שבחי הצדיקים (עידאן)/מעשיות

מעשה רבי מסעוד אלפאסי ז"ל (והאריה)

מעשה נורא שהיה בימי הרה"ג המפורסם כמוהר"ר ר' מסעוד אלפאסי זצוק"ל

הרב הנ"ל מיושבי עיר פאס היה בראשונה, ותתאו נפשו לנסוע מארצו ולעלות אה"ק ירושת"ו עם אחוזת מרעהו, ובכללם היה הרה"ג כמוהר"ר ר' אהרן פרץ זצ"ל, והרה"ג כמוהר"ר ר' שמעון לביא זצ"ל. וילכו יחד לעלות ירושלימה על דרך המדבר.

ויהי בלכתם במדבר בישימון דרך, קדש עליהם יום שבת קדש, ותאות כל האורחה ללכת על הבהמות עוד מפני הסכנה כי לא יכלו לנוח וללון במדבר שמם ונורא מפחד האריות ויתר החיות הטורפות אשר על פני המדבר אשר קול שאגתם שמעה אזנם ממרחק וימס לבבם ויהי למים, אך מוהר"ם אלפאסי מאן לשמוע לעצתם, לא בא כל מורך בלבבו ולא חת מרעם השאגות המבהילות ההם, וישב במדבר הגדול והנורא ההוא, ויקנה שם שביתתו מבעוד יום, ויעג עוגה במטהו וישב בקרבה הוא ומשרתו. ויפצרו בו מאד כל רעיו כל האורחה מקצה ללכת עמהם ואל יסכן את נפשו חלילה, ולא הטה את אזנו להם, ויפנו וילכו כל העדה מעליו בנפש מרה ודואבת וילכו הלוך ובכה כי עזבוהו לבדו בארץ ציה לחיות מדבר.

אז קם הרב מוהרמ"א הנ"ל ויתפלל ערבית של שבת בכוונה עצומה כמתפלל בבית התפלה אשר היא בארץ נושבת, ואחר קדש את היום על היין בשמחה נפלאה ויתמה מאד משרתו על חוזק לב הרב ובטחונו האמיץ, ואחר הקידוש שמע המשרת קול שאגת אריה נוראה עד מאד, ויהי קול השאגה הולך וחזק כי האריה היה הלוך ורצוא ושאוג עד מקום תחנותם, עד כי קרב האריה וירא אותו המשרת למרחוק, ויחרד חרדה גדולה עד מאד, ותאחזנה שתי ידיו בשכם הרב הנ"ל וימס לבו בקרבו ויהי למים.

וירא הרב הנ"ל צרת משרתו כי רבה ובהלתו הגדולה, חיזק את לבו ויאמר לו, מה לך נדהם, הלא רק בעיניך תביט ושלומת האריה תראה, לא תאונה לנו כל רעה ונגע לא יקרב במקומנו זה, על שחל ופתן נדרוך ונרכב על במות האריה אשר אתה רואה, כי רק בנו חשק ה', וישלחהו לנו לעזר ולהועיל, לשמרנו בדרך הזה אשר אנחנו הולכים עליה, עד בואנו ארץ נושבת, קום לך עתה להביא לי את כלי הנטילה לנטול את ידינו ולסעוד סעודתא דמלכא, והסר כל מורך מלבבך.

בלב רועד קם אז המשרת להביא את כלי הנטילה, וירא את האריה רובץ על שפת העוגה אשר עג הרב, ויסתר פניו כי ירא מהביט אל תמונתו המפחדת לב כל גבור, וישב תחתיו כי לא יוכל עוד לקום מפניו, ויגער בו הרב ויאמר לו, הלא אמרתי אליך בטח כי לא יבוא עדינו כאשר הנך רואה בעיניך רובץ על שפת העוגה הנהו.

בכל זאת עוד לא סר מורך לבו, ויביא את כלי הנטילה ויצוק על ידי הרב בידים רועדות ונועות כנוע עצי יער, וכאשר כלו לאכול, ברך הרב ברכת המזון בקול נעים וערב כיושב על שלחנו בביתו, ויקם וישכב ותערב עליו שנתו. אך המשרת לא נתן שנה לעיניו כל הלילה ההיא, וישב על מושבו מראשות הרב.

הבקר אור, ויקץ הרב משנתו, ויצוק המשרת מים על ידי הרב ויתפלל תפלת השחר כמשפטה ויקדש ויסעוד, וישן עוד עד לעלות המנחה בלב שוקט ובוטח, וכן עשה בתפלת המנחה ובסעודה השלישית, ואחר ערבית הבדיל הרב כמשפט ויסעד סעודה רביעית וישן וינח, וכמו השחר עלה צוה למשרתו לרתום על הארי ולנסוע לדרכו, ויירא מאד המשרת לגשת אל האריה ואף כי לנגוע בקצהו, ויגער בו הרב ויאמר אליו, הלא אמרתי לך אל תירא ואל תחת לבך נמשל כבהמה נדמה הנהו לפנינו, אז לבש המשרת אומץ וירהב בנפשו עוז ויאסור את המרדעת על גב האריה הנורא ההוא וישא את כל המשא עליו וירכב הרב עם משרתו על במותי האריה, וילך הלוך ונסוע במרוצה קלה מאד מאד כעל כנפי נשרים, ואחר רגעי מספר הגיעו לארץ נושבת היא העיר העדינה תונס יע"א.

יושבי תונס יע"א המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו וישתוממו על המראה איך היתה כזאת, לרכוב בן אדם על אריה נורא טורף טרף, וינוסו לנפשם ותסגור כל העיר דלתות בתיהם מפחדם.

ויגע הדבר למלך תונס הוא אל באי יר"ה, וישקף בעד החלון וירא את המראה הגדול הזה, ויתן בקולו קול עוז ויצעק נוכח פני מוהר"ם פסי, ויאמר לו מה אדוני דורש להשחית את כל העיר באריה הלזה הנורא אשר הביא העירה, לא יריע ולא ישחית ולא יעשה כל מאומה בעיר אדוננו, ענהו הרב עתה אצו וישוב למקומו בקצה המדבר, ויעזוב המשרת אז את כל המשא מעל הארי, ואחר דבר הרב אל האריה לשוב בשלום למקומו ולא יעשה כל מאומה בל ישחית את הולכי דרך אף בל ישאג ובר ירעים בקולו עד געתו למכון שבתו בשלום, ויעש האריה כן וירץ לדרכו המדברה בהשקט ונחת כאחד הצאן.

אחר שלשת ימים הגיעה האורחת הנ"ל אשר היתה בדרך במדבר עם הרב הנ"ל, ויבואו לעיר תונס קרועי בגדים בוכים ומבנים נאנחים בשברון לב על כי עזבו רב וגדול בארץ ציה לבדו, אשר דימו בלבבם כי בלי כל ספק טרוף טורף בשיני האריות האדירים והנוראים אשר היו לרוב במדבר ההוא, ויאמרו אליהם יושבי העיר, זה עתה שלשת ימים בא רב גדול ונורא העירה ומפליא לעשות, ויבוא רוכב על אריה מבהיר ותהום כל העיר לקראתו, אולי הוא הרב אשר אמרתם אשר עזבתם ? איפה הוא ואיה מקום כבודו ? שאלו כלם בחפזה.

ויראום מהר משכן תחנותו, ויפלו על צואריו ויבכו ברוב שמחת נפשם עליו, ויאמרו ברוך ה' אלהינו אשר הציל את נפש אדוננו ממות ולא נתנו טרף לשני חיות מדבר, ויספר להם הרב את כל הפלאות אשר עשה ה' עמו, ויתמהו האנשים מאד, ויהי שמעו בכל העיר, ועזוז נוראותיו איש לרעהו יגידו וישיחו בנפלאותיו.

וירא מוהר"ם פאסי זיע"א את יושבי העיר הנ"ל, והנם בלתי בעלי תורה ולא ידעו את דרכה, ויאמר לכן טוב שבתי פה ללמד דעת את העם דרכי תורת ה' ועבודתו ית' מלכתי ירושלימה, ויעש כן וירביץ תורה הרבה בעיר ויעמיד תלמידים הרבה גדולים ועצומים בתורה שבכתב ושבעל פה, ובית מדרשו עודנה עד היום הזה בתונס יע"א.

כזאת וכזאת היה גם לרעהו הרב הגדול ר' אהרן פרץ זיע"א, ויסע לדרכו ויבא עד אי ג'רבה וימצא את אנשיה גם הם בלתי יודעים את התורה ואת דרכיה לא הכירו, ויגמור אומר להתגורר בה ללמדם את התורה, ויחבר שם ספריו, ומהם נשאר פליטת קדש, ונקרא בשם בגדי אהרן.

וכן עשה גם הרב השלישי הוא הרה"ג ר' שמעון לביא, אשר בא לעיר טראבלס יע"א, וילמד שם את בני יש' תורה ומצות, זכות כלם יעמוד לנו למגן אמן.

מעשה בהרב הנז' ז"ל (בברכת אריכות ימים)

מעשה בהרב הנ"ל, כי היתה בעיר הנ"ל בת תלמיד חכם אחד, ותלקח לאיש, וימת ביום חופתו רח"ל. ותהי לאיש אחר, וימת גם הוא ביום חופתו כראשון.

ויצר לאביה עד מות, ותשא האשה את נפשה למות, ותאמר טוב מותי מחיי.

וישמע הרב הנ"ל בזאת האשה האומללה ואת כל אשר נגזר עליה, ויצו על א' מתלמידיו לקחתה לו לאשה. ויען התלמיד ויאמר אליו, הלא ידעת אדוננו, כי זה ב' חתנים אשר מתו בחופתם עליה? ויאמר לו הרב, אך שמע בקולי ולך קחנה לך, ומבטיחך אני כי בגללה יוסיפו לך שנות חיים, והיו ימיך מאה ועשרים שנה.

לב התלמיד שמח מאד על בשורת הרב והבטחתו וברכתו, ולא אחר לעשות הדבר, וימהרנה לו לאשה, ויצא ביום חופתו לחיים טובים ולשלום שש ושמח. ויוסף עוד אז להתחזק בלבבו בבשורת הרב, ויאמין אמונת אומן על יתר הבטחתו כי עוד יחיה רבות בשנים, כי ידע כי לא יפול דבר ארצה מכל דברו הטוב אשר דבר עליו.

לימים, ירד באניה בלב ים לנסוע להסתחר ולשוב לעירו. ויהי סער גדול בים והאניה חשבה להשבר, נואש כל לב יושבי הספינה עוד לחיות על פני תבל, ותקותם תמה נאבדה.

ויזכור אז התלמיד ההוא את הבטחת הרב אשר הבטיחהו, ויפרוש כפיו אל ה' ויאמר, רבון העולמים גלוי וידוע לפני כסא כבודך מה שהבטיחני מוה"ר אהובך הוא הרב ר' מסעוד אפאסי זיע"א, לחיות בארץ מאה ועשרים שנה, עשה אתנו צדקה וחסד למען בנך ידידיך וקיים לנו את הדבר אשר הבטיחני ותוציאנו מן המות הזה לחיים טובים ולשלום. טרם כלות תחנתו זאת, שמע צעקתו שוכן ערבות, ויעמוד הים מזעפו ויחשו גליו, וישב אלהים רוח צח וינחה את האניה קל מהרה אל מחוז חפצם.

ויהיו שניו אז כצאתו מן הים ליבשה שמנים שנה, ויחי עוד תשלום השנים ארבעים שנה כאשר דבר עליו הרב בקדשו זיע"א.

מעשה בהרב הנז' ז"ל (בנשמת האר"י שירדה לעולם)

מעשה בהרב הנ"ל, כי באחת הלילות הקיץ משנתו בחפזון רב, ויקרא לבנו מוה"ר ר' שלמה זצוק"ל, ויאמר לו קום חיש מהר אתי ונלכה יחד לבית יולדת אשר אראך לקבל פני נשמת רבינו האר"י זצוק"ל אשר באה הלילה כנער היולד.

וילכו שניהם יחדו, ויבואו בית יולדת אחת. המה דרכו על מפתן הבית, ותרועת הנשים נשמעה כי ילד יולד לחיים טובים ולשלום.

ויעמוד הרב לפני אם הילד, ויצו עליה לאמר, דעי בתי כי נשמת בנך הלזה היא נשמה קדושה עד מאד, כי על כן שמרי נא את נפשו במאד מאד, ונצרי את רוחו יותר מאישון עיניך, כי צדיק וקדוש יהיה הנער היולד.

ותאמר לו האשה לא נעלם מעיני כבודו דלותי ועניותי, כי אין לי במה לכלכל את נפשי, ואף כי להרבות הוצאות. ויצו אז הרב את גזבר העיר לתת לה מדי שבת בשבתו די מחסורה אשר יחסר לה.

ויקראו את שם הילד ישועה, והוא מורינו ועט"ר הגאון המפורסם כמוה"ר ר' ישועה בסיס זצוק"ל אשר נודע בשערים שמו. זכותו יעמד לנו אמן.

מעשה רבי ישועה בסיס ז"ל (ומוכרי ההדסים)

מעשה נורא שהיה בעיר הבירה תונס יע"א בימי הרה"ג המפורסם המקובל האלהי ר"מ ור"מ כמוהר"ר ר' ישועה בסיס זצוק"ל וזיע"א

כי בעיר הנז' נוהגים לעשות סוכותיהם בימי החג מעצי הדס אשר יקנו מאת הגוים אשר סביבותיהם המביאים בערב החג אלומות הדס לרוב. ומחיר האלומה, היה לכל היותר ארבעה גרוש נחשת.

ויהי באחת השנים, נועצו כל הגוים לב יחדיו לפני החג להעלות במחיר האלומות על אחת שבע, כי בטח האמינו כי בל יסוגו אחור היהודים מלקנות ההדס בכל מחיר אשר יושת עליהם, כי מצות ה' בל יעזובו נצח ובל יפרו לעד התורה והמצוה חלילה לבלתי עשות להם סוכה.

ויאותו כל הגוים על זאת ויכרתו ברית כלם, לבלתי מכור את אלומת ההדס רק בעד חמשה ועשרים גרוש, ויעמדו יחדיו בברית.

אחינו היהודים השכימו לקום ערב החג בבקר בבקר לקנות אלומות ההדס ולתקן סוכותיהם בעוד היום גדול כחפצם ורצונם ואחר יפנו לשאר צרכי החג והוצאותיו, ובצאתם לשוק לשוק למקום אשר ימכרו בו בכל השנים אלומות ההדס, מצאוהו מלא וגדוש מפה אל פה בעצי ההדס כברכת ה', ויחשבו בלבם בלי כל ספק כי בשנה הזאת יוזל מחיר ההדס לפי רוב המצאו, ויען אחד מאחינו לבעל האלומה הא לך שתים גרוש בעד אומתך זאת, אף הוא ישיב אמריו לו, התדמה כי עוד תקחנה במחיר הנהוג בשנים החולפות, כי בשנה זו לא תשיגנה רק בעד חמשה ועשרים גרוש.

הישראל כשמעו זאת מלא את פיהו שחוק ויאמר בלבו אין זאת רק לבעבור המעיטי את המחיר לתת לו שני גרוש בעדה, ובלי ספק כי ימכרנה לי בעד ג' או לכל היותר בעד ד' במחיר היותר גבוה שבכל שנה ושנה.

ויען הישראלי עוד הפעם לאמר, אנכי הרואה כי בשנה הזאת ההדס מצוי לרוב במאד מאד, כי על כן אמרתי לתת לך שני גרוש בעדה, גם כי אדע כי עוד שעות מעטים יחלופו ולא תמצא מי יקנה ממך במחיר זה או פחות ממנו, ואך לרוב עסקי בל אוכל להתמהמה הנה וארצה עוד להוסיף לך גרוש אחד ותנה את אומתך לי בעד ג' גרוש, האף אין זאת ?

הנכרי בעל האלומה לא ענהו עוד, ויפן ישראל מעליו לנכרי אחר וידרוש מאתו לתת לו לו את האלומה בעד ג' גרוש, ויענהו כי לא תושג רק בחמשה ועשרים. ויבהל הישראלי בשומעו כי שפה אחת ודברים אחדים לנכרי הזה כרעהו הראשון.

כראות הישראלי כי גם הראשון גם את ב' אטמו אזניהם מדבריו, פנה לו עוד ליתר הנכרים הנמצאים לרוב, וירא כי כלם שפה א' ודברים אחדים, ויתאמת אצלו כי וכן הסכימו ביניהם יחד, ויצר לו מאד על כללות אחינו ישראל, וביותר על הדלים והאביונים אשר אין ידם משגת כל מאומה ממחיר זה, וילך ויגד את הסכמתם זאת לכל ישראל יושבי תונס יע"א, ויחר להם מאד, ויחתרו לשית עצות על זאת ולא יכולו בשום אופן.

אך זאת עצתם היתה, להגיד את צרתם לרב העיר הוא אדמו"ר הרה"ג המקובל האלהי כמוהר"ר רבי ישועה בסיס זיע"א, אשר היה מפורסם למקובל אלקי ובעל קבלה מעשית, והוא בלי הפוגה יתקן הדבר.

כל נכבדי העדה וראשי הקהל יחד נאספו, וילכו אצל רב העיר ויגידו לו את כל הקורות אותם ואת סוד העמים ועצתם.

ויען להם הרב, אל תיראו, עתה תראו איך ישובו על עקב בשתם החטאים האלה, ותכף ומיד יצא הרב בכבודו ובעצמו וילך לשוק מקום ממכר ההדס, וישאל לבעל האלומה, כמה מחיר אלומה זאת ? ויענהו אחת אדבר כי מחירה חמשה ועשרים גרוש.

ויאמר לו הרב, הא לך מחירה כאשר דברת, רק שא מהר את האלומה ביתי והעלה אותה לעלייתי. ויקח את המחיר מידי הרב, וישא את האלומה וילך עם הרב להעלותה לו במקום אשר יאמר.

ובהגיע הנכרי להעלות את האלומה לעלית הרב נשא הרב את עיניו לשמים והזכיר את השם להיות הנכרי עולה עד לב השמים עם אומתו יחד להיות לנס ולפלא לכל העמים הרואים אותו למען יכנעו יכירו וידעו את כח ה' ואת פועל אל אלהי ישראל יביטו ולא יוסיפו סרה עוד, ויהי לו כן, ואך עלה עלה ותדרוך כף רגלו על מדרגת העליה, והנה הוא אז עולה באויר השמים מדרגה אחר מדרגה עד כי גבה ויעלה לרום במאד מאד, וידמה ברוב גבהו כעוף קטן בצורת אדם מעופף על רקיע השמים, ויהי לפלא נורא ונשגב בעיני כל רואיו, ולא ידעו מה הוא העוף הזה אשר בצלם ודמות אדם בעל קומה בלתי כנפים מעופף ועל פני שכמו נושא משא.

ויאמרו הרואים מה אנחנו מחשים ולא נגידה בית המלך אבאי יר"ה, לראות גם הוא כמונו את הפלא המפליא הזה ומצאנו עון.

וירוצו בחפזון רב ויבואו בית המלך פנימה, ויגידו לו לאמר, צא נא אדוננו החוצה והבט נא השמימה וראה צלם ודמות אדם בלתי כנפים מעופף על פני רקיע השמים, הנראה כדבר הזה או הנשמע כמוהו?

ויפג לב המלך כי לא האמין להם, עד שקם מכסאו ויצא החוצה וירא בעיניו את המראה הגדול הזה וישתומם מאד, ויאמרו לו עבדיו, אין זה כי אם מעשה רב העיר של היהודים, כי הוא מפליא לעשות כזה וכזה, כאשר כבר נודע בשערים נוראות עלילותיו.

חיש מהר שלח המלך להרב הנ"ל מרכבה מפוארה עם שרים נכבדים לבוא עמהם במרכבה, ויבואו השרים ויגידו להרב לאמר כה אמר המלך, אל נא תמנע מהלוך אלי. ויקם הרב תכף וילך עמהם על המרכבה.

וישקף המלך בעד החלון, וירא והנה בא הרב. ובטרם יקרב הרב לבוא אל המלך, עמד המלך לקראתו בכבוד גדול, ויושיבהו לימינו על כסא נכבד, ואחר דבר אליו לאט ויאמר לו יואל כבודו להודיעני מי הוא זה ואי זה הוא האדם ממעופף וידא כעל כנפי רוח לעלות מעלה מעלה עד לב השמים והמשא על שכמו הנהו?

פני הרב צהלו על זאת, ויענהו, גם בעיני יפלא איך היתה כזאת, כי זה האיש המעופף קניתי ממנו אומת ההדס ואמרתי לו לשאת אותה ולהעלותה לעליתי כנהוג, ומאז עלה על מדרגות העליה עד לעת כזאת והנו עולה באויר מעלה מעלה ולא ידעתי מה היה לו.

המלך נתאמת אצלו אז כי מאת הרב היתה זאת ויאמר, הרב, ידעתי ידידי ידעתי בטח כי אתה סבות את כל זאת, ועתה אל תירא, חי נפשי, רק אל תכחד ממני להגיד לי מה זה ועל מה זה.

אז אמר הרב, המלך, הלא האיש המעופף ירד עתה ויבא לפני המלך ויגד לאדוני את כל אשר נעשה, עודם מדברים בזה וירד המעופף ויבוא לפני המלך ויגד לו את כל אשר קרהו, כי מאז דרך על מדרגות העליה רוח נשאתהו למעלה עד לב השמים ואין מידה מציל רק לעת כזאת אשר הורידתהו כיורד על שלבי הסולם ותנהלהו הלאה עד בית המלך. גם הגיד אז לפני המלך את עצת העמים והסכמתם יחדיו לכרות ברית לבלתי מכור את אלומות ההדס רק בעד כ"ה גרוש.

כשמוע המלך את כל הדברים האלה, התפלא הפלא ופלא על מפעל הרב הנורא, ויבן כי רוח ה' בקרבו לעשות נפלאות, ועל כל הנכרים חרה אפו בקצף גדול על עשותם כזאת, ויצו ליסרם ולהעביר קול בכל העיר כי מחיר האלומות יהיה כמאז וקדם, וישלח את הרב בכבוד גדול לביתו, וישמחו כל היהודים על מפעל הרב ויהללו את ה'.

מעשה בהרב הנז' ז"ל (ויוקר השערים)

מעשה נורא היה בימי הרב הקדוש הנ"ל זיע"א, כי היה בעיר הנ"ל יוקר השערים במאד מאד ובטרם תנוח התבואה על פני הארץ ישברו אותה השוברים בזרוע גדול וביד חזקה ככל אשר יושת מחירה מפי בעליה, ותלא כל העיר ותצעק על היוקר הנורא והכבד מאד.

אז נועצו להגיד להרב הנז' את הצרה הזאת, אולי יוכל לרפאת את שברם, בתפלה או באופן אחר, כי הרבה פתחים למקום.

וכן היה, ויגידו לו את צרת לבם, וישכם הרב בבקר, ויצא לשוק למקום מוכרי התבואות, ויעג עוגה גדולה במטהו על כל שוק התבואות, וישב הרב למקומו. ומהיום ההוא והלאה ירד השער הלוך וחסור יום יום והתבואה היתה כל היום על פני השוק כחול ימים.

וישאלוהו תלמידיו לאמר, נא יודיענו אדמו"ר מה כח בעוגה שעשית כי כלה הרעב מן הארץ.

ויענם, הלא תדעו מ"ש המקובלים ז"ל, כי בעת שיש חרון אף בעולם ב"מ, אז יבואו הקלי' והחיצונים בדמות בני אדם לשבור בתוך הבאים וישליכו את השבר אשר הם שוברים במצולות ים להרעיב ולענות את בני האדם, כי על כן עגתי עוגה על כל סביבות שוק התבואה ע"י כוונות ידועות אצלי, למען אשר לא יוכלו הקלי' והחיצונים לגשת הלאה ולעבור את העוגה, ובכן נותרה התבואה לרוב על כל פני השוק וירד השער יום יום כאשר ראיתם.

מעשה בהרב הנז' ז"ל (ודין "חזקת הנר")

מעשה בימי הרב הנז"ל ז"ל, כי בא לפניו איש יהודי צועק חמס מרעהו, ויאמר כי יש לו חזקה בבית אשר קנה רעהו מהזולת (כי זאת לפנים היה כל שוכר בית בראשונה מאת רעהו והחזיק בה, גם שאחרי כן יצא מאותה הבית, עוד לו חלק חזקתו בה מאת כל שוכר שיבא אחריו וישכור את הבית ההיא, וחזקה זו היתה נקראת בלשון ערבי שע"ל קנדי"ל, ר"ל שהוא המתחיל ראשון להדליק בה את הנר ולהחזיק בה, כי הוא היה השוכר ראשון והתחיל הוא להדליק בה את הנר, וישלח הרב לקרוא לרעהו לבא למשפט אתו לראות מה מענה פיהו.

רעהו הקונה היתה אמו מבשלת בבית המלך, וכשומעו כי עמד בעל החזקה על חזקתו לפני הרב הנ"ל, הלך לפני אמו ויספר לה את כל אשר קרהו, ותלך אמו ותגד למלך. וישלח אז המלך סריס אחד להרב, ויאמר לו, כה אמר המלך, אינני מכיר טענת החזקה ולא ידעתי הדלקת הנר.

וישב הרב וישלח לקרוא לקונה, ויבא לפניו ויאמר לו, חייב אתה לתת לרעך את חלקו בחזקה שיש לו בבית אשר קנית. ויען הקונה ויאמר להרב, הלא שלח אליך אדוני המלך לאמר כי לא ידע ולא יכיר בטענת הדלקת הנר. ויאמר לו הרב, אדוניך לא יכיר הדלקת הנר, ואדוננו יכיר הדלקת הנר, לך מהר תן לו חזקתו אל תאחר.

וישב הקונה וילך הוא ואמו ויעמדו לפני המלך ויספרו לו לאמר, כי שב הרב עוד הפעם להכריחנו לתת את החזקה, ונאמר לו הלא אדונינו אמר כי לא ידע הדלקה זאת, וישיבנו לאמר, אדוניך לא יכיר את ההדלקה, ואדוננו מכירה.

המלך כעס מאד מאד ויחר אפו ויתרגז בשומעו זאת, וישב המלך ויאמר אליהם, הגידו לי עוד הפעם מה היתה מענית "בסיס" לכם כלשונו ממש, אל תוסיפו על דבריו, וישבעו לו לאמר, חי נפש אדוננו כי כן היה לשונו ומאמרו, "אדונך לא יכיר את הדלקת הנר ואדוננו מכירה".

וישב המלך ויבן את מענה הרב, ויצהלו פניו תחת כי מלאו חמה וכעס בראשונה, ויאמר להם המלך, כן, כן הוא, בסיס חכם הוא מאד, בצדק כל אמרי פיו, אמת ואמונה כי אנכי אדוניך לא הכרתי את ההדלקה, אכן אדוננו איש האלקים הוא משה אדון כל הנביאים מכיר את ההדלקה כי על כן מהר תן לו את חזקתו כמשפט אשר חרץ אדוננו משה כאשר אמר בסיס.

מעשה בהרב הנז' ז"ל (ועונשו של הטבח המכה)

מעשה בהרב הנ"ל, כי בימי הראשונים טרם מלכות צרפת יר"ה, היה גלות גדול בעיר הבירה תונס יע"א, וכל איש מישראל היה מוכה בחרפה ובוז מהנכרים על לא חמס בכפיו, וכל הנקרא בשם עברי בעוברו מול אחד הנכרים אז מכהו הנכרי מכה רבה על קדקדו מכת אכזרי בלתי חנינה וחמלה.

ועל כלם רבתה שנאת נכרי א' רע מעללים צורר היהודים ראש פתנים אכזר, והוא היה טבח בתוך חנותו בבית המטבחים מול דרך בית תפלת היהודים.

יום שבת קדש, עבר הרב הנ"ל בדרך ההוא ללכת לבית התפלה להתפלל שחרית, ויראהו הצורר ההוא מרחוק, וירדוף אחריו להכותו כדרכו הרע, ויבט הרב מאחריו וירא אותו, ויתן הרב עיניו בו ובחנותו, ויפן לדרכו ולא שת לבו עוד אליו.

שור פר היה שחוט ומנותח לנתחיו בחנות הנכרי הצורר ההוא, וכרגע נהפך לדמות אשה שחוטה ומנותחת כאשר הציץ הרב בעיניו עליו, ובטרם ישיג הנכרי את ראש הרב להכותו, קרמו פניו.

השיגוהו סריסי המלך ויבהילוהו להביאו לבית המלך בכבלי ברזל, ותהום כל העיר ויאספו אחריו מקטנם ועד גדולם, וצועקים מר על אכזריות לבו, איך היתה מצחו נחושה לשחוט אשה מבני אדם וינתחה למכור את בשרה ויוליכו את גוית האשה בידם להראותה למלך.

המלך נשא עיניו וישקף בעד החלון והנה שאון העיר עולה השמימה והמון רב הומים כהמית ים וגליו וקול חיל גדול באים למשפט.

מה נהיה בעיר, שאל המלך בתמהון לבב בעד האשנב.

"נפשות בני אדם נתנו ביד האכזר פלוני הטבח, להשמיד להרוג ולאבד ואף כי למכור את בשרם במשקל" - ענו כל העם מקצה.

ויראוהו את גויית האשה השחוטה אשר מצאו בתוך חנותו מנותחת לנתחיה לעיני כל עובר.

קצף רב קצף המלך וחמתו בערה בו, ויחרד ויתר לבו בראות עיניו את גוית האשה האומללה ההיא.

וידחף את סריסיו לאמר, חושו מהר להסיר את ראשו מעליו ומה תחילון עוד? אחרי עשותו הנבלה הזאת ועין כל תעירהו.

סריסי המלך הבהילוהו להובילו למקום הרצח ולא נתנוהו השב הדבר אל המלך, ויתחנן מאד בלב חמרמר וקול מר לפני הסריסים, ויאמר, מה אומר ומה אצטדק, האלהים מצא את עוני היום, בטח תאמינו כי רק שור פר טבחתי למכור ולא נגעה ידי חלילה לשחוט אשה, ואיך ימלאני לבי לעשות זאת, ולא ידעתי מי המיר את השור באשה או מי החליף את הבהמה באדם ? ומי הוא המתגולל עלי ואי זה הוא המתנפל על נפשי לספותה.

זקן אחד בן שמנים שנה היה בתוכם, ויאמר לטבח הנזכר, הגידה לי עתה מי ומי שונאיך ומבקשי רעתך?

"כל היהודים גם יחד, נקם בלבם, ואיבה נצח להם תחת איבתי למו, ושנאתי לזכר שמם כל הימים" - ענהו הטבח, "כי מי מהם העובר לדרכו דרך חנותי וילך לשלום בלי הכותי אותו מכת קדקד עזה, או אז תתענג נפשי אף בשרי ישכון לבטח, שני אחרוק וימס לבבי בי עד כלותי חמתי בם, הלא גם היום הזה תופע עליו נהרה, עבר רב היהודים מול פני, ולא נחתי ולא שלותי ולא שקטתי עד שקמתי להכותו קדקד ברוב שנאתי ועברתי השמורה נצח. אמנם אהה, טרם השיגתו ידי, כתרוני סריסי המלך ויבא רוגז נורא עלי פתע פתאם לעשות בי משפט מות".

אכן נודע הדבר - ענהו הזקן. לך התרפס ורהב אל רב היהודים אשר יזמת להכותו, בטח תאמין כי ידו עשתה זאת לשנות דמות השור בדמות אשה, כי הוא מפליא לעשות יותר מאה. אי סכל, נבל ובער, איך מלאך לבך לשלוח יד ברב נורא ואדיר כמוהו? מי הקשה אליו וישלם?

אז השיב אל לבבו, ויבן כי נכוחים וישרים דברי הזקן, ויפיל תחנתו לפני הסריסים ההולכים להסיר את ראשו, ויאמר נא אדוני, חכו נא לי עוד רגעים אחדים, ושובו נא עמי לבית רב היהודים לבקש על נפשי ממנו אולי יחנני ויסיר מעלי את המות הזה וישוב השור לכשהיה, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי.

וישובו הסריסים עם הטבח לפני המלך, ויגידו לו את כל דברי הזקן הנ"ל, וייטב הדבר בעיניו לבלתי המיתהו טרם עמדו לבקש מחילה מהרב, אולי כן הוא שהרב הפך את השור לאשה.

והרב זיע"א ידע נאמנה כי באים הם אליו לבקש מחילה מאתו, ויצו את נערו לאמר, עמוד על פתח הבית ותען לאשר יקרא עלי כי עתה סעד וישן לנוח, ולא אוכל לקרוא לו להקיצו, אך שובו אליו שנית אחר ב' שעות, כי אז יעור הרב משנתו.

בבוא הסריסים עם הטבח והזקן לבית הרב לבקש מחילה, מצאו את נערו עומד על הפתח, ויענם כאשר צוה. והוכרחו לחכות עד הקיצו לפני פתח הבית כעבדים. ואחר עבור ב' שעות, בא הטבח לפני הרב, ויפול לפני רגליו ויבך ויתחנן להעביר את אשמתו אשר אשם לו, ולמחול על פשעו וזדונו, וישוב השור כשהיה.

ויאמר לו הרב, לא אמחול עד כי תקדיש את החנות קדש לבית תפלת היהודים, וינתן דת המלך כי לא יוסיפו עוד הנכרים בני עולה להכות את היהודים.

ויבא הרב אל המלך ויגד לו את כל שנאת הנכרים ליהודים, ובפרט אכזריות הטבח הזה.

ויתמה המלך מאד על רשעתם ורוע מעלליהם, ויגזר אומר ככל אשר חרץ.

ושפט הרב להקדיש את חנות הטבח ליהודים לבית תפלתם, ויצו ויעבירו קול בכל העיר, לבלתי עשות כתועבות הזה עוד, וכל מכי היהודים יאשמו ורעה תבא אליהם.

ותשקוט הארץ וישלמו תודות ורב ברכות לאל עליון גואלם ברוך הוא.

מעשה הרב רבי חי טייב ז"ל (ופליאת השד"ר מגאונותו)

מעשה שהיה בימי הגביר המפואר רצ"ו ה"ר סי' יעקב סלויריה נ"ע, אשר היה שוכן עמו בשכונתו מוהרה"ג ר' חי טייב זללה"ה, באחד הימים ראה הרב הנ"ל את אשת הגביר הנ"ל בוכה ומבכה במר נפש, וישאל אותה על מה זה ומה היה לה, ותגיד לו כי בן אין לה, ואישה רוצה לקחת לו אשה אחרת לקיים מצות פו"ר, והיא צר לה מזה עד מאד כי צרה קרובה, ויאמר אליה הרב אל תיראי, כי הנני מבטיחך בעזרת ה' כי כעת חיה לתקופת השנה את חובקת בן לחיים טובים ולשלום.

הבטחת הרב הלזו חזקה את לב האשה הנז' והניסה כל דאבון מנפשה, ופניה לא היו לה עוד.

וכבוא בעלה אל הבית, בכתה ותתחנן לו לחכות עוד שנה אחת לבלתי קחת לו אשה עליה, אולי יחנן ה', ויעתר לה בעלה, וכן היה, כי לתקופת השנה ממש המליטה זכר כדברי הרב הנ"ל.

ויהי בליל סעודת המילה, קרא הגביר וקבץ כל שועי העיר ונכבדיה, ומכללם באו הרה"ג מוהר"י בסיס זלה"ה ושד"ר מירושלים תובב"א מוהר"י סיזון זלה"ה. ותאמר להם בעה"ב, כי לא יעשו דבר עד אשר יבוא מוה"ר ר' חי טייב ז"ל הנז"ל. וכל בני העיר כבר נתרפסם להם גודל מעלת הרב הנ"ל ויודעים ומכירים יקר תפארת חכמתו בתורה ומעשיו הנוראים, אך השד"ר לא היה יודע מזה כל מאומה, והיה יושב ומצפה מי הוא זה הרב אשר כלם מחכים עד בואו כי כל כך יקר ונכבד ומאד נעלה על כלם.

פתאום ראה השד"ר הנ"ל והנה איש בא בבגדים בלויים ומנעלים מטולאים, ויעמדו כל הקרואים לקראתו בכבוד גדול, ויעמדו נצבים איש תחתיו במורא גדול להדר פניו, עד שבא וישב לו אצל מוהר"י בסיס זיע"א. וירמוז מוהר"י בסיס הנז"ל להגביר לנטות מעט ממקומו ולתת ריוח ומקום להרה"ג הלזה שבא ויתפלא ויתפלא השד"ר מאד, איך היה זה האיש מאד נכבד והוא לבוש מלבוש טלוא ונבזה.

בשבת מוהרי"ח טייב זיע"א על השלחן, הכף נשא בידו כוס שכר וישת מעט ויט על צדו ויסמך על אחורי הספסל לנוח מעט מחבלי השינה אשר גברו עליו, ויתן את רגליו בצדי השלחן והמה מלוחלחים בביצה רפש וטיט. ויחר אף השד"ר הנז' בראותו זאת, ויחשוב לדחות ולהטות את רגלי הרב מעל צדי השלחן. ויתפוס תכף מוהר"י בסיס את ידי הרב השד"ר וירמוז לו פן יגע בו חלילה, ויוסף השד"ר להתפלא.

אחרי רגעי מספר נעור הרב הנ"ל משנתו כי כן מנהגו הטוב שלא לישן רק דבר מועט כמו שהעידו עליו רבים, ויחל הרב אז ללמוד עם מוה"ר בסיס באחת מסוגיות הש"ס בפלפול עצום ונורא, וכל החכמים יושבים ומקשיבים לקול תורתם מענין לענין ומסוגיא לסוגיא, עד אשר לא יכלו עוד יתר החכמים הנמצאים שם לסבול ולשאת ולהבין את הפלפול הנשגב ההוא, עמדו לא ענו עוד, ולא נשאר באותו לימוד כי אם ב' הרבנים הנז"ל זצוק"ל, וגם השד"ר ז"ל לא יכול ללמוד עמהם מעומק הענין ההוא כי רב הוא.

השד"ר ז"ל, בראותו אז גדולת החכמים ההם ואת יקר ערכם התפלא מאד ויתקנא ,ויצא לו החוצה ויפרוש כפיו אל ה', ויתפלל ויאמר, רבון העולמים או תן לי דעה רחבה ומוח חזק כשני החכמים האלה ללמוד עמהם, או קח נא את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי.

וישב ויבוא לפניהם, ויאמר לו מוהרי"ח טייב, למה זה אתה מתחנן אל ה' לתת לך חכמה ודעת, ולא תיגע להבין, הלא מוחות כל בני האדם שוות הנה, וכל רודפי התורה ושוחריה כמטמונים או אז ימצאונה ערוכה כשלחן מול פניהם.

חרדה גדולה לבשה אז את השד"ר ז"ל, וישב משתומם, ויוסף עוד להתפלא הפלא ופלא על עוצם קדושת הרב הנ"ל, כי שרתה עליו רוה"ק לדעת סתרי בני האדם, ויגרור מהרפש והטיט הדבוק מתחת למנעלי הרב הנ"ל, וינשק אותו, וישמרהו למשמרת אצלו לתלותו על צוארו כקמיע.

מעשה בהרב הנ"ל (והגביר שהכלימו)

מעשה בהרב הנ"ל, כי היה איש א' נוהג שבכל ליל שבת קדש אחר חצות, קורא לעשרה ת"ח לבוא לביתו ושם ילמדו ס' הזוהר עד אור הבקר.

וכאשר הגיע זמנו ויומו של אותו האיש להפטר מן העולם, קרא לבנו וצוהו כי יחזיק בכל כחו במנהג הזה.

וכן היה כי אחר מותו החזיק בנו במצוה הזאת ובגללה נתעשר עושר גדול.

ויהי היום, יום עש"ק בימי הסתיו, היה גשם רב ותהי כל הארץ רפש וטיט. ויעבור מוהרי"ח טייב ז"ל הנז' בארץ לבוא בית הגביר הנ"ל, וביתו של הגביר היתה מוצעת כרים ובגדים נאים לכבוד הת"ח הבאים לילה לביתו כנהוג. ומנעלי הרב הנ"ל היו מלאים רפש וטיט.

ויבוא הרב אל בית הגביר, וידרוך במנעליו על המצעות ההם, וישאל מהגביר לתת לו חצי זהוב א'. ועיני הגביר רואות במעשה הרב כי לכלך כל המצעות, וידום, כי לא יוכל להכלימו חלילה לאמר מדוע ככה עשית. וימהר הגביר ויתן אל הרב חצי זהוב כאשר שאל, ויצו לנערו להחליף מצעות אחרות.

כעבור עוד חצי שעה, שב הרב הנ"ל ויבוא אל בית הגביר, וידרוך עוד הפעם על המצעות וילכלכם, וישאל עוד חצי זהוב אחר ויתן לו מהר, ויחליף עד הפעם מצעות אחרות. וכן חזר עוד פעם שלישית וידרוך הרב על המצעות וישאל עוד חצי זהוב אחר, ולא יכול עד הגביר להתאפק וימלא חמה וכעס על הרב ויאמר לו מדוע ככה עשית זה ג' פעמים, ולמה לא שאלת בראשונה לתת לך זהוב וחצי ,עד שלכלכת ג' מצעות. ויתן לו עוד חצי זהוב אחר. ויסתר הרב פניו מהגביר ויצא החוצה.

ליל שבת קדש בעלות הגביר לנוח על משכבו, והנה תרדמה נפלה עליו, ויחלום, והנה אביו כועס עליו מאד ומוכיחו על פניו לאמר, איך מלאך לבך להדאיב את נפש הרב בכעסך. ועתה בני דע לך, כי אם אין אתה מבקש לך מחילה מאת הרב בטרם תזרח השמש, הנך מת, חיש מהר כי כן יצא המשפט מב"ד של מעלה.

רעדה אחזתהו בחלומו ותקיצהו והנה חלום. וישקף במורה השעות, והנה הגיע אז חצות לילה. ויקרא לנערו לקרוא את האנשים לבוא אל הבית כמנהג, ובמאד מאד צוהו לקרוא להרב הנ"ל בתוכם לבקש ממנו מחילה מהר עד לא תזרח השמש כאשר ראה בחלומו. וילך הנער ויקרא לאנשים כאשר צוהו, ויבואו האנשים הביתה וירא הגביר כי אין אתם הרב ז"ל. ויתקצף על נערו מאד ויאמר לו הלא צויתיך מאד לקרוא להרב ואיפה הוא?

ויענהו, כן קראתיו ראשון ולא קם עדנה, ויאמר לו הגביר שוב מהר לקרוא אין שנית, וילך הנער ויפגשהו בדרך הולך אל בית בית הגביר.

ויאמר לו הנער, הלא קראתי אליך ראשון, ולמה איחר כבודו לבוא אחרון? ואדוני חרה אפו עלי מאד על כי לא בא בתוך הבאים, ובדעתו היה שלא קראתי אליו.

ויען הרב ויאמר אליו, תאמר לאדוניך, אל יירא ואל יפחד, כי עוד לא זרחה השמש.

והנער לא ידע מאומה מחלום אדוניו, ויתמה, וישאל בחפזון להרב, מה החידה הזאת אשר חרה אדוני.

וישיבהו הרב, פתרון חידתי ידע אדוניך. ויספר הנער לאדוניו את דברי הרב אשר שלחו. ומאז הוסיף הגביר לדעת נאמנה כי רוח ה' דבר בהרב זלה"ה, ויפול לפני רגליו ויבך ויתחנן לו למחול לו על אשר נגע בכבודו, וימחול לו הרב, וילך מאתו לשלום.

מעשה בהרב הנז' ז"ל (והסוחר שנתברך)

מעשה בהרב הנ"ל, כי היה איש אחד נוהג בכל שנה לקבץ עשרה ת"ח ללמוד בביתו ליל שבועות הסדר עד אור הבקר, ונותן להם שכרם ועושה להם סעודה כמסת ידו. ובאחרית השנים, מטה ידו ולא השיגה מדי שכירותם וסעודתם, ויצר לו מאד על כי מוכרח הוא לעזוב את מנהגו הטוב.

ותאמר לו אשתו, אדוני אישי, למה תדאג הלא נותר לי עוד תכשיט זהב אחד, עתה לך למשכנו אצל איש חסיד בעד כסף השכירות והסעודה, והרבה פתחים למקום ברוך הוא לפתוח לנו מידו המלאה והרחבה לשלם את נשיינו בקרב ימים.

וייטבו דבריה בעיניו, ותתן לו את התכשיט, וימשכנהו בעד ההוצאה הנז'. ויהי אך יצוא יצא האיש הנ"ל מאת פני המלוה וכספו בכפו, ויפגשהו הרב מוהר"ח טייב, ויאמר לו תנה לי את הכסף אשר בידך.

ויבהל האיש ויקשה בעיניו מאד לתת לו את הכסף אך מה יוכל להשיב להרב ומי השיב פניו ריקם וישלם ?

הרב בראותו את האיש הנז' מחריש ומתמהמה לתת לו את הכסף, אמר אליו שנית, מה

אתה פוסח על שתי הסעפים, מהר תנה לי את הכסף אשר שאתך. ויתן לו מהר את כל אשר בידו.

אך רבתה דאגתו וצרות לבבו הרחיבו ולא ידע מה לעשות במנהגו הטוב או מה ישיב לאשתו דבר, וילך הלוך וסוער בלב צר ונפשו מר לה מאד.

עוד לא הרחיק האיש הנ"ל ללכת, ויפגעהו איש נוצרי וישאלהו, אתה פלוני הסרסור? "כן אנכי פלוני הסרסור אשר נודע בשערים מעשי, תהלה לאל" - ענהו האיש הנז'.

אם כן איפה, השיב הנוצרי, עשה נא עמדי חסד ושוב עמי לתת לך סחורה אחת, אשר זה כמה שנים דורש אין לה מאתי, ומלבד זאת את מקומה אנכי מבקש להניח בו סחורה אחרת אשר רבים ידרושון אותה יום יום. עתה קחנה נא בידך למוכרה, ואני אתן לך שכר טוב בעמלך. וילך עמו ויראהו את הסחורה ההיא. ויאמר לו האיש, מי יקנה זאת מידי כי סחורה ישנה היא מאד, ויענהו הנוצרי, לך מכור במחיר אשר תמצא. ויקח מעט בידו ממנה וילך למוכרה.

הוא עודנו הולך בדרך, והנה לקראתו משרת המלך, ויאמר לו, אדוננו המלך שלחני אליך לאמר, לקחת לו סחורה פלונית. והיא היא הסחורה אשר נתן אליו הנוצרי למוכרה. ויען האיש ויאמר אליו, ואיה? הלא זה כמה שנים בקשוה רבים ולא מצאוה, השיבהו המשרת הלא זה דבר המלך אליך, ועליך לחפש אחריה בכל כחך.

ויאמר אליו עוד האיש, לך אמור לאדוננו כי רחוק מאד להשיגה בקרב ימים.

אחרי זאת, שב האיש ויעבור מול פני הנוצרי הנז' פעם ושתים, וישאלהו הנוצרי האם לא מצאת לסחורתי קונים ? אמצא אחר ימים רבים - ענהו האיש, ואם יש את נפשך למכור לי אותה אלי בכנפיאל לזמן מה, אקחנה מידך במחיר פלוני. וייטב הדבר בעיני הנוצרי, וימכרנה אליו במחיר ההוא, ויכתוב ויחתום בכנפיאל. ויקח את הסחורה מידו וילך מאתו בשלום.

כעבור איזה שעות שב אליו שנית משרת המלך. ויאמר אליו האיש, האם מצאת הסחורה אשר המלך דורש? ויענהו, תהילה לאל, מצאתי את חפץ המלך אדוננו. וישא מהר את הסחורה ההיא בעגלה ויביאה אל בית המלך. ותיטב מאד בעיניו, וישא משאות מאת פניו, ויצו לשלוח בית האיש די מחסורו אשר יחסר לו מכל הוצאות החג, ושמלות לטפיו, מלבד מחיר הסחורה אשר נתן אליו כאשר בקש בעדה, כפלים מהמחיר אשר לקחה מאת הנוצרי. ויודה לה' על חסדו.

מה מאד גדלה אז שמחת האיש וילך לשוב לביתו לשלום, ויפגשהו שנית מורנו הרב מוהר"ח טייב הנ"ל, ויאמר אליו, האם לא הרוחת כפלי כפלים מהכסף אשר נתת לי היום בבקר? לך עתה חוג חגך ושלם לעליון נדריך. והאיש נבהל משמוע, ויתפלא מאד איך ידע הרב מזה, ויתבונן ברוב מעלתו כי חכם עדיף מנביא היה.

מעשה בהרב הנז' (והנדבה שאספו לו בחוליו)

מעשה בהרב הנ"ל, כי פעם אחת חלה ולא בא לבהמ"ד כמו שלשה שבועות. ויאמר הרה"ג מוהר"י בסיס זצוק"ל לתלמידיו, הנה הרב מוהר"ח טייב הי"ו חולה וצריך להוצאות מרובות, כי על כן נקבצה נא איש איש מה שנדבו לבו ונשלחם לו ע"י ב' תלמידים נכבדים בדרך כבוד.

ויעשו כן ויקבצו מכלם חמשים גרוש וישלחום ביד ב' תלמידים.

המה באו לחצר הרב, וימצאוהו מתהלך חוץ לבית, כי החל להתרפאת, ויאמרו איש אל רעהו, הנה הרב תהלה לאל החל להתרפאת, ובכן די כי נתן לו רק חמשה ועשרים גרוש, ויעשו כן. ויבואו הביתה וישאו בשלומו, ואחר אמרו לו קח נא ברכה מאת עבדיך את החמשה ועשרים גרוש המובאות לכבודו וכך יפרנס את עצמו עד שיבריא.

ויען הרב ויאמר אליהם, האם היוצא חוצה מפסיד חמשה ועשרים גרוש? לא קבצתם חמשים גרוש, ורק למען כי ראיתם אותי חוץ לביתי, חסרתם חמשה ועשרים גרוש?

ויתמהו האנשים מאד, ויפלו לפניו ארצה ויאמרו לו, אמנם כן הוא, ועתה סלח נא לעוננו.

וימחול להם, ויתנו לו את החמשה ועשרים הנותרים ויצאו מאתו לחיים ולשלום.

תושלב"ע