ש"ך על חושן משפט ע

►| ש"ך • על שולחן ערוך חושן משפט ע |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) ואפי' לת"ח דמסתמא לא יכפור אפילו הכי יש לחוש שמחמת טרדת למודו ישכח:

(ב) משובח יותר. לפי שנזכר סכום ההלואה כן כתב הסמ"ע ולפי זה משמע דהוא הדין כתב יד אבל בתשו' מהרשד"ם סי' כ"ג כתב דדוקא שטר אבל לא כתב יד וע"ש:

(ג) וגורם קללה לעצמו. שהבריות יקללוהו מחמת שתובע לחבירו מה שאינו חייב לו:

(ד) ויש חולקין והעיקר כסברא הראשונה וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם וכמ"ש בספרי וכן כתב מהר"ר ישעיה טראני שבתשו' ן' לב סוף ספ' א' עיין שם וכן משמע בכמה דוכתי וכן מדברי הפוסקים והטור. וכן לעיל סי' ל"ט סעיף ג' וריש סי' נ"א ולקמן סי' ע"ה ס"ד בהג"ה וכן מדברי הרמב"ם והטור לקמן סי' פ"ז סל"א וסוף סי' פ"ח וכ"פ בס' אגודות אזוב דף פ' ע"ד ואע"פ שפסק כן משום דלא ידע מאן נינהו היש חולקי' ואשתמיטי' דברי ראבי"ה במרדכי פ"ק דכתובות שהביא בד"מ וגם דעת הרמב"ן בהר"ן פ"ב דכתובות נראה להדיא כן וכן כתב בתשו' מהר"ש כהן ספר שני סי' ס"ד בשם הרמב"ן ע"ש וכן הבאתי לקמן סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק נ"ט שכן כתב הריב"ש סי' תע"ח בשם חכמי הצרפתים מ"מ לענין דינא העיקר כסברא הראשונה וכמ"ש בספרי ע"ש וגם הרמב"ן גופיה כ' בפרק גט פשוט גבי כי כתביתו שטרי אקנייתא וז"ל וש"מ דקנין בלא שטר טורף מן המשועבדים ומכאן סמכו המחברים לומר עוד שאינו יכול לומר פרעתי בשטר עכ"ל ולא חלק על זה:

(ה) וע"ל סי' ל"ט ס"ה. דכאמן לו' פרעתי לכ"ע דשאני התם שהזמין אחרים בקנינו וכן מבואר בע"ש שם ע"ש:

סעיף ב

(ו) אמר פרעתיך כו'. בספרי הארכתי בזה והעליתי דהעיקר כדעת ר"ש והרי"ף והטור ורמב"ן סי' מ"ג דלעולם לא הוחזק כפרן וכהך דבש"ס פ' שבועת הדיינים והוכחתי שם שכן ג"כ דעת הרא"ש (והב"ח כתב וז"ל וכ"פ רבינו הטור בסתם בסי' ע"ט סעיף י"א על סמך מ"ש כאן דהרא"ש והרי"ף והרמב"ם הסכימו דא"צ לברר דאפי' הכחישוהו לא הוחזק כפרן ודלא כמ"ש הרא"ש בפרק ג"פ דמשמע דס"ל דאם הכחישוהו הוחזק כפרן ומביאו ב"י דליתא עכ"ל ולא דק דהרי הטור גיפיה כתב לקמן סי' ק"מ ס"ג כדברי הרא"ש פ' ג"פ והרא"ש ג"כ הא כתב הך דלקמן סי' ע"ט בסתם בפ' כל הנשבעי' אלא ודאי דעת הרא"ש וטור דדוקא בשטר אמרינן הכי כיון דחזקה מכח שטר קאתיא וכדעת הרשב"א והר"ן והרמ"ה וה' המגיד וראיתי בד"מ שהבין ג"כ מדעת הרא"ש כהב"ח וכן נרשם בש"ע שעם המראה מקום ולפע"ד מ"ש ברור) וכן עיקר בדעת הרמב"ם וכמו שהבין הטור מדבריו וכמו שהוכחתי בספרי שם ודלא כהה"מ וב"י לדעתו וכן דעת הרשב"א והר"ן דדוקא בהך דגט פשוט ונתבאר לקמן ר"ס ק"מ בשטר וחזקה צריך לברר כיון דחזקה מכר שטר קאתי וכן דעת הרמ"ה וה' המגיד ותמוה לי על הרב בהג"ה שכתב סתמא דכל שבאו עדים כו' חייב לשלם כו' ולא חילק דהא ודאי ליכא למ"ד הכי דלעולם כשהכחישוהו חייב לשלם דאין פוסק שיחלוק על הש"ס דשבועות הדיינים ובע"כ צריך לחלק איזה שום חילוק וה"ל להר"ב להביא שום חילוק היכא דאינו חייב לשלם וצ"ל דהך י"א הוא דעת הרמב"ם לפי מש"ה ה' המגיד דמחלק בעידי הלואה וא"כ הר"ב קאי על מ"ש המחבר בסעיף א' המלוה את חבירו בעדים כו'. ודוחק וגם תימה על הר"ב שכתב הי"א אלו דהוא דעת יחידאי ודעת רוב הפוסקים אינו כן וכמ"ש ואע"ג דבסמ"ע נרשם במראה מקום ע"ז ר"ן פרק שבועת דיינים מ"מ פשוט דטעות הוא דדעת הר"ן איפכא וכמ"ש ומביאו ב"י ג"כ והע"ש השמיט הגה' הרב. ויפה כוון. ונראה ג"כ לענין דינא כיון דהרמב"ם וה"ר זרחי' הלוי ובע"ת שער מ"א וראב"ן ור' ברוך בהגה' אשר"י (פרק שבועת הדיינים) והנ"י מפרשים מילתא דלא רמיא לאו אדעתיה אעדים (ותימה שהב"י לא הביאם) ורש"י והר"ן והטור ורשב"א בתשו' סי' תתקס"א ושאר מחברים מפרשים אלוה י"ל דשניהם אמת והלכך כל שחוזר בו ואומר דרך שגגה אמרתי שפרעתי בפני פ' ופ' אע"פ שחמר תחלה שהזמינם לעדות לא הוחזק כפרן דמילתא דלא רמיא עלי' שלא היה מחוייב לומר בעדים פרעתיך ויכול להיות שהזמין אחרים או שהי' מדומה לו כן אבל היכא שאחר שהכחישוהו העדים עדיין אומר ודאי בפניכם פרעתי אז יש חילוק אם אומר שהזמינם לכך הוחזק כפרן ואם לאו לא הוחזק כפרן ומה שאין העדי' זוכרים היינו דכיון דלא הזמינם לא רמיא עלייהו ולאו אדעתייהו והפוסקי' וכן המחבר דמחלקים בין הזמינם או לא מוכרחים לפרש מילתא דלא רמיא כו' אעדים ולא אלוה וכמבואר להדיא בס' המאור ובבעה"ת בשם הרז"ה ושאר פוסקים ע"ש ודלא כהע"ש והסמ"ע ס"ק ט' שהעתיקו רק פירש"י ולא כוונו יפה וכ"ש לדברי המחבר דמוכרח עכ"פ לפרש אעדים וכמ"ש ודוק. מיהו אם אחר שאומר פרעתיך בפני פ' ופ' חוזר בו מיד אין צריך להביאם דא"צ לברר אלא לטובת הלוה להפטר אף משבועה. כל זה העליתי בספרי מדעת הרבה פוסקים ושטתם נכון בש"ס ע"ש:

(ז) שצריך לברר דבריו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ח' שהקשה על הר"ב דמאן דכתב דצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה"ל להר"ב לכתוב אדברי המחבר שהן הן דברי הרמב"ם לדעת הב"י שצריך לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר וכתב דמהימן בשבועה כו' עכ"ל ולפע"ד זה אינו שהרי הטור כתב ברישא סתם צריך לברר דבריו ומסיק אח"כ דנאמן אפילו בהכחישוהו וכן התוס' בשבועות ריש דף מ"ב ע"ש וכן הוא בשאר פוסקים:

סעיף ג

(ח) א"ל כו'. מכאן ועד סוף הסי' מיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ הוא נאמן במגו דאמר לא התנה עמו כן עכ"ל סמ"ע וכ"כ ה"ה ומביאו ב"י:

(ט) בין שאמר כו'. כתב הסמ"ע וז"ל וכתב הר"ן פ' שבועת הדיינים דלדעת הרמב"ם אפי' אם אמר הלוה אין רצוני לפרוע לך אלא שלא בעדים אפ"ה צריך לפרוע בעדים כו' וכ"כ הרב המגיד כו' עכ"ל וכ"כ בע"ש בסתם (וכ"כ בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר שני ריש סי' י"א בשם רוב המפרשים) ובאמת כ"כ הר"ן וה"ה שכן נראה מדברי הר"י ן' מגש והרמב"ם ומביאם ב"י אבל לפע"ד לא משמע מדברי הרמב"ם מידי ואדרבא מל' הרמב"ם שכתב צריך לפרעו בעדים מפני התנאי משמע שהלוה לא מיחה כמו כל תנאי שמסכימים שניהם ויכול להיות שגם הר"י ן' מגש לא כתב אלא כדברי הרמב"ם. וגם בלאו הכי דעת הרא"ש וטור להדיא דבין בשעת הלואה ובין לאחר הלואה אם מיחה אינו צריך לפרעו בעדים וכ"כ ר' ירוחם נ"ג ח"ב בשם התו' ושכן דעת כמה פסקנים ונהי דבמה דס"ל להרא"ש וטור ור' ירוחם דשלא בשעת הלואה בעינן שיקבל עליו הלוה בפירוש ולא סגי בשתיקתו לא קי"ל כוותייהו אלא כהרמב"ם והר"ן והרב המגיד ושאר מחברים דאף בששתק מהני אפי' לאחר הלואה וכמ"ש המחבר וגם פשט לשון המשנה משמע ששתק לאחר הלואה מ"מ בהא דס"ל דבמיחה בפי' א"צ לפרעו בעדי' הא גם הרמב"ן ס"ל הכי בהדיא וגם במשנה לא הוזכר שמיחה ומשמע דהלוה שותק וכן משמע פשט ל' הרמב"ם וכמ"ש ובפרט לפי מ"ש הר"ן גופיה שיש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ותירץ שאין הענין מטעם שעבוד אלא משום דכשא"ל אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרעו שלא בעדים ואי טען שפרעו בלא עדים אנן סהדי דשקורי משקר עכ"ל וזה לא שייך כשמיחה בו מתחלה ולא קבל התראתו יכול לומר סמכתי על מחאתי ופרעתי לו שלא בעדים וליכא למימר בהא אנן סהדי מיהא היכא דהתרה בו בפני ב"ד אל תפרעני אלא בעדים אף הרא"ש והטור ור' ירוחם מודו דאפי' מיחה ואומר איני רוצה לקבל תנאי זה צריך לפרעו בעדים מאחר שהוצרך להביאו לפני ב"ד כמבואר בדבריהם להדיא ע"ש וגם על זה יש לדחוק דהיאך יכול זה להכריחו שיקבל תנאו בעל כרחו וצ"ע:

(י) ואם אמר שפרעו שלא בעדים ושכח התראה. הרא"ש ומוכח שם דכ"ש אם לא שכח אינו נאמן ע"ש:

(יא) ואינו נאמן. ואין להאמינו במגו דאי בעי אמר קיימתי תנאך ופרעתיך לפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה או מתו דאין זה מגו טוב דיותר נוח לו לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי ההתראה שהתרית בי לפרעך בעדי' ממה שיאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עידיו הרא"ש. והרב המגיד תירץ שאין כאן דין מגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מחייב נפשיה בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה וכיון דלא נתברר שפרע אמרינן ליה מחייבי' לקיומי תנאך עכ"ל. ותירוץ זה צ"ע. וב"י כתב וז"ל ולי נראה עוד דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרעיה שלא בעדים והיכא דאנן סהדי ליכא מגו ע"כ. ואולי גם הרב המגיד כוון לזה. ועמ"ש לקמן סי' קל"ג סעיף ב' ס"ק ב':

(יב) והמלוה גובה ממנו בלא שבועה כו'. נראה דהיינו דוקא שבועה דלפני הפרעון אבל לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת כדמוכח לקמן סי' ע"א סעיף ה' דכ"ש הוא מהתם ע"ש:

