ש"ך על חושן משפט רס

►| ש"ך • על שולחן ערוך חושן משפט רס |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) והוא שהעלה חלודה כו' דאל"כ לא יגע בהן כן מוכח ברש"י ותוס' וכגון שחור זה הוא מקום המשתמר דאל"כ אפי' לא העלה חלודה נמי אבידה מדעת היא עכ"ל הג"א מא"ז ור"ל באינו משתמר לגמרי נמי אבידה מדעת היא והרי היא שלו ובמשתמר קצת ע"ל ס"י בהג"ה:

(ב) והוא שימצאנו מטה מטה כו' דברי המחבר צל"ע דזה לשון הטור והוא שהעל' חלודה כו' וכ' הרמב"ם ז"ל והוא שימצאנו מטה מטה כו' ונראה שהרמב"ם מפרש דשתיך טפי דבש"ס שימצאנו מטה מטה וכן נרא' להדיא מה' המ' דאל"כ קשה מנ"ל להרמב"ם זה וגם למה השמיט דשתיך טפי וע"כ כ' הטור וכ' הרמב"ם כו' משום דאפשר דפירש"י והרמב"ם תרווייהו אמת לדינא דבין שהעל' חלודה ובין שנמצ' מטה מטה שהוא בענין שנראה מזמן רב הרי הוא של מוצאו אבל המחבר שמצריך שניהם קשה תרווייהו ל"ל ואפשר דספוקי מספקא ליה בפי' הש"ס לכך פסק דבעי' דתרווייהו לחומרא:

(ג) כדרך כל המטמוניות כו' ע' בסמ"ע סק"ג משמע מדבריו דס"ל דר"ל דעת' מונח בכותל שבקרקע וכן משמע להדיא לשון הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ואמרו מצא בגל ובכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שיכול לומר שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה עכ"ל ועיין בסמ"ע ס"ק ד':

(ד) נסתפק לו הדבר כו' אם הוא מטמון חדש:

(ה) לא יגע בהן. אם הוא במקום שרוב ישראל מצוים שם:

(ו) מחציו ולחוץ כו' ירושלמי תני מצא בין פסים מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ אם היה מפולש לפנים אפי' מחציו ולחוץ הרי הוא של בעה"ב אם היה מפולש לחוץ אפי' מחציו ולפנים הרי אלו של מוצאיהן עכ"ל וכן הוא בתוספת' רק שבמקום פסים איתא שם פצים ובמפולש איתא בזה הל' אם היה מפולש כולו לפני' אף מה שמחציו ולחוץ של בעה"ב כו' ונראה פי' מפולש שהחור מפולש לפנים דהיינו שהחור נראה מבפנים והוא כולו מפולש לפנים ובחוץ הוא סתום אפי' מה שחציו ולחוץ הוא של בעה"ב דודאי מבפני' בא וכן איפכא כן נ"ל ולכך לא הביא והפוסקי' התוספת' והירושלמי מפני שהוא פשוט כתב הסמ"ע מחציו ולחוץ כו' נראה דאע"פ אם נמצ' מטה מטה כדרך המטמוניו' וצ"ל נראה דאע"פ שאינו נמצא מטה מטה כו' ומ"מ ק' לי מנ"ל הא ואדרב' נראה להיפך דהא התוס' והרא"ש והטור שכתבו כאן והוא שהעלה חלודה הוציאו כן ממאי דקשי' להו הא ודאי הניח ואפי' ספק הניח לא יגע בהן ועוד דביש בו סי' נוטל ומכריז וע"כ תירצו דגם כאן מיירי דשתיך טפי דהיינו שהעל' חלודה כמו ברישא דכותל ישן וא"כ הרמב"ם דמפרש דשתיך טפי שנמצא מטה מטה ע"כ מפרש גם בסיפא כן דאל"כ קשה קושיות התוס' והרא"ש ואם נאמר דיש לו תירוץ אחר על קושיית' וכמ"ש ה' המ' שיש מי שתירץ דמיירי שנראים הדברים שזה ימים מרובים שדברים אלו כאן ומפני יאוש בעלים נגעו בה ותירוץ אחר דכיון שהחור פתוח לר"ה ה"ל כנמצא אבידה בעיר שרובה עכו"ם וה"נ ברוב עכו"ם הוא והרמב"ם ז"ל כתב סתם כפשט השמועות עכ"ל א"כ גם א"צ שהעלה חלודה ע"כ מיירי ברוב ישראל וא"כ צריך להרמב"ם והמחבר שימצאנו מטה מטה ונראה דמשמע ליה לסמ"ע דל"ש בכותל חדש שימצאנו מטה מטה ועוד דא"כ היאך שייך לומר מחציו ולחוץ כיון שהוא בקרקע ואע"ג דהמחבר ס"ל בכותל ישן שימצאנו מטה מטה ושיעל' חלודה היינו לענין שגם מה שמחציה ולפנים יהא שלו דבכה"ג מספקא ליה להמחבר אבל מה שחציו ולחוץ פשיטא ליה דבהעל' חלוד' לחוד סגי וכן נראה עיקר בדעת המחבר ודוק:

