ש"ך על חושן משפט סה

►| ש"ך • על שולחן ערוך חושן משפט סה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) המוצא שטר אצלו בין שטר הלואה וממכר ומתנה ושאר שטרות כיוצא בהן:

(ב) ואם החזירו כו'. ע"ל סימן נ"ד סעיף ד' [סי' נ"ה ס"א] בהג"ה וסימן שפ"ו ס"ג בהג"ה:

(ג) היה יכול לגבות בו כו'. כתב בסמ"ע מדכתב הי' יכול לגבות בו משמע דאינו מילתא פסיקת' שיבוא לגבות בו משום דעכ"פ צריך שבועה חמור' כעין דאוריית' להכחיש זה שחמר שכבר הי' בידו כו' ע"ש ולפע"ד לא נתכוין הט"ו לזה דא"כ ס"ס מיהא גבי אלא ודאי כוונתו במ"ש הי' יכול לגבות בו דאף שמודה שנתנו לו ומחזירו לשליש עבר השליש על דברי חכמים כיון שהיה יכול לגבות בו ודלמא היה מכחישו וגם מה דפשיטא ליה דעכ"פ צריך ש"ח להכחיש העד וכ"כ הב"ח לדידי צ"ע ול"ד לע"א מעידו שהוא פרוע שהוא מעיד בפי' שהוח פרוע משא"כ הכא שאינו מעיד בפי' שהוא פרוע דנהי שהיה בידו יכול להיות שהי' של מלוה ולא מצינו שבועה זו במשנה ובש"ס ודמי למ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן ומביאו ב"י לעיל ר"ס נ"ח דהיכא דאיכ' ע"א שפרע לו והיא טוען סטראי דא"צ שבועה כלל דכי תקינו רבנן ע"ח מעידו שהוא פרוע נשבע כדי להפיס דעתו של בע"ה הא היכא שאין העד העיד בפירוש שהשטר הוא פרוע מפויס ועומד הוא ולא מסייע לי' עד כלל וכל דלאו דינא הוא חלא תקנת' אין דנין בה להחמיר אלא להקל עכ"ל וה"ה הכא ואפילו למ"ש בסי' נ"ח ס"ק כ"א דמשמע מדברי התוס' והר"ן והרמב"ן פ' ח"ה דגבי סטראי ה"ל מ"ש ואיל"מ היינו משום שהעד העיד שפרע מיה' וא"כ על הפרעון מעיד העד בבירור משא"כ הכא שאף לדברי העד יכול להיות שהשטר הוא של מלוה ואפילו א"ת שאין לחלק בזה מ"מ לפי דעת בעה"ת בשם הרמב"ן נראה דהכא א"צ שבועה ואף דהכח מכחיש העד שאומר שנתנו לו מ"מ לא גרע הכחשתו מאלו הי' מודה לו והי' טוען ברי שחייב לו שלא היה צריך לישבע וכמ"ש לקמן וכ"ש עתה שמכחיש אותו וטוען ג"כ ברי שחייב לי וצ"ע:

(ד) ואם הוא מודה לו שנתנו לידו צריך להחזירו לו כו'. דין זה כ' הטור בשם תשובת הרא"ש וחפשתי בכל תשו' הרא"ש ולא מצאתיו וגם הוא תמוה בעיני דמה בכך שהוא טוען שנתנו לו הרי הוא אומר ששלו הי' ולוה לא יהא נאמן במגו שהי' מכחישו ולא מבעיא לדעת בעה"ת בשם הרמב"ן שהבאתי בס"ק הקודם דכיון דהתם לא איתרע שטרא כ"ש הכא אלא אפילו לדעת התוס' והר"ן שהבאתי יש לחלק וכמ"ש בסמוך ואפילו א"ת שאין לחלק מ"מ קשה על הטור והר"ב שכתבו לעיל סי' נ"ח כדברי בעה"ת בשם הרמב"ן בסתם וכאן כתבו דאם הוא מודה שנתנו לידו צריך להחזירו לו ואמאי הא כי היכי דהתם מודה לדברי העד שפרע לו אלא שטוען סטראי לא איתרע שטרא ה"נ הכא שמודה לו שנתנו לידו אלא שטוען שהוא שלו לא איתרע שטרא וצ"ע:

ונראה דהט"ו מיירי שהמלוה עצמו אינו טוען ברי שהלוה חייב לו שהוא ג"כ מסופק שמא פרע לכך אם מכחיש דברי אותו שנתנו הי' יכול לגבות בו אם הי' הלוה ג"כ מסופק וכדלקמן סי' פ"ב סעיף ב' ואם הוא מודה שנתנו לידו אלא שרוצ' לזכות בו כיון שגם הלוה הוא מסופק צריך להחזירו לו כיון שהי' מתחלה ביד אחר והשתא ל"ש מגו ובזה א"ש מ"ש הט"ו לא יפה עשה שעבר על דברי חכמים דהכי הל"ל שלא כדין עשה שיוציא מהלו' שלא כדין ואתי נמי שפיר לישנא דהי' יכול לגבות בו שנדחק בו הסמ"ע וכמש"ל ס"ק ג' וה"ק הי' יכול לגבות בו אם יסתפק הלו' ג"כ לאפוקי אם הי' טוען הלו' ברי הי' השטר בטל וכדלעיל סי' נ"ט ואתי נמי שפיר מה שהקשו השארי' יוסף והסמ"ע ס"ק ב' והב"ח על הט"ו דלקמן סעיף ט"ז כתבו פלוגתא וכאן כתבו בסתם צריך להחזירו לו ונכנסו בדוחקים ובחילוקים אשר לא שערום הראשונים וכמו שכתבתי לקמן ס"ק מ"ו ולפמ"ש ניח' הכל וק"ל:

(ה) כל אלו שאין להם חזקה זה על זה מחמת שהן כאפטרופסין זה לזה שכל אחד מוחזק בנכסי חבירו וכמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ט:

סעיף ב

(ו) וכן יורשי הנפקד כו'. כ' הסמ"ע וז"ל וצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג פסק המחבר גבי מתנ' שנמצא אצל יורשי הנפקד דיחזירו ליורשי הנותן ודוחק לחלק דשאני הכא דאינו יודע מיד מי בא לידו משא"כ התם דיודע שהנותן נתנו לידו אלא שאינו יודע באיזו אופן נתנו לידו ואפשר לחלק דשאני מתנ' די"ל דעדיין לא זכה בהמתנ' ולא הגיע השטר לידו דמיירי שם בשטר מתנה שאין בו קנין מ"ה יחזירו ליורשי נותן אבל כשהוא בקנין מחזירין להמקבל כמו שכ' מור"מ בהדיא בסוף סי' ר"נ משא"כ בהלוא' כו' עכ"ל ולפענ"ד זה אינו דבהדי' מוכח בש"ס ריש פ"ק דמציע' (די"ג ע"א ודף י"ט סוף ע"א) דאפי' שטר מתנה שאין בו קנין שנמצא לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכ"כ הרמב"ם וה' המגיד פי"ח מה' גזלה דין ט' ע"ש ופשיטא דנמצא ביד אביהן דמי לנמצא בשוק וגם ממ"ש הט"ו כאן לא יחזירו שום שטר כו' משמע אפי' שטר מתנ' וכ"ה בהדיא בתוס' דריש מציעא דייתקיאות ואפותיקאות ומתנות בזמן שהנותן מודה יחזיר למקבל ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' בין שמצאן בשוק ובין שמצאן בין שטרותיו של אביו ע"כ אלא העיקר דלקמן סי' רמ"ג מיירי דידוע שהנותן נתנו לידו וכמ"ש שם ואע"פ שהסמ"ע כ' שדוחק לחלק בכך ליתא דאינו דוחק כלל והרי להדיא ס"ל להרא"ש דכשידוע שהוא מיד הנותן מחזירין לו וכמ"ש לקמן סעיף ה' ודוק:

(ז) לא יחזירו כו'. וכן עיקר דלא כהרשב"א בתשו' סי' אלף ל"ה ומ"ש הרשב"א שם וז"ל והיינו דאמר רב נחמן בפ' זה בורר ההיא איתת' דאפק' שטרא ואמר' פרוע' הוא דלא מהימנ' בדאיתחזק שטרא בבי דינא ואמאי דל נאמנות מהכא ה"ל שטר שנמצא ביד שליש ואין אנו יודעים מה טיבו ורבא נמי דא"ל והא אי בעי' קלתי' למה ליה מגו בלא"ה נמי איתרע האי שטרא אלא ודאי ש"מ דלא מרעינן שטר שנמצא ביד אחר ואין אנו יודעין מה טיבו אלא כשהשטר יוצא מתחת יד שליש והוא מרע מחמת שהוא שליש ונאמן משניהם עכ"ל נלפע"ד דלאו ראיה כלל דודאי אפי' בלא נאמנות יהא מונח אלא דרב נחמן לא הימנא לענין להחזירו ללוה שיתקרע השטר לגמרי ולכך פריך רבא והא אי בעי' קלתי' ותהא נאמן שהוא פרוע להחזירו ללו' ויקרע השטר ולהאי לישנא כיון דאתחזק בבי דינא תו לא מהימנת ויהא מונח מיהו האי לישנא אתותב התם בסוף פרק זה בורר וקי"ל כלישנ' קמא דאפילו אתחזק בבי דינא נאמן השליש לגמרי לבטולי השטר דשליש נאמן אפילו לית ליה מגו השתא וכמו שהוכחתי לעיל ריש סי' נ"ו באריכו' והבאתי שם דברי הרשב"א גופי' כן ע"ש:

(ח) קודם שבא ליד אחר כו'. כ' הסמ"ע נראה דהאי ליד אחר ל"ד קאמר אלא כל זמן שלא נשמע מפיו דהאחר ספיקתו כו' והבית חדש השיג עליו ע"ש:

(ט) ומיהו כו' כתובת אשה כו'. כתב הסמ"ע היינו טעמא משים דאין כתיבה נגבת מחיים כו' והא דכתב הרא"ש והמחבר בס"ה נ"ל דדוקא קאמר נדוניית' משא"כ כתובה כו' ע"כ ולא דק בחנם דחק דפשיט' דמדינא אף בכתובה חיישינן לפרעון כשנמצא ביד אחר ולאחר שנתארמל' וכדאי' להדיא בש"ס פ"ק דמציע' (דף ז' ע"ב) ופוסקים וכן הריטב"א גופיה שם וכמ"ש סי"ב סקל"ב אלא הכא היינו מצד המנהג כמ"ש בריטב"א שהביא ב"י מנהג הוא בגלילותינו שהיורש מחזיר לאשה שחזקה שהיא הצניעה כו' וכ"כ בע"ש שכן דרך הנשים להפקיד כתובתן כו' והרב קיצר בדבר ולפי זה היכא דאין מנהג ברור חישינן לפרעון ודוק:

סעיף ג

(י) אלא קרוע היינו כשהמלוה מודה ללוה:

(יא) ויש מי שאומר דלא חיישינן לקנוני' אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דהוה ביה ריעות' לא נזהר בשמירתו אבל שטר המופקד לא אתיילד ביה ריעות' אלא שאין הנפקד יודע מכח מי בא לידו (ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם שם):

(יב) ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם. כ' הסמ"ע וז"ל לשון הרא"ש והטור הביאו וכתב פי' אם יתפשרו ביניהם שיאמין האחד לחבירו בשבועה כו' ולפ"ז לא ה"ל להמחבר שכ' דעת הרא"ש לקצר בדבריו אלה וה"ל לפ' דעכ"פ שבועה מיהא צריך ודוק עכ"ל ולפע"ד יפה כיון המחבר והוא דדעת הרא"ש דאם שניהם רוצים אפילו בלא שבועה יחזירו למלוה וכן פי' הב"ח דברי הטור והשיג על הסמ"ע בזה ע"ש וכן עיקר בדעת הרא"ש ועוד דהרא"ש ספ"ק דמציעא כתב בסתם יעשו כמאמרם ולא הזכיר שבועה כלל וגם בטור גופיה מוכח כן שכתב שיתפשרו ביניהם שיאמין האחד לחבירו בשבועה כי המלוה יכול להשביע ללוה והלו' יכול להשביע למלוה כו' משמע דכל שאין הלוה אומר שמלוה ישבע יכול המלוה לומר השבע היסת או יחזירו לי שטרי הרי דתלו במאמר הלוה אלא דהרשות ביד הלוה לומר או השבע אתה או יחזירו לי שטרי ואיני רוצה שיהא מונח ביד שליש בחנם וכן משמע בתשובת הרא"ש שם שכתב וז"ל הילכך לא יוציא השטר מתחת ידו ויהא מונח עד שיתברר האמת או שיתפשרו שניהם שיאמין הא' לחבירו בשבועה אבל אם יאמר המלו' אתה אומר שפרעת את השטר השבע שהוא כדבריך צריך הלוה לישבע היסת ואם אינו רוצ' לישבע יחזיר השטר למלוה ואם הוא אומר שאינו רוצה לישבע אבל יביא עדים שהוא כדבריו יתנו לו זמן ל' יום ואם לא יביא עדים בתוך הזמן יחזיר השטר למלו' וכן אם יאמר הלוה אשתבע לי שלא פרעתיך צריך לישבע שלא פרעו ואפילו אם יש נאמנות בשטר דכיון דאין השטר בידו ויוצא מתחת ידי אחר אין מועיל הנאמנות ואם אינו רוצה לישבע יחזיר השטר ללוה כו' עכ"ל הרי להדיא דכל שהמלוה אומר שהלוה ישבע היסת והלוה שותק או שאומר שאינו רוצה לישבע יחזירו השטר למלוה אפילו בלא שבוע' רק כשאומר הלוה למלו' אשתבע לי אז צריך לישבע או שיתפשרו מי ישבע כדי שלא יהא השטר שלהם מונח אבל כששניהם מודים זה לזה יעשו כמאמרם אפילו בלא שבועה לדעת הרא"ש כנלפע"ד (עיין בתשובת הרב סי' ל"ג):

סעיף ד

(יג) אבל אנן לא טענינן להו משום דאינו שכיח ליקח משכון כזה דאין גופו ממון עכ"ל סמ"ע ואין זה מדוקדק דמה בכך שאין גופו ממון אבל לשון הרא"ש בתשוב' הוא דמילת' דלא שכיחא הוא להלות מעות על השטרות שאינו יכול לגבותם ולפ"ז אם הם כתובים בענין שיכול לגבותם אפי' ידעינן שאינה של אביהם טענינן להו שלקחם למשכון:

(יד) לא טענינן להו. ע' בתשו' הרא"ש דמייתי ראיה מעובד' דר' מיישא ומנאנסו דמילת' דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ולפ"ז להפוסקים החולקים שם וכמ"ש לקמן סי' ק"ח ס"ד ובסי' רנ"ז וסי' שס"א ה"ה הכא טענינן להו וצ"ע:

סעיף ה

(טו) מאחר שהוא קשור כו' וכן אמרינן (לקמן סעיף ט) מצא בחפיסא או בדלוסקמ' יחזיר שכיון שנותן סי' בכלי שהשטר בתוכו יחזיר לו גם השטר וכן פירות בכלי (לקמן סי' רס"ב סי"ט) מחזיר הפירות אגב סימני הכלי ומ"מ אין ראיית הרא"ש מוכרחת דהתם לא ידענו שהי' ביד אחר ואמרינן כיון שזהו ודאי שלו א"כ גם זה שקשור בו הוא שלו ומהיכי תיתי נימא שבא ליד אחר משא"כ הכא שהכל הוא בידי שליש מאן לימא לן שהשליש לא קשרם יחד דלמ' ראובן שמת קשר כל העניינים המשולשים אצלו יחד וצ"ע:

(טז) אנו מחזיקין שהיא הפקידתו כו'. פי' שעדיין לא זכתה המתנ' לבעל' והיינו דוקא כשהוא שטר מתנה בקנין צריך שיהא קשורים יחד אבל אם הוא בלא קנין יתבאר לקמן בסי' רמ"ג סעי"ג דאף בנמצא שטר מתנה לחוד מחזירים לנותן וכ"כ בהדי' מור"ם האי חילוק בסי' ר"ן סכ"ה ע"ש עכ"ל סמ"ע ולפע"ד זה אינו דהא לא הוזכר שיש בו קנין וגם בש"ס מוכח להדי' דאף שטר מתנה שאין בו קנין אין מחזירים לנותן וכמ"ש סק"ו אלא בסי' רמ"ג מיירי שהוא ידוע שהנותן הפקידו אצלו וכמ"ש שם ומ"ש וכ"כ בהדי' מור"ם האי חילוק כו' לית' וכמ"ש בס"ס ר"נ ע"ש גם מ"ש בשטר שלקנין לחלק בין קשורים לית' אלא בשטר שיש בו קנין אפי' ידוע שבא מהנותן מחזירין להמקבל דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ס"ז סי' ג' ע"ש וכן משמע לקמן ס"ס ר"ן ע"ש ועי' מ"ש בסי' נ"ו סעיף ה' סקכ"ו:

סעיף ו

(יז) אע"פ שיש בו נאמנות. אינו מועיל לא לענין לטרוף ולא לענין לגבות מן הלוה אם אינו מודה דכיון דנפל איתרע ליה ואזיל נאמנות דיליה:

(יח) אפילו הוא תוך זמנו. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ואע"פ דלמאי דקי"ל ל' ס"ס ע"ח דאדם פורע תוך ל' יום (והרמ"ה נראה דס"ל כהיש פוסקים שהבאתי לעיל סימן ל"ט סק"ו דקובע זמן וסתם הלואה חד דינ' אית להו ע"ש) ראיית הרמ"ה לאו ראי' הוא מ"מ דינו אמת ולכך כתב הטור וכ"כ הרמב"ם פי"ד ופכ"ג מה' מלוה ובעה"ת שער כ"ב וה"ה האריך וכתב שכ"כ הרמב"ן והרשב"א ושכן מוכח בש"ס בכמה דוכתי וכן הבאתי לעיל ס"ס מ"א דברי הריטב"א ונ"י והוכחתי כן ע"ש בסקי"ט:

(יט) דחיישינן לפרעון. ונתבטל השטר ולקנוני' ולא שייך כאן לומר עדיו בחתומיו זכין לו:

(כ) ואפי' אמר הלוה או המלו' נקב כו' כלומר שאין הלוה מודה אלא שאומר שפרעו ומידו נפל ונותן בו סי' אפ"ה אין מחזירין לידו כ"כ ב"י וה"ה כשהמלו' נותן סי' זה לא מהני לענין לגבות מהלו' עצמו אבל סימן אחר מובהק מהני ולענין לגבות ממשעבדי לא מהני סי' כלל היכא דאיכ' למיחש שהלו' הגיד לו הסימן או שהלוה יודע ג"כ הסי' ועושה עצמו כלא יודע דהא אפי' שניהם מודים חיישינן לקנוני' כנ"ל:

(כא) נקב יש בו כו' שהרי נשתהה ביד המלו' וידע בו הסי' ואפשר שנפל מיד הלו' והוא פרוע וגם הלו' אחר ששנינו שכותב שטרו אע"פ שאין מלו' עמו עומד בזה הסי' בעודו בידו ואפשר שנפל מיד המלו' עכ"ל בעה"ת שער נ"ב חלק א' והובא בטור ובסמ"ע סקי"ז ואין לשונו מכוון דהא בשטרי דלאו אקניית' אין כותבין ללוה בלא מלוה כדלעיל סי' ל"ט סי"ג ומסתמ' מיירי הכא אפילו בשטרי דלאו אקניית' אלא עיקר טעמ' הוא שהשטר הוא מתחל' ביד לוה ג"כ וק"ל:

סעיף ז

(כב) וכן אם יש ללוה בני חורין כו' בסמ"ע סקי"ט פי' דכיון דיש שטר כשר בידו לא חיישינן שמא לוה מאחרים אחר זמנו של שטר זה דלא חיישינן אלא היכא דאיכ' ודאי פסיד' דלקוחות וכה"ג כתב הב"ח סעיף ח' דלא חיישינן לב"ח או ללקוחות אחרים שאין ידועים לנו דאינהו דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו לדעת לב"ח המוקדם ודבריהם תמוהין דכולהו סוגי' דש"ס פ"ק דמציע' ושאר דוכתי וכן בכל הפוסקים משמע להדי' דחיישינן לב"ח וללקוחות אע"פ שאין ידועים לנו וה"נ אמרינן גבי שטר מכר ומתנה לקמן סעיף י"ד אלא ודאי לא שייך בכה"ג לומר אינהו דאפסידו אנפשייהו דיכול להיות שחקרו ונתברר להם האמת ששטר זה אינו כלום ועוד דמ"מ תיקשי דלמא חייב לאחרים שלוה מהן קודם זמנו של שטר זה והם יגבו מקרקעות אלו שביד הלוה וזה יגבה בשטר זה מהלקוחות שידועים לנו שלא כדין אלא פשיט' דכל היכא דאיכ' למיחש חיישינן וכ"כ מהרש"ל להדי' ומביאו הב"ח רק מה שפי' מהרש"ל דיחזיר פירושו וכותבנן לו טריפא מזמן שנמצ' או כותבין לו שטר אחר הוא דוחק וכמו שהקשה עליו הב"ח אלא נראה אם יש ללוה בני חורין כו' ר"ל שידוע בבירור שהם בני חורין ואינם מכורין או משועבדין וגם אינו חייב עוד לשום אדם כלל דאי לאו הכי לא נקראו בני חורין ומשכחת לה כגון שהכריז אם חייב עוד לאחרים או מכר קרקע זו או שיש תיקון בעיר שכל שטר שאינו נכתב בפנקס הסופר אינו כלום וכה"ג טובא וזה ברור:

(כג) וכתוב בו הנפק. והרב המגיד בשם הרשב"א תמה על זה דלמה לי הנפקו מ"ש בסמ"ע סקכ"א בזה לא מחוור גם מה שתירץ בספר מעד"מ פ"ק דמציע' בזה וז"ל ול"נ דלאו קושי' היא דאי לאו דכתיב ביה הנפק איכ' למיחש שמא כתב ללות ולא לוה ועכשיו רוצים לעשות קנוני' עכ"ל אין דבריו נכונים דהא מוכח להדי' בש"ס פ"ק דמציע' סוף דף י"ב במאי דמשני התם לעולם כשחייב מודה והכא היינו טעמ' דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין כו' וכן בדף ט"ז ע"ב וכן בדף י"ז סוף ע"א גבי הא דפריך ומ"ש מהא דתנן כו' ומשני הכא כיון דלית ליה רווח' כו' דדוק' משום לא לוה עד תשרי חיישינן משום רווח' דטריפת לקוחות אבל כשזמנו בו ביום דליכ' האי חשש' לא חיישי' להאי קנוני' כשחייב מודה ע"ש והמעיין בש"ס יראה דהעיקר כהרשב"א והרב המגיד וכן דעת התוס' וכן השיג בעל המאור על הרי"ף וכ' דלרב כהנא לא בעינן הנפק והרמב"ן בסכר המלחמות לא השיב עליו בזה ע"ש ואפשר גם דעת הטור כן ועב"ח וכן מסקנת רבי ירוחם נתיב ך' חלק ב' בשם רוב הפוסקים וכן נרא' דעת הרב בדרכי משה שכ' וכן היא סברת התוס' אע"ג דאין בו הנפק ודלא ורמב"ם כו' ע"ש:

(כד) ויש מי שאומר כו'. הלשון מגומגם וכך הל"ל ויש מי שאומר דרוק' בדאיתיה קמן אבל בדליתי' קמן לא חיישינן לפריעה בת יומא ומ"מ צ"ע דהרא"ש בתשו' כתב כן לרב אסי ובאמת קי"ל כרב כהנא וכמ"ש הרא' שגופי' בפסקיו וא"כ אין מחזירין רק כשחייב מודה וכן הקשה בסמ"ע וגם הב"ח בסעיף כ"א השיג על המחבר בזה ע"ש:

סעיף ח

(כה) ואם יש כו'. יחזיר ללוה שאלו לא היה פרוע לא השליכוהו בין שטרות הקרועים והרי שובר נמצא עמו שאומר שהוא פרוע עכ"ל טור והוא מדברי הרמב"ם פי"ח מהלכות גזלה דין ה' ונראה שיצא לו להרמב"ם כן מפשט' דמתניתין רפ"ק דמציע' דקתני מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות ומוקי לה בש"ס התם שנמצ' בין שטרות קרועים וכן נראה להדי' מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שם ודלא כפרש"י שפי' אם יש עמהם סמפונות כו' מילי מילי קתני ומלת' באפי' נפשיה היא כו' ובס' לחם משנה פי"ו מה' מלוה הקשה על הרמב"ם דאי אפשר לומר כן מדהקשו בש"ס לרב דאמר סמפון היוצא מתחת ידי מלוה פסול ממתני' דאם יש עמהן סמפונות משמע דבמלוה מיירי עכ"ל ובאמת נראה שזה הכריחו לרש"י לפרש דמילי מילי קתני. וגם הב"ח דחק לומר לדעת הרמב"ם דהמקשה הוה ס"ל דמילי מילי קתני כפרש"י והתרצן משיב לו דאריש' קמהדר וכל זה דוחק גדול ועוד הוצרך לדחוק דמ"ש הרמב"ם ספי"ו מה' מלוה המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבי יהא מונח עד שיבא אליהו היינו משום דס"ל דמהך משנה תרוייהו משמע וצ"ע עכ"ל ולפעד"נ דברי הרמב"ם ברורים ולק"מ ואדרב' לפרש"י דוחק גדול לומר דמילי מילי קתני ועוד דמנ"ל להקשות אלא נראה דמיירי כפשוטו ואכולהו שטרות דבמתני' לעיל במוצא שטרות בשוק דלא יחזיר וכן במוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו קאי דאם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות והיינו דקתני סמפונות ולא קתני סמפון וכן עמהן ולא קתני עמו והכי משמע בתוספתא דקתני בין שמצאן בשוק בין שמצאן בין שטרותיו שלאביו כללו של דבר אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות ע"כ ופריך שפיר דאם אית' דביצא מתחת יד מלוה פסול אמאי יעשה מה שבסמפונות הא כיון דאינו יודע ממי נפל או מה טיבו י"ל שמיד המלוה נפל ויהא מונח אלא ודאי אפילו בא מיד המלוה סמפון היוצא מתחת ידי מלוה כשר ומשני שנמצא השטר בין שטרות קרועים ולפ"ז גם מה שדחק הב"ח שהטור ס"ל כפי' רש"י וכפי' הרמב"ם הוא ללא צורך דשפיר י"ל דהטור מפרש לגמרי כהרמב"ם וכל זה ברור. ועיין מ"ש סקס"ה:

סעיף ט

(כו) יתננו למי שנותן סי' בכלי ולא חיישינן לשאלה (כדחיישינן בח"ע סי' י"ז סכ"ד וסי' קל"ב) דדוק' באיסור אשת איש חיישינן אבל בדבר של ממון לא חיישינן כמו שתקנו רבנן להחזיר אבידה אפי' בסימנים שאינם מובהקין (וכדלקמן סי' רס"ז ס"ו) ה"נ תקנו דלא ניחוש לשאלה כ"כ התוס' והרא"ש ספ"ק דמציע' וכ"כ עוד התוס' ביבמות פ' האשהבתר' דף ק"כ ע"ב (ומכאן מוכח אפילו אינו יודע שהשטר היה מונח בכלי נותנים לו ואף למ"ש דאין דבריהם מוכרחים והיינו בענין דחיישינן לשאלה חבל מ"מ מוכח דמחזירים השטר אגב סימני הכלי אע"ג דאינו יורע שהשטר היה בתוכו) אבל לפע"ד אין דבריהם מוכרחים שבש"ס לא חילקו בין איסור' לממון בענין חשש שאלה רק בענין אי מחזירין בסימנים ע"ש ומה שהקשו התוס' ספ"ק דמציע' הא דלא חיישינן גבי אפיס' ודלוסקמ' לשאלה אפשר נמי דדלוסקמ' לא מושלי אינשי כדמשני בש"ס גבי כיס וארנקי וכן הא דמצא פירות בכלי י"ל דמיירי בכלים שאין דרכן להשאיל וכמ"ש התוס' פרק האשה בתר' שם בשם ריב"ן דמתרץ הא דקתני מצאו קשור בכיס או בכלים דמיירי בכלים שאין דרכן להשאיל ע"ש א"נ דחפיס' ודלוסקמ' וכן פירות בכלי איירי שמכריז סתם שטרות או פירות מצאתי וזה אומר בחפיס' או בדלוסקמ' או בכלי פלוני מצאתם וכמו שפרש"י במתני' דחפיס' ודלוסקמ' שיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם ומה שהקשו התוס' ספ"ק דמציע' דהלא דרך להניח שטרות בדלוסקמ' כדתני' בתוספת' דשבועותי' דלוסקמאות מלאים שטרות מסרתי לך לפע"ד לק"מ דנהי דדרך דלוסקמאות להניח בהן שטרות מ"מ אינו הכרח להניח שטרות דוקא בדלוסקמאות דה"נ יכול להניחן בחפיס' או בכיס או בתיבה וכה"ג וזה ברור ודוק וא"כ כיון שזה אומר שמצאן בדלוסקמ' מחזירן לו והא דפריך מחמור בסימני אוכף היינו דמשמע לש"ס דסתם חמור הוא עם אוכף כן נ"ל ודוק:

מיהו גבי איסור' גופי' דפשיט' לי' להרא"ש דחיישינן לשאלה וכן פסק בש"ע סימן י"ז סעיף כ"ד דאפילו סימנין מובהקין ביותר אינו מועיל דחיישינן לשאלה ונמשכו אחריו שאר האחרונים. ולדידי צ"ע טובא דנ"ל עיקר כהנ"י פרק בתר' דיבמות והר"ן פ"ב דמציע' שהבי' הב"י בא"ע שם דפסקו דלא חיישינן לשאלה ומ"ש הב"י שם דדברים אלו דלאו דסמכא אינון כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובה"ע חולקים עליהם אמת מדברי הרא"ש מבואר כן וכדאי' ג"כ בב"ח שם אבל מהרי"ף והרמב"ם ובה"ע לא מוכח מידי די"ל דאינהו מיירי בסימנים שאינן מובהקין ביותר אבל במובהקים ביותר מהני אפילו בכלים ואדרב' מדסתמו הרי"ף והרמב"ם ובה"ע ולא חילקו בין כלים לגופו וגם לא כתבו גבי כלים דחיישינן לשאלה משמע דס"ל דכלים וגופו חד דינא אית להו וכן משמע ממ"ש ה' המגיד פי"ג מה' גירושין דין כ"א על מ"ש הרמב"ם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו כו' וז"ל כבר כתבתי בה' גזלה ואבדה שיש סימנים מובהקין ביותר שהם מן התורה בכל מקום ואף כאן מעידים עליהן וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל כו' וכ"כ בפסקי מהרא"י סימן קס"א בשם סדר מהר"ר אלי' אם יש סימנין בבגדיו או בכתונת מהני ומהרא"י תמה שם עליו דתלמוד ערוך הוא בפ"ב דב"מ ובפרק בתר' דיבמות דחיישינן לשאלה כו' ול"ק מידי דקי"ל כמסקנ' דמשני ואי בעית אימ' בחיורי וסומקי אבל סימנים מובהקין ביותר מהני ולא חיישינן לשאלה וכ"כ התוס' להדי' פ' האשה בתר' שם וז"ל מיהו למסקנ' אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור' עכ"ל וע"כ צל"ע:

סעיף י

(כז) אבל הכריכה לחוד כו'. מה שנראה מדברי הר"ב דמנין לחוד הוי סי' אף שאין שניהן לפנינו והשטרות הם של לוה ומלוה אחד וכ"כ בד"מ להדי' לא נהירא לי דכיון שהשטרות הם של לוה ומלוה אחד פשיט' שזה יודע סימן דמנין כמו זה והנך ג' כחד שטר' חשיב' וכן מוכח בדברי הרמ"ה דלא כפירושו של הר"ב וכמ"ש לקמן ונראה דגם הרא"ש דס"ל דמנין לחודיה מהני מודה לזה דאיהו לא מוקי הש"ס בחד לוה ומלוה ומ"ש הטור והרמ"ה כ' כו' ר"ל דלא כמ"ש לעיל דאין צ"ל סי' הכריכה אלא הרמ"ה כתב דצ"ל ג"כ סימן הכריכה ומוקי להבחד לוה ומלוה כן נראה לי:

(כח) הכריכה לחוד וה"מ כו'. הר"ב לטעמי' אזיל שפירש בד"מ דברי הרמ"ה כן וז"ל בד"מ כי הרמ"ה לא קאמר אלא דבעינן מנין עם הכריכה או הקשיר' אבל לא בעינן כריכה או קשירה עם המנין וכדברי הטור דלעיל ומ"ש והאחר לא נתן אל לבו לשנות הכריכה כדי שחבירו לא ידע הסימן שבהם ולכך הכריכה לא הוי סי' אבל מנין הוי סימן דעל המנין נותן לבו להפהידן זו מזו ולא להניחן ביחד עכ"ל וקשה לפירושו דמדכתב הטור והרמ"ה כתב כו' משמע דאדלעיל קאי דהרמ"ה כתב דמנין לחודיה לא הוי סימן ועוד קשה שכתב הרמ"ה ואע"ג דקי"ל דקשר או מנין לחודיה הוי סימן כו' ולדבריו לא הל"ל או מנין וגם פירושו במ"ש והאחר לא נתן אל לבו לא מחוור כלל דלישנא שכתב הרמ"ה דהמלוה נתנם לו כרוכים ולכך ידע שהם כרוכים כו' ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו לא משמע כלל כפירושו אלא משמע דר"ל דזה שנתנם לו כיון שכרכן מכיר בכריכתן וידע שהם כרוכים והאחר לא נתן אלא לבו לידע כריכתם וגם לא נהירא לומר שחבירו יתן אל לבו להפרידן דמהיכי תיתי יפרידן והיאך יעלה לו על הדעת שיהי' שוטה לאבד מה שנותנים לו ועוד דאדרב' אם יתן לב לזה לא יפרידן כדי שהוא עצמו יוכל לומר אח"כ סימן בהם אלא העיקר כמו שכתבתי לקמן:

(כט) אבל אם הם כו' והאחד יודע הכריכ' כו' נרא' מדברי הר"ב דכשאין יודע הכריכ' אפי' בתרי שטרי נותנים לו כיון שחבירו אינו יודע ובסמ"ע לא דקדק על הר"ב בזה ונרא' שמסכים עמו בזה אבל לפעד"נ דז"ש הר"ב ליתא דאזיל לטעמי' בד"מ בפי' והאחר לא נתן אל לבו אבל כבר כתבתי שאין פירושו מחוור אלא אפי' יודע אין נותנין לו דשמא האחר לא נתן אל לבו אא"כ יש ג"כ סי' דמנין דהיינו שהם ג' או יותר דאז מהני סימן דכריכה דכיון שהשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכח' מילתא דלאו דידי' נינהו:

(ל) והשני אינו יודע כו'. ואם א' אומר סי' דכריכ' והשני סי' דמנין כ' בד"מ שנותנים למי שנותן סי' דמנין ודלא כב"י דמסתפק בזה ובסמ"ע ס"ק כ"ט כ' דשניהן שוין ולפי מ"ש לקמן דאותו שכרכן מכיר בכריכתן וטעמא דהאחר לא נתן אל לבו שייך דוקא בכריכ' אפילו שניהם לפנינו ולא במנין וגם כיון שחברו אינו יודע המנין מוכחא מלתא דלאו דידי' נינהו א"כ נותנין לזה שאומר המנין וזהו כהד"מ בדינא ולא כטעמי' ודלא כהסמ"ע בדינא כנ"ל:

(לא) נותנין למי שיודע והעיר שושן כ' דכריכ' לחוד אפי' בשלשה לא הוי סי' כו' לפיכך אפילו אם א' נותן סי' בכריכ' והשני אינו יודע אין נותנים לאותו שיודע אבל במנין דרך בני אדם לדקדק לפיכך אם א' אומר המנין והשני אינו יודע מניינם נותנים למי שיאמר מניינם נ"ל עכ"ל ולא נהירא כמבואר בדברי הרמ"ה להדי' וכמ"ש לקמן. הנה נתבאר שפירוש הר"ב ופי' הסמ"ע בדברי הרמ"ה אינם ישרים ועוד ראיתי באגודות אזוב דף פ' ובמהרש"א ספ"ק דמציע' ובבית חדש ובתשו' מהר"א ן' ששון סימן רכ"ג ושאר אחרונים פירושים שונים ואינם נכונים והוציאו דברי הרמ"ה מפשטן כאשר יראה המעיין:

ולי נראה שאין להוציא דברי הרמ"ה מפשטן ונ"ל שדברי הרמ"ה ברורים ומה שהקשה הבית יוסף וז"ל דברי הרמ"ה צריכים ישוב דעת שכ' דהני שטרי דחד לוה ומלוה אינון וכבר אפשר דליהוי נמי לוין ג' ומלוין ג' דסתמא תנן ועוד שכ' ושמא בפ"א פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכי' ולכך ידע שהם כרוכים וקשה שא"כ גם המנין ידע ועוד דלפי דבריו לא סגי הטעם אלא לומר שסימן כריכ' לחוד ל"מ אבל סי' דמנין מהני ועוד שכתב או כשהלו' הלוה כו' והאחר לא שת אל לבו משמע דכששניהם לפנינו עסקינן וסיום דבריו לא עסקינן אלא כשאינם לפנינו וצ"ע ומ"מ מ"ש דהנך תרי שטרי נראה שהוא טעות סופר דג' נינהו עכ"ל ב"י. נראה לי ליישב כל קושיות הב"י בדרך אחר והוא בשום לב עוד בדקדוק לשון הרמ"ה שמתחלה כתב אע"ג דקי"ל קשר או מנין כו' ומיד אח"כ כ' הכא בעינן מנין עם כריכ' או קשירה הל"ל נמי הכא בעינן מנין וכריכה או קשירה או הכא בעינן תרוייהו ועוד שכתב וטעמ' כו' ולכך ידע שהם כרוכים בו' ולמה לא ביאר טעמא על מנין לחוד דל"מ ועוד שכ' ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשיר' לאיזה צורך כפל בלשונו לומר כן והרי כבר כתב לעיל הכא בעינן מנין עם כריכה או קשיר'. והעיקר והוא היתד שהכל תלוי בו כי ראוי לשום לב מנין לו להרמ"ה כל זה מי הכריחו או הביאו לידי כך וכאשר יתברר זה אז תבין דברי הרמ"ה על נכון ודעת קדושים תמצא:

תנן בספ"ק דמציע' מצא באפיס' או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה אגוד' של שטרות ג' קשורים זה בזה וגרסינן עלה בש"ס שמעת מינה קשר סימן הא תני ר' חייא ג' כרוכין זה בזה מאי מכריז מנין מאי אריא תלתא אפילו תרי נמי אלא כדאמר רבינ' טבעא מכריז ה"נ שטרא מכריז ע"כ:

והגה קשי' בסוגי' זו שלשה קושיות עצומות דמדקתני במתני' כריכה משמע דעיקר רבותא דתנא לאשמועינן דסי' דכריכה לחוד מהני דליכא למימר דאתא לאשמועינן דמנין לחוד מהני דא"כ ל"ל למיתני כריכה כלל ועוד מדקתני מתני' תכריך של שטרות או אגוד' של שטרות וכמה הוא אגוד' כו' קשורים. כו' אלמא דעיקר מילתא דמתני' לאשמועינן דתכריך או אגוד' לחוד' הוי סימן דלאו לחנם נקט תכריך או אגודה ברישא ועוד דאי אתא לאשמועינן דג' הוי סימן הכי ה"ל למיתני תכריך או אגידה של ג' שטרות אלא ודאי עיקר רבותא דתנא לאשמועינן דתכריך או אגודה הוי סי' וכן משמע להדיא מפרש"י במתני' ושאר הרבה מפרשים וכמ"ש לקמן והכי מוכח נמי מדפריך בש"ס ש"מ קשר סימן ומשני תני כרוכין ואי במתני' קשירה לחוד לא הוי סי' א"כ אדרב איפכ' איכא למידק דקשר לא הוי סימן אלא ודאי במתני' קשירה או כריכה לחודה הוי סימן וא"כ קשה. א דהא קאמר בתר הכי מאי מכריז כו' עד שטרי מכריז משמע להדיא דבעינן נמי דליהוי תלתא דאם לא כן תיקשי מאי ארי' תלתא אפילו תרי נמי וכיון שהוכחנו דעיקר מילתא דמתני' לאשמועינן דכריכה לחוד הוי סימן הדר' קושית הש"ס לדוכת' מאי אריא תלת' אפילו תרי נמי (ומ"ש הרא"ש שטרי מכריז והלה נותן סימן במנין ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין עכ"ל הוא תמוה מכח מה שכתבתי דבמתני' מוכח דעיקר אתא לאשמועינן דכריכה הוי סימן ועוד דמאי פריך ש"מ קשר סימן ועוד קשה על הרא"ש דבר"פ אלו מציאות דמספק' ליה לש"ס אי מנין הוי סימן ולא מצי לאוכוחי משום מתני' וכמ"ש התוס' שם דף כ"ה ע"א ד"ה ש"מ מנין הוי סימן אמאי לא מוכיח מהכא מדקתני ג' וכן משמע להדיא מפירש"י והנ"י ובעה"ת ריש שער נ"ב דלא כהרא"ש שכתב שטרות מכריז שטרות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך הוי וכרוכים הוי) וליכא למימר דמתני או זה או זה קתני דהיינו כריכה או מנין הוי סימן דא"כ כי היכי דקתני במתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגודה של שטרות פי' או שמצא תכריך של שטרות דדבר שיש בו סימן הוא וכמו שפירש"י במתני' וכמ"ש לקמן ופירושו מוכרח ה"נ ה"ל למיתני או תכריך או אגודה או ג' שטרות ומדקאמר וכמה היא אגודה ג' קשורים זה בזה משמע דעיקר סימנ' הוא תכריך ואגודה ועוד דא"כ אמאי לא פשיט בר"פ אלו מציאות ממתני' דהכא דמנין הוי סימן ואמאי נמי פריך לעיל ש"מ קשר סימן ולא פריך הכי אמנין. ב ותו קשה בהך שינויא גופ' דמשני אלא שטרי מכריז דהא מדמסיק אדעתיה מעיקר' מנין מכריז ולא קאמר סתמ' מכריז וגם מדלא אקשי ליה אלא ממתני' דמאי ארי' תלתא אפילו תרי נמי אלמא דאי לא הוי תני במתני' תלתא הוה ניחא והוה אמרינן דמנין מכריז ולא סתמ' והיינו בודאי על כרחך דהוה ס"ל משום דכל מאי דאפשר לברורי בהכרזה עבדינן כדי שישים בעל האבדה ענין האבדה יותר אל לבו וא"כ ל"ל לשנויי שטרי מכריז ה"ל למימר אלא תכריך מכריז שמברר בהכרזה התכריך וזה נותן סי' במנין וזהו ג"כ קושי' נכונה על פי' הרא"ש בשלמ' ברבינ' גופא בפרק אלו מציאות לק"מ דהתם אי יכריז מגדלין מצאתי ידע שהם ג' דסתם מגדלין הם ג' כדמוכח התם משא"כ הכא אלא ודאי ס"ל לש"ס מדקתני במתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' או שמצא תכריך או אגוד' של שטרות כו' דתכריך ואגודה לסימנ' הוא ועיקר מילת' דמתני' לאשמועינן דכריכה הוי סימן וכמו שהוכחתי וא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכת' מאי ארי' תלתא אפי' תרי נמי. ג ותו קשה דהא לפי מאי דקי"ל לפי האמת דקשר או מנין לחודיה הוי סי' אמאי לא קתני במתני' תכריך או ג' שטרות דהא כל חד וחד באפי נפשיה הוי סימן וכיון דמיירי מתני' בג' כי היכי דאשמועינן דתכריך הוי סימן ה"נ ה"ל למתני דמנין הוי סימן. אלא ודאי הכי פירוש' דשמעתין דודאי עיקר רבותא דמתני' לאשמועינן דכריכה הוי סימן והכי דייק לישנא דמתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגוד' של שטרות הרי זה יחזיר משמע דדומי' דחפיסה או דלוסקמ' קתני וכן פירש"י להדי' וז"ל מצא בחפיסה או בדלוסקמ' שום שטר או שמצא תכריך של שטרות בכרך או באגודה הרי זה יחזיר דדבר שיש בו סימן הוא שהכלי סימן וכן תנריך ואגודה דבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בש"ס ע"ש וכ"כ הנמוקי יוסף והברטנורה והבעה"ת ריש שער נ"ב אלא דמעיקר' הוה ס"ד דכריכה הוי סימן בלא תלתא ואפילו מכריז מנין הוי כריכה סימן וא"כ פריך אי הכי מאי ארי' תלת' אפילו תרי נמי ומשני אלא שטרי מכריז ובתלת' הוא דהוי כריכה סימן ואשמועינן תנא רבות' דכריכה הוי סימן דס"ד אמינה דכריכה לא ליהוי סימן דהא באמת בתרי לא הוי סימן וטעמ' דאע"ג דבעלמא הוי קשירה או כריכה לחוד סימן הכא מיירי דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכים ולכך ידע שהם כרוכים או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו ואף שאינו יודע סימן הכריכה אין נותנים למי שיודע לכך קא משמע לן במתניתין דבתלת' הוי כריכה סי' דלא אמרינן האחר לא נתן אל לבו בכה"ג דכיון שזה יודע הכריכה והשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכחא מלת' דלאו דידיה נינהו והלכך אף לפי מאי דקי"ל דמנין לחוד הוי סימן לא קשה הא דלא קתני או תכריך או שלשה שטרות כו' לאשמועינן כשיודע שהם שלשה הוי סימן דזהו פשיט' בלאו הכי אפילו לא הי' מנין סימן דהא כשיודע שהם שלשה מהני אפילו ליכא בהדי' סימן דכריכה דכיון שהשני אינו יודע שהם שלשה פשיט' דלאו דידיה נינהו דהא לא שייך כלל לומר בסימן דשלשה והאחר לא נתן אל לבו דהיאך אפשר שלא ידע שהם ג' וא"כ מילת' דפשיט' היא טובא ואין כאן חידוש כלל אבל בתכריך אשמועינן חידוש גדול וכמו שכתבתי. וא"כ דייק בש"ס שפיר ש"מ קשר סימן דהא הכא בתרי נמי הוי מהני אי לאו טעמ' דאותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו הא בעלמ' דלא שייך האי טעמ' הוי קשר סימן. ומסתמ' מתני' מיירי בכל גווני בין שניהם לפנינו בין אין שניהן לפנינו דהא סתמ' קתני הרי זה יחזיר ועוד דהא דומי' דמצא בחפיסה או בדלוסקמ' קתני דמיירי בכל גווני ועוד דליכ' למימר דבאין שניהם לפנינו לא מהדרינן תכריך של שטרות כלל דהא מדקתני מיד בתר הכי מצא שטר ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו משמע דבריש' לא אמרינן יהא מונח אלא אפי' אין שניהן לפנינו ה"ז יחזיר ובשניהם לפנינו ניא' כדאמרן ובאין שניהם לפנינו בעל כרחך צריך שידע שני הסימנין דכשיודע סימן דכריכה לחוד פשיט' דלא מהני דהא אפי' בששניהם לפנינו לא הוי מהני מטעמ' דאותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו אלא דמהני מטעמ' דכיון שהשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכחא מילת' דלאו דידיה נינהו והלכך כשאין שניהם לפנינו דליכ' האי טעמ' פשיט' דלא מהני וגם כשיודע סימן דמנין לחוד לא מהני כשאין שניהן לפנינו דפשיט' ופשיט' דפשיט' דכיון דחד לוה ומלוה אינין שיודע שהם שלשה והנך תלת' כחד חשיב' אלא ודאי כשאין שניהן לפנינו צריך שידע שני הסימנים ולכך נקט במתני' שני הסימנים באין שניהן לפנינו ולכך אפילו באין שניהן לפנינו לא מצי תנא למיתני דסימן דשלשה לחוד או כריכה לחוד מהני דאע"ג דקי"ל בעלמ' דקשר או מנין לחוד הוי סימן הכא כיון דשל חד לוה ומלוה אינון אינו מועיל כשיודע זה בלא זה כשאין שניהן לפנינו (ואם כן רש"י והנ"י והבעה"ת שכתבו וזה צריך שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו מיירי באין שניהן לפנינו) ואע"ג דאיכ' למימר דזה שכרכן מכיר בכריכתן וידע שהם ג' וכרוכים מ"מ כיון שידע תרוייהו תו לא חיישינן דמוכחא מילת' דקושט' קאמר כיון שיודע שני סימנים וחבירו לא בא ולא אמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו. וליכ' למימר דמתני' מיירי באין שניהן לפנינו לחוד דא"כ תיקשי כל הנך קושיין דאמרן דהא מוכח במתני' דכשיודע סימן הכריכה לחוד מהני בשלשה ועוד דאם כן לא הוי דייק הש"ס מידי דקשר הוי סימן דהא קשר לחודיה לא מהני עד שיאמר ג"כ סימן דמנין ועוד דכבר הוכחתי דמתניתין מסתמ' מיירי בכל גווני זהו ברור פירוש הסוגי' ומוכרח מאד וא"א לפ' הסוגי' כלל אם לא כמו שכתבתי:

ומעתה דברי הרמ"ה מוכרחים וברורים וז"ל הטור מצא שלשה שטרות או יותר כרוכים זה על זה יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מניינם יחזירם ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים והרמ"ה כתב אע"ג דקי"ל קשר או מנין לחודיה הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה וטעמ' דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם כרוכים ולכך ידע שהם כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשירה והני מילי שאין שניהם לפנינו אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנים למי שיודע ע"כ. ראה דקדוק לשונו דפתח קשר או מנין וקאמר הכא בעינן מנין עם כריכ' או קשירה ולא קאמר בקצרה הכא בעינן תרוייהו ועוד לאיזה צורך חזר וכתב בסוף דבריו ולכך צריך מנין עם הכריכה כו' אלא כך הוא המשך לשונו אע"ג דקי"ל קשר או מנין לחודי' הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה שע"י מנין יועיל סימן דכריכה או קשירה אבל בתרי לא מהני סימן דכריכה בכל גוונא וטעמ' דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחד כו' ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו לכך אינו יודע סימן דכריכה (וכשאומר סימן דמנין לא איירי הרמ"ה השת' דלא איירי אלא במה דאיירי מתני' וכמ"ש לעיל ואה"נ דכשאומר שהם שלשה אפילו ליכ' בהדי' סימן דכריכה מהני כששניהם לפנינו דהא בסימן דמנין לא שייך לומר והאחר לא נתן אל לבו) ולכך כיון דמיירי בחד לוה ומלוה וידע שהם כרוכים ניחא דצריך שידע מנין עם הכריכה ולא מהני כשיודע אפילו סימן דכריכה לחוד וה"מ שאין שניהן לפנינו אז צריך שידע שני הסימנים אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנים למי שיודע לכך בעינן הכא בשניהם לפנינו שיהיה סימן דמנין ג"כ כדי שעי"ז יועיל כשידע סימן דכריכה ולכך בעי' באין שניהם לפנינו שיודע סימן דמנין ג"כ משום שאז אינו מועיל אפילו סימן דכריכה לחוד וכל שכן שאינו מועיל סימן דמנין לחוד כשאין שניהן לפנינו ודרך כלל באינן לפנינו סמין דמניין לחודי' גרע טפי דפשיט' טובא דכיון דחד לוה ומלוה אינון שיודע שהם ג' אבל סימן דכריכה לחוד סלק' דעתך אמינ' דמהני ובשניהם לפנינו סימן דכריכה גרע טפי דאמרינן ביה האחר לא נתן אל לבו משא"כ בסי' דמנין וכמו שנתבאר אבל כשאומר שני הסימנים מהני אף שאין שניהם לפנינו דכיון שיודע תרווייהו תו לא חיישינן. ומעתה לפי מה שכתבנו כל קושיות הב"י הלכו להם ודי למבין וגם מ"ש הב"י דהיכא דא' אומר סי' דמנין צ"ע למי ינתן לפי מה שכתבתי פשיט' דינתן למי שאומר סימן דמנין וכמ"ש למעלה גם מ"ש הב"י דהיכא דאחד אומר שני סימנין וא' אינו אומר אלא סימן א' נראה פשוט שינתן לאומר שניהם לית' לפי מה שהוכחתי אלא אם השני אומר מנין הם שקולין דאמרינן סימן דכריכה לא נתן אל לבו אבל כשאינו אומר רק סימן דכריכה ינתן לאומר שניהם ואפילו לא הי' אומר רק סימן דמנין לחוד ינתן לו וכמ"ש לעיל (ואע"ג שראיתי ברבי' ירוחם נתיב ך' ח"ב שכ' דינתן לאומר שניה ר' ירוחם לא מיירי התם בשטרות דחד לוה ומלוה ע"ש):

גם מ"ש הב"י דהנך תרי שטרי נראה שהוא ט"ס דג' נינהו לית' ואדרב' דוקא כתב תרי שטרי וכמ"ש. וכל זה נ"ל ברור רק מפני שהרבה אחרונים נתקשו בזה ולא ירדו לסוף דעת הרמ"ה והאריכו בפירושים זרים ובפרט הב"ח האריך מאד בדברים שאין הדעת סובלתן על כן הוכרחתי לברר הדבר כשמש בצהרים. ולהורות כי לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ומקום הניחו לי להתגדר מן השמים:

העולה מזה בתרי שטרי שהם של חד לוה ומלוה אפילו שניהם לפנינו אין מחזירין בשום ענין אפילו אחד אומר סימן דמנין וכריכה או קשירה והשני אינו אומר שום סימן אלא יהיו מונחים עד שיבא אליהו ובשלשה שטרות ושניהם לפנינו ואחד אומר סימן דמנין או כריכה או קשירה והשני אינו אומר כלום נותנים למי שיודע ואם אחד אומר סימן דמנין והשני סימן דכריכה או קשירה נותנין לזה שאומר המנין ואם אחד אומר שני הסימנים והשני סימן דמנין הם שוין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם אומר שני הסימנים דהיינו מנין וכריכה או קשירה מחזירין לו ואם לאו יהיו מונחים ולעיל ס"ק כ' בארתי דלענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן היכי דאיכ' למיחש שהלוה הגיד לו הסי' או עושה עצמו כלא יודע דחיישי' לקנוני':

סעיף יב

(לב) מצא אגרות כו' כתב הרמב"ם סוף הל' גזלה ואבדה וז"ל מצא כתובה אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואח"כ מכר הבעל נכסיו והרי הוא רוצה לעשות קנוני' על הלקוחות עכ"ל וכתב ה' המגיד דין כתובה כשאר שטרי חוב ופשוט הוא עכ"ל ותמהני עליו שלא כתב מאין הוציא הרמב"ם דין כתובה כאילו אינו מוזכר בפירוש בש"ס רק שנלמד משאר שטרי חוב ואני אומר שדין כתובה הוא מחלוקת בש"ס ריש פ"ק דמציע' בסוגי' דשנים אדוקין בשטר (דף ז' ע"ב) דגרסי' התם מצא שט"ח לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר"י לפרעון והתני' מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה (פי' הריטב"א ונמוק"י דלמאי דקי"ל דחיישי' לקנוני' מיירי הכא כגון דליכ' למיחש לקנוני' שכתב בה מפורש חוץ מן האחריות ע"ש) אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או נתגרשם לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' ובסמ"ג סוף עשין ע"ד סוף דף קנ"ד (והוב' בשלטי גבורים רפ"ק דמציע' דף ס"ד ע"א) ובהגהות מיימוני שם כ' דמדברי הרמב"ם אלו וכן מדפסק גבי שט"ח שלא יחזיר לא לזה ולא לזה מוכח דפסק ברבי יוסי אליב' דרביכ' דאמר איפוך קמיית' ולא כרבנן דאמרי הרי הוא בחזקתו ולא חיישי' לפרעון ותמהו עליו דהא קי"ל הלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו ע"כ דבריהם ולא ירדתי לסוף דעתם דאם אית' דפסק כרבי יוסי אמאי כתב בסתם בכתובה לא יחזיר לאשה ה"ל לחלק בין עודה תחת בעלה או לא דהא לר"י עודה תחת בעלה יחזיר לאשה אלא ודאי דעת הרמב"ם ברור כמו שאבאר והנה הריטב"א והנ"י רפ"ק דמציע' כתבו שר"ח כתב דקי"ל כאוקימת' דרבינ' ואפ"ה לענין פרעון שטר קי"ל כר' יוסי אע"ג דיחידא' הוא לגבי רבנן דהכי מוכח סוגי' דלקמן (ר"ל סוגי' דש"ס גבי מצא שטרי חוב ע"ש וזהו דעת הרמב"ם לפע"ד ודלא כהסמ"ג והגהות מיימוני נ"ל) דלפרעון חיישינן ומיהו גבי כתובה בעודה תחת בעלה אפי' ר' יוסי לא חייש לפרעון אלא דקי"ל כרבנן דפליגי עליה ואין הבעל מודה לא יחזיר ולא משום דחיישינן לפרעון אלא משום שתי כתובות ולאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזירוה לה שיש בידה כתוב' אחרת ותוצי' על יורשי שטר אחר שטר ע"כ דבריהם וזהו שלא כדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם פסק אף בכתוב' דחיישינן לפרעון ונפק' מינ' אפי' אינו אומר כתבתי לה כתוב' אחרת אין מחזירי' לה. ונ"ל דעת הרמב"ם שפסק כר"פ דקאמר התם לעולם לא תיפוך ור"י לדבריהם דרבנן קאמר לדידי אפי' נתראמל' או נתגרש' נמי לא חיישינן לפרעון לדידכו אודו לי מיהת בעוד' תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פרעון היא ואמרי' ליה רבנן אימר צררי אתפס' ומשמע לי' להרמב"ם דאע"ג דרבינ' בתרא' הוא מ"מ כיון דר"פ מתרץ לה כפשוט' וא"צ להפך בריית' קי"ל כוותיה ועוד דאפשר דגם רבינא מודה לדינא לר"פ אלא דבעי לתרוצי דמאי דקאמרי' לעיל איפוך קמיית' ומהדרינ' לומר בבתריית' חסורי מחסר' וקאמר איהו לעולם איפוך ולא חסורי מחסר' כר עוד נראה דס"ל להרמב"ם דגם רבינ' ס"ל דטעמ' דרבנן משום דחיישינן לפרעון ולא ס"ל כפירש"י וריטב"א ונ"י דמפרשים דלאו באומר פרעתי דלישנ' דאין הבעל מודה לא משמע הכי אלא ס"ל דה"ק רבינ' דאע"ג דבעלמ' ס"ל לרבנן דלא חיישינן לפרעון הכא מודו רבנן משום דחיישינן לשתי כתובות (מיהו לענין פרעון שט"ח פסק דקיי"ל דחיישי' לפרעון דסוגי' דש"ס גבי מתני' דמצא שט"ח ס"ל הכי וכמ"ש הנ"י וריטב"א וק"ל) והלכך נאמן לומר פרעתי במגו דשתי כתובות וכ"כ הריטב"א שם בריש פ"ק דמציע' וז"ל ואיכ' מ"ד דאפי' כי אמר פרעתי נאמן ואפי' בעוד' תחת בעלה מגו דמצי למימר כתובה אחרת כתבתי לה עכ"ל ואע"ג דכתב שם הריטב"א ומיהו מסתברא דאינו נאמן דהוי כמגו במקום חזקה כו' הרמב"ם לא ס"ל כן וס"ל דכיון דנפל איתרע ליה חזקה וס"ל דגבי כתובה כיון דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה שכיח דכותב לה כתובה אחרת ושכיח דאתפסי צררי או כיון שאבדה כתובתה ואסור לשהות עמו בלא כתובה כשתובעת מבעלה שיכתוב לה כתובה אחרת בעל כרחה צריכה למחול כתובה הראשונה ונראה שלזה דקדק הרמב"ם וכתב שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה כו' דלאיזה צורך כתב כתובה זו הל"ל שמא פרעה וכמ"ש כן לעיל גבי מצא שט"ח וכן לאיזה צורך כתב כאן או נמחלה ולא כתב כן לעיל גבי שט"ח אלא ודאי כוונתו לומר דכאן כיון דאסיר לשהות עם אשתו בלא כתובה חיישינן שנפרע כתובה זו או נמחלה כשכתב לה אחרת וזה ברור ודו"ק. והרי"ף והרא"ש שלא הזכירו דין כתובה בריש פרק קמא דמציעא נראה שדעתם כדעת הרמב"ם דאם איתא דס"ל כהריטב"א והנ"י ה"ל להביא סוגית הש"ס דהא כתובה שאני משט"ח אלא ודאי ס"ל דכתובה דינה כשט"ח וסמכו עצמם אמ"ש בשט"ח דלא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן לפרעון ולקנוניא כן נ"ל. (ומ"ש הנמוקי יוסף בסוף דבריו וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה כר לפענ"ד אינו ענין לזה כלל דהרי"ף מיירי התם שהכתוב' בידה ע"ש):

סעיף יג

(לג) ומיהו אם יבוא העבד כו' בב"י וד"מ כתבו דבש"ס מוכח דהיינו למ"ד דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו אבל למ"ד (לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ו) עדיו בחתומיו זכין לו א"צ להביא ראיה דכיון דמטא לידיה לבסוף זכין לו למפרע משעת חתימה דהא קי"ל זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו ולכן תמה הב"י על הרא"ש וטור ור' ירוחם שכתבו שצריך העבד להבי' ראיה ובב"ח תירץ קושית הב"י ואין דבריו נכונים כלל לא בסבר' ולא בש"ס ע"ש אבל לי נראה לתרץ דסביר' להו להרא"ש והנמשכים אחריו דודאי המקשה לא אסיק אדעתיה שיש חילוק בין שטר שחרור לשאר שטרות והוה ס"ל דכמו דשאר שטרות עיקרן משום ממון לטרוף לקוחות ה"ה שטר שחרור לכך הוי ס"ל דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הוי כמו בשאר שטרות דהא אין טעם לחלק בינייהו אבל למאי דמשני דכי אתי למטרף אמרי' ליה זיל אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך וא"כ צ"ל דלא דמי לשאר שטרות דאין מחזירים ע"י שנאמר לו אייתי ראי' אימת מטא שטרא לידך משום דשאר שטרות אהדרוהו כדי ליטרף אבל גט שחרור אהדרוהו ניהליה כדי שלא יהא משועבד וכדמשלי ש"ס לעיל הכי גבי גט אשה דל"ד לשאר שטרות מה"ט דהא דאהדרוהו ניהלה משום דלא תיעגן ותיתב ועיקר כתיבתו משום מילתא דאיסור' ולא משום ממון לטרוף וכמ"ש הנימיקי יוסף וכ"כ הרא"ש פ"ב דגיטין דלקוחות מסקי אדעתייהו לומר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך דמה שניתן הגט לידך היינו כדי להנשא ועיקר הגט לאו לגוביינא וכה"ג מפליג (ובזה מתורץ מה שהקשה בספר תורת חיים פ"ק דמציעא ודחק לחלק דבגט שחרור איכא הוצאה מרובה לכתוב אחר ובחנם דחק דהדבר ברור כמ"ש) בין גט לשטר הנמצ' בפ' שנים אוחזין עכ"ל וא"כ כיון שהשטר שחרור אין עיקרו רק משום מלת' דאיסור' דלא ליהוי עבד ולא משום ממון לטרוף מנא לן דאביי ס"ל בהא עדיו בחתומיו זכין לו דהא שפיר יש לחלק דל"ד לשאר שטרות שעיקרן לטרוף א"כ זכין לו העדים לטרוף משעת חתימה שעיקרו עומד לכך משעת חתימה אבל בגט אשה וגט שחרור לא זכו לו העדים משעת חתימה לטרוף לקוחות כיון שעיקרן אינן עשוין לטרוף לכך לא זכו בהן לטרוף עד שיגיע לידן. וליכא לאקשויי מנ"ל לחלק בכך דאדרבה איפכא איכא לאקשויי מנ"ל דאביי פליג פלוגת' רחוקה ארב אסי וס"ל בכל דוכתא עדיו בחתומיו זכין לו דלמא בהא מודה ליה כיון דיש טעם לחלק ביניהם ועוד דיש להם ראיה לזה דבספ"ק דמציע' כתב הרא"ש וז"ל ועוד שמעינן מדברי הרי"ף דלא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו אלא דוקא לענין שעבוד דלא להוי שטר מוקדם אבל לא לענין מתנה או מכר כו' עכ"ל והשתא קשה נהי דהרי"ף ס"ל הכי מ"מ מנ"ל להרי"ף לחלק בכך אלא ודאי ס"ל דכל מאי דמצינן למימר דאביי מודה לרב אסי לא משווינן פלוגת' רחוקה בחנם וא"כ ה"ה הכא כך יש ליישב לדעת הטור ור' ירוחם:

אבל לענין דינא נראה עיקר דהרא"ש לא העתיק רק דברי הרי"ף וליה לא ס"ל וכן דרכו בכמה מקומות וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' מ"ו ע"ש:

(לד) צריך להביא ראיה כו' כיון דאיתרע בנפילה טור משמע אבל בשאר שטר שחרור וגט דלא איתרע בנפיל' א"צ להבי' ראיה וכן משמע יותר בהרא"ש ור' ירוחם וכן כתבו התוס' והגהת מרדכי וכן הוכיחו עיר התוס' פ"ב דגיטין והרא"ש והרשב"א והר"ן שם והשיגו על פירש"י שם שפירש דבכל גיטין אמרי' אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך לענין טריפות לקוחות ואין להקשית א"כ בגטין שנפלו ניחוש דלמ' בשעת טריפה לא ידעו הלקוחות שנפל דכל גט שנמסר לאחר זמן הכתיבה קלא אית ליה וכן הוא להדיא בדברי הפוסקים הנ"ל ועמ"ש בסי' מ"ג ס"ק ל"ג:

(לה) להבי' ראיה כו' דכיון דאיתרע בנפילה איכא למיחש לקנוני' שאין דעתו לשחררו בו ומה שאומר ליתנו להעבד היינו כדי שיטרוף מלקוחות מזמן הכתיבה ומ"ה לא סגי כשמביא ראיה שבא לידו קודם הנפילה דאכתי איכא למיחש לקנוני' עכ"ל סמ"ע נראה מדבריו דאפילו משעה שראוהו בידו אינו טורף עד הנפיל' רק משעת הנפילה ואילך דאל"כ ל"ל לטעמא שאין בדעתו לשחררו וגם ל"ל למימר דאכתי איכא למיחש לקנוני' תיפוק לי' דכימייתי ראיה שהיה בידו קודם הנפילה מאן לימא לן שהיה בידו משעת כתיבה ודוחק לומר דכי מייתי ראי' מסתמ' הרב לפנינו אלא משמע דלישנא דמזמן הכתוב בו שכתבו הטור והמחבר דחקו להסמ"ע לכך פי' דה"ק דאינו טורף משעה שראו בידו דכיון שלא ראו בידו ביום הכתיבה חיישי' שמא לא ניתן לו הגט ע"מ לשחרר רק לטרוף מיום הכתיבה. כן נראה דעת הסמ"ע. אבל לפע"ד אין דבריו נכונים דמשמע בש"ס ופוסקים דכל אימת דמייתי ראי' שהיה הגט בידו טורף מזמן שראוהו בידו ואילך ולא חיישינן רק לקנוני' דשמא לא ניתן לו הגט בזמנו אבל משעת נתינת הגט ואילך תו ליכא למיחש לקנוני' דכיון שניתן לו הגט ודאי דעתו לשחררו ומ"ש הט"ו מזמן הכתוב בו היינו כשרוצה לטרוף מזמן הכתוב בו הזמן היותר אפשר נקטו בלשונם (ואולי יש לפרש גם דברי הסמ"ע דר"ל דאינו טורף מיום הכתיבה וליישב לשונו בדוחק) ועוד נראה דעד כאן לא אמרי דאיתרע כשנפל אלא כשאין ידוע שהגיע קודם הנפילה הגט והשחרור ליד האשה והעבד דאיכ' למיחש שמהבעל והאדון נפלו ולא הגיע כלל לידם ולא נתגרשה או נשתחרר אבל אם מביא עדים שראו השטר בידו קודם הנפילה טריף משעת הכתיבה דהא השתא לא שייך לומר דאיתרע בנפילה דכיון שהגיע השטר לידו קודם לכן כבר נשתחרר וכי נפל אח"כ ודאי מהעבד נפל ואפי' אי מהאדון נפל אין קפידא דאפילו נתנו העבד אח"כ להאדו או נתנה האשה הגט לבעלה ונפל מהבעל והאדון אינו כלום דכיון שנתגרשה ונשתחרר כבר יכולים לעשות עם הגט מה שירצו ומה בכך שנפל אח"כ וא"כ כיון דליכא ריעותא א"כ מסתמ' נמסר ביום הכתיבה תדע דהא כתבו הרא"ש והרשב"א ושאר פוסקים פ"ב דגיטין דבל גט ושחרור שנמסר שלא בזמנו קלא אית ליה וא"כ ה"ה הכא אם אית' שלא נמסר ביום הכתיבה קלא הוה ליה. ומ"ש הט"ו צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו היינו כשמביא ראיה שיודעים מתי הגיע לידו כגון שהיו בשעת המסירה אז צריך שידעו שהגיע לידו מזמן הכתוב בו דאם לא כן אינו טורף אלא משעה שהגיע לידו ומשום דבש"ס איתא האי לישנא אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך לכך הוצרכו לפרש כן. כנ"ל ברור ודו"ק:

(לו) ובמקום שעדיו כו'. ר"ל כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו וכמ"ש הר"ב בסי' ל"ט סעיף י"ג וכן פי' הסמ"ע מיהו לפי מה שהשגתי בסי' ל"ט ס"ק ל"ז עלה ר"ב בזה א"כ [להמחבר והפוסקים כרב אסי] אין חילוק בין מעכשיו אך למאן דפסק כאביי א"כ גם בכאן עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הב"י וד"מ וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ג:

סעיף יד

(לז) המוצא כו'. לא יתננו לו. כתב מהרש"ל דדין זה הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם ולא אליבא דהלכתא לפי מה שפסקו התוס' והרא"ש כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו דלדידהו אין חילוק בין שטר הקנאה לשאר שטרות אלא לעולם כשמודה נותנים לו אם לא בשכ"מ ובבריא עכ"ל וכן עיקר ודלא כהב"ח שהשיג עליו וכתב דמ"מ חיישינן שמא כתב ליתן ולא נתן והשליכו לאשפה דנתבטל השטר לגמרי וחספא בעלמא הוא ולא אמרי' בכה"ג עדיו בחתומיו זכין לו כו' ע"ש שהאריך בזה וכל דבריו אינם נכונים לא בסברא ולא בש"ס דבש"ס פ"ק דמציעא דף י"ג ע"א ודף כ' ע"א ושאר דוכתי מוכח שלא כדבריו גם מה שכתב בפירוש דברי הרא"ש אינו נכון ואדרבה איפכא נדאה דתמיהת הב"ח על הרא"ש מעיקרא אינה כלום דמתחלה לא העתיק הרא"ש רק דברי הרי"ף וליה לא ס"ל וסמך אמ"ש אח"כ דמילתא דרבי אבא בר ממל לא מיתוקמא כאביי וכן דרכו בכמה מקומות ואפשר גם הטור כוונתו כן שסמך אמ"ש מחלוקת הרי"ף והתוס' לעיל ס"ס ל"ט:

(לח) לא יתננו כו'. משום דחיישי' לקנוני' שמא כתב ליתן לו ולא נתן לו השטר ונתנו או מכרו אחר כך לאחר והשתא קהדר ביה ש"ס ופוסקים. ומשמע דאם יביא המקבל או הלוקח ראיה שנתן לו השטר מהני דל"ד לשט"ח דאיכ' למיחש לפרעון וכ"כ בסמ"ע ס"ק מ' ופשוט הוא ועמ"ש לעיל ס"ס נ"ו ס"ק כ"ח וס"ס ר"ן אך מה שמסיים בסמ"ע וז"ל והא דכתב הט"ו לעיל בסי' מ"ג סס"ו דמחזירים כשמביא ראיה ומשמע שם דקאי נמי אשט"ח שם מיירי שהמלוה עצמו מצאי לאחר נפילה עכ"ל ולא נהירא וכבר השגתי עליו בזה לעיל סי' מ"ג ס"ק ל"ג והא דאין מחזירין למקבל או ללוקח ע"י שנאמר להם אח"כ זילו אייתו ראיה אימת מטא שטרא לידכם דכיון דעיקרן משום ממון לא אתי לקוחות ותבעי דאמרי כיון דאררנוהו ניהליה ודאי קמו במלתא ומקמי דידי מטא לידיה וכדאמרי' בש"ס גבי שט"ח כמ"ש לעיל סעיף י"ג ס"ק ל"ג:

(לט) אע"פ שלא הגיע השטר לידו כו'. ופי' אפי' ידוע שלא הגיע לידו וגם הנותן והמוכר מוחים עתה ליתן לו אפ"ה יחזיר וכמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ו ע"ש:

סעיף טו

(מ) זה ישבע כו' וישלם כו'. זה היא סברת הרמב"ם שאין מחלק בין אדוקים בתורף או בטופס וה' המגיד וגם הב"י נתקשו בזה וכתבו שאולי ה"ל להרמב"ם גירסא אחרת ולפענ"ד אדרב' ה"ל גירסת הספרים שלפנינו אלא דלא ס"ל כפרש"י משום דלפירש"י קשה טובא חדא דלישנא דר"י אמר משמע דפליגי ועוד דלפירש"י צ"ל דהאי ואפי' אחד אדוק בטופס כו' המקשה קאמר ליה וזה דוחק ועוד דא"כ לא הל"ל כלום רק הל"ל והתניא זה נוטל כו' ועוד דעיקר התירוץ דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי חסר מן הספר ועוד דלישנא דלעולם חולקין דוחק לפרש דקאי דוקא אתורף בי מצעי ועוד דמשמע דהאי לא צריכא דקאי תורף בי מצעי אברייתא קאי ועוד דקאמר בתר הכי בש"ס לר"א דאמר זה נוטל תופס וזה נוטל תורף כו' מדקאמר לר"א דאמר כו' משמע דר' יוחנן פליג לכך נראה דר' יוחנן ס"ל דוקא בטלית אמרי' זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' כיון שזה לבדו מה שתפוס בידו שוה שום דבר. אבל בשטר כיון שאינו שוה כלום אלו היה כל א' נוטל מה שבידו דהא שטר קרוע אינו שוה כלום וגם גופו של שטר אינו אלא לראיה ואין גופו ממון הלכך אין תפיסתו כלום ולעולם חולקין ואפי' אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתירף והתניא גבי שטר נמי זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' וקס"ד דברייתא מיירי בכל גווני ואפי' כשאחד אדוק בטופס וא' בתורף זה נוטל הטופס וזה נוטל התורף וק' לר' יוחנן ומשני לא צריכ' הא דקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת היינו היכא דקאי תורף בי מצעי ונוטל כל א' הנייר לצור ע"פ צלוחיתו עד מקום שידו מגעת ושאר השטר דהיינו התורף חולקין ופריך אי הכי מאי למימרא פשיטא דנוטל עד מקום שידו מגעת ואמאי קתני בברייתא זה נוטל עד מקום שידו מגעת ומשני דלכך קתני נוטל עד מקום שידו מגעת לאפוקי דלא נימא דהיכא דקריב תורף לגבי חד מנייהו חולקין באמצע ויהבינן להאי התורף לכך קאמר דאין לו שום מעלה יותר בשביל דקרוב התורף גביה רק שנוטל עד מקום שידו מגעת ואע"ג דאפי' אדוק בתורף לא יהבינן ליה התורף מ"מ אשמעי' היכא דקאי תורף בי מצעי דסד"א דדוקא אדוק לא מהני דכיון דשטר אין גופו ממון לא מהני תפיסתו אבל הבית דין עצמם חולקים על פי שיווי השטר וה"א דהיכא דקרוב תורף לחד מנייהו יתנו לו התורף על פי שומת ב"ד קמ"ל. ולפ"ז לעולם אין חילוק אלא לעולם חולקין ולכך לא חילקו הרי"ף והרמב"ם ובעל העיטור דף כ' ע"ד וכן הסמ"ג דף קע"ז ריש ע"ב בדבר:

(מא) וי"א כו'. כן הוא בטור וכתב ב"י והתימה על הטור שדרכו לימשך לדעת הרא"ש וכאן נראה שהוא חולק עליו עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאפילו תימא דהרא"ש ס"ל דפליגי ופסק כר"א מ"מ היאך נראה שהטור חולק עליו דהא הטור כתב ממש כדברי ר"א ועוד דאין הכרע בדברי הרא"ש ואדרבה יותר נראה דס"ל כפירש"י דלא פליגי ולכך לא הביא רק דברי ר"א כיון דר' יוחנן לא פליג עליו ודברי ר' יוחנן לא הוצרך להביא שהרי ר' יוחנן לא חידש כלום דמה דס"ל לרבי יוחנן דחולקים היכא דקאי תורף בי מצעי הוא בכלל דברי ר' אליעזר אבל אי הוה ס"ל להרא"ש דפליגי קשה אמאי לא פסק כרבי יוחנן דהא קי"ל בכל דוכתי הלכה כר' יוחנן לגבי ר"א. גם מ"ש הב"ח בכאן ליישב קושיות ב"י דבריו תמוהים וכמדומה שלא ידע מה היה קשה לב"י וגם לא עיין בש"ס כלל שהרי לא הוזכר בש"ס כלל בדברי ר"א או ר' יוחנן מאוחזין בגליון והוא פשוט מעצמו דאוחזין בגליון דינו שוה לשניהם אדוקי' בטופס או בתורף וק"ל:

(מב) זה ישבע וכו'. וי"א שחולקין בלא שבועה שלא נתקנה שבועה זו אלא כדי שלא יהא כל א' תוקף בטלית של חבירו לפיכך לא תקנוהו אלא בדבר דשכיח אבל לא בשטרות דלא שכיח עכ"ל טור והמחבר השמיט דעת י"א אלו ומשמע שנראה לו עיקר כסברא הראשונה ואפשר משום שלא מצא המחבר סברת י"א אלו גם בב"י רשם דין זה ולא הראה מקומו ואישתמיטתיה דברי בעה"ת שער פ"ג שכתב סברת י"א אלו או אפשר שנראה לו דלא כי"א משום שבש"ס ופוסקים לא חילקו בכך וגם הרמב"ם וכן הסמ"ג דף קע"ז ריש ע"ב כתבו בפירוש בדין זה זה ישבע כו' והעתיק המחבר דבריו לעיל בסמוך וכן עיקר:

(מג) נוטל יתרון הממון ששוה התורף יותר בשביל הזמן שבו וכך נוטל תחלה מי שהוחזק בו ואם יש כאן עידי מסירה נמצא שבין תורף ובין טופס שניהם כשרים לגבות בלא עדי חתימה אלא שהטופם שוה יותר בשביל העדים החתומים בו דשמא ילכו עדי מסירה למדינת הים או ימותו הלכך שמין עילוי של טופס בשביל עדיו ועילוי של תורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין ליה והשאר חולקין עכ"ל טור והיינו למ"ד עידי מסירה כרתי אף בשטרות. וכבר כתבתי לעיל ס"ם נ"א ס"ק ז' דרבים חולקין דלא קי"ל עדי מסירה כרתי בשטרות ע"ש:

(מד) ששוה התורף. בשביל הזמן שהרי השטר כשר אף בלא זמן כן הוא בתוס' ואשר"י ועיין בעיר שושן שהאריך בפירוש דברי הטור ולפע"ד אין דברי נכונים שהבין דכשאין עדי מסירה נמי שמין הטופס בשביל העדים רק ששמין מה ששוה התורף יותר משום הזמן דומה לטלית שמוזהבת משני הקצוות וצד אחר יש בו זהב הרבה והוא בידו של א' מהם ובצד השני יש בו זהב מעט והוא בידו של השני שצריך לנכות שיווי זהב המעט מן הזהב הרבה כו' וליתא אלא דכשאין עדי מסירה אין שמין הטופס בשביל העדים. דאע"ג דאדוק בעדים אין תפיסתו כלום דכיון שהיה השטר פסיל בלא עדים אין שמין העדים אבל כשישעידי מסירה אז שמין ג"כ עילוי הטופס בשביל העדים ומ"ש הטור הלכך שמין עילוי הטופס כו' קאי איש כאן עידי מסירה וכך מוכח להדיא בתוס' פ"ק דמציעא סוף דף ז' וכן משמע באשר"י ע"ש ודו"ק (ע' בתשו' ר"י לבית לוי סי' מ'):

(מה) והשאר יחלוקו בשוה בשבועה. כ"כ הטור ומשמע דמה שאוחז בידו נוטל בלא שבועה וכ"כ בעיר שושן וכתב אלא דמ"מ יכול לגלגל עליו וכדלקמן סי' קל"ח סעיף ג' ותימה לי על הטור דהיינו דוקא לדעת הרמב"ם אבל הרא"ש פ"ק דמציעא והטור הא פסקו לקמן סי' קל"ח דאף על מה שתפוס בידו צריך לישבע וי"ל דס"ל להטור דהיינו דוקא בטלית אבל בשטר כ"ע מודו ואף לסברא הראשונה דאף בשטר תקנו כן משום דלא פלוג היינו כשנוטלים בשוה אבל כולי האי לא שכיח שיהא אדוק בשטר ובתורף דוקא ואפשר גם שאר הפוסקים שכתבו גם בשטר שבועה ולא חילקו היינו לשטתם שאין מחלקים בין אדוק בתורף או בטופס אלא לעולם חולקים בשוה אבל דזה שאוחז בתורף נוטל שווי התורף אה"נ דנוטל בלא שבועה רק מצד גלגול צריך לישבע או אפש' דהטור קצר בלשונו וסמך אמ"ש לקמן סי' קל"ח וצ"ע:

סעיף טז

(מו) יש מי שאומר שגובין בו. כ' בסמ"ע עמש"ל ס"ק ב' דדוקא בשטר שנפל ס"ל הכי וכה"ג כ' הב"ח ולא נהירא לחלק וכמ"ש לעיל סעיף א' ס"ק ד' ועוד מדברי הטור והמחבר שכתבו המחזיר שטר שמן הדין לא ה"ל להחזירו כו' משמע דכל שטר שלא ה"ל להחזירו דינא הכי גם מדברי הסמ"ע גופיה בסי' נ"ה ס"ק ד' משמע דאין חילוק בין נפילה לשליש ע"ש גם מ"ש בשארית יוסף ומביאו בד"מ ריש סי' זה לא נהירא מכח מה שכתבתי גם כבר השיג הב"ח ע"ז אלא נרא' דאין חילוק ולעיל בסעיף א' שאני כיון שהמלוה עצמו אינו טוען ברי וכמ"ש שם. ס"ק ד' ע"ש:

(מז) ויש מי שאומר שאפי' גבו בו ב"ד כו'. ואע"ג דלעיל סי' מ"ו כ' הרא"ש והטור סוף סעיף ל"ג דאם התפיסוהו בה קודם שנולד הספק מהני שאני התם דהספק הוא בגוף השטר עצמו ולא איתרע השטר אבל הכא שהספק אינו בגוף השטר דאיתרע השטר כיון שנפל כן נ"ל:

(מח) שאפילו גבו בו ב"ד. פי' שהלוה טען שאינו חייב לו דאלו גבו לו ב"ד ע"פ הודאתו פשיטא דאין מחזירין וכן בסיפא דקאמר אבל אם מעצמו פרע למלוה היינו שטען שאינו חייב אלא שהיה מוכרח לפרוע לו מחמת השטר שהיה ביד המלוה ופרע לו מעצמו דאל"כ פשיטא ומ"ש הטור הטעם הואיל שמעצמו פרע יודע היה שאינו פרוע ועכשיו שמצא עדים שנפל ר"ל פרוע הוא כו' וכך כתב בעיר שושן ר"ל אע"פ שטען וצווח מתחלה שאינו חייב לו כיון שאח"כ פרע מעצמו יודע היה שאינו פרוע כו' ואע"ג דבספרי תקפו כהן סימן נ' העליתי דתפיסה ברשות מהני בכל ענין וראיה ממת הבן בסוף ל' יום כו' ושאר ראיות והתם לא שייך לומר שהי' יודע שחייב לו ופרע לו ואפ"ה מהני הכא דכיון שהוכרח ליתן לו מחמת השטר ה"ל נתינה בעל כרחו ולא היה מקרי תפס ברשות אי לאו דאמרי' יודע היה שאינו פרוע ונתן לו ברשות ומה שהביא הבעה"ת שם ראיה על דין זה ממת הבן ביום ל' לא קאי אלא אדין דאפילו פרע ליורשיו דאין תפיסתן ברורה ואפ"ה מהני הואיל ומדעת בעליהן בא לידן וז"ל שם ואפי' פרע ליתומיו מהניא להו תפיסה הואיל ומדעת בעליהן באו לידן אע"פ שאין תפיסתן ברורה להן שהוא כדין וכן פסק בדומה לזה ה"ר נתן בן ה"ר מאיר ז"ל בשער התפיסות שאם בא לידו מדעת הבעלים אע"פ שאינו ברור בתפיסתו מהניא לי' הראי' מת הבן ביום ל' אם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יטול עכ"ל נמצא יפה כיון הטור בבעה"ת ודלא כבעל גדולי תרומה שם לדעת הטור ע"ש ודו"ק:

סעיף יח

(מט) בזמן שהמלוה מודה כו'. כתב הסמ"ע וזה לשונו דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוני' דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ"ל בס"ק י"ט דכיון שיש לפנינו שובר כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דב"ח כמ"ש לקמן סימן פ"ו ס"ה (ועמש"ל ר"ס מ"ז) אבל אם הלוה מודה שעדיין לא פרע אין מחזירים אותו להמלוה כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוני' דבעי לאפקוע' מלקוחות שקנו מהלוה וכמ"ש לעיל ס"ו עכ"ל ואין דבריו נכונים מתחלתן ועד סופן מ"ש לקנוני' דבעי לאפקועי חובו כו' ודאי ליתא דלקנוני' זו ודאי ליכא למיחש אפי' היה ודאי פסידא דב"ח דהא אי בעי המלוה הוה קרע ליה לשטר או קלייה או מצנע ליה (וגם דברי הב"ח סעיף כ"ג אינם מחוורים בזה) וגם מ"ש מטעם הנ"ל בס"ק י"ט כבר השגתי עליו לעיל סעיף ז' ס"ק כ"ב ועוד דבש"ס פ"ק דמציע' סוף דף י"ט הקשו ע"ז דניחוש שמא מכר השטר ותירצו שהרי יכול למחול השטר בכל עת וכדלקמן סי' ס"ו סעיף כ"ג וה"ט שייך נמי הכא למ"ד שיכול למחול חף נגד ב"ח שלו וכמ"ש לעיל סי' מ"ז. גם מ"ש אבל אם הלוה מודה כו' אין מחזירים כיון דאיתרע בנפילה כו' הוא תמוה דאדרבא כיון שהשובר איתרע בנפילה כ"ש שהשטר בתקנ' הוא ובשטר לא איתעבד ריעותא ואמאי ניחוש לקנוניא תדע דהא מ"מ השטר הוא אצל המלוה ומנין ידעו הלקוחות של לוה מהשובר ועוד כשהמלוה מודה מחזירים ללוה ולא חיישי' שהלוה יחזירנו למלוה או יקרענו ואין לומר דכשמחזירים ללוה קורעים השטר דא"כ לא הל"ל יחזיר ללוה אלא הל"ל מחזירים השטר ללוה אלא משמע דמיירי שאין השטר לפנינו ועוד דבש"ס ופוסקים מוכח להדיא הכי מדשקיל וטרי דניחוש שמא מכרה הכתובה ומשני שיכול למחול לאביי הוא דמשני בששטר כתובה לפנינו אלמא דמחזירים בשובר בלא כתובה אלא ודאי כמ"ש (והא דנקט הטור בזמן שהמלוה מודה כו' לאו למעוטי לוה מודה אתא אלא אדרבה מלוה מודה אצטריך דסד"א שמא מכר השטר וכדאיתי בש"ס ע"ש) וגם הב"ח ס"ל בזה בסוף דבריו כמו שכתבתי אך שבחנם נסתפק מתחלה בזה דהדבר ברור כמ"ש:

(נ) אינו מודה כו'. איירי שאין השובר מקויים אלא שאפשר לקיימו כגון שהב"ד מכירים החתימות או אפשר לקיימו בא' מן הדרכים שנתבאר בסי' מ"ו דאי במקויים ממש דהיינו שנכתב הקיום בשובר פשיטא דאפילו אין המלוה מודה יחזיר ללוה דאפי' היה ביד המלוה כשר וכדלקמן ואם אי אפשר לקיימו אפי' היה ביד הלוה אינו כלום אלא כדפי':

(נא) אינו כלום. אפי' עדים חתומים על השובר ואפשר לקיים חתימתן ובס"ק שאח"ז הבאתי בשם הירושלמי דבשטר מתנה כגון שכתוב בו תנו ר' זוז לפלוני וכה"ג ונמצא אצל בעל השטר מתנה שובר שהוא פרוע השטר מתנה שבידו בטל והא דלא משני בש"ס דילן הכי היינו משום דמשמע לש"ס דילן דמסתמא מתני' מיירי בכל השטרות גם הבעל העיטור הביא הירושלמי:

(נב) אפי' אם הוא כתב יד הלוה. בבעה"ת שער נ"ג סוף ח"ג כתב שהר"י ברצלוני נסתפק כשהוא כתב יד הלוה והבעה"ת הכריע דאינו כלום והמעיין שם יראה שאין הכרעתו מוכרחת ואני מצאתי בירושלמי ספ"ק דמציעא מבואר שם להדיא דבכתב יד הלוה השובר כשר והכי איתא התם רב ירמיה בשם רב סמפון שיוצא מתחת ידי מלוה בכתב יד המלוה פסול אני אומר מתעסק היה בשטרותיו הא מתחת ידי אחר כשר ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי הלוה והתניא שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע הא נמצא פרוע מחי כדון אמר ר' יוסי בר בון תיפתר כגון הדא דייתיקי' שאין אדם מצוי לפגם דייתקין שלו עכ"ל הירושלמי. ונ"ל דה"פ דביד הלוה קרוי שובר וכל שאינו ביד הלוה קרוי סמפון וכמ"ש התוס' ספ"ק דמציעא וס"פ זה בורר וקאמר הא מתחת יד אחר כלומר מתחת ידי שליש כשר ור' יצחק בר נחמן אמר יוצא מת"י שליש נמי פסול (וס"ל כלישנא בתרא דר"נ דס"פ זה בורר ואנן קי"ל כלישנא קמא דהתם דלישנא בתרא איתותב התם ע"ש) ולעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב יד הלוה אבל ליכא למימר דבכת"י הלוה נמי פסול דא"כ מתני' דקתני ואם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות היכא משכחת לה דהירושלמי לא מוקי כשנמצא בין שטרות קרועים ופריך והתנן שלא פקדנו כו' ששטר זה פרוע הא אם נמצא פרוע מה בכך כיון שיוצא מתחת יד המלוה דודאי מסתמא ליכא למיחש שמא היה שם שובר בכת"י הלוה שיצטרכו היורשים לישבע ע"ז דמהיכי תיתי ניסק אדעתין שהיה שם שובר בכת"י הלוה ומשני תיפתר בדייתיקי כלומר שטר דהתם מיירי בשטר מתנה כגון שכתוב בשטר תנו לו ר' זוז וכה"ג ונמצא שם שובר ששטר זה פרוע שאין אדם מצוי לפגם דייתקין שלו דדוקא שטר חוב שהלוה לו אמרי' מתעסק היה אבל בשטר מתנה כיון שאינו אלא מתנה זהיר בו ביותר ואינו מתעסק לפגם דייתיקין שלו:

שוב ראיתי שגם הבעל העיטור דף כ"ה ע"ג הביא הירושלמי הזה רק שיש שם בדברי ר' יצחק בר נחמן לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה והא תנינן שלא פקדנו כו' וטעות סופר הוא כדמוכח בדברי בעל העיטור גופיה למעיין שם ועוד דא"כ היאך קאמר לעולם אין סמפון כשר כו' הכי הל"ל סמפון שיוצא מתחת יד מלוה כשר ועוד דא"כ הל"ל הך והתנינן כו' לעיל מדברי רב ירמיה ולא מדברי רב נחמן אלא ודאי ט"ס הוא בבעל העיטור וצ"ל לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי הלוה כמו שהוא בירושלמי שהבאתי וכדפרישית:

(נג) או המלוה. נראה דאדלעיל קאי שנמצא שובר דהיינו שכתוב בל' העדאת עדים ועדים חתומים עליו דאז אמרי' אע"פ שכתב בכתב ידו וא"כ יודע לכתוב מ"מ חשש שמא בין השמשות לא ימצא עדים וכן משמע לפרש הש"ס ע"ש אבל אם הוא כתוב בלשון הודאת עצמו כגון אני מודה ששטר זה פרוע באופן המועיל לקמן ריש סימן ס"ט מהני דלמה לו לכתוב כן כיון שיודע בעצמו לכתוב ודוחק לומר שחשש שמא לא יזדמן לו לכתוב אך מדברי הרמב"ם פט"ז מה' מלוה והביאו המחבר לעיל סי' נ"ו סוף סעיף א' משמע לכאורה דאין חילוק וצ"ע וע"ל סי' פ"א סי"ז ס"ק מ"ד:

(נד) אא"כ שהשטר כו' ורש"י כתב שנ"ל לפרש הא דאמרינן בש"ס נמצא בין שטרות קרועים שנמצא השובר בין שטרות קרועים הלכך איכא למימר שנתקבל החוב והשובר הזה אינו צריך למלוה הזה אלא ללוה והלוה שכח ביד זה לפיכך נתנו זה עם השמרות שאין צריכים לו דאי ס"ד מלוה כתבו להיות מוכן לו כשירצה לוה לפרעו לא היה נותנו עם שטרות שאין צריכים לו עכ"ל וכ"כ בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קפ"ה בשם הריטב"א בשם התוס' והבאתיו לקמן בס"ק ס' וכ"כ ר' ירוחם נתיב שלשים חלק א' וז"ל ועוד פשוט ואם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות והשטרות שנכתבו עליהם הסמפונות בחזקת פרועים וכתבו התוס' כשמצאן בין שטרות קרועין דאם לא כן שמא ציוה לכתבו שיהא מזומן אצלו כשיבא לפרעו עכ"ל וכן מוכרח דעת בעל העיטור שכתב באות שי"ן שובר דף כ"ה ריש ע"ג וז"ל גרסינן בפ' שנים אוחזין סמפון היוצא מיד המלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול ואם נמצא בין שטרות קרועין יעשה מה שבסמפונות עכ"ל. ופירוש זה נ"ל נכון בש"ס דקאמר סתמא שנמצא בין שטרות קרועים משמע דאשובר קאי דקמיירי ביה התם דאי אשטר הל"ל שנמצא השטר כו' ועוד דמשני גבי שטרות של יוסף בן שמעון כו' נמי שנמצא בין שטרות קרועין ולא קאמר שנמצאו בוי"ו (ועיין בפ' גט פשוט דף קע"ג ע"א) אלא ודאי אשובר קאי (ומה שפירש"י שם שנמצא השטר בין השטרות פרועין וכל אחד אומר זהו שטר שלי עכ"ל אינו מובן לי אם לא שיש ט"ס בדבריו דהא בע"כ במשולשים בשטר איירי וכדפי' רש"י גופיה שם בדבור שקודם לכן ע"ש) ועוד דמשמע דמשני דנמצא בין שטרותיו מיירי בין שטרותיו הקרועים והתם בשובר מיירי ובהכי ניחא הא דלא משני גבי סמפון שיש עליו עדים שנמצא בין שטרות קרועין משום דהתם לא קתני נמצא בין שטרותיו. ונראה דמיירי דוקא כשיש עדים על השובר והכי משמע בפירש"י שם דהיינו כמו סתם שובר דעלמא ע"ש דאל"כ חספא בעלמא הוא ולא שייך לומר שהיה של לוה והלוה שכחו ביד זה דהאיך יקח הלוה שובר בלא עדים שהוא חספא בעלמא ועיין מ"ש לקמן בס"ק ס"ה:

(נה) בין שטרותיו כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סימן קפ"ה שנסתפק אי בעינן שיהיו כל השטרות קרועין או רובן ככולן ע"ש:

(נו) הקרועין בטור איתא הפרועין ונ"ל שט"ס הוא שהרי כתב אחר כך אע"פ שהוא אינו קרוע כו' וכמ"ש המחבר ואם איתא דגרסי' פרועים הכי הל"ל אע"פ שאינו קרוע מדקאמר אע"פ שהו"א אינו קרוע מכלל דאינך שטרות הם קרועין ועוד דמאי אע"פ שאינו קרוע מהיכי תיתי נימא שיהא קרוע אלא ודאי מיירי שמונח בין שטרות קרועין וס"ד דיהא עדיף כיון שהוא אינו קרוע כמו האחרים קמ"ל כן נ"ל ודלא כב"י וב"ח שגורסים בטור פרועים וע"כ כ' הב"י שנראה שהטור גורס בש"ס פרועים וכן הב"ח דחק לומר דמ"ש הטור בסיפא אע"פ שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע כו' לרבותא כ' קרועים וליתא אלא כדפי' מיהו לענין דינא נראה דפרועים הרי הם כקרועין וכן ברמב"ם ס"פ י"ו מהל' מלוה ובה' המגיד שם איתא פרועים במקום קרועין:

(נז) מ"מ איתרע השטר וקרעינן ליה וכן היא בבעה"ת שער נ"ג ח"ב וח"ג וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ם ספי"ו מה' מלוה:

(נח) וסמכינן אשובר. בין שהוא ביד המלוה או יורשיו כן הוא ברמב"ם פי"ו מה' מלוה ובעה"ת שעיי נ"ג ח"ג וכן משמע מדברי הט"ו ומשמע אפי' טוען המלוה ברי שאינו פרוע דאילו באינו יודע בלאו הכי השטר בטל כדלעיל סימן נ"ט וכ"כ בעה"ת שער נ"ג ח"ב וז"ל אם המלוה ברור לו שאינו פרוע אפי' נמצא השטר בין שטרות קרועין וידוע לב"ד לא הורע כחו דאימור לא דק ואיתרמויי איתרמי ליה וכן יורשו אם יודע מה טיבו ושאינו פרוע בודאי ה"ז גובה בו בשטר זה שלא הורע כחו אלא כשנמצ' בין קרועין ובסמפון דהתם כיון דאיכ' תרתי לריעות' סמפון ובין קרועין אף על פי שהמלוה או יורשיו טוענים ידענו שאינו פרוע שהשובר לא עשיתיו אלא שיהא מזומן בידי לא מהימנין ליה דאיתרע שטרו ומחזירו ללוה מיד כו' ומסתבר' דכל שטרא דאינו ידוע מה טיבו או שנמצ' בין שטרות קרועין ויש סמפון אע"ג דאית ביה נאמנות איתרע ליה עכ"ל ומביאו ב"י:

(נט) אפי' אין על השובר עדים. זהו מהרמב"ם ואחריו נמשכו הבעה"ת והט"ו ונראה שיצא ליה להרמב"ם כן מדפריך בש"ס ספ"ק דמציעא מסמפון שיש עליו עדים כו' ולא משני כשנמצא השטר בין שטרות הקרועים כדמשני לעיל מיניה אלא ודאי דא"כ קשה מאי אריא יש עליו עדים אפי' אין עליו עדים נמי כשר ומ"מ אין זה הכרח גמור אף להמפרשים שנמצא קחי אשטר דלא קתני סתם נמצא כמו דקתני באינך דלעיל ובזה נדחה ג"כ ההכרח שכתב בס' ג"ת דף שכ"ג סוף ע"ג מדקאמר בש"ס ה"נ מסתברא כו' אילימא דליכא עדים כלל צריכא למימר דאשמועינן דאפי' נמצא בין שטרות קרועים אינו כלום עכ"ד דהתם נמי לא קתני נמצא מיהו הכרח זה בלא"ה אינו כלום דאכתי הוה פשיט' ליה לש"ס דאינו כלום כיון דאין עליו עדים. ולפירש"י שהבאתי בס"ק נ"ד שנמצא קאי אשובר בלא"ה אין הכרחיים אלו כלום ע"ש ואף שכתבתי לקמן ס"ק ס' דלפירש"י ה"ה כשנמצא השטר בין הקרועין איתרע ליה בחזקה זו לבדה הא כתבתי שם דהיינו דוקא גבי יורשיו אבל לא במלוה כשטוען ברי שאינו פרוע וא"כ י"ל דשובר בלא עדים אינו מזיק בזה אלא שמדברי הרמב"ם ובעה"ת נראה להדיא דגם בזה השטר בטל אע"פ שאין על השובר עדים וכן משמע מדברי הט"ו ודבריהם צ"ע למעשה:

(ס) אע"פ שנמצא כו' בין שטרות קרועים לא גרע וגובין בו יורשיו ובעה"ת שער נ"ג ח"ב כתב די"א כיון שנמצא בין שטרות קרועים איתרע שטרא ואין גובין בו ויהא מונח עד שיבא אליהו ובס' גדולי תרומה שם תמה על הי"א אלו דהא רב ספרא מוקי בספ"ק דמציעא מתני' דכל הנשבעין שבועה שלא מצאנו בין שטרותיו של אבינו ששטר זה פרוע בשנמצא בין שטרות קרועים וע"כ אפי' בשאין יודעים מה טיבו עסקינן דהא קתני עלה ר"י ב"ב דאפי' נולד הבן לאחר מיתת האב ה"ז נשבע ונוטל וא"כ מאי אהני ליה שלא נמצא שובר כיון שהשטר הוא בין הקרועין כו' והניח בתימה ולפע"ד לק"מ די"א אלו מפרשים שנמצא השובר בין שטרות קרועין וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ד בשם רש"י וכ"כ בתשובת מהר"א ן' ששון סימן קפ"ה בשם הריטב"א בשם התוספות דפירושו שנמצא השובר כו' וה"ה אם נמצא השטר חוב בין השטרות קרועים דמיפסל בחזקה זו לבדה עכ"ל ריטב"א שם וזה ברור:

(סא) לא גרע כו' כבר כתבתי בסמוך די"א דבנמצא בין הקרועים לבדו איתרע שטרא ויהא מונח עד שיבא אליהו ובאמת סברא נכונה היא לפי שטת רש"י וסייעתו שהבאתי לעיל ס"ק נ"ד דמפרשים שנמצא קאי אשובר א"כ כי היכא דבשובר בנמצא בין שטרות קרועים אמרינן דכיון דהשליכו בין הקרועים ודאי לאיבוד השליכו ה"ה בשטר וכבר כתבתי בס"ק נ"ד דשטה זו נראה עיקר בש"ס ע"ש וגם מהר"א ן' ששון בתשובה סי' קפ"ה כתב דזכינו לדין דלפחות לא גבינן ביה ע"ש שפסק כן במעשה שבא לידו. מיהו נראה דהיינו דוקא ביורשי המלוה אבל כשהמלוה חי וטעין ברי שאינו פרוע אע"פ שנמצא השטר בין הקרועים גובה בו וכן משמע להדיא בבעה"ת שגם הי"א אלו מודים בזה ומביאו ב"י ואע"ג דמפירש"י ספ"ק דמציעא שפי' במתני' אם יש עמהן סמפונות מלתא באפיה נפשיה היא המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחר משטרותיו כו' משמע מדבריו דכי משני בש"ס כשנמצא השובר בין שטרות קרועין אפילו במלוה הוא מ"מ אין פירש"י מוכרח בזה דכבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ה פירוש אחר בזה ועוד דאפי' תימא דבנמצא השובר בין שטרות קרועים אף שהמלוה חי וטוען ברי שאינו פרוע איתרע שטרא מ"מ בשטר שנמצא בין הקרועים לא אמרינן הכי דהא שפיר יוכל המלוה לומר דבשעה שהשליכו בין הקרועים הי' סבור שהוא פרוע וטעה ונזכר עתה שאינו פרוע וכדלעיל סי' נ"ט משא"כ בשובר דלא שייך למימר כן תדע דאל"כ תיקשי הא דהמלוה גובה בשטר ולא יורשיו להי"א אלו שבבעה"ת דהא בכל דוכתא טענינן ליורשים כל מה דאפשר אלא ודאי הכא כיון דמת ולא טען טעיתי במה שהשלכתיו בין הקרועים עומר השטר בחזקת ריעותא דידיה ולא מגבינן ביה ודו"ק:

(סב) וגובין בו. ר"ל אף יורשיו וכמ"ש בטור והיינו אף שאין יודעים אם הוא פרוע והיא כסברא הראשונה שבבעה"ת והכריח הטור כן לפי שטתו שמפרש כהרי"ף והרא"ש ספ"ק דמציעא שנמצא קאי אשטר א"כ מוכח כן מכח אוקמתא דרב ספרא וכמ"ש לעיל ס"ק ס' וכן כתב הט"ו לקמן סימן ק"ח סעיף ה' אבל כשהמלוה חי אינו גובה בו אא"כ טוען ברי שאינו פרוע וכמו שנתבאר:

סעיף יט

(סג) נאמן אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו. פי' כשיש עליו עדים דאל"כ מאי אפי' שייך כאן דאז ליכא כאן מגו דאי הוה יהביה ניהליה לא היה כלום וכן מבואר בהרא"ש ובנ"י ספ"ק דמציע' שמשם מקור דבר זה. והטעם מבואר שם דהא הימניה לשליש. ולפ"ז מיירי דוקא כשידוע שעשאו שליש או שהמלוה מודה בכך דאל"כ כיון דראו ב"ד כבר בידו השובר ולית ליה מגו לא עדיף מאיש אחר ואינו נאמן. וכן מ"ש אח"כ ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש כו' הכל מיירי שידוע שהוא שליש דאל"כ אע"פ שנמצא שם שובר בלא עדים או אפי' בעדים וליכא כאן מיגו דהיה יכול ליתנו להלוה אינו כלום. והשת' ניחא הא דתני' בתוספת' בין שמצאן בשוק בין שמצאן בין שטרותיו של אביו אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות וא"כ כיון דמוקמינ' לה בש"ס שנמצא [השטר להרמב"ם וסייעתו דלעיל ס"ק נ"ד] בין שטרות קרועים משמע דכולה מיירי שנמצא בין שטרות קרועים וא"כ במצא בין שטרות של אביו השובר והשטר ל"ל שיהא בין שטרות קרועים אלא ודאי דהתם מיירי שאביו אינו שליש ובהא ניחא נמי הא דכתב הרמב"ס ספי"ו מה' מלוה המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו ולא כתב דין דאם יש עמהן סמפונות דהא לפמ"ש לעיל ס"ק כ"ה הרמב"ם מפרש אם יש עמהן סמפונות אכולה מתניתין דלעיל א"כ גם אמוצא שטר בין שטרותיו כו' קאי אלא ודאי סמך אמ"ש בפי"ח מה' גזלה דין ה' והביאו הט"ו לעיל סעיף ח' מצא שטרות כו' ואם יש עמהם שובר כו' דאין חילוק בין מצא בשוק ובין מצא בין שטרותיו כיון שהוא אינו שליש ואינו זוכר שבשלישות בא לידו ודוק:

(סד) ואפי' אין עליו עדים. היינו דוקא כשהשטר ג"כ בידו כדמסיק ואזיל:

(סה) ודוקא שהשטר בידו עם השובר כו'. כתב הסמ"ע ס"ק ס"ה דכשהשטר חוב בידו עם השובר אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מחזקינן ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע שם מיירי בשובר שיש עליו עדים דאז א"צ שיהא השט"ח בידו כו' עכ"ל וכ"כ הב"ח והע"ש [והיינו שקורעים השטר דאל"כ בלאו הכי פשיטא שאין מחזירין לא לזה ולא לזה כדלעיל ריש סי' זה] וכתבו כן כדי לתרץ מה שהקשה הב"י דאם הוא אומר שהוא פרוע למה לי שהשובר בידו ואי משום הא אין דבריהם מוכרחים דהא כמו שהקשה הב"י על הבעה"ת כך יש להקשות בתוס' ס"פ זה בורר בפירושם הראשון שפירשו דסמפון היוצא מתחת ידי שליש כשר מיירי שהשטר הוא עם הסמפון והבאתי דבריהם לעיל ריש סי' נ"ו והתם כבר תירצו בהגה' אשרי פ' זה בורר דסמפון אינו אלא לזכרון דברים וכ"כ מהרש"א שם וא"כ גם דברי הבעה"ת והטור אפשר לפרש כן ופירוש זה יותר נכון בלשון בעה"ת דלא כמו שתמה הב"ח סעיף כ"ז על הב"י וכ' דהבעה"ת מיירי ג"כ שהשליש אינו אומר כלום וזה אינו דהא כתב שם כי אמר פרוע הוא מהימן. מיהו בהגה' מרדכי ספ"ק דמציעא הביא פי' ר"ת בסמפון שאין עליו עדים וגם השטר יוצא מתחת ידי שליש ואפי' אם אין השליש יודע אם פרע אם לאו רק שזכור בדבר שמסר לו שובר אמרינן מדמסר לו השטר בודאי פרע עכ"ל ונראה שבא ליישב בזה דל"ל סמפון וכמ"ש הסמ"ע והב"ח לדעת הטור. ולפ"ז מיירי דהמלוה אומר שלא מסר לו שובר דאל"כ מה פריך התם בש"ס ס"פ זה בורר אלמא שליש מהימן כו' ומ"מ אפשר דהגה' מרדכי דוקא קאמר כשהשליש חי אבל כשהשליש מת אפשר דאינו כלום דמאן לימא לן שהמלוה מסר לו שובר זה. אבל מדברי הרמב"ם פי"ו מה' מלוה והביאו המחבר לעיל סימן נ"ו סוף סעיף א' מבואר דאפילו מת השליש ונמצא כתב אצלו ששטר זה המונח אצלו פרוע ה"ז פרוע אע"פ שאין עדים על הכתב ונראה שמפרש כפי' ר"ת והוא פי' הראשון של התוס' דס"פ זה בורר וכמ"ש לעיל סי' נ"ו ס"ק י"ב ובא לתרץ ל"ל סמפון וע"כ מוקי לה במת השליש וס"ל דמסתמא כיון שלא קרעו השליש לסמפון הרי הוא כאלו השליש חי ואומר שהסמפון הוא טוב דכיון שעשאוהו שליש לא היה לו להניח השובר בשלימותו