(יג) בפני פלוני ופלוני כו'. משמע דוקא במייחד עדים ואומר בפני פלוני ופלוני אבל אם אומר פרעתיך בפני עדים והלכו למ"ה או מתו אינו נאמן דכיון דלא מייחד עדים מוכחא מילתא דמשקר וכהרמ"ה וטור וכ"כ הב"ח דהכי משמע לישנא דש"ס וכן כתב הרשב"א מיהו היכא דיש רגלים לדבר דאינו יודע או ששכח מי הם העדים נראה דפטור לסברא זו דגורסי' נאמן בלאו הכי הר"ן חולק ע"ש:

(יד) נאמן שהריהוא אומר שקיים תנאו. והרי"ף והר"י הלוי חולקין גם כאן וכן בתשובה להרמב"ן סי' צ"ז כן דעת הראב"ד ונהי דהרב המגיד הקשה על הראב"ד במה שמפרש דגירסא דנאמן מיירי כשאין עדים על התנאי מ"מ בדינא לא הקשה עליו כלום לפי הגירסא אינו נאמן וגם יש ליישב כל קושיותיו של הרב המגיד ועיין בס' גי' תרומה שער כ"ה סוף חלק ב' וכ"כ בהגהת אשר"י פ' שבועת הדיינים דכן הלכה למעשה ואמרי' זיל פרע ליה ובדאתו פלוני ופלוני ואמרי דפרעת ליה מחייב לאהדורי לך מא"ז עכ"ל וכן נראה לפע"ד עיקר בש"ס דמ"ש הר"ן והרא"ש דרב אסי מודה לשמואל דאם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן לא נהירא לי דא"כ ל"ל לרב פפא משמיה דרבא למימר הלכתא כו' ואם אמר כו' והלכו למ"ה נאמן כיון דרב אסי ושמואל תרווייהו ס"ל הכי למה ליה לרב פפא למימר הכי כלל ובפרט לפי מה דמשמע פשטא דמלתא דהלכתא קאי נמי אהא וא"כ קשה ל"ל למפסק הלכתא בהא כיון דרב אסי גופיה מודה בהא ועוד דא"כ דשמואל לא פליג אלא היכא דאמר פרעתיך ביני לבינך (דאז) נאמן במגו א"כ היכי קאמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופ' והלכו למ"ה הא רב אסי גופא נמי מודה בהא ול"ל הא ועיקר מלתא חסר מן הספר והכי הל"ל מתוך שיכול לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למדינת הים יכול נמי לומר פרעתיך ביני לבינך ועוד דכי קאמר תנאי היא ורב אסי דקאמר כת"ק דר' יודא ב"ב דקתני בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן משמע דלא מהני שום טענה רק או יתן או יביא ראיה שנתן וכשאינו מביא ראיה יתן דוקא ולא סגי בלא ראי' כלל אלמא דלא מהני כשאומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אלא יביא ראיה דוקא ועוד דא"כ מנ"ל לשמואל דר' יודא בן בתירא סבר כותיה דילמא ריב"ב דוקא קאמר יכול לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אבל מגו לית ליה ועוד דלישנא דקאמר שמואל יכול לומר כו' לא משמע מתוך שיכול לומר כו' אלא כפשוטו אלא ודאי הכי פירושא דשמעתא דרב אסי אמר אם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים וסתמא קאמר צריך לפרעו בעדים משמע האי לישנא דצריך לפרעו בעדים דלא מהני ליה שום טענה רק יביא עדים דוקא שפרעו בפניהן וגם מדקאמר סתמא צריך לפרעו בעדים ולא מחלק בין אם אמר פרעתיך ביני לבינך ובין אם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אלמא דכל גווני לא מהימן רק צריך לפרעו בעדים ושמואל אמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אבל כשאומר פרעתיך ביני לבינך מודה לרב אסי ואותבינא עליה דשמואל מדתנן מנה לי בידך א"ל הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים אלמא דלא מהני ליה שום טענה אלא בכל גווני חייב דאל"כ אמאי תנן סתמא חייב ה"ל למתני' לפלוגי בהכי ובפרט דברישא מחלק בין פטור לחיוב הכא נמי ה"ל לחלק דיש צד דפטור ויש צד דחייב ועוד דקתני נמי לישנא שצריך ליתן לו בעדים דמשמע שצריך לברר שפרעו בעדים וכמ"ש התוס' והרא"ש אבל לפע"ד א"צ לזה דיותר נראה דפריך כפשוטו מדקתני סתמא חייב ולא מחלק וכדפרישי' ומשני תנאי היא כו' והשתא בעל כרחך דגרסי' במילתיה דרב פפא משמיה דרבא אינו נאמן דאל"כ היאך פסק כשמואל דהא איתותב שמואל וכמ"ש הר"ן גופיה דרב פפא משמיה דרבא לא פסיק כשמואל משום דאיתותב ומאי דמהדרינן תנאי היא אדחיא מדפריך רב אחא ממאי דבשעת הלוא' קאי כו' ועוד דוחק לומר דפסק כר' יודא ב"ב ולא כת"ק וגם דלא כסתם מתני'. ועוד דהיאך יאמר רב פפא בענין אחד שני מאמרים הסותרים זה את זה דמתחלה קאמר ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים והיינו ממש לישנא דרב אסי והאי לישנא משמע דבכל גווני צריך לפרעו בעדים ולא מהני ליה שום טענה אף אם אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה וכדפירש ובתר הכי מיד קאמר ואם א"ל פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן ועוד דאם איתא דפסק כשמואל לא ה"ל להזכיר דברי רב אסי כלל והל"ל ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים וא"ל פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן:

