שב שמעתתא/שמעתא א/פרק י
פרק י
[עריכה]תמן תנינן ריש נדה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, הלל אומר מפקידה לפקידה. ומסקינן בגמרא דחומרא דהלל אינו אלא לקדשים ולתרומה, אבל לחולין מודה הלל דיה שעתה, ומשום דמוקי לה בחזקת טהרה. והקשו התוס' שם, דאמאי לא הוי טומאה ודאית גם לחולין, כיון דכל ספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא, אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה, דילפינן מסוטה. והעלו דלא ילפינן מסוטה לטומאה למפרע, אלא להבא דוקא הוא דילפינן, דומיא דסוטה דהוא להבא. תו הקשו תוספות שם, דבקדשים ותרומה מחמרי בית הלל ואפילו ברשות הרבים, ואמאי הא ספק טומאה ברשות הרבים טהור אפילו היכא דליכא חזקה, דילפינן מסוטה. ותירצו, כיון דהשתא טמאה ודאי, אינו דומה לסוטה, עיין שם.
והמהרש"א בחידושיו כתב בדברי תוספות, דאף על גב דלא ילפינן מסוטה לטומאה למפרע שיהיה בו טומאה ודאית, היינו דוקא היכא דאיכא חזקת טהרה, אבל היכא דליכא חזקת טהרה, שפיר ילפינן מסוטה שיהיה טומאה ודאית אפילו בטומאה דלמפרע, עיין שם.
ומוהר"ם מלובלין שם כתב, דאפילו היכא דליכא חזקת טהרה, לא ילפינן כלל טומאה דלמפרע מסוטה לטומאה ודאית, ואינו אלא ספק, כיון דלא ילפינן מסוטה טומאה למפרע, עיין שם.
ומה שהביא למוהרש"א בזה דילפינן טומאה למפרע מסוטה היכא דליכא חזקה להיות טומאה ודאית, היינו מהא דאמרו שם דף ב ע"ב בהא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות, ר' שמעון אומ ברשות הרבים טהורות, ברשות היחיד תולין, ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה, רבנן סברי כי סוטה, מה סוטה ספק ועשאוהו כודאי כו', אי מה סוטה ברשות הרבים טהור כו', כיון דאיכא תרתי לריעותא, כודאי טומאה דמי, ור' שמעון סבר כי סוטה, מה סוטה ברשות הרבים טהור, הכי נמי ברשות הרבים טהור, אי מסוטה, מה סוטה ברשות היחיד טמא ודאי הכי נמי ברשות היחיד טמא ודאי, הכי השתא התם רגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, הכא מה רגלים לדבר איכא, ואי בעית אימא היינו טעמא דרבי שמעון, גמר סוף טומאה מתחילת טומאה, עיין שם בסוגיא.
וכתב שם המוהר"ם לובלין, דלתירוץ ראשון שבגמרא, צריכין אנו לרבנן לטעמא דתרתי לריעותא גם ברשות היחיד, דאף על גב דרבנן סברי בעלמא ברשות היחיד טמא ודאי, מכל מקום בטומאה דלמפרע הא לא ילפינן מסוטה, עיין שם. ושיטת מוהרש"א דאין אנו צריכין לרבנן טעמא דתרתי לריעותא רק ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד ילפינן מסוטה לטומאה ודאית, דאף על גב דלא ילפינן מסוטה טומאה דלמפרע, היינו היכא דאיכא חזקה, אבל היכא דליכא חזקה, וכמו במקוה שנמדד ונמצא חסר, דאי נימא העמד מקוה על חזקתו, אדרבא העמד טמא על חזקתו, וכל היכא דליכא חזקה ילפינן מסוטה להיות טומאה ודאי גם בטומאה דלמפרע, עיין שם.
והמשנה למלך הסכים לזה, עיין שם פרק י' מהלכות מקואות, והאריך שם להשיג על הרב המנהיר, ועיקר תמיהתו, דאם כן למה הוצרכנו לומר לר' שמעון דלא יליף מסוטה, משום דסוטה רגלים לדבר, הא תיפוק ליה דהוה ליה טומאה למפרע ולא ילפינן מסוטה אלא להבא, ולכך סבירא ליה לר' שמעון ברשות היחיד תולין, אלא על כרחך היכא דליכא חזקה שפיר ילפינן מסוטה אפילו בטומאה דלמפרע להיות טמא ודאי, עיין שם.
ולעמוד על בירור שיטת מוהרש"א ומוהר"ם לובלין צריכין אנו בתחילה לפרש לשון התוספות, ומשם נוכל לעמוד לעניות דעתי על בירור שיטתם הנ"ל.
והנה בתוס' ריש נדה בתחילת דבריהם הקשו, שיהיה טמא ברשות היחיד אפילו לחולין, כיון דברשות היחיד לא מהני חזקה. והעלו דלא ילפינן מסוטה לטומאה דלמפרע. וחזרו והקשו, דאמאי מחמירין בקדשים ותרומה אפילו ברשות הרבים, כיון דברשות הרבים ספיקו טהור אפילו ליכא חזקה. ומאי זו קושיא, כיון דכבר כתבו תוס' דלא ילפינן למפרע, כיון דלא דמי לסוטה, וכי היכי דלא ילפינן למפרע ברשות היחיד הכי נמי לא ילפינן ברשות הרבים, כיון דאינו דומה לסוטה.
והרמב"ן בחידושיו כוללם יחד, שהקשה קושיות הנ"ל, ברשות היחיד אמאי טהור לחולין, וברשות הרבים דטמא לתרומה וקדשים, כיון דילפינן מסוטה, אם כן ברשות היחיד טמא אפילו איכא חזקה וברשות הרבים טהור אפילו ליכא חזקה. ותירץ, לפי שאין דנין טומאה דלמפרע מסוטה בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, עיין שם. הרי שכלל תירוץ זה דלמפרע בין לרשות היחיד ובין לרשות הרבים. ובתוס' כתבו לגבי רשות היחיד בעניין אחר וברשות הרבים בסגנון אחר, ומה זה חילוק רשויות.
ולכן נראה דלשיטת מוהרש"א ניחא, שכתב דאף על גב דלא ילפינן מסוטה טומאה דלמפרע, היינו דוקא היכא דאיכא חזקה, אבל היכא דליכא חזקה שפיר ילפינן מסוטה אפילו בטומאה דלמפרע, וכדמוכח לה מהא דאמרינן במקוה שנמדד ונמצא חסר, דברשות היחיד טמא ואף על גב דהוי למפרע, דלא אמרו טעמא דתרתי לריעותא אלא ברשות הרבים, ומשום הכי שפיר קשיא להו ברשות הרבים אמאי טמא לתרומה וקדשים, נהי דלא סמכו בקדשים ותרומה על חזקת טהרה, כיון דטהור ברשות הרבים אפילו ליכא חזקה, ואי משום דלמפרע לא ילפינן מסוטה, הא היכא דליכא חזקה שפיר ילפינן גם טומאה דלמפרע, וכיון דליכא חזקת טומאה ולא חזקת טהרה, שפיר ילפינן מסוטה גם טומאה דלמפרע, דהא ברשות היחיד כהאי גוונא היכא דליכא חזקה נמי יליף מסוטה להיות טומאה ודאית, ואם כן הספק ברשות הרבים ניליף לטהרה ודאית גם בטומאה דלמפרע, ומשום הכי תירצו דכיון שעכשיו טמאה ודאית לא יליף מסוטה ודוק.