שב שמעתתא/שמעתא ג/פרק ה
פרק ה
[עריכה]מבואר מסוגיא ריש פ"ק דנדה דעד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה בנדה דב"ש סברי דיה שעתה וב"ה אמרי מפקידה לפקידה אלא לקדשים ותרומה, אבל לחולין כו"ע מודו דאמרינן דיה שעתה, דמוקי בחזקתה דהשתא הוא דראתה, וכתבו שם התוס' דהא דאמרינן בנגע באחד בלילה כל הטומאות כשעת מציאתן דאינו אלא לתרומה וקדשים, אבל לחולין לא אמרינן כשעת מציאתן, ודרבא מוקי לה בחזקה דמעיקרא, וכ"כ תוס' בעירובין דף ל"ג דהך דכל הטומאות כשעת מציאתן לא אמרו אלא להחמיר גבי קדשים ותרומה, וכ"כ תוס' ס"פ המדיר וע"ש.
ומזה אני תמה במה שראיתי גדולי חקרי לב שהשתמשו בחזקה זו דכשעת מציאתן עד שדנו בה אפילו לקולא, והיא גופה אינה חזקה אלא לחומרא ובתרומה וקדשים דוקא, והנה באו"ח סי' תס"ז סעיף י"א וי"ב כתב הרמ"א דאם נמצאת בעיסה אוסרין הכל דאמרינן כאן נמצא וכאן היה, וכתב שם הט"ז דיליף איסור מטומאה דאמרינן נגע אחד בלילה ואינו ידוע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן עכ"ל, וכבר נתבאר דלא אמרינן כשעת מציאתן אלא לחומר תרומה וקדשים, אבל בעלמא אמרינן השתא הוא דנתהוה, ואפשר דמדמין חומרא דחמץ לחומרא דקדשים, אך בש"ס לא הוזכר חומרא זו גבי חמץ.
ובמגן אברהם סקכ"ה סי' הנזכר הביא שם מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו כו', ועיין בנדה דף ג' ע"ב בקופה שנמצא בה שרץ, דמשמע שאם בשלו תבשיל בקדירה וסלקוה מהכירה למקום אחר ונצטננה ונמצא על גבה חטה דאמרינן עתה נפלה דלא מחזקינן איסור ממקום למקום ע"ש, ונמשכו אחרונים לזה ע"ש.
ולדידי צ"ע דהא שם במחלוקת שנויה, קופה שנשתמשו טהרות בזויות בית זה וטלטלוהו בזויות אחרת ונמצא שרץ בזויות אחרת, חזקיה סבר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום, ור' יוחנן סבר מחזיקינן, ופסק הרמב"ם פי"ז מהלכות שאר אבות הטומאה (פי"ז מהל' שאר אבות הטומאה ה"ב) כר' יוחנן שם, וא"כ ראוי שנחזיק באיסור ג"כ ממקום למקום, כיון דלמדו איסור מטומאה.
ובתשובת מוהר"ם לובלין כתב דאם נמצא חמטה בקערה מתירין את החבית לפי שאין מחזיקין ממקום למקום ע"ש, ובזה אפשר להקל לפי מ"ש הראב"ד שם פי"ז מאבות הטומאה על מ"ש הרמב"ם המערה מכלי אל כלי ונמצא באחד טהור מפני שאין בו דעת לשאול, וכתב עלה הראב"ד ז"ל הא הוי טומאה שבא ע"י אדם ונשאלין עליה, אלא הטעם משום דאף דמחזיקין טומאה ממקום למקום אבל מכלי אל כלי ודאי לא מחזיקין עכ"ל, וא"כ לדברי מוהר"ם לובלין יש להם סמיכה לדברי הראב"ד, אבל לדברי המג"א שכתב אם טלטלוהו ממקום למקום דאין מחזיקין ממקום למקום, צ"ע דהא אנן קי"ל כר' יוחנן וכמו שכתבתי.
ובספר תורת השלמים שחבר בעל חק יעקב כתב שם בסי' י"ז תשובה בעצם שנמצא בתבשיל של חלב ולא היה עליו בשר, שאנו מסופקים אם היה עליו בשר בשעה שנפל לקדרה, ודן בזה כל הטומאות כשעת מציאתן, והביא ראיה מהא דתנן מחט שנמצאת חלודה או שבורה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן ע"ש שהאריך, וכבר בארנו דהך חזקה דכשעת מציאתן אינה אלא לחומר תרומה וקדשים, והא דאמרינן מחט שנמצאת מלאה חלודה וכו' כל הטומאות כשעת מציאתן, ומשמע אפילו לקולא, כבר כתבו התוס' שם פ"ק דנדה דף ד' ד"ה שכל הטומאות כשעת מציאתן וז"ל, פירוש היינו דוקא לקדשים, והא דמחט שנמצאת חלודה טהורה דכל הטומאות כשעת מציאתן ואפילו להקל, לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא, אלא משום דמוקמינן הטהרות אחזקתן עכ"ל, ומבואר דהך חזקה דכשעת מציאתן לקולא ודאי לא אמרינן ליה, ואפילו להחמיר אינו אלא בקדשים ותרומה.
מיהו אפשר להקל נמי להאי טעמא בעצם שנמצא בתבשיל משום חזקת היתר, דאוקי תבשיל בחזקתו חזקת היתר, אלא דנראה דגם במחט שנמצאת חלודה נמי אין התירו משום חזקת טהרה, דהא ברשות היחיד קיי"ל דספיקו טמא, ואפילו היכא דאיכא חזקת טהרה, אלא עיקרא דמחט שנמצאת חלודה היינו משום דהו"ל דבר שאין בו דעת לשאול דטהור אפילו היכא דליכא חזקת טהרה, וכן משמע מדברי רש"י פ"ק דנדה דף ד' ע"ב, בהא דפריך בש"ס מכדי האי ככר הוי ספק טומאה ברשות היחיד וכל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, ומשני משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול, וכתב רש"י ז"ל דכי היכי דפריך אככר מצי למפרך אמחט ומטלית ולשנויי כדמשני עכ"ל, הרי מבואר דעיקרא דמחט שנמצאת חלודה משום דבר שאין בו דעת לשאול הוא, דאילו משום חזקת טהרה, הא ברשות היחיד ספיקו טמא אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה.
ונראה דגם תוס' ס"ל דטעמא דמחט חלודה משום דבר שאין בו דעת לשאול הוא אפילו ליכא חזקת טהרה, אלא דאי לאו חזקת טהרה, אדרבה היה חזקה לטמא, דכיון דכשעת מציאתן לאו חזקה הוא כלל אלא לחומר תרומה וקדשים, וא"כ מוקמינן למחט בחזקתו שהיתה שלימה והשתא הוא דנשברה או נחלדה, ובדבר שאין בו דעת לשאול נמי היכא דאיכא חזקה לטמאו ודאי טמא, לזה כתבו התוס' דאיכא חזקת טהרה, ואם כן אף על גב דאיכא נגדה חזקת המחט שהיתה שלימה, הוי ליה חזקה נגד חזקה, וספק טומאה בדבר שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור היכא דליכא חזקה לטמאו, ואם כן לפי זה בעצם שנמצא בו תבשיל, לא מצינו למסמך על חזקת התבשיל בחזקת היתר, דנגד זה איכא נמי חזקה דעצם, ואם כן בהך דעצם שנמצא בתבשיל יש להחמיר.