והשתא לא קשה מה שתמה הרמב"ם וכי מה היה לו לעשות וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר ועוד אם מתו נמצא זה פורע פעם אחר פעם א"כ נעשית עדות זו עדות בשטר כו' וה"ה הסכים עמו שהוא תמה באמת והבאתיו לקמן ס"ק ט"ו ולפי מ"ש בע"כ לאו תמיה היא דהא רב אסי ס"ל הכי וגם בלא"ה הא תנא קמא דר' יודא ב"ב ס"ל הכי וכמ"ש והיאך ניקום אנן לתמוה מסברא אתנאי ואמוראי אלא ודאי ל"ק מידי דכיון שהתנה עמו כן צריך לקיים תנאו ואינו נאמן בכך ואין צריך לאסור העדים בבית הסוהר או לפרוע אם מתו רק תקנתו שיכתוב שובר וכמו שכ' הראב"ד בהשגות והבאתיו לקמן סעיף קטן ט"ו כל זה נ"ל ברור להלכה. אך למעשה כיון דרבו החולקים והלוה מוחזק צ"ע:

סעיף ד

(טו) אמר לו כו' משמע דגם בדין זה אין חילוק בין אמר לו בשעת הלואה או לאחר הלואה אלא לעולם מועיל תנאו אף בלא קנין וכדלעיל ס"ג גבי א"ל תפרעני אלא בעדים. וכן משמע להדיא בהרא"ש פרק זה בורר ובטור לעיל סי' כ"ב סעיף ד' ע"ש אע"ג שמרדכי פרק שבועת הדיינים כתב דרשב"ט פי' דהיינו בקנין הא כתב שם שרבי יואל פליג ועוד נראה דרשב"ט מפרש שבאו עדים אחרים והעידו שפרעו וכמ"ש רש"י והרי"ף דלקמן ודלא כפי' הרמב"ם ור"ח וכן משמע במרדכי התם דמיירי דברי רשב"ט בתר פרש"י והרי"ף וכתב אח"כ ור"ח פי' וכו' וס"ל דזה דמי למהימנה לי כבי תרי ובהימנה כבי תרי ס"ל לרשב"ט התם דבעי קנין וכמ"ש המרדכי שם ואפ"ה פליג ר' יואל דס"ל כראבי"ה שבמרדכי שם דבהימנ' כבי תרי נמי א"צ קנין ולפי זה לדעת רש"י והרי"ף וסייעת' דלקמן דס"ל דאפי' באו עדים אחרים והעידו שפרע אינו נאמן דה"ל כהימני' כבי תרי נראה דכי היכא דס"ל להרי"ף גבי נאמנות כבי תרי דבעי קנין לאחר הלואה וכמו שכתבתי לקמן סי' ע"א סעיף ב' ע"ש ה"ה הכא לא מהני תנאי זה אם באו עדים והעידו שפרע אלא כשהתנה כן בשעת הלואה או שקנו מיניה ועמ"ש בסי' ע"א ס"ב ודו"ק:

(טז) אם באו אותם אחרים כו'. באמת צל"ע בדין זה כי נלפע"ד עיקר בש"ס כהרי"ף וה"ר יוסף הלוי ורש"י וסייעתם וכמו שאבאר וגם ראיתי גדולי הפוסקים שסוברים כן מה שלא הביאם בית יוסף כלל הלא המה ה"ר זרחיהו הלוי בספר המאור והרמב"ן בספר המלחמות וכן בהגהת אשרי פ' שבועות הדיינים כתב וז"ל וכן הלכתא כרב אלפס וכרש"י ולא כמיימוני עכ"ל. ולענין מה שהקשה הרמב"ם פט"ו מה' מלוה על זה וכתב שהוא טעות גדול שהרי באו עדים והעידו שבפניהם פרעו ואין כאן בית מיחוש. יפה תירץ הראב"ד בהשגות וז"ל שאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' באמת נראין דברי הר"ב ז"ל (ר"ל הרי"ף) דאמר פסלינהו לכ"ע לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו והתימה שתמה זה החכם ע"ז ואמר שאפי' אמר בפני פ' ופ' אם יבואו עדים שפרעו בפניהם אין כאן בית מיחוש ותמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבי תרי שיפרענו פעם אחר פעם אלא אם יש לו שטר יקרענו ואם אין לו שטר יכתוב לו שובר בכ"י וזה תקנתו לכל ענין עכ"ל ובב"י כתב שה' המגיד סתר דברי הראב"ד ועיינתי בה' המגיד וראיתי שאין סתירתו נכונה לפע"ד ודברי הראב"ד נראין והנה ז"ל ה' המגיד אני תמה בדברי הר"א ז"ל שאמר נראין דברי הר"ב ז"ל דאמר פסלינהו לכ"ע גבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעי' מצי אמר סטראי נינהו ע"כ והנה אלו שתי טענות נראות כסותרות זא"ז דאם איתא דפסלינהו אפי' לא מצי אמר סטראי נינהו וכגון שמעידים שמחמת הלואה שהתנ' עליו פרעו חוזר וגובה אות' דה"ל כהאמינו כל זמן שלא יעידו אותם פ' ופ' ואת"ל דטעמא דעדים אחרים אינם נאמנים משום דמצי אמר מלוה סטראי נינהו כל זמן שהעדים מעידים שעל אותה הלואה פרעו דלא מצי אמר סטראי לא יחזור ויגבה והנה הרב ז"ל ארכבה אתרי ריכשי לפי שהוקשה לו איך נפסול אנחנו עדים והוא לא הזכיר כלל פסולם גם לא הזכיר נאמנות כלל עוד כ' והתימה שתמה זה החכם ואמר שאפי' אמר בפני פ' ופ' וכו' ובאמת רבינו לא תמה אלא בדין הראשון לפי שעשו דין מלוה זו כדין מלוה בשטר והוא תמה באמת עכ"ל ה"ה (גם בס' ג"ת סוף שער כ"ה דחק מאד בדברי הראב"ד ע"ש) ולפעד"נ דברי הראב"ד נכונים וכוונתו דלא תיקשי שהרי העדים לפנינו ומעידים שפרעו וע"ז כתב דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ה"ל כאלו פסל כל העדים לגבי האי פרעון וה"ל כאלו האמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא כל זמן שלא יעידו פ' ופ' (וכן הוא בהרי"ף והר"ן טעם הדבר שנפסל וכל העדים חוץ מאלו ע"ש) ומ"ש הראב"ד מצי אמר סטראי נינהו היינו אפי' מעידים העדים שמחמת הלוא' שהתנה עליו פרעו כו' מצי אמר סטראי והעדים הם עידי שקר שהרי פסל כל העדים לגבי האי פרעון (והרי כאלו הימני' מעיקרא כשיכחיש העדים ויאמר סטראי וע"ל סי' נ"ח ס"ק ט') ולא אתא אלא לאפוקי כשטוען המלוה להד"ם דאינו נאמן דנהי דה"ל כהאמינו כבי תרי ופסל כל העדים שיעידו על פרעון זה מ"מ הלא יוכל הלוה לפרעו בב"ד ויתבענו אח"כ ויאמר לו תן לי המעות שלקחת ממני ואם יכפור הרי יביא עדים דנהי דעל הפרעון לא יהיו העדים נאמנים מ"מ ודאי יהיו נאמנים שקבל המעות ממנו דאטו בשביל שפסל כל העדים לפרעון זה יהיו כל העולם נפסלים לו לכל הענינים הלא לא פסלם אלא לגבי האי פרעון ומה ישיב המלוה על זה אם יודה לדברי העדים ויאמר קבלתי בע"כ יחזור וישלם לו ואם יכפור הרי העדים לפנינו ואמרו שקבל ממנו מעות ודאי דמפלגינן דבורייהו (וכדאמרי' לעיל סי' ל"ד סכ"ו ובכמה דוכתי וכה"ג אמרי' בהכותב דף פ"ח ע"א אי פקח הוא יהיב לה כתובתה באפי סהדי קמא ובתרא ומוקי' להנהו זוזי קמאי בהלוא' ופירש"י שם שיאמר לה הרי הן מלוה אצלך שהרי נפרעת כתובתך שנית כו' ע"ש בדברי הפוסקי' והטור בא"ע סי' צ"ו סי"ג ע"ש וע"ל סי' ע"א סעיף ה' ס"ק י"ג) וא"כ בעל כרחך יחזור וישלם לו ואם כן הפוכי מטרת' למה לן אלא ודאי כשטוען המלוה להד"ם פטור הלו' אבל כשטוען סטראי נאמן דאע"פ שיאמרו העדים שקבלם בפירוש על חוב זה שהתנה עליו יכול הוא לומר קבלתי על חוב אחר ואלו העדים שאומרי' שקבלתי על חוב זה עידי שקר הם שהרי פסל כל העדים שיעידו על פרעון זה חוץ מפ' ופ' שהתנה וטענת סטראי בעצמה מעליותא היא אע"ג דלית ליה מגו דלהד"ם דכיון דה"ל כאלו הימני' להכחיש העדים שיעידו על האי פרעון הרי הוא מכחישם ואומר סטראי וע"ז האמינו מתחלה וכמ"ש לעיל סי' נ"ח ס"ק ט' ע"ש ואפי' בנאמנות גופיה שהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא נפרעתי הדבר ברור דכשטוען המלו' להד"ם אינו נאמן נגד ב' עדים שהרי בע"כ יחזור וישלם לו אחר שיפרעם כי יתבענו ויאמר לו תן לי מה שנתתי לך מעות והרי כאן עדים דנהי דעדיה אינן נאמנים על הפרעון משום שהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא מ"מ נאמנים על הקבלה דפלגינן דבורייהו ומה ישיב על הקבלה שהרי אמר להד"ם וע"ז הוא מוכחש בעדי' והוא לא האמינו אלא לענין פרעון ולא לכל שאר ענינים וא"כ הפוכי מטרת' ל"ל והא דאמרי' (לקמן סי' ע"א סעיף ה') דבנאמנות כבי תרי א"צ לשלם לו אף אם תבעו אחר הפרעון היינו נמי דוקא כשטוען סטראי כן נלפע"ד ברור ומ"ש ה"ה והנה הר"ב ז"ל ארכבה אתרי ריכשי לפי שהוקשה לו כו' לפענ"ד ליתא דלא ארכב' אתרי ריכשי ולא הוקש' לו להראב"ד היאך נפסול אנחנו עדים כו' ופשוט לו דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ממילא נפסלו שאר עדים וה"ל כהאמינו לגבי כל עולם חוץ מאותם פ' ופ' רק דהוצרך לומר דטוען סטראי מטעמא דפרישית דאל"כ פשיטא דהעדים נאמנים לומר שקבל בפניהם כך וכך מעות דנהי דנפסלו להעיד על הפרעון מ"מ כשרים על הקבלה דה"ל מילתא אחריתי ומ"ש ה' המגיד עוד כתב והתימה כו' עד והוא תמה באמת עכ"ל לאו מילתא היא כלל דעיקר כוולת הראב"ד לומר דמ"ש הרמב"ם על הרי"ף דכשאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' וא"ל פרעתיך בפני עדים אחרים אינו נאמן שזהו טעות גדולה והדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהן נפטר ואין כאן מקום חשש כו' ועוד כתב הרמב"ם אח"כ אבל אם באו והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש כו' עכ"ל ועל זה קאמר הראב"ד דמה שמתמה זה החכם וסובר שהוא טעות גדול דכיון שאומרים העדים שבפניהם פרעו אין כאן בית מיחוש ותמה תמיה זו על מה שאמרו בש"ס מהימני' עלי כבי תרי דהיאך יפרענו פעם אחר פעם והלא העידי' מעידים שפרעו בפניהם ואין כאן בית מיחוש. אלא ודאי כיון דפסלינהו מצי למימר סטראי נינהו וכמ"ש וא"כ ה"ה הכא כיון שכבר הקדימו הרי"ף והראב"ד דה"ל כפסל כל העדים חוץ מאלו ה"ל כהאמינו כבי תרי וכן מדמי להו הרי"ף להדיא להדדי ע"ש וא"כ בע"כ בהימני' כבי תרי אם יש לו שטר יקרענו ואם אין לו שטר יכתוב שובר וא"כ ה"ה הכא וזה תקנתו לכל ענין ודקדק הראב"ד בצחות לשונו וכתב וזה תקנתו לכל ענין ולא כתב וזה תקנתו גם בזה כדי לכלול ולתרץ ג"כ מה שהק' הרמב"ם בא"ל אל תפרעני אלא בעדי' ואומר שפרעו בפני עדי' ומתו או הלכו למ"ה דאינו נאמן וכי מה הי' לו לעשות וכי יש לו לאסור את העדי' בבית הסוהר כל ימיה' שלא ילכו ועוד אם מתו מה יעש' נמצ' זה פורע פעם א"פ כו' דשפיר יוכל לעשר שיכתוב שובר לכך כ' וזה תקנתו לכל ענין. ובזה נדח' ג"כ מ"ש ה' המגיד והוא תמה באמת ואחרי שבררתי בס"ד שאין בסתיר' ה' המגיד כלום בדברי הראב"ד נראה עיקר בש"ס כהרי"ף והראב"ד וסייעת' חדא דלישנא דאזל ופרעי' כו' וכן באפי סהדי אמר לי' באפי סהדי פרע לי' כו' בש"ס משמע כהרי"ף וכדאיתא בהר"ן גם לא הוזכר בש"ס כלל שהלכו העדים למ"ה ושטען שימתינו לו עד שיבואו העדים והעיקר חסר מן הספר ועוד כיון דהוכחתי בס"ק י"ד דגירסת אינו נאמן עיקר מוכח הכא כהרי"ף דאל"כ למה ליה לרבא למימר להכי קא"ל באפי ראובן ושמעון ומ"ש הר"ן משום דאי לאו הכי יהבינן ליה זימנא הוא דוחק וגם קשה דהא מלישנא דאביי דקאמר באפי תרי פרע לי' משמע דפטור לגמרי ומה דקאמר בש"ס כי היכא דלא לדחיה ל"ק לדעת הרי"ף כדאיתא בהר"ן ואע"פ שאין אני כדאי להכריע בין ההרים הגדולים ובפרט שהבעל העיטור דף ס"ו ע"ב והסמ"ג והראב"ן סי' מ"ג ושאר פוסקים נמי ס"ל כהרמב"ם והרא"ש והתו' והר"ן וה' המגיד מ"מ נלפע"ד אי תפס התובע אפילו בפני עדים מצי למימר קים לי כהרי"ף ורש"י וכר"י הלוי והראב"ד והרז"ה והרמב"ן והג"א ואולי גם המחבר אי הוה ידע דהרז"ה והרמב"ן והג"א מסכימים לדברי הרי"ף וסייעתו לא הוה פסק בפשיטות כדברי הרמב"ם והיה מביא ג"כ סברתם כאן בש"ע שהרי לא הביאם בספרו ב"י כלל. וגם אילו הרגיש שאין בסתירת ה' המגיד כלום הי' מודה מקצת לדברי הראב"ד ואנחנו אחרי שזכינו ת"ל לברר דברי הראב"ד וזכינו לראות כמה אשלי רברבי דמסייע ליה פשיטא דמצי אמר התופס קים לי כוותיהו מיהו היינו דוקא כשטוען המלו' סטראי אבל כשטוען להד"ם ובאו עדים שפרעו בפניהם פטור לכ"ע וכמ"ש ועמ"ש לק' סי' ע"א ס"ק י"ג. ונראה דאם אותו פ' ופ' הלכו למ"ה וזה מביא עדים שפרעו בפנהן נאמן אף להרי"ף וסייעתו דנהי דפסלינהו לכ"ע לבר מהנך סהדי היינו כל כמה דלא מקיים לתנאו אבל כי מסהדי סהדי אחריני דפרעיה קמי פ' ופ' הרי קיים תנאו והרי מתו או הלכו למ"ה וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות. ונראה דאפילו הבעל המאור דס"ל דאף לענין הודאה אין העדים האחרים נאמני' היינו כשהודה בסתם לפניהם שפרעו ומשום דהודאה ופרעון חדא מלתא היא ונמצא דמ"מ לא קיים תנאו אבל כשמעידים שפרעו לפני פ' ופ' הרי קיים תנאו ולפ"ז כשמעידים שבפניה' הודה שפרעו בפני פ' ופ' לכ"ע נאמנים אך בבעה"ת סוף שער כ"ה משמע להדיא דכשמעידים שהלוה קיים תנאו שהם ראו שפרעו בפני פ' ופ'. כמו שהתרוהו כו' דינו שוה להודה בפניהם שנפרע סתם כו' ובמחלוקת דהבעל המאור והרמב"ן היא שנוי' ע"ש וגם ר' ירוחם נתיב ג' ח"ג אחר שכתב מחלוקת הרי"ף והרמב"ם כתב וז"ל והרא"ש תפס עיקר דנאמן ואם הביא עדים שפרעו בפני פו"פ אינו נאמן דלגמרי פסלן לכל עניני פרעון חוב זה כ"כ הר"י הלוי עכ"ל וצ"ע גם דברי רבי ירוחם בלא"ה צ"ע שהרי לדעת הרא"ש פשיטא דנאמנים וצ"ל דמ"ש ואם הביא עדים כו' מילתא באפיה נפשיה היא והיינו דמסיים כ"כ הר"י הלוי והר"י הלוי ס"ל להדיא כשטת הרי"ף ולא כהרמב"ם והרא"ש. ואע"ג דגבי נאמנות כבי תרי כתב שם מיד אח"כ בשם הר"י הלוי דבהודאה נאמנים צ"ל דהודאה עדיף מראו שפרעו לפני פ' ופ' וכך משמע לכאורה בס' המלחמות להרמב"ן דהודאה עדיף טפי ע"ש ומיהו לענין דינא נראה עיקר כהרמב"ן בהא דבהודא' בפני שנים שפרעו סתם נאמנים ולא מצי למימר בכה"ג קים לי כבעל המאור כיון דבלא"ה רבו החולקי' על שיטת הרי"ף וכ"ש בהודה (שפרעו) בפני פ' ופ' או שראו שפרעו בפני פ' ופלוני וגדולה מזו פסק המחבר לקמן סי' ע"א ס"ג דאפילו בנאמנות כבי תרי נאמנים על ההודאה כ"ש כאן ואף שכתבתי שם שדבריו צל"ע היינו בנאמנות כבי תרי משא"כ הכא ובמו שמחלק הרמב"ן להדיא והביאוהו הפוסקים וכמ"ש לקמן ס"ק ך' ע"ש כן נלפע"ד:

(יז) והעידו שפרעו בפניהם כו' הטעם (של סברא זו) דאמרי' דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרי' אלא כדי שלא ישקר לוה לומר פרעתיך בפני האנשים שידע שהלכו למ"ה או כבר מתו עכ"ל סמ"ע וכן הוא בהרא"ש והר"ן ושאר פוסקי':

(יח) פטור כו'. ז"ל השלטי גבורים דף שכ"ג ע"א שלא הזכיר פלוני ופלוני שיהיו נאמני' הם משאר האנשים שמה נשתנו הם משאר העדים ולא הזכיר פלוני ופלוני אלא שלא יוכל לדחותו שפרעו בפני עדים והלכו להם או שמתו אלא אם יבואו עדים אחרי' ויעידו שפרעו בפניהם הרי אלו נאמנים א"ל אל תפרעני אלא בפני ששונים הלכות הרי פסל עליו שאר העדי' והתנה שלא יהו נאמנים עמי הארץ ואם באו אחרים והעידו אינן נאמני' עכ"ל נרא' שהוא מחלק דכשא"ל אל תפרעני אלא בפני אנשים חשובין כגון ששונים הלכות וכה"ג אפי' הביא עדים אחרים א"נ וכן נראה לכאורה מדברי ר' ירוחם נתיב ג' ח"ג שבא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופ' הביא מחלוקת הפוסקים אי נאמן בעדים אחרים ומסיק והרא"ש תפס עיקר דנאמן ומיד אח"כ בסמוך כתב וז"ל א"ל אל תפרעני אלא באפי בי תרי דתנו הלכתא צריך לפרעו בפניהם ואינו די בעדים אחרים כו' אבל באמת מדעת שאר כל הפוסקים נראה להדיא שאין לחלק בזה שהרי הרי"ף דחה דברי האומרים דכשא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ומביא עדים אחרי' שפרעו דנאמני' ממאי דאמרינן בש"ס ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי פרעון באפי בי תרי דתנו הלכתא אזיל ופרעיה באפי סהדי כו' דמוכח התם דאין נאמנים ע"ש ואם איתא מאי ראיה מייתי הא שאני התם דא"ל באפי בי תרי דתנו הלכתא וכן הרמב"ם פט"ו מה' מלוה והרא"ש והר"ן ובעה"ת סוף שער כ"ה לא דחו ראית הרי"ף אלא מפני שהגרסא היא בספרים ישנים אזיל פרעיה בין דיליה לדיליה. אלמא דאין חילוק בין פלוני ופלוני ובין תנו הלכתא וכ"כ הטור להדיא וז"ל ואם פרעו בפני עדים אחרים והם בפנינו ומעידים שפרעו וכן אם א"ל אל תפרעני אלא בפני עדים ת"ח או רופאים והלך זה ופרעו בפני אחרים בהא איכא פלוגתא לרש"י והרי"ף אינו נאמן ולדעת ר"ח והרמב"ם נאמן ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכן משמע מדברי שאר פוסקים (שוב ראיתי בספר גידולי תרומה דף קי"ז שדקדק מדברי הרמב"ם שגם הוא מחלק בין פלוני ופלוני ובין תנו הלכתא ואין דבריו נכונים לפע"ד ע"ש) ומשמע דבין ייחד לו העדים חשובים כגון שא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ששונים הלכות או שא"ל סתם אל תפרעני אלא בפני מי ששונים הלכות בכל ענין לר"ח והרמב"ם והרא"ש וסייעתם אם הביא עדים אחרים שפרעו נאמן. וכן נראה מסתימת דברי המחבר:

(יט) מיהו המלוה כו'. דברי הרב אלו צל"ע דלכאורה משמע מל' הר"ב שכתב אע"פ שפרעו בעדים כו'. וגם מדתלי טעמא הואיל ולא פרעו בפני פלוני ופלוני שאמר דאפי' העידו העדים שפרעו בפי' על חוב זה שהתנה עליו שלא יפרענו אלא בפני פלוני ופלוני מצי למימר סטראי. ועוד דאם לא כן לא הוי להר"ב לסתום אלא לפרש דהיינו דוקא שמעידים שפרעו סתם אבל באמת זה אינו שהרי לפי שטת הרמב"ם והמחבר וסייעתם דקאי בהו הר"ב לא מפסלו שאר עדים אלא אמרינן תנאי היה כדי שלא ידחוהו שמתו או הלכו למ"ה וא"כ אמאי לא יהיו העדים נאמנים כשמעידים שפרעו בפירוש על חוב זה שהתנה. ואפי' אם נאמר דהר"ב מיירי שמעידים שפרעו סתם (ואע"ג דלעיל בסי' נ"ח אפי' בפרעו סתם א"י לומר סטראי שאני התם דלא היה שום תנאי והלכך כיון שיש עדים אחרים בדבר איתרע ליה טענת סטראי אבל הכא כיון שהתנה שלא יפרענו אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו שלא בפניהם ה"ל לפרש בפניהם שפורע על החוב שהתנה וכיון שלא פירש טענת סטראי טענה מעליותא היא) מ"מ קשה מנ"ל להרב הא דהא י"ל דהי"מ דמרדכי דיכול לטעון סטראי קאי בשיטת הרי"ף ורש"י וסייעתם וכן משמע התם במרדכי דמייתי להו אפירש"י דפירש שטוען שעידי שקר הם ולכך יכול לטעון סטראי אפי' כשמעידים בפי' שקבל על חוב זה שהתנה עליו מטעם דפסל כל העדים שיעידו על פרעון חוב זה וכמש"ל ס"ק ט"ו לדעת הראב"ד דקאי בשטת הרי"ף ורש"י וסייעתם אבל לשטת הרמב"ם והמחבר וסייעתם דשאר עדים לא נפסלו א"כ י"ל דאפי' מעידים רק על הפרעון לחוד א"י לטעון סטראי והיינו דכתבו הרמב"ם והמחבר וסייעתם בסתם דהלוה פטור משמע דשום טענה לא מהני למלוה ובכל ענין הלוה פטור אע"פ שהמלוה טוען סטראי:

ומל' הרב המגיד שהבאתי לעיל ס"ק ט"ו שכתב ואת"ל דטעמא דעדים אחרים אין נאמנים משום דמצי אמר מלוה סטראי נינהו כו' אין להביא ראי' דהא את"ל קאמר והיינו את"ל דכוונת הראב"ד כן ואיהו לא ס"ל הכי וכבר פרשתי בס"ק ט"ו כוונת הראב"ד ואפשר משמע לי' להר"ב מדכתב המרדכי ולא כמו שפירש האלפסי ורש"י פי' כרב אלפסי דפי' זה אמר עידי שקר הם וי"מ לעולם בדאיתנהו לסהדי וכגון דאמר התובע סטראי נינהו וקאמר רבא דנראה טענתו דלהכי אמר ראובן ושמעון כו' עכ"ל משמע דמתחלה דוחה פי' האלפסי דלא מסתבר שיהא נאמן לפסול העדים אלא מיירי בדליתנהו קמן ואח"כ כתב וי"א לעולם בדאיתנהו לסהדי קמן ואינו פוסל אותם רק שאומר סטראי נינהו וקאמר רבא דנר' טענתו כך משמע לי' להרב וע"מ צריך עיון דיש לפרש המרדכי דמתחל' דוחה פירוש האלפסי דאי אפשר לפרש דאיתנהו קמן ופוסלם דאם כן הפוכי מטרתא למה לי ובתר הכי קאמר ויש אומרים בדאיתנהו קמן ואינו טוען להד"ם אלא טוען סטראי כו' וכמ"ש ועיין ס"ק ט"ו לדעת הראב"ד וגם קשה דה"ל להר"ב לפרש דאינו מכחיש העדים ועוד דמ"מ קשה דהמרדכי קאי בשטת המפרשים דאיתנהו לסהדי קמן משא"כ להרמב"ם והמחבר דמפרשי בליתנהו קמן ומשמע מדבריהם דבאיתנהו קמן בכל ענין הלוה פטור וה"ל להר"ב לכתוב כן בלשון יש אומרים וצ"ע:

(כ) ואם מתו או הלכו למדינת הים. אותם אחרים ואינם מעידים כן בפני ב"ד אינו נאמן:

(כא) לא אפרעך עד שיבא פלוני ופלוני כו' כדי שלא יוכל המלוה לומר על חוב אחר קבלתים וכנ"ל עכ"ל סמ"ע וכן כתב הע"ש והב"ח והוא דחוק דהא הטור והמחבר לא הזכירו כלום מסטראי ועוד דא"כ ל"ל ב"ד יפרענו בעדים ויאמר שפרעו על חוב זה שייחד לו בפני עדים דמהני אפי' בנאמנות כבי תרי לקמן סי' ע"א סעיף ג' לדעת הטור והמחבר כ"ש כאן ואפי' הרמב"ן דפליג התם מודה כאן כדאיתא להדיא בטור שם ובס' המלחמות להרמב"ן והר"ן פ' שבועות הדיינים ובבעה"ת סוף שער כ"ו ע"ש אלא נראה דחושש שמח ימותו או ילכו למ"ה אלו האחרים וכשיאמר אח"כ שפרעו לפניה' ומתו או הלכו יתחייב לחזור ולפרעו וכדלעיל ואינן יכולין ליתן לו כתוב שפרעו לפניהם אם לא ברשות המלוה דמפיהם ולא מפי כתבם ואין העדים רשאים לכתוב כדלעיל סי' כ"ח סי"ב אלא ב"ד לכך דקדק הטור וכתב אלא פורעו בב"ד וכותבין לו כו' דב"ד כותבין בע"כ ומלתא פסיקתא נקט א"נ נקט ב"ד דקביעי:

סעיף ה

(כב) והמלוה אומר בתור' פקדון קבלתים. כלומר דעתי הי' לכך אבל אם אמר בשעה שקיבל המעות בהדיא שלשם פקדון מקבל' ונאנסו לא הוי פרעון וכן כתב הסמ"ע והב"ח וכ"כ בבדק הבית וכתב שדברי הטור אינם מדוקדקים שכתב שאומר שקבלו בתורת פקדון דמשמע שהוא אומר שהוא מוסכ' ביניה' וזה אינו כו' וכמבואר בדברי רש"י עכ"ל ולפע"ד גם דעת הטור כן ודבריו מדוקדקי' שהרי כתב ופרעו לו בינו לבינו והוא מודה לו רק שאומר שקבל כו' משמע שמודה לו שפרעו רק שאומר שקבלו בדעתו בתורת פקדון כו' וכן מבואר בב"ח כוונת הטור ע"ש:

סעיף ו

(כג) וכתבו לו ב"ד שטר אחר. באופן שנתבאר לעיל סי' מ"א ע"ש:

(כד) דינו כמלוה בשטר. וגובה מהלקוחות:

(כה) וכתבו לו מעשה ב"ד כו' אינו נאמן כו' אפילו למ"ד לעיל סי' ל"ט דבפסק דין נאמן לומר פרעתי כ"כ הסמ"ע ולעיל סי' ל"ט השגתי עליו ע"ש.(כו) מי שמכר כו'. עד וגם נאמן לומר פרעתי כ"כ הטור ובב"י לא כתב על דין זה דבר רק כתב שהוא מפ' איזה נשך בעובדא דפרדיסא (ד' מ"ב) ובאמת לא הוזכר בש"ס שם שנאמן לומר פרעתי. ואדרבא משמע לכאור' בש"ס שם דלא מבעי' ליה אלא אי גבי ממשעבדי אבל מבני חרי פשיטא ליה דגבי ואינו נאמן לומר פרעתי רק התוספות שם כתבו דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי וכן בתשו' רשב"א שהביא ב"י ס"ס זה משמע להדיא דנאמן לומר פרעתי אבל בבעה"ת ריש שער מ"ז כתב דמבני חרי מיהא גבי ואי טעין פרעתי אמר ליה שטרך בידי מחי בעי עכ"ל וכ"כ הריב"ש ר"ס שפ"ב ולפי מה דמדמו הבעה"ת והריב"ש התם האי דינא לשטר מוקדם וכדמשמע לכאור' בש"ס התם דדמי להדדי א"כ הא רוב הפוסקים וגם המחבר גופיה פסק לעיל סי' מ"ג סעיף ז' בשטר מוקדם דגובה מבני חרי וע"כ צ"ע לדינא:

(כז) שלא ניתן ליכתב כו'. עמ"ש בזה לקמן סי' ק"ו:

(כח) וה"ה לכל שטר כו'. עיין בתשובת רשב"א שבב"י ובע"ש מבואר הדמיון (עיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס רמ"ט):