ש"ך על יורה דעה שלא

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה שלא |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) אינם נוהגין כו'. שכל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ:

(ב) סוריא כו'. לשון הרמב"ם סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל ויש דברים שהיא כח"ל וכן מתבאר והולך:

סעיף ב

(ג) אין חיוב בתרומות ומעשרות מן התורה. ובכל מקום שהזכירו הרמב"ם והמחבר חיוב מן התורה היינו בזמן שהיו ישראל כולם ביחד על אדמתן ולא בזמן הזה:

(ד) ויש חולקין. טעמייהו דלא שייך האי טעמא דביאת כולכם אלא גבי חלה לעיל סימן שכ"ב סעיף ב' דכתיב בבואכם בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהו כל ישראל עליה:

סעיף ג

(ה) מפריש כו'. דקנין העובד כוכבים אינו מפקיע קדושת הקרקע בארץ ישראל אלא היא בקדושתה ומה שלקחה הישראל לא הוי ככבוש יחיד:

(ו) מה שאין כן בסוריא. דיש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית:

סעיף ד

(ז) פטורים מכולם. דכיון שנעשה המירוח ומדגן ביד העובד כוכבים שהוא הזמן שחלה עליו חיובם נפטרו שנאמר דגנך ולא דגון עובד כוכבים:

(ח) ומפריש תרומה. היינו תרומה גדולה:

(ט) ותרומת מעשר. מוכר לכהן ולוקח דמיה כדאיתא ברמב"ם:

(י) מפני שהוא אומר ללוי. במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותן לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן העובד כוכבים אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנה אלא מוכר לכהן ולוקח דמיו. רמב"ם. והא דמוכרה לכהן היינו משום דבתרומת מעשר יש בה קדושה ואסורה לזרים ומוכרה לכהן:

סעיף ה

(יא) לעונת המעשרות כו'. ע"ל סעיף ע"ט ופ' עונת המעשרות:

(יב) חייב בכל. כדינו דהיינו שנותן תרומות ומעשרות לבעלים:

(יג) ונותן ללוי ב' שלישי המעשר הראשון. וב' שלישים מתרומת המעשר נותן לכהן ומותר השליש של מעשר ראשון הוא שלו ותרומת המעשר מאותו השליש מוכר לכהן וכתבתי הטעם בסעיף הקודם:

סעיף ו

(יד) פטורים. אפילו מדרבנן ואע"ג דקי"ל אין קנין לעובד כוכבים להפקיע מידי מעשרות הני מילי כשחזר ולקחה מישראל כמו שנתבאר בסעיף ג' אבל כל זמן שהם ביד עובד כוכבים בשעת מירוח וקנאם קודם שהגיע לעונת המעשרות פטורים לגמרי:

(טו) אף על פי שגמרן העובד כוכבים. ומרחן דמן התורה פטור משום דגנך ולא דיגון עובד כוכבים חייב בכל מדרבנן דכיון שהגיעו ביד ישראל לעונת המעשר ונתחייב מדבריהם אין חוזרין ונפטרים וכ' הרמב"ם וכן עובד כוכבים השומר פירות הישראל הואיל ודיגונן ביד עובד כוכבים אינן חייבים בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן ועי' בכסף משנה שם באריכות:

סעיף ז

(טז) הקונה פירות מעובד כוכבים בסוריא כו'. דבסוריא קיל טפי כיון דאפילו הקונה שדה שם אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם:

(יז) ואם עדיין לא הגיעו כו'. כלומר ואם קנה קרקע מן העובד כוכבים בסוריא ופירות מחוברים אם הגיעו לעונת המעשר ביד עובד כוכבים פטורים ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות חייב לעשר מדרבנן הואיל וקנה אותם עם הקרקע:

סעיף ח

(יח) לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום. ויש לעובד כוכבים קנין בסוריא להפקיע מן המעשרות וכמו שנתבאר:

סעיף יא

(יט) שותפו' העובד כוכבים חייבת. ואף על גב דעודנו ביד עובד כוכבים ובעודנו ביד עובד כוכבים אמרינן דיש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשרות דכתיב דגנך ולא דגן עובד כובבים וה"ה דגנך המיוחד ולא שיש לעובד כוכבים שותפות בה לא פטרינן משום זה של שותפות דנימא דבכל קלח וקלח יש לו חלק לעובד כוכבים בו ויפטור דהדגן כמאן דפליג דמי שהרי חולקין אותו במדה וקרינו ביה דגנך בחלקו של ישראל אלא משום דקי"ל דבשל תורה אזלינן לחומרא ולא אמרינן ברירה ואפילו חלקו ולא אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו של עובד כוכבים וזהו חלקו של ישראל:

סעיף יב

(כ) פטורים. שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים אבל בח"ל פטורים אפילו מפירות של א"י דאי מפירות של ח"ל פשיטא דהא חובת קרקע היא:

(כא) חייבים. מדבריהם:

(כב) חייבים אם נקבעו כו'. שנאמר שמה אתם חייבים מ"מ בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל. וכתוב בכ"מ דבפירות ח"ל כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה אבל אם נקבעו למעשרות בח"ל ואח"כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותם למעשרות היו בח"ל פרח מהן חיוב תרומות ומעשרות ופטורים מן התורה ואינן חייבים אלא מדבריהם וכ"כ העט"ז:

סעיף יג

(כג) כל אוכל אדם כו' חייב בתרומה. דהיינו שמחויב ונפרשים ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו הרי בנין אב מה דגן ותירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך ותירושך אף כל כיוצא בהן דהיינו שהוא מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים חייב בתרומה וכן במעשרות דשוין הם:

סעיף יד

(כד) מהירק כו'. לפי שגם בא"י אין מעשר ירק אלא מדבריהם לפי שנאמר במעשר תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה אבל ירקות אינן בכלל תבואה וה"ה שאין חייבין בתרומה שהרי נאמר בה דגנך ותירושך ויצהרך כל הדומה לאלו הלכך בח"ל הירק פטור אפילו מדרבנן והתבואה והקטנית שזרעם לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהן פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות:

סעיף טו

(כה) פטורים. שעדיין אינו נקרא תבואה:

סעיף טז

(כו) ההפקר פטור כו'. כיון דאין לו בעלים:

(כז) חייב כו'. דאף על פי שהשדה הפקר הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים:

סעיף יח

(כח) אם יש לו כו' מוציא מהם לפי חשבון כו'. לא יפריש מן העירוב מיניה וביה שמא יפריש מן הפטור על החיוב:

(כט) ואם לאו כו' על הכל. כאלו כולן חייבין ומעשר ראשון ושני או מעשר עני מפריש לפי חשבון פירות החייבים שבתערובות ופי' לפי חשבון לא שיפריש אלא לפי חשבון דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד שכל מעשרותיו טבלים ואם לא היה מעשרן על הכל א"כ אין פירותיו מתוקנים שכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא מפריש תחלה כל המעשרות על הכל כאלו כולן חייבין ולפי חשבון היינו שאין צריך ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר חוזר ומערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו שם חולין מדומעין דאסורין ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתר לפי חשבון:

סעיף יט

(ל) תרומה גדולה בזמן הזה כו'. לפי שתרומה גדולה מן התורה אין לה שיעור דראשית כתיב אפי' חטה אחת פוטרת את כל הכרי וחכמים נתנו בו שיעור עין יפה אחד ממ' ועין רעה א' מס' ובינונית א' מנ' ודוקא בתרומה שהיתה נאכלת לכהנים אבל לא בתרומה טמאה והלכך בזמן הזה שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשריפה נמי שיעורה בכל שהוא דאוקמוה אדאורייתא:

(לא) ויכול להניחה. להשהותה ולשרפה אימת שירצה ולא חיישינן שיבא לידי מכשול בה שהכהנים נזהרין בזה כיון שידוע לכל שאין עכשיו שום תרומה נאכלת:

(לב) נותן שמן של תרומה בנר. שנהנה הוא עם הכהן:

(לג) א"צ לכבותו. הואיל ובהיתר הודלק:

(לד) בתרומה שהוכשרה. לקבל טומאה שבאו עליה מים שאז עכשיו היא ודאי טמאה ומותר לשרפה:

(לה) קודם מירוח כו'. אבל אחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה אסור להכשירה לקבל טומאה שאסור לגרום טומאה לתרומה טהורה:

(לו) ונותנו ללוי כו'. כמו שנאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל וגו':

(לז) וי"א כו'. שקנסו הלוים בימי עזרא על שלא עלו:

(לח) מהשבוע. כלומר מהשמטה:

(לט) ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' ובא הלוי וגו'. ויטול מעשר ראשון ואח"כ והגר והיתום והאלמנה דסתמן עניים ויטלו את המעשר שני של שנה זו שהוא לעניים ולא תאכלנו אותו בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני בשאר השנים אלא הם יאכלו ושבעו:

(מ) שנת השמטה. שהיא שנת השביעית:

(מא) ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני. לפי שהם סמוכים לא"י תקנו במקום מעשר שני מעשר עני כדי שיבאו שם עניי א"י ויסמכו עליהם ויתפרנסו ממנו:

(מב) ובארץ שנער. שהיא רחוקה מא"י ואין עניי א"י יכולים לבוא שם מפרישין מעשר שני כמו ברוב השנים:

(מג) שנת ה' אלפים שי"ג. וכן ימנה לעולם ז' שנים אחר ז' דקי"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן:

סעיף כא

(מד) לא אמר כלום. שאין נקרא ראשית אלא בשיש לו שיריים:

סעיף כב

(מה) לא אמר כלום. שלא פירש הראשית:

סעיף כג

(מו) מקום. שסיים שם תרומתו של ראשון כן מסיים מקום תרומה של אחרים:

סעיף כד

(מז) אין מפרישין אותה באומד. דדוקא תרומה גדולה סגי בכל שהוא אבל תרומות מעשר צריכה שיעור:

(מח) ות"ח כו'. אלא מן המוקף שהיא מצוה מן המובחר:

סעיף כה

(מט) אלא מן המוקף. דכיון שאין צריכין שיעור מן התורה אין מפרישין אותה במדה אלא באומד לכוון השיעור שנתנו בו חכמים) ואין יכולים לאמד אלא במוקף יחד:

(נ) תרומתו תרומה דהא מן התורה אפילו בחטה אחת סגי:

(נא) לא אמר כלום. שהרי אינו יכול לקיים מתנות כהונה:

סעיף כו

(נב) תורם מאחד כו'. דחשיב כמוקף וכן חביות שלא סתם את פיהם חשבי כמוקפים אבל משיסתם את פיהם אינן כמוקפין ואפי' הן בבית א' תורם מכל אחד ואחד:

סעיף כז

(נג) המקדים כו'. לפי שצריך להפריש בכורים תחלה לכל ואח"כ תרומה גדולה שקראה התורה ראשית ואח"כ מעשר ראשון שיש בו תרומת מעשר וסתם תרומה נקראת ראשית בפסוק ואח"כ מעשר שני או מעשר עני ואם הקדים אחד לחבירו עובר בלא תעשה דמלאתך ודמעך לא תאחר ומה שעשה עשוי:

סעיף כח

(נד) א' ממאה ומעט יותר. שהא' ממאה הוא מעשר מן המעשר והמעט יותר הוא תרומה גדולה ששיעורה בזמן הזה בכל שהוא:

(נה) והרי הוא עכשיו חולין. עד שיפריש התרומה:

(נו) והמעשר. שראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בכרי הגדול בצד זה שהפרשתי:

סעיף כט

(נז) עושה אדם כו'. שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם:

סעיף לא

(נח) תרומתו תרומה. דכיון שיש שם יפות והוא אומר לו כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא גלוי דעתא דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד וה"ז כשלוחו:

(נט) אין תרומתו תרומה. דכיון שאין שם יפות והוא אומר לו כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא לשון הקפדה כאילו מוחה בו ולא ניחא ליה ואינו שלוחו:

(ס) ואם לקט כו'. גילה דעתו בזה דניחא ליה:

סעיף לב

(סא) לא יתרומו. מפני שצריך לברך כדלקמן סעיף ע"ח ואלו אין יכולין לברך כהוגן דהמדבר ואינו שומע צריך לשמוע הברכה והשומע ואינו מדבר הרי אינו יכול לברך וערום אסור לברך והשכור והסומא אינן יכולין לכוין להפריש את היפה:

(סב) אפילו לכתחלה. תרומה שאינה צריכה שיעור אבל לא מעשר לוי שצריכה שיעור ומדידה ואלו אינם יכולים לכוין המדידה:

סעיף לג

(סג) תרומתו תרומה. אפי' בתרומה. של תורה הואיל ונדריהן והקדישן קיימין מן התורה כדלעיל סי' רל"ג:

סעיף לד

(סד) אבל אם אינו יודע. אם כרי זה תרום או לא כו':

סעיף לה

(סה) פירות השותפים כו'. ז"ל העט"ז פירות השותפים חייבים בתרומות ומעשרות דגבי תרומה כתיב תרומותיכם וגבי מעשר כתיב מעשרותיכם לשון רבים של שנים משמע ואין צריכים ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה דמסתמא כל אחד שליחות חבירו עושה בשותפות ואם תרם א' מהן בלא דעת חבירו ובא חבירו ותרם תרומה שנייה מפני שלא ידע שחבירו תרם אם ידוע בענינם שדרכם לסמוך זה ע"ז ואחד מחזיק מה שחבירו עושה ואם ידע זה שחבירו תרם לא היה הוא תורם והיה סומך על חבירו אפי' היה יודע שחבירו לא תרם כשיעור עין שלו או רעה או יפה או בינונית לא היה משנהו אין תרומת השני תרומה שהרי חברו שדרכו לסמוך עליו תרם והוי כשלוחו ואפי' לא תרם הראשון אותו השיעור שהיה הוא תורם כגון שתרם הראשון כשיעור עין רעה והוא עין יפה אפ"ה תרומת הראשון תרומה ותרומת השני אינה תרומה ואם לאו שאינו ידוע אם דרכן לסמוך זה על זה אם לא אלמא הם שותפין סתמא אע"ג דאמרינן שותפין סתמא אין צריכין ליטול רשות זה מזה וכל התורם מהם תרומתו תרומה ה"מ כשאין השני מגלה דעתו אם הוא עין רעה או יפה או בינונית אז אמרינן אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אין תרומת השני תרומה שהרי הראשון עשה שליחותו וכוון דעתו אבל אם לא תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אלא פחות ממנו הא חזינן שלא היה שלוחו של השני שהרי לא כוון דעתו ותרומת שניהם תרומה כל אחד בעד חלקו כן נ"ל לפרש דעת הרמב"ם בפ"ד דתרומו' לפי מה שהבין שם הכל בכ"מ ומעתה תמיהני על מה שסיים דבריו בש"ע כאן ונראה שבזמן הזה במעשר כו' בשלמא בתרומה טהורה איכא למימר עין רעה ועין יפה ושייך לומר אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו כו' אבל במעשר מאי כשיעור שתרם חבירו כו' הלא לעולם צריך להפריש המעשר במדה שלא יגרע ולא יוסיף מדינו לכך כ"ל דבזמן הזה בין במעשר בין בתרומה תרומת השני אינה תרומה דבמעשר כיון שהפריש הא' מעשר כראוי הרי הפירות מתוקנים ואין בתרומת השני כלום ובתרומה נמי בזמן הזה כיון דשיעורה בכל שהוא וזה שהפריש הראשון הרי הפירות מתוקנים ואין בתרומת השני כלום. נ"ל:

סעיף לו

(סו) וביטל המשלח שליחותו קודם שידע. וזה לא ידע ותרם:

סעיף לז

(סז) תרומתו תרומה. דמסתמא שליח שוייה:

סעיף לח

(סח) תורמין כו'. ודוקא להאכיל אבל לא להניח שלא נעשו אפוטרופסים לעשות שליחות היתומים אלא לפרנסה הכי אמרינן בגיטין דף נ"ב וכ"כ העט"ז:

סעיף לט

(סט) תרומתן תרומה. דקנאן ביאוש והוי הם הבעלים:

(ע) אין תרומתן תרומה. דכיון דרודפין אחריהם הא חזינן דלא מייאשו:

סעיף מ

(עא) על מה שהם אוכלין. שהרי אוכלין ברשות בעה"ב אבל לא על השאר שאין אדם תורם דבר שאינו שלו:

סעיף מג

(עב) תרומתו תרומה. ואין זה שינוי שליחות דכנוס שאמר בעה"ב ע"כ לאו דוקא שיכנוס ואח"כ יתרום שהרי אין דרך להכניס אא"כ נתרם:

סעיף מד

(עג) גזרו חכמים כו'. משום בעלי כיסים שיתלו ממונם בעובד כוכבים כדי לפטרם:

(עד) טעונה גניזה. שמא בלבול שמים בד"א בא"י אבל עובד כוכבים שהפריש תרומה בח"ל לא גזרו עליהן ומודיעין אותו שא"צ לתרום ואינה תרומה כלל. הרמב"ם וכ"כ העט"ז:

סעיף מה

(עה) לא אמר כלום. שהרי מקדיש הוא כמו נדר ובנדר בעינן פיו ולבו שוין כדלעיל סי' ר"י:

סעיף מו

(עו) ה"ז תרומה כו'. דדוקא בסעיף מ"ה שכוון לומר תרומה ואמר מעשר שבעל בדבור פיו מה שהיה במחשבתו אין תרומתו תרומה משא"כ הכא:

סעיף מז

(עז) ה"ז תרומה. ואם לאו אינה תרומה:

סעיף מח

(עח) ותחזור חולין כמו שהיתה. והפירות טבלים עד שיפריש פעם שניה אותם שהפריש תחלה או פירות אחרות:

סעיף מט

(עט) דבריו קיימים. שהדבר תלוי בדעת התורם:

סעיף נד

(פ) אין תורמין כו' ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. שנאמר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור מיהו היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקרו למין על שאינו מינו הוא דאתא הלכך בדיעבד תרומתו תרומה:

סעיף נה

(פא) אין תרומתו כו'. דק"ו הוא ממין על שאינו מינו שזה וזה חייב בתרומה לא ק"ו לזה שאינו חייב בתרומה עדיין:

(פב) ונתלשו דבריו קיימין. דהואיל ובידו לתלוש אינו מחוסר מעשה:

סעיף נו

(פג) אין תורמין כו'. משום דדומה לב' מינים מש"ה גזרו ביה הלכך בדיעבד הוי תרומה:

סעיף נט

(פד) תרם כו'. דוקא תרם אבל לכתחלה לא יתרום מן הדמאי על הדמאי דשניהם ספק ושמא א' תרם והב' אינו תרם וה"ל מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור וכל שכן שאין תורמין מן הדמאי על הודאי:

(פה) תרומתו תרומה. מן הספק:

סעיף ס

(פו) תרם כו'. אבל לכתחלה לא דה"ל מן ודאי חיוב על ספק פטור:

(פז) תרומתו תרומה. מספק:

(פח) עד שיוציא כו'. דשמא הדמאי כבר נתרם וה"ל תרומתו זו עדיין טבל:

סעיף סא

(פט) אין תורמין מן הלקוח כו'. מפני שהלקוח אפי' מישראל אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן והגדל בתוך שדהו חייב מה"ת שנאמר תבואת זרעך ולא הלקוח וה"ל כמו מן הפטור על החיוב או איפכא וכן הלקוח מן העובד כוכבים אין חיובו כמו בלקוח מישראל:

סעיף סב

(צ) אין תורמין שבלים כו'. גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש והחמירו בגזירה זו ואמרו שאפילו אם תרם אינה תרומה:

(צא) אבל תורמין כו'. דדמי לתורם משני מינים שאינם כלאים זה בזה מן היפה על הרע דשפיר קעביד:

סעיף סג

(צב) ומיהו במעשר כו'. שלעולם צריכין לתת במדה יש להקפיד בכך:

סעיף סד

(צג) אין תורמין כו'. דה"ל מן הרע על היפה:

(צד) אבל תורמין כו'. שהיין והחומץ מין א' הם וה"ל מן היפה על הרע:

סעיף סה

(צה) התורם כו'. והתורם חבית של חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה אע"ג דתרומה בטעות הוי כיון דהטעות הוא לעלויה שעלה בידו מן היפה על הרע הוי תרומה:

(צו) אם ספק הוי תרומה. שאסור לזרים ויחזור ויתרום:

סעיף סו

(צז) מפריש א' מעשרה כו'. ובו נאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' וגו' והמעשר הזה הוא ללוים זכרים ונקבו' שנאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בני ישראל לנחלה:

סעיף סז

(צח) מעשר ראשון. אחר שהוציא ממנו תרומת מעשר חולין הוא ומותר באכילה לישראל כו' שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר וכל מקום שנאמר במעשרות קודש או פדיה אינו אלא מעשר שני:

סעיף סח

(צט) מפרישין מעשר ראשון מתבואה שלהם. כדי להפריש ממנו תרומת מעשר שהוא טובל את התרומה והלוי נותן התרומת מעשר לכהן:

(ק) והם לעצמם. אלא שמפרישים אותם כדי שלא יאכלום בטבלם שכן למדו חז"ל מדכתיב כן תרימו גם אתם אתם אלו הלוים גם לרבות הכהנים:

סעיף עא

(קא) ואין צריך לעשר כו'. כמו שנתבאר לעיל סעיף כ"ד:

סעיף עה

(קב) אלא מן המובחר. שנאמר בהרימכם את חלבו ונחשב לכם כתרומת גורן וכתרומת יקב כשם שהמעשר שמפרישין הלוים מן החלב שבו כך מעשר שמפרישין ישראל מן החלב שבו יהיה מה שמפריש מן הגורן ומן היקב:

סעיף עו

(קג) אלא במדה כו'. כל מין לפי מה שרגילין בו מדה או משקל או מנין:

(קד) והמרבה כו'. ואם ימעט גם פירותיו טבלים הלכך ידקדק בשיעורם:

סעיף עז

(קה) אינו מעשר. שיחול על נ' סאה שבכרי אלא הכל עודנו בטבלו כיון שלא הוציא ממנו מעשרותיו:

(קו) ואינו יכול להפריש כו'. שכיון שכבר קראן כולן מעשר לא יפריש מטבל שיש לו במקום אחר עליהם מפני שנראה כמפריש מטבל על תרומה:

סעיף עח

(קז) קודם שיפריש כו'. דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן:

סעיף עט

(קח) וכל פרי כו' עד שיגיע לעונת המעשרות. דהיינו שיגדלו ויעשו פרי שנאמר מזרע הארץ מפרי הארץ עד שיהיה פרי וכן התבואה והקטנית שנאמר את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וזו היא עונת המעשרות וקודם שתגיע התבואה אפי' לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה:

סעיף פא

(קט) ממקום אחר. ולא מיניה וביה שמא יפריש מים ולא יין:

(קי) פטור. דבטל הוא במים:

סעיף פב

(קיא) עד שיקבעו למעשר. בכניסתן לבית כמו שיתבאר בסמוך ומה בין המוכר לשוק למוליך לביתו כשהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי וכשהוא מוליך לשוק בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבלו מיד שהרי המקח קובע כמו שיתבאר בסמוך:

סעיף פג

(קיב) החצר. ובית קובע מן התורה כמו שיתבאר והשאר מדרבנן שנאמר בערתי הקדש מן הבית וכיון שהביעור צריך להיות מן הבית ממילא שמעינן שאינו נקבע עד שיכניסו לבית והחצר דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואסור לאכול וכ"ת א"כ בית למה לי דכל שכן הוא מבעי ליה לומר חצר דומיא דבית מה בית משתמר אף חצר המשתמרת:

(קיג) ואסור לאכול מהם. אפי' עראי עד שיעשר:

סעיף פד

(קיד) מותר כו'. שאין הבית קובע מה"ת אלא משנגמרה בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסם לבית קודם מירוח לא הוקבע למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו באכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו מ"מ אסור לאדם להערים להכניס תבואתו לבית בעודו במוץ קודם מירוח כדי שיאכל ממנה הרבה פעמים מעט מעט כדי שתפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומן המעשרות אבל להאכילה לבהמתו עראי אפילו כמה פעמים לא גזרו:

סעיף פה

(קטו) הגומר כו'. וכן הקובע פירותיו של חבירו בא' מן הו' דברים שקובעו למעשר שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר:

סעיף פח

(קטז) לא יפקיר. להפקיע מהם תרומות ומעשרות שגוזל השבט:

סעיף צד

(קיז) הלוקח פירות כו'. שאין חייבין לעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה שנאמר עשר תעשר תבואת זרעך וגו' ואכלת וגו' אינו חייב אלא הגומר לאכלן אבל חייב מדרבנן וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך וחייב דרבנן בד"א שלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה וכבר נתבאר שהמקח קובע למעשר בדבר שנגמרה מלאכתן הלכך הלוקח פירות תלושים לאכול נגמרו מלאכתן ביד מוכר נקבעו למעשר מדרבנן מיד:

(קיח) אף ע"פ שלא משך. שהרי דמים קונות מן התורה:

סעיף צו

(קיט) לא נקבעו כו'. שאין המקח קובע אלא כשלוקח דבר שנגמרה מלאכתו לאכלו בעצמו דומיא דהגומר פירות של שדהו דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון:

סעיף צז

(קכ) שהרי לקחן במחובר. ואין המקח קובע אלא בתלושים כמו שנתבאר בסעיף צ"ד:

סעיף צח

(קכא) זה לקצות וזה לקצות. פירוש ששניהם אינם מחליפים לאכול אלא לעשות מהם קציעות:

סעיף צט

(קכב) ופטורים כו'. ולא חיישינן שמא העם הארץ כבר הכניסם לביתו ונתחייבו בידו שכיון שנמצאו בשוק מחזקינן להו שלא ראו פני הבית מעולם ואינם מתחייבים במה שנותן להם:

סעיף ק

(קכג) ופטורין מן המעשר. שהתורה זכתה להם ולא דמי למקח:

סעיף קא

(קכד) בזמן שאין להם עליו מזונות כו'. כגון שאינו שוכרן ללקט תאנים אלא לחרישה וכה"ג:

(קכה) ופטורים מן המעשר. שכיון שעכשיו אין להם מזונות והוא נותן להם אע"פ שלא פסק עמהן ועדיין לא נגמרה מלאכתן לא הוי פורע חובו מטבל אבל אי נגמרה מלאכתן ביד בעל הבית ומסתמא לא גמרן למכרן אלא לאכלן והרי כבר נטבלו ואסורים לפועלים:

סעיף קב

(קכו) הרי זה ספק. דמספקינן בש"ס אי הוי בכלל מבשל שאמרו חכמים שקובע למעשר:

סעיף קיא

(קכז) נקבעו. שכיון שנעשו ראויים לאכילת שבת ואם היה אוכלה בהן בשבת הוי ליה קבע משום דכתיב וקראת לשבת עונג הלכך אסור לאכול מהם אפילו אחר השבת עד שיעשר דכיון שנקבעו בשבת נקבעו ולא פקע:

סעיף קיב

(קכח) לא יאכלם כו'. שהרי יחדום לשבת:

סעיף קיג

(קכט) לא יאכל מהם. אפי' קודם השבת:

סעיף קיד

(קל) ה"ז גומרו. באכילת עראי ואינו מעשר שכיון שהניחו מידו ופסק מן האכילה כדי שלא לאכלו בשבת היאך יקבענו שבת שהרי גלה דעתו שלא לאכול ממנו בשבת:

סעיף קטז

(קלא) בטבל טמא. וכ"ש בטהור ובחול ואצ"ל בשבת שנאמר משמרת תרומותי בשמירות ב' תרומות הכתוב מדבר בין בטהורה בין בטמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך:

(קלב) בד"א בתבואה. שכבר תלשה מהקרקע:

(קלג) אם נתכוון להוסיף בגופן מותר. שהרי יעשר מהם לכשיגדלו:

(קלד) אסור. שהרי מפקיען מיד מעשר מכל וכל וה"ל כזורע חטים או שעורים של טבל:

סעיף קיז

(קלה) אין מוכרין כו'. שמא יבא הלוקח לידי מכשול שלא ידע שטבל הוא:

סעיף קיח

(קלו) כופין את המוכר כו'. וישלם ללוקח החולין:

סעיף קכ

(קלז) מזה על זה. והוא שיודע בודאי ששניהם לא עשרו שהם הודיעוהו:

סעיף קכא

(קלח) החוכר כו'. פי' שחוכר הקרקע מהעובד כוכבים לזרוע ולתת לו כך וכך סאה בין תעשה הרבה בין תעשה מעט לא יתן לעובד כוכבים קצבתו עד שיעשר הכל ואח"כ יתן לו מה שקצב עמו:

סעיף קכב

(קלט) מוציאין התרומה כו'. דקנס הוא להם שקנסו אותם כדי שלא יקפצו לגתות ולגרנות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים ודוקא כשקנו אחר שנגמרה מלאכתן שחל עליהם חיוב הפרשה ביד ישראל אבל אם קנו אותם קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם:

סעיף קכג

(קמ) הרי התרומה והמעשר שלהם. ולא אמרי' שמכרו זכותם לישראל שמכרום לו שכיון שמכרו קודם גמר מלאכתן עדיין לא היה להם זכות בתרומות ומעשרות שבהן שימכרוהו לישראל אבל אם מכרוהו לאחר גמר מלאכתן כבר היה להם זכות שהרי יכולין להפרישן לעכבן לעצמן אמרינן כל זכות שיש לו באותה תבואה מכר לישראל והישראל נותנה לכל כהן שירצה וכאן לא שייך קנס:

סעיף קכד

(קמא) הנותן שדהו. זרוע לעובד כוכבים בקבלה שקבל עליו העובד כוכבים לעבדה ולתת לישראל שנתנו לו מן התבואה ממה שיעשה הן רב או מעט חציו או שלישית או מה שיתנו ביניהם:

(קמב) צריך לעשר על ידם. דהא הם ודאי לא עשרו אבל אם נתנו לסתם ישראל אפי' הוא ע"ה כו' אין צריך לעשר דסמך על רוב ע"ה מעשרים הם:

סעיף קכו

(קמג) הירק בשעת לקיטתו עישורו. שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקטין אותו:

(קמד) ואם נלקט ברביעית. מפרישין ממנו מעשר שני:

(קמה) הרי הוא בירק. שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת:

(קמו) ואע"פ כו' חייבת במעשרות. דלענין שביעית בתר חנטה אזלינן כמו שהוא הדין בשאר כל האילנות וזה כיון דלא נחשב של שביעית שהרי נחנט בששית חשבינן לזה כולה של ששית:

סעיף קכז

(קמז) ואחר שפודהו נותנו לעניים. ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני:

סעיף קלא

(קמח) לא חייבו כו'. לפי שמעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותה מח"ל שהרי אינו נוהג בחוץ לארץ ואינו קדוש אם הפריש הלכך לא חייבו להפרישו בסוריא:

סעיף קלג

(קמט) בזמן הזה. הואיל ולאבוד אזלא:

סעיף קלד

(קנ) וע"ל סימן רצ"ד. שם נתבאר כמה היא הפרוטה:

סעיף קלה

(קנא) כשם שאין כו'. ולפי שמעשר שני טהור בארץ ישראל היו צריכים להביאו לירושלים ולאכלו שם כמו שנתבאר לעיל סעיף קל"ב ואחר שהובא לשם ונכנס לחומה היו צריכים לאכלו תוך החומה ושלא להוציאו חוץ לחומת ירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' כיון שנכנס למקום אכילתו לא תוכל להוציאו לאכלו חוצה לו ואם אכלו בחוץ לוקה אלא אם לא היה רוצה להביאו שם היה יכול לפדותו ולהביא הכסף לירושלים שנאמר ונתתה בכסף וגו' ויצא המעשר שני לחולין ואוכלו בביתו אבל אחר שהביאו לירושלים והכניסו לחומה היו צריכים לאכלו שם דוקא ושלא לפדותו שנאמר כי ירחק ממך המקום וגו' ונתתה בכסף וגו' בריחוק מקום הוא נפדה ואינו נפדה בקירוב מקום וכל זה במעשר שני טהור אבל מעשר שני טמא אסור לאכלו שנאמר לא בערתי ממנו בטמא פי' בין שהוא היה טמא ואני טהור או שאני הייתי טמא והוא טהור והיכן מוזהרים על שניהם טומאת הגוף דכתיב נפש אשר תגע בו וטמא עד הערב לא יאכל וגו' ומעשר שני קדוש מיקרי וטומאת עצמו ג"כ דכתיב גבי בכור בעל מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור כלומר אפי' טמא וטהור אוכלין ממנו בקערה אחת ואין חוששין והכא במעשר שני כתיב לא תוכל לאכול בשעריך ודרשינן דהכי קאמר רחמנא הא דשראי לך גבי בכור בעל מום דכתיב ביה בשעריך ושרי ליה לאכלו בטומאה בין בטומאת עצמו בין בטומאת הגוף דהא הטמא טומאת הגוף אוכלו ומטמא אותו והטהור אוכל עמו היינו טומאת עצמו וכל זה לא תוכל לאכול בשעריך גבי מעשר הרי שמעשר שני טמא אינו נאכל אבל מותר לפדותו אפי' בירושלים דכתיב לא תוכל שאתו ואמרו חז"ל אין שאת אלא אכילה שנא' וישא משאת מאת פניו דה"ק קרא כי ירחק שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים או אפי' הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאכלו שנטמא ונתתה בכסף וגו' כן היה דיניו בארץ ישראל אבל בזמן הזה כשם שאין אוכלין אותו טהור בירושלים דאינו נפדה בקרוב מקום כיון שהוא טהור אע"פ שאין אוכלין אותו ואין מחללין אותו ואין מוכרין אותו ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו שם עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה אלא מוליכין הפירות בטבלן חוץ לא"י ומפרישו שם ופודהו שם ואם הפרישן בעיר בזמן הזה ירקב בד"א במעשר שני שלא נטמא אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים ויכול להכשירו לקבל טומאה כדי שיטמא מיד שיגע בו דהא אנחנו טמאים ויהא לו היתר בפדיון שם בירושלים:

סעיף קלו

(קנב) ואינו צריך לפרש. דהא אנו רואין שעוסק בפדיון:

(קנג) ויצאו הפירות לחולין. ובזמן הבית מעלין המעות לירושלים ומוציאין אותו שם שנאמר וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו וגו':

סעיף קלח

(קנד) אלא בכסף. דכתיב ונתתה בכסף וגו':

(קנה) שיש עליו צורה כו'. דכתיב וצרת הכסף דבר שיש בו צורה:

(קנו) ואין פודין במטבע שאינו יוצא כו'. שנאמר ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך שיהא ראוי להוציאה:

(קנז) ואינו פודה. שנאמר וצרת הכסף בידך:

סעיף קמ

(קנח) ואין מתודים וידוי זה כו'. שנאמר כי תכלה לעשר וגו' ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית:

סעיף קמא

(קנט) בי"ט האחרון כו'. שנאמר כי תכלה לעשר ברגל שכל המעשרות כלין בו שזהו פסח של שנה רביעית ושביעית דבסכות עדיין הרבה פירות של שלישית מחוברים ולא הגיעו למעשרות עד הפסח:

סעיף קמב

(קס) אלא ביום כו'. דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וסמיך ליה היום ה' אלהיך מצוך:

סעיף קמג

(קסא) ואם רצו כו'. אבל מצוה מן המובחר שכל אחד אומרו בפני עצמו:

סעיף קמד

(קסב) אינו מתודה כו'. שכן הוא בוידוי בערתי הקדש מן הבית ועי"ט האחרון של פסח היה הביעור וכ"ת למה לא היו מבערין ערב י"ט של פסח קודם החג שכל המעשרות כלין בו כדי שיהיה לו מה לאכול ברגל שהיה אוכל מן המעשר שני שהביא לשם לכך לא היו מבערין עד קרוב לכלות הרגל דהיינו בעי"ט האחרון ולמחר מתודין כו':

(קסג) ואינו חייב לבערן. כיון שלא הגיע זמנם:

סעיף קמה

(קסד) מי שהיו כו'. ומתודה למחר שנתינת המטלטלין ע"ג קרקע אינו אלא מתנה שיש בו חיזוק אבל לא יקנה להם המתנות בחליפין מפני שנראה כמכירה ותרומות ומעשרות ושאר מתנות נאמר בהן נתינה לא מכירה:

סעיף קמו

(קסה) אינו מתודה. מפני שבפרשת וידוי כתובים כל המתנות כסדרן שמתודה לפניו יתברך שקיים כולם כמו שכתובים בפרשה דהיינו כסדרן כמו שדרשו הקדש זה מע"ש מן הבית זה חלה כו' ע"ש ברמב"ם פי"א מהל' מע"ש ואם לא קיימם כסדר או שנשרף א' מהם הרי לא קיימם כולם והיה משקר לפניו יתברך וכתיב דובר שקרים לא יכון:

(קסו) והרוצה לעמוד על עיקרי הדינים יעיין בפנים. ואעתיק בקיצור מן הטור עם תוספת טעמים וכמ"ש העט"ז מעשר שני של שנה שלישית וששית נקרא מעשר עני שנותנים לעניים כמו שנתבאר והיא ממונם לעשות בו כל מה שירצו אפילו בטומאה כמו שירצו ואם באו העניים בשבילו לשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שבעו דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואם אין לו ליתן לכל א' כדי שבעו נותן לפניהם והן מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלק כמו שירצה ואפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית לא נאמר ושבעו אלא בשדה שמצאו שם ואכל מעצמו ושבע אבל בבית לא שייך לומר ואכל ושבע שהרי אינו מוציא שם ליקח באו איש ואשה לשאול נותנין לאשה תחלה ופוטרים אותה שאין כבודה להמתין שם הרבה ואחר כך נותנים לאיש כשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בע"כ דכתיב ואכלו וגו' מעצמן ואפי' בע"כ של בע"ה ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה דבחד קרא כתיב תוציא את כל מעשר משמע דבבע"ה תליא להוציא ולחלק לכל מי שירצה והיינו מה שהביא לביתו שלא היה יכול להניחו בגורן מחמת גשמים אב ובנו וב' אחין וב' שותפין שהיה א' מהן עני השני נותן לו מעשר עני שלו ב' עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבירו וכן מפריש חבירו מחלקו ונותן לו מעשר עני של חלקו ולפי שאמרה תורה ובא הלוי והגר וגו' ואכלו וגו' משמע שיאכלנו בחנם כי הוא שלהם לפיכך אמרו חז"ל אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את תגמולין כגון שחברו עשה עמו חסד וזה בא לשלם לו גמולו אל ישלם לו ממעשר עני שהוא כמו פורע בו את חובו ולא פודין בו את השבויין שזה ג"כ מוטל עליו לעשותו בלא מצות המעשר עני והוי כמו פורע חובו ולא עושין בו שושבינות ואין נותנים ממנו צדקה כגון שפסקו עליו בני העיר צדקה לא יתן אותו ממעשר עני שנמצא פורע חובו במ"ע אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים של מצוה וצריך להודיע שהוא מעשר עני כיצד כגון אם גמל עמו חבירו חסד באבל שאירעו ואח"כ אירע אבל לחבירו לזה מותר לשלם לו גמול חסדו ממעשר עני כדי שלא יתבטל לגמול חסד של מצוה וצריך להודיעו לחבירו שהוא מעשר עני כדי שלא יחשוב זה שפורע לו חובו שקדם לו הגמול וה"ל פורע חובו במ"ע ומה שאמרנו למעלה שאין משלמין בו את התגמולין היינו לשלם תגמולין של דבר הרשות לא התירו לו אע"פ שהוא מודיעו שהוא מ"ע ונותנים אותו לחבר עיר בטובת הנאה פי' חכם המתעסק בצרכי צבור ומפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנים לו מעשר עני בטובה ושולחים לו מחמת דורון וכבוד אף על גב דאין שולחין לו צדקה מן הכיס כדאיתא לעיל בהלכות צדקה היינו משום דגנאי הוא לבני העיר לפרנס חכם שמתעסק בצרכיהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן לא מינכר דמעשר עני הוא אלא מחזי כמנחה ודורון דרך כבוד ואין מוציאין אותו מא"י לח"ל דכתיב והנחתו בשעריך וכתיב ואכלו בשעריך ושבעו וכל התרומות והמעשרות אפי' מ"ע טובלין שאסור לאכול בתרומה קודם הפרשתן אע"ג דמ"ע אין בו קדושה שהרי נאכל לזרים אפ"ה טובל דילפינן מ"ע מבשעריך דכתיב גבי מעשר שני אבל אין חייבים על טבל זה מיתה ועל כולם מברך בשעת הפרשתן ואפילו על מעשר עני דהא מצוה להפרישו כיון. שטובל את התבואה: