ש"ך על יורה דעה לט

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה לט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) א"צ לבדוק כו'. דרוב בהמות בחזקת כשרות הן:

(ב) חוץ מן הריאה. שעלולה ליטרף מפני הסרכות ושאר טריפות דשכיחי בה:

(ג) וכל הפורץ כו'. משמע דבדיקה זו מדרבנן וכמבואר בדברי הפוסקים שהביא הב"י ועיין בס"ק ח':

(ד) ונהגו ג"כ לנפוח. אבל אי נאבדה בלא ניפוח לכ"ע כשרה כיון דנבדקה וזה פשוט ומוכח בש"ס בכמה דוכתין וכל הפוסקים וגם הב"ח כ"כ אלא שהבין מד' מהרש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א דבעל נפש יחמיר לעצמו בבהמה גדולה אם נבדקה הריאה ונאבדה בלא נפיחה ולא דקדק היטב בדבריו דאדרבה נראה בדבריו איפכא ולמה לו לבעל נפש להחמי' בדבר שפשוט היתרו בש"ס וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים:

(ה) רק אם היתה בה סירכא כו'. וה"ה כל שאר ריעותא כדאמרי' בש"ס גבי ריאה דאוושא וגבי אטום בריאה וכן גבי ריאה שנגלד קרום העליון לעיל סימן ל"ו וכן בדוכתי טובי וכ"כ הרמב"ם סוף פי"א מה"ש ורוב המקומות אין נופחין שהרי לא נולד דבר שגורם לחשש ומעולם לא נפחנו הריאה בספרד ומערב אלא א"כ נולד לו דבר שחוששין לו עכ"ל משמע דבכל שום חשש צריך ניפוח:

סעיף ב

(ו) ונטלה והלך לו כו'. אבל אם השליכה או איבדה במזיד נר' דלכ"ע דינא כמו ביטל במזיד איסור דדבריהם שנתבאר דינו בסי' צ"ט סעיף ו' וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' תצ"ח ע"ש:

(ז) ואין אומרים כו'. דרוב בהמות בחזקת כשרות הן:

(ח) ויש מחמירים כו'. בספרי הוכחתי בכמה ראיות דלכ"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן וכן משמע בתשובת בן לב חלק ג' ס"ס כ' ולכ"ע מדינא אמרי' בהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת וכל ספק שלאחר שחיטה תלינן לקולא ומה"ט תלינן לעיל סי' ל"ו סעי' ה' נקב בטבח וזאב אלא דהאוסרים סבירי להו דכיון דהצריכו חז"ל בדיקה אסרו אפילו דיעבד כשלא נבדקה משום דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה וכן כתב הב"ח אבל ודאי היכא דהריאה לפנינו ונבדקה כל ספק שבה תלינן לקולא ומוקמי' לה אחזקת היתר ע"ש (וע"ל סי' נ' ס"א בהג"ה דבעינן דוקא שנוכל לתלות שנעשה לאחר שחיטה) ואולי לזה דקדק הר"ב בצחות לשונו ויש מחמירין ולא כתב ויש אוסרין אלא רצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אסרי אלא דס"ל שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם:

(ט) או בגדיים כו'. מדברי הר"ץ שכתב בשם הרב דלהכי אין נוהגין למעך בגדיים וטלאים ועגלים כיון דסירכא לא שכיח בהו והאי נסרכה אמרי' ודאי סירכא גמורה היא היה נראה להתיר גם בעגלים הרכים אם נאבדה הריאה אבל הר"ב גופי' בד"מ ובהג"ה סעיף י"ג כתב טעמא אחרינא כי הסירכא עדיין רכה ומנתקת ואפשר דה"ק דהסירכה לא שכיח בהו וכיון דנסרכה סירכא גמורה היא והאי דניתקת מפני שהיא רכה וע"ל ס"ק ל"ח איזו נקרא גדי וטלה ועגל:

סעיף ד

(י) שלא כסדרן כו'. דע שנחלקו הפוסקים בטעם הדבר ורש"י וסייעתו פירשו הטעם דשלא כסדרן טרפה משום דאין סירכא בלא נקב ולפירושו מסקי התוס' דהיינו טעמא דכסדרן כשר משום דכשהיא סרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק עכ"ל ור"ל דהסירכא סותמתו והב"י העתיק דאונא חברתה סותמתה וזה כבר דחו התוס' שם וכן מבואר בהרא"ש כדפי' וכן הבין מהר"מ מטיקטי"ן בהג"ה בגליון האלפסי והרשב"א והר"ן כתבו לדעת רש"י דאונא חברתה סותמתה ובשם הראב"ד כתבו בכסדרן הסרכא באה מחמת דוחק רביצתה ולא מחמת נקב והרשב"א והר"ן גופייהו ס"ל דיש סרכא בלא נקב ושלא כסדרן טרפה משום דסופה להתפרק וכנקב דמי ומהרש"ל בבדיקות שלו ובפ' אלו טרפות סי' כ"ה כתב על שמם דסבירא להו אין סירכא בלא נקב כרש"י וליתא:

(יא) וי"א להכשירה כו'. אפי' בלא בדיקה וכ"כ כל האחרונים וכן נוהגין:

(יב) אם היא מעיקר כו'. וכתב ר"מ בסת"ה נ"ל שאפילו עומדת בכסדרן במקום החיתוך ונפרדו האונות עד שנראה מקום הסירכא נקרא ג"כ שלא כסדרן עכ"ל ולא נהירא גם לא משמע הכי מדברי הפוסקים והאחרונים וכן נוהגין להכשיר:

(יג) אפי' מפולש. כלומר שיש חלון וכן נוהגין וכ"כ כל האחרונים ומשמע דאין חילוק בין אונא לאומה וכ"כ בהג"ה סעיף י"ח וכ"כ הב"ח שכן המנהג וכ"כ שאר אחרונים וכן נוהגין דלא כמהרש"ל בבדיקות ופא"ט סי' כ"ה דאוסר חלון בין אונא לאומא:

(יד) כמין קרום. בב"י פסק דאין חילוק בין קרום עב לדק כיון שהפוסקים סתמו דבריהם ולא חילקו ועוד דא"כ מי מפיס לשער העוביה והב"ח כתב דאין זו טענה דהפוסקי' נקטו בדבריהם קרום שקורין טיל"א והוא ניכר לבקיאים בדקותו ולכן כתב הר"ב בהגהת ש"ע בסתם דאם יש קרום כו' אין להטריף ונסמוך על הבקיאין שיודעים ומכירים אותו עכ"ל ול"נ כד' ב"י דהא הסמ"ק ר"ס ר"א והכל בו ומהרי"ק שורש ל"ז לא נקטו אלא קרום סתמא ולא הזכירו טיל"א וזה נראה דעת הר"ב בהג"ה מדכתב סתם קרום אלמא דאין חילוק וכ"כ בד"מ בהדיא ותמהני על הב"ח שהשיא דעת הר"ב למה שלא עלה על לבו מעולם וכן נוהגין להכשיר בכל ענין:

(טו) מעיקרו. פי' שאינו מפולש אבל אם יש בו חלון דינו כסירכא וכ"כ הפוסקים:

(טז) עד אמצעיתו. אורחא דמלתא נקט שכן הוא דרך קרום להמצא אבל אה"נ אפי' יותר מאמצעיתו דאל"כ אין חלוק בין סירכא לקרום והכי משמע מדברי קצת פוסקים שלא הזכירו עד אמצעיתו וכ"כ מהרש"ל והב"ח דבליכא חלון מכשירין אפילו נדבקה כולה ביחד מראשו עד סופו:

(יז) אף אם יש כו'. וכב"י ואם יוצא סירכא תלויה מהדיבוק שבין אונא לאומא ונסרכה באותה אונא או אומא עצמה כשרה ולא אמרינן דדלמא סרכא זו באה מהאומה וראשה השני נסרך לאונה (כלומר מחיתוך לגב וכה"ג) דהוי ליה ס"ס ספק מחמת הריאה ספק מחמת הדיבוק ואת"ל מחמת ריאה שמא בא ראשה האחד במקום שנסרכה אליו ראשה השניה עכ"ל ומביאו בד"מ ובב"ח וכ"כ העט"ז והאחרונים מיהו אינו כשר אלא כשאין בשר הריאה שתחת הסירכא מקמיט בנפיחה וכמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ט:

סעיף ו

(יח) לכל מקום כו'. דכלהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו וכ"כ הפוסקים:

(יט) לכל יתרת. שנמצאת מקמא עכ"ל א"ח שהביא ב"י אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה וכסדרן כשרה:

(כ) מיהו אם הורדא כו'. וכ"כ הר"ן שמכשירין ור"מ בסת"ה כתב דנ"ל דלמ"ד אין סרכא בלא נקב טרפה ולא נהירא דהכא כשר מטעם דהיינו רביתייהו:

סעיף ז

(כא) טרפה. ולא מהני בדיקה כדלקמן סעיף כ"ב:

(כב) דבוקות כו' עד לגמרי כו'. משמע דס"ל כמסקנת פי' ב"י דאע"פ דליכא חלון כל שאין האבר כולו דבוק לארכו טרפה וכן משמע בד"מ אבל יש מכשירים בדבוק לגרגרת או לסמפון שומן אפילו יש הפרש שנתפצל כל שאין חלון דהיינו שסתום משני צדדים והפרש בנתים דוקא והוזכר סברא זו בב"י וכ"כ ר"מ בסמח"ב וכן נוהגין קצת בודקים מומחים:

(כג) מראשן עד סופן. צ"ע מ"ש בדבוק לגרגרת שכשר כל שאינו יכול להכניס אצבע ביניהם ואע"ג דבמעשה דראבי"ה שבמרדכי והג"ה אשר"י ואגודה שהכשיר לא היה יכול להכניס אפילו מחט מ"מ הא כתבו שם בשם ראבי"ה נמי ויכול להכניס אצבע ביניהם ש"מ הא בציר מהכי כשר וכן משמע בב"י ששיעור דביקות אלו אחד ונראה דהרב נמשך אחר דברי מהרי"ו שגבי גרגרת כתב שיעור אצבע וגבי סמפון כתב אומא הדבוקה מעיקרא לסופה לסמפון שומן כו' וטעמא משום די"ל דקים להו להגאונים דהכא הכי רביתייהו והכא הכי רביתייהו ואין אומרים בטריפות זו דומה לזו ומכ"מ לדינא צ"ע:

(כד) וכן אם היתה כל הריאה כו'. בהא המחבר נמי מודה כדאיתא להדיא בב"י ובטור ע"ש הרשב"א ע"ש:

סעיף ח

(כה) והיא תלויה כו'. ואפילו למ"ד אין סירכא בלא נקב לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום אחר אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטות לחות הריאה ולא בא ממקום נקב הרא"ש ורבינו ירוחם וכ"כ האחרונים:

(כו) וסירכא תלויה היוצאת כו'. ע"ל סי' ל"ז ס"ב ובמ"ש שם:

סעיף ט

(כז) ממקום למקום כו'. כ' ב"י אפי' למ"ד אין סירכא בלא נקב שאילו היתה סרכא ממש היתה נדבקת באונה אחרת וכיון שנדבקת באותה אונה עצמה ודאי אינה סירכא אלא הפשטות לחות הריאה ולא בא מחמת נקב ומהרש"ל בבדיקות ובפא"ט חלק עליו בלא טענה מוכרחת ודעתו דלמאי דקי"ל אין סירכא בלא נקב ממקום למקום טרפה ודעת המחבר והרב נראה עיקר דהא הכל בו שממנו מקור דין זה דממקום למקום מותר ס"ל אין סירכא בלא נקב ועוד דהא מהרי"ו נמי מתיר ממקום למקום וכן דעת האחרונים וכן נוהגין:

(כח) אבל אם קצרה כו'. הטעם כתב מהר"ר אברהם מפראג מפני שסופה להינתק וכן הוא בבדיקות האחרונים ובעט"ז וכתב בד"מ וצ"ע מה בכך שסופו להנתק הלא זהו לאו סירכא מחמת נקב היא אלא דלדול אלא נ"ל הטעם משום דכיון דאינו יכול לעלות בנפיחה ה"ל כאטום בריאה עכ"ל וטעם זה דחוק אלא נ"ל כמ"ש מהר"א וסייעתו ואע"ג דסירכא זו לא מחמת נקב הוא בא מ"מ כשתנתק יהיה נקב מידי דהוה למ"ד דיש סירכא בלא נקב דשלא כסדרן טרפה משום דסופה להתפרק ויהא נקב נ"ל ברור:

(כט) שעולה ג"כ כו'. דאז ודאי ניקבה הריאה ולכן נכנס הרוח אל תוך הסירכא ועולה עכ"ל בדיקות ישנים שבד"מ. וסירכא שמתנתקת ע"י נפיחה כתוב בתשובת רבי משה אלשקר סימן ב' דטריפה ומדמי לה למיעוך ומשמע דלדידן דמקילין במיעוך ה"ה בהכי:

(ל) או שיש מכה בדופן. דודאי נתקה משם. שם. ושם דבסירכא תלויה צריכה בדיקה נגדה בצלעות. ועיין בסעיף כ"ג איזהו הוי מכה בדופן:

סעיף יא

(לא) יש מי שכתב כו'. ולא הזכיר המחבר מדין נענוע שהסכים בספרו ב"י שאין אנו רגילין לנענע כי א"א בקיאין בנענוע וגם אנן לא נהיגין הכי לנענע כלל לכן לא הזכרתי דינו:

סעיף יב

(לב) טוב להשקות כו'. כ"כ הכל בו קבלה מרבותיו ומאת זובחי הזבח הבקיאין בהמה שלא הושקתה מים קודם לשחיטה כולה מלאה סרכות דקות וקשות כו' ואמר הגאון אמ"ו ז"ל שנ"ל שיצא להם זה ממאי דאמרינן בש"ס סוף ביצה (דף מ') ל"ל למימר משקי' ושוחטים מלתא אגב אורחא קמ"ל דלישקי' אינש בהמתי' והדר לשחוט משום סירכא דמשכא ופירשו רש"י והר"ן שתהא נוחה לפשוט שהעו' נדבק ביותר בבשר ונראה שהם פירשו משו' סירכות דמנתקות מחמת השקאה וראיה מצאתי לדבריו ממאי דאיתא להדי' בהרי"ף דאי איכא סירכא משתמטח:

סעיף יג

(לג) ויש מתירין כו'. וז"ל מהרש"ל פא"ט סימן כ"ה והמנהג בכל אשכנז למעך הסרכות באצבעות אף שהרשב"א כתב שבזה לא שמענו מחכמים בשום מקום וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל. כך הוא לפי דעתו אבל לא שמעתי אינו ראיה ודברי המתירין אני אומר עליהם ברוך שבחר בהם ובדבריהם כי מושג בשכל ובחוש שכך היא כו' וכן מאחר שכתב הרא"ש שנוהגין בכל ארץ אשכנז דכל סירכא שהיא ניתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק הריאה אמרי' דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשרה והסירכא אם ימעך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת עכ"ל אלמא שאם מנתק בכך שהיא כשרה אכן שמעתי שמקצת קהלות שאינם בני תורה לוקחים סמרטוט עבה וממעכים בה בודאי אנשים כאלו מאכילים טריפות לישראל להדיא וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט עכ"ל מהרש"ל וכדברי הרא"ש כתב ג"כ רבי ירוחם וז"ל וכמו כן המתפרקים בהכנסת יד הטבח אינן סרכות אלא לחות הריאה וכן נהגו באשכנז וברוב המקומות כו' ובודאי כן היא כי כל סרכא שניתקת כשמכניס הטבח ידו בנחת ריר הוא ומלחות הריאה היא וכשרה כי הסרכא אם יפרוק אותה כל היום באצבעותיו הרי היא יותר הולכת ומתחזקת עכ"ל ועוד הביא בב"י פוסקים המקילים בזה ע"ש:

(לד) כל מקום שיתמעך כו'. ואחר שנתמעך נוהגין לבדוק ברוק או פושרים לראות אם אינו מבצבץ וכ"כ כל האחרונים:

(לה) שיודע ליזהר למעך כו'. וכתב בד"מ שע"כ לא ימשמש ע"י עפר וחול והעושה כן הוא מאכיל טרפות לישראל עכ"ל. וכבר כתבתי בס"ק ל"ג דברי מהרש"ל בזה:

(לו) שלא למעך בורדא. דהוי נמי שלא כסדרן כמ"ש בס"ק י"ח:

(לז) ונכון לחוש כו'. כ' הב"ח ונוהגין להתיר אפי' שלא במקום הפסד מרובה והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים כו':

(לח) גדיים וטלאים כו'. כתב הב"ח נראה בעיני שדקדק הרב בלשונו לחלק בין עגל לעגל דדוקא בעגלים הרכים דהיינו שהוא תוך שנתו והוא יונק וכר' יוחנן כו' אבל גדיים וטלאים אע"פ שאינו יונק כל שהוא נקרא בשם גדי וטלה בלשון בני אדם דינו שלא למעך בהם עכ"ל וע"ל סי' ל"ה ס"ק מ"ו:

סעיף יד

(לט) הראשון נאמן כו'. שאולי הבודק השני הכניס ידו בחזקה והעביר הסירכא או העביר הראשון בהוצאת ידו עכ"ל ר' ירוחם ותשובת הרא"ש וכתב בד"מ ונ"ל דאפילו לדידן דמתירין כל הסרכות הנימוחים ע"י משמוש מ"מ טרפה דדילמא העביר בחוזק עכ"ל וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן כ"ה והב"י כתב דמדברי רבינו ירוחם איכא למשמע הפך מה שכתבו הפוסקים דסירכות המתפרקות כשהטבח מכניס ידו ובודק לאו סירכות נינהו ולפי זה לדידן ליתא לדברי רבינו ירוחם וליתא שהרי הרא"ש ורבי' ירוחם גופייהו כתבו כהפוסקים והבאתי לשונם בס"ק ל"ג:

סעיף טז

(מ) ואחר מכחישו כו'. מיירי בבאו שניהם בבת אחת לב"ד כמו בסעיף שאחר זה:

סעיף יז

(מא) כיון שבאו שניהם כו'. דאילו בזה אחר זה ה"ל דברי האומר טרפה כשנים כיון שכבר נתקבל עדותו בב"ד וכי אתא אחרינא ומכחיש ליה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכמ"ש בסי' קכ"ז ס"ק י"ג וע"ש שהארכתי בדינים אלו:

(מב) אין כאן עדות וה"ז כבהמה כו'. וכתב הב"ח ותימה שלא כתב הר"ב בהג"ה דלדידן דמחמירים בנאבדה הריאה גם בהני תרי דינים יש להחמיר וכך פסק מהרש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א עכ"ל (גם בד"מ הביא הר"ב דברי הרשב"ץ בסתם) ובאמת פסק מהרש"ל כך אבל לפעד"נ דעת הר"ב דהא על כרחך אנן דמחמירין בנאבדה הריאה ע"כ מדרבנן היא דהא בדיקת הריאה דרבנן וכמ"ש כל הפוסקים וכיון דלא עביד כתקון רבנן אסרו אפילו דיעבד דאי לאו הכי לא הוה מקיים תקנתא דרבנן אבל כשאחד אומר נבדקה כהוגן וכשרה היתה ואחד אומר טרפה היתה דבין להאי ובין להאי נבדקה מיהת ועביד כתקון חכמים אלא דזה אומר כשרה היתה וזה אומר טריפה היתה א"כ ה"ל חד לגבי חד ואוקמא בהמה בחזקת היתר דהא ודאי כ"ע מודים נשחטה בחזקת היתר גמור עומדת וכל ספק לאחר שחיטה תלינן לקולא אלא שחז"ל הצריכו לבדוק הריאה מפני שעלולה ליטרף ומתוך כך אסרו אפילו דיעבד כשלא נבדקה אבל מדינא היתר גמור הוא וכדהוכחתי זה בספרי בהרבה הוכחות וראיות ברורות וכמ"ש בס"ק ח' וגם הב"ח גופי' כ"כ בריש סי' זה וא"כ כשהריאה לפנינו וא' אומר כסדרן וא' אומר שלא כסדרן וכה"ג ודאי דבחזקת כשרה קיימא (ובלאו הכי נמי לא קשה מידי דהא רוב הפוסקים והמחבר סוברים דנאבדה הריאה כשירה ושטתם עיקר בכמה דוכתי בש"ס למ"ש בספרי וגם הרב בהג"ה והב"ח סמכו עליהם בהפסד מרובה הלכך אף דמחמירין בשאין הפסד מרובה מ"מ הבו לה דלא לוסיף עלה והיינו דוקא בנאבדה ממש משא"כ הכא) והרשב"ץ והמחבר שכתב וה"ז כבהמה שנאבדה ריאה שלה כו' ה"ק דכי היכי דהתם שרי מדינא מטעם נשחטה הותרה ה"ה הכא וזה ברור:

(מג) מיהו אם טבחים כו'. כ"כ הרשב"א וקשה לי נהי דעובדי כוכבים מורגלים בכך מ"מ מאן לימא לן דהיתה סרוכה הא כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת וכי גרע מנאבדה הריאה דמכשיר הרשב"א וכן הרב בהג"ה מכשיר בהפסד מרובה ונ"ל כיון דהניחו אצל העובד כוכבים הוה כמזיד:

סעיף יח

(מד) כשרה. וא"צ בדיקה טור וכ"פ ב"י:

(מה) טרפה. ולא מהני בדיקה טור וב"י:

(מו) וכבר נתבאר כו'. וכן כל הסירכות שיתבארו בסימן זה בכולן נוהגין למעך וזה הכלל נקוט בידך כל סירכות שבעולם נוהגין למעך ולבדוק אח"כ אם עולה בנפיחה חוץ מכסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך למטה מחציין לצד עיקרן וסירכא תלוי' ודבוקה בגרגרת או בסמפון השומן או בשדרה בענין שנתבאר סעי' ז' דכשר וכן אם הורדא נדבקת למט' בשורש שלה בסעי' ו' כל אלו כשרי' בלא מיעוך ובלא שום בדיקה מטעם דהיינו רביתייהו כך נוהגים במדינות אלו וכן הוא בדברי האחרוני':

סעיף יט

(מז) ודוקא כנגד האונות. ז"ל הב"י הנה נתבאר שיעור מקום רביתייהו דאונא ברוחב אבל לאורך הבהמה לא נתבאר שיעורו ונראה דכל שכנגד האונות דוקא הוי רביתייהו ושלא כנגד האונות לא הוי רביתייהו וכן מוכח לשון העיטור: