה גלי הים בתל ויהרס, ואם לא יהיה הוא נקשר באילן ישטפוהו בתל, היינו דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, דהיינו מיתה שנאמר למות תוצאות. כדפירשו במסכת ברכות. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, אליו היינו נשמה, אתה סתר לי ע״כ.
צריך לכל הבא לשאול תשובה, שלא להכביד עליו פן יתקשה בעיניו הדברים, ובסוברו שלא יוכל לסבול יבעט ויאמר כאשר אבדתי אבדתי. לכן צריך להקל בפניו דרכי התשובה ולומר אין לך אלא עזיבת המעללים הרעים בלבד, עד שירגיל זמן בזה, ואח״כ להרגילו בתענית מעט מעט, וכן בסיגופים השייכים לאותו עון שבידו, דכיון שכבר קבל עליו לשוב, מן השמים מסייעים אותו, ואח״כ כל מה שמכבידים עליו מקבל. רמז לדבר, על עון החמור של עגל הקיל הקב״ה בכפרתם וגזר לתת העשיר והעני מחצית השקל לכפר על נפשותם, ואח״כ סיגפנו בטלטולים וגליות וגזירות למרק עון העגל כנודע. ואם מיד בשובם הי' מודיעם על כל זה היו בועטים, אך הקיל הדבר בעיניהם במחצית השקל בלבד, ואחר שקבלו עליהם נטהרו, ומסייעים מן השמים לסבול עול הגליות וגזירות הרעות על העגל, וכארז״ל אין דור שאין לוקחים אונקיא מעון העגל. הקב״ה יעזרנו ויסייענו לשוב אליו כל ימי חיינו אנס״ו.
וכמו שכתב ר"ת בספר הישר בדף י״ו ו״ז וז"ל: ודע שלא יקוץ האדם בשום מעשה רק בהתחלתו, וכשיאריך בו ימים ושנים יהיה לו הכל מנהג ותדבק בו נפשו, ואע״פ שיש בו טורח גדול, כי כן נראה כל המרגיל עצמו לאכול דבר שלא אכל מימיו, או דבר אשר ימאסנו או דבר מר, אם יתנהג בו ימים אז לא יכבד עליו ויהיה לו כמנהג וידבק בנפשו. ע״כ אומר כי המרגיל נפשו בעבודה, אל יתחיל בעניינים קשים כי-אם בעניינים קלים, ואם לא יוכל לעשותם אע״פ שהם קלים יעשה קצתם, וכל אשר ילך יוסיף עליהם. ובראותו כי תקוץ נפשו מהם, ימעט ויעשה קצתם ואל יניח הכל. והענינים הקלים הם כמו התפלה, והצלה שלו לעזור לעניים כפי יכלתו, ולבקר חולים וללוות מתים, אך העניינים הכבדים כגון להתענות בצומות, ולהמנע מכל תאוה כשנזדמן לו, ולהשמר מן האונאה והגזל והשבועה והכעס והקנאה. יש לאדם לחנך את נפשו ולהרגילה כאשר ירגיל האב לבנו, וללמד אותו דרך ארץ, כי הוא צריך בראשונה ללמד לו העסקים שהן קלים אשר אין בהם טורח ולא יגיעה, וכל אשר ילך יוסיף עליהם ואז לא יקוץ בהם הבן. אך אם בתחלה ילמדהו העסקים הכבדים, יקוץ בהם ויהיה לו סיבה למחוסר כל, ולא ישוב אליו עכ"ל לעניננו. כן הבא לשאול תשובה, צריך להקיל מעליו עד שירגיל במועט, וילך ויוסיף כדפרישית, שאז לא יבא לקוץ ולבעוט.