(ז) שהעל' חלוד' כו' דאל"כ לא יגע בהן כמ"ש לעיל:

(ח) אפי' אם העלה חלוד' כו' שאין בעה"ב שוכח חפצו ימים רבים תוס' ע"ל סימן רס"ב ס"ה:

סעיף ב

(ט) אם כיס הוא מוכיח כו'. משמע אפי' בממלא כל הכותל אזלינן בתר מוכיח וכן משמע בטור והב"ח לא פסק כן אלא כהרמב"ם ודבריו מרפסין איגרא ובלי ספק גם דעת הרמב"ם וסמ"ג כן וכמו שכתוב הכ"מ ומהר"א שטיין והכי מוכח בש"ס דאל"כ מאי פריך פשיטא ע"ש ודוק וגם מהרש"ל בבאורו לסמ"ג פי' כן ע"ש ואיזה תלמיד טועה הוסיף שם פירוש לדבריו פי' שהכותל ממולא מן הכיס והסכין כו' כי דעתו כדעת מהרא"ש ואפשר שטעות המדפיס יש וההוספה שהוסיף התלמיד צריך להיות קודם לכן ע"ש:

סעיף ג

(י) הרי הם כו' מיירי שהבע"ה אינו דר עמהן דאם לא כן הרי הוא של בעל הבית שהוא אחרון כמ"ש התוס' ונרא' דלענין דינא לא פליגי הגהת אשר"י והפוסקים עם התוס' דלא כנרא' מדברי הבית חדש דפליגי ע"ש:

(יא) של שוכר אחרון כו' ודוקא דבר שאין בו סי' אבל בדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אם לא העל' חלוד' כן הוא בהגה' אשר"י מא"ז ומיירי שאין בעה"ב דר שם ונרא' דאם השכירו לאחרים והבעה"ב דר שם עמהם נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי' אפי' העל' חלוד' כמ"ש התוס' דאין בעה"ב שוכח חפצו ימים רבים אבל כשאין בו סימן מתייאש הבע"ה ג"כ כשאחרים דרים עמו וכל זה מוכח בתוס' (דף כ"ו ע"א) ד"ה וניזל בתר בתרא כו' שכתבו ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכי משני שעשאו פונדק לג' בני אדם אפי' כי יש סי' מתייאש עכ"ל וא"כ לדידן דלא קי"ל כאוקמתא דעשאו פונדק לג' בני אדם ישראל אלא עכו"ם ומטעמא דיתבאר לקמן סי' רס"ב ס"ב דבג' ישראל לא מתייאש בדבר שיש בו סי' אא"כ עכו"ם דרים עמו דבכה"ג אפי' בעל הבית דר עמהם ויש בו סי' ולא העל' חלוד' הרי הוא של מוצאו דבעל הבית מתייאש כיון שעשאו פונדק לג' עכו"ם כדמוכח בש"ס לשטת התוס' ודו"ק:

כתב הסמ"ע סעיף קטן י' של שוכר האחרון פי' אם הוא ישראל עכ"ל ואם שוכר אחרון הוא עכו"ם הוא של מוצאו. טור. וכן מוכח בש"ס לפי' רש"י והרא"ש עוד כתב שם דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר (כבדו) וחפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית עכ"ל וכן מוכח הטעם בש"ס וכן הוא ברש"י ומוכח בתוס' דאם נמצא בבית בסדק עמוק או בגומא עמוקא בענין שאפשר שלא נמצא ע"י כבוד לא תלינן בשוכר אחרון או בבע"ה ואפשר דמן הראשונים הוא ונתייאשו כיון שחפשו ולא מצאו והרי הוא של מוצאו ע"ש ודו"ק:

(יב) לג' עכו"ם כו'. ומיירי שעדיין ישנם בבית דאל"כ הרי הוא של בעה"ב שהיא בתרא תוס'. ולפי שטת הפוסקים והמחבר שהבעה"ב אינו דר עמהן אפי' אינם עכשיו בבית הדין כן ודו"ק. וע' בסמ"ע ס"ק י"א עד ר"ל ג' עם בעה"ב כו' והא ודאי ליתא דהא איתא בש"ס דג' עכו"ם ועוד דהתוס' הקשו שם מיד בדבור שאח"ז ל"ל ג' ישראל בתרי ובעה"ב סגי אלמא דבג' ישראל היינו בלא בעה"ב כ"ש דג' עכו"ם הוא בלא בעל הבית אלא כוונת התוס' כפשוטו דפחות מג' לא מקרי רוב לענין מציאה דכיון דמסתמא בעה"ב דר שם לפי שטת תוס' לא סגי בב' עכו"ם ליהוי רובא בהכי אלא בעינן רובא דמינכר וזה נראה דעת הרמב"ם והמחבר דצריך ג' עכו"ם לענין שאין אחר או אפילו הבעל הבית א"י לטעון שהוא שלו אע"פ שהוא דר ג"כ שם והטור מפרש הש"ס כפרש"י והרא"ש דג' עכו"ם ל"ד אלא איידי דנקט ג' גבי ישראל נקט נמי גבי עכו"ם וה"ה חד ובלבד שיהא אחרון ולפ"ז משמע ליה להטור דאם הישראל דר שם סגי בב' עכו"ם דלא אידכר בש"ס בכה"ג שלשה עכו"ם כן נ"ל ברור ואם באנו להשוות דברי הטור עם הרמב"ם והמחבר לענין דינא נוכל לומר כמו שכ' מהר"ש אידלש בחידושיו על דברי התוס' וז"ל אפשר לפרש אע"ג דב' עכו"ם נמי הוי רוב לגבי בעל הבית מ"מ כיון דעיקר דירתם אינו כאן אלא שהוא פונדק לא סגי אלא בג' עכו"ם וליכא לאקשויי לא תוקמא בפונדק אלא במשכירו ודר עם ב' עכו"ם דהא פשיטא דתלינן ברוב עכו"ם ועוד דמילתא דלא שכיח הוא שיהא ישראל דר עם ב' עכו"ם עכ"ל א"כ התוס' והרמב"ם והמחבר מיירי להדיא בפונדק והטור מיירי בדרים בו אבל אין דברי מהרש"א מוכרחים ונראה עיקר בדברי כוונת התוס' כדפירשתי ודו"ק:

(יג) אפי' בתוך הבית כו' כתבו התוס' דמיירי שנמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. נראה דלשיטתם אזלי דמפרשים דמיירי דבע"ה דר עמהם אבל לפי שטת פוסקים ומחבר שאין בעה"ב דר עמהם אפי' אינו נרא' שהוא אבדה הרי הוא של מוצאו כיון דתלינן ברוב עכו"ם ודו"ק:

סעיף ד

(יד) זכו בהם שניהם כו' ומדברי התו' פ"ק דמציעא דף י"א סוף ע"א נראה להדיא שהוא כולו של שמעון המשכיר ע"ש וכן מדברי האגודה פ' השואל:

(טו) דהוו כשנים השותפין כו' וכ"פ הב"ח ולפענד"נ עיקר דהוא כולו של משכיר אף ע"פ שהשוכר דר בו לבדו וכדלקמן סי' שי"ג ס"ג וכמ"ש שם ע"ש:

(טז) מציא' מגנב כו'. כתב הרמב"ן פ' אלו מציאות ריש דף צ"ד גנב שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציאה והי' שמעון שם יושב והיה סבר הגנב שהוא ראובן הבע"ה ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין שאינו בבית יזכה לו ביתו אע"פ שהוא בית דדרסי ביה רבים ואינה משתמרת דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת וה"נ נכנס הגנב להקנותו וחייב שמעון להחזירו לו ע"כ וע"ש וע"ל סי' רס"ח ס"ג בהג"ה:

סעיף ה

(יז) ואם מצאם על התיבה כו' בב"ח יישב דברי הרמב"ם בדוחק וע"כ פסק דלא כותיה ולפע"ד נראה עיקר כדברי הרמב"ם (וכן נראה דעת הסמ"ג גם בספר ת"ח נראה דס"ל עיקר כהרמב"ם ע"ש) דכן הוא להדיא בירושלמי א"ר אליעזר כיני מתני' ע"ג תיבה שלו הרי להדיא דר"א גופ' דבש"ס דילן אמר למילתיה נמי אתיבה והא דקאמר בש"ס אפי' מונחת על השלחן היינו משום דדייק מילתא מסיפא וס"ל דתני סיפא לגלוי רישא דחד טעמא אית להו ולהכי גם בירוש' נקט ר' אליעזר כסא ברישא והדר תיבה ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם ע"פ הש"ס כן נ"ל ודוק ע' בספר א"א דף ק' ודו"ק:

(יח) הרי הם של מוצאם. וחצרו לא קנה משום דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתי' שם ורבים מצוים שם לא קניא ליה חצרו כ"כ הרא"ש ור"י וכ"כ נ"י בשם הרשב"א והר"ן וכ"כ ראב"ן סוף דף צ"ג וכ' ונ"ל דבתים שלנו שהרבים דורסי' בהן ומוצאו שם הרי הוא שלו דדומה לחנות הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצוים שם ולא קניא ליה חנותו עכ"ל וע"ל סי' רס"ח ס"ג בהג"ה:

(יט) ואפי' יש בהן סי' כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ז עד וצ"ע ולפע"ד לק"מ דמור"ם לא ס"ל כהרא"ש אלא כהרמב"ם (וכן דעת הסמ"ג) דדוקא ברוב עכו"ם הרי הוא שלו ולכך הגיה מתחלה ואפי' יש בו סי' להורות דחנות נמי ביש בו סי' מיירי וברוב עכו"ם כמו שולחני דסיפא וכן נ"ל עיקר לדינא ודכן מוכח להדיא דעת רש"י (וכן נראה להדיא דעת הברטנורה) ותוס' סוף דף כ"ז (ומ"ש הטור שר"י חולק על רש"י לא ידעתי מנ"ל הא דאדרבא מדברי התו' שהם סתם ר"י משמע שאין חולק אלא בגירסא אבל לדינא מודה לרש"י שהרי כתבו דשפיר גרסי' צרורים מיירי ברוב עכו"ם) וכן דעת נ"י וסבר' הרא"ש יש לדחות דכיון דאיכא אינשי דעיילי ונפקי התם לא מייאש ברובה ישראל משום דאמר הא דלא מהדר חנוני משום דאפשר דאינש אחרינא אשכח ויחזיר לי בסי' וק"ל. שוב ראיתי שהרב המגיד פ"ט מה' גזלה כתב בשם התוספות והראב"ד כהרמב"ם וסברת הרא"ש הביא בשם הרשב"א וכתב עליו ודוחק הוא ע"ש:

סעיף ז

(כ) מצא פירות מפוזרות. ע"ל סי' רס"ב ס"ז:

(כא) כמו חצי קב כו'. פי' בתוס' לחד תירוצא דהיינו בב' אמות על ב' אמות דאי בב' על ד' הרי אלו שלו ע"ש ודו"ק:

סעיף ח

(כב) הרי הוא של מוצאו וכו'. ע' בסמ"ע סעיף קטן ל"ב שכתב דכיון דליכא למתלי משובך נדדה ובאת שם אמרי' עוברי דרכים עברו שם ונופלי' מהם ורובא דעלמא העוברים ושבים עכו"ם נינהו עכ"ל ובתוי"ט פ' לא יחפור תמה על זה דהא במשנ' פרק אלו מציאות (ולקמן סעיף י') מוכח דאין בגוזלות סי' וא"כ אפילו רובם עוברי דרכים ישראל שרי עכ"ל ולפע"ד אין זה קושיא דמ"מ מאן לימא דמצאן לאחר יאוש דלמא אכתי לא ידע דנפל מיניה וה"ל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב. וכן בתו' פ' לא יחפור דף צ"ג ע"ב משמע לכאורה כהסמ"ע מיהו הרמב"ן בחדושיו פ' לא יחפור בשם ר"ח והנ"י כתבו כהתוס' י"ט וכ"כ הע"ש וא"כ צ"ל דגוזלות מידע ידע בנפילתן והוי כמו הנך דלקמן סימן רס"ב ס"ו ז' ח' ט' ודו"ק:

(כג) בד"א כשהיו יוני כו' עיין בב"ח דרוצ' ליישב בזה קושית התוס' בד"ה מוצאו כו' ב' שובכים ולא ירדתי לס"ד כי קושית התוס' היא אף באם היה קי"ל דלא כר"ח דאין הולכים אחר הרוב היכא דאיכא קורבה מ"מ היכא דבקורב' שוים ובא' הוי רובא לכל הדעו' אזלינן בתר רובא דהוי דאוריית' דכתיב אחרי רבים וגו' וא"כ לא נוכל לאוקמי מתני' בדפישי וק"ל ע"ש ואפשר לומר דכוונתו הוא דלס"ד דהמקשן יהיה פי' של מחצה על מחצה שולל ב' דיוקים אחד במנין וא' בקורבה וזה אינו סובלות לשון של מחצה כי לא קאי אלא אהרחק מקום וק"ל:

סעיף ט

(כד) שיש בהסי' כו'. וכל הפוסקים חולקים ע"ז דביש בה סי' נוטל ומכריו א"ל שהוא במקום המשתמר לגמרי וכמ"ש הרב לקמן ס"י וכדבריהם מוכח בש"ס ואע"פ שבב"י וכ"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם ע"פ הש"ס מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו דחוקים מאוד ע"ש:

(כה) ואם היה דבר שאין כו'. ע"ל סי' רס"ב ס"ד:

(כו) זכה בו ואינו חייב להחזירו כו' והראב"ד והטור השיגו ע"ז דיהא מונח עד שיבא אליהו וכמ"ש הרב לקמן ס"י גם הרב המגיד כתב שהרמב"ן והרשב"א ס"ל דיהא מונח עד שיבח אליהו וטעם הפוסקים הנ"ל הוא דהוה ליה יאוש של"מ כמבואר בהרב המגיד ולפע"ד אין כאן שום השגה על הרמב"ם ואדרבה פשט לישנא דש"ס דלא יחזיר משמע שהוא שלו דאל"כ ה"ל לפרושי דיהא מונח עד שיבא אליהו ואע"ג דה"ל יאוש של"מ מ"מ א"צ להניחו עד שיבא אליהו אלא כיון שאינו יודע למי יחזור יכול לעשות בו מה שירצה והא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב ס"ג היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה. ואפשר גם כוונת הב"י והכ"מ כן בישוב דעת הרמב"ם אלא דלשונו קצת מגומגם אבל מ"ש בסמ"ע ס"ק מ"ב דס"ל להרמב"ם כיון דבשעה שנטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה שלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן ס"ל דבזה כ"ע מודים דיחזקנו המוצאו לעצמו עכ"ל אינו נראה כלל דהיכא רמיזא דמיירי דוקא שנטלו אדעתא להחזירו לבעליו ועוד דמה חילוק יש, סוף סוף באיסורא אתי לידיה וטעמא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הוא כיון דבאיסורא אתי לידיה. גם מ"ש הב"ח לדעת הרמב"ם דאף על גב דבאיסורא אתי לידיה מ"מ כיון דאין ממון זה יש לו בעלים בודאי, אינו בדין שיהא מונח עד שיבא אליהו, דלא אמרו כך אלא היכא שיש לו בעלים ולא נודע מי הוא עכ"ל אינו מובן לי דגם הכא יש לו בעלים אלא דלא נודע מי הוא ואם ר"ל דהכא אפשר דשל הפקר הוא א"כ גם בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש של"מ אפשר כן הוא ואפ"ה אמרינן דלא הוי יאוש אלא הדבר ברור כדפי' (והמגדול עוז בלבל דבריו שלא במשפט כדרכו ואין צורך להשיב על דבריו כלל):

(כז) חייב להכריז ע"ל סי' רס"א ס"ג:

סעיף י

(כח) מקושרים בכנפיהן. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה עד דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמישים אמה נראה דקשיא ליה דא"כ הרי הוא של בעל השובך וכדלעיל סעיף ח' וכ"כ בתי"ט פ' אלו מציאות ובחנם דחק ואדרב' נראה להיפך דאי ס"ד שאין שובך תוך נ' אמה ומשום דהוי ספק הניח או נפיל' שלא בכונה א"כ ל"ל מדדין א"ו מיירי שיש שובך קרוב תוך נ' אמה והלכך לא חיישי' לנפילה וכמ"ש התוס' פרק לא יחפור דף כ"ג ע"ב ד"ה ודאי בההוא נפל כו' דהיכא דמצי' למימר דמשובך בא לית לן למיתלי בנפיל' כו' והכי משמע ממאי דאמרינן בש"ס אמר רב עוקבא בר חמא במדדין ובפרק לא יחפו' איתא אמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה. דמיירי שיש שובך תוך נ' וחיישינן דמה שובך אתי והוי נמי ספק הינוח הואיל ומקושרין ונמצאו אחר הגדר או אחר הגפה וכן פירש"י בש"ס ואיכא למימר אינש אצנועינהו הואיל ומקושרים עכ"ל אבל לעיל ס"ח מיירי שאין מקושרין ואין להקשות אמאי לא משני בש"ס (פרק אנו מציאות דמיירי שאין שובך קרוב תוך נ' אמה ומטעמא דחיישינן לנפילה דלא הוי מקום סימן י"ל דא"כ ממ"נ יטול ויכריז דאי אינש אצנעינהו יתן סי' במקום ואי נפל' ממנו ודאי נתיאש דמסתמא בעליו הרגישו כשנפל כדלקמן סי' רס"ב ס"ג וכן כתב הרמב"ן בחידושיו פרק לא יחפור בשם ר"ח ונ"י פ' לא יחפור דטעמא דחוץ לנ' אמה ה"ה של מוצאו דההוא דנפל מיניה מייאש כיון דלית ביה סי' ואפי' תימא דלא הרגיש בנפילתו מ"מ יטלנו שהרי מי שנפלה ממנו לא יבקש עוד וא"כ יהא בידו עד שיתברר של מי הוא ואמאי קתני לא יגע בהן לכך צריך לאוקמא במדדין ודוק היטב:

(כט) דאם הדבר משתמר כו'. כלו' שהוא במקום המשתמר וכן הוא בטור ותוס' והרא"ש דכיון שהוא במקום המשתמר לגמרי אפי' יש בו סי' אינו חייב בהשבה הלכך לא ייגע בהן:

(ל) הוא ספק אם הניחו כו'. הל' מגומגם דהא כיון דיש בו סימן טעמא דלא יגע בהן הוא משום שלדעת הונח במקום המשתמר וא"כ הוי ודאי הניח וכן הוא לשון הרא"ש כללא דמילתא דהניח במקום המשתמר כגון ודאי הניח אפי' יש בו סי' כגון טלית וקורדם בצד גדר כו' וגם לשון הטור משמע כן ע"ש:

(לא) ובמקום שאינו משתמר כלל כו' — גם בכאן קיצר הרב בלשונו דפשיטא דבודאי הניח ואין בו סי' אפילו במקום שאינו משתמר כלל לא הוי של מוצאו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו מטעם דהוי יאוש שלא מדעת וע"כ הוכרחו הטור והרא"ש לפרש כמו כריכות קטנות בר"ה שאין בהם סי' לפי שמתגלגלים ברגלי בני אדם ומתחלה הניחום בעליהן שם להקל ממשאן ושכחום ונתייאשו כיון שאין בהם סימן לא בחפץ ולא במקום עכ"ל רוצה לומר דדוקא בכה"ג שמסתמא מיד נתייאשו הבעלים קודם שמצאו זה והילכך בהיתרא אתי לידי' אבל בעלמא היכא דהוי יאוש שלא מדעת יהא מונח עד שיבא אליהו לדעת הפוסקים והר"ב ע"ל סי' רס"ב ס"ס י"ב:

(לב) ואם נטלו כו' ומדברי הנ"י והר"ן פרק אלו מציאות והרמב"ן והרשב"א והרב המגיד פט"ו מהל' גזילה נראה להדיא דבכה"ג יחזיר כיון שלא הוליכו לביתו דממ"נ אם הבעלים הניחום שם לדעתם כיון שמקום זה משתמר הוא לדעת בעלים יכול להחזירו ואי מעלמא אתי כיון שאין בו סימן הרי הוא שלו וכיון שיכול להניחו בביתו למה לא יהא רשאי להניח במקום שנטל וכן נ"ל עיקר דמשמע דהך דרבי אבא בר זבדא דבש"ס דילן היינו הך דירושלמי ודוק:

סעיף יא

(לג) בד"א שמצאו באשפה כו'. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ד שכ' עד אבידה מדעת הוא והרי היא של המוצאו וכן הוא לשון הטו' והמחבר שהעתיק ל' הרמב"ם שלא כתב זה ונראה דהרמב"ם לטעמיה אזיל כו' ואין זה מוכרח וגם קשה לפ"ז מאי פריך בש"ס אבידה מדעת הוא דלמא ברייתא אשמועינן דיכול ליטלו ולהכריז משא"כ במכוסה דאסור ליגע בו ודוחק לומר דלישנא דנוטל ומכריז משמע ליה שהוא מחוייב ליטלו אלא ודאי פריך אמאי מכריז הרי הוא שלו ויותר נראה שהרמב"ם קיצר בדבר ולא כתב רק מה שנאמר בש"ס לפי האמת ואשפה שאינו עשוי לפנות כלל שהוא מוזכר בדברי המקשה לא הוכרח להביא ואפשר דלדינא מודה להטור וזה נראה טעמו של מור"ם ואף על גב דלקמן סי' רס"א ס"ד לא ס"ל להרמב"ם הכי מ"מ כיון שבלשונו כאן אין הכרח העתיק הר"ב דברי הטור כפשטן וכן דרכו בכמה מקומות או יש לחלק בין אבידה מדעת דהכא להתם כמו שמוכרח לומר לדעת הרמב"ם שם וכמ"ש שם ולענין דינא פשיטא עיקר כהטור ומור"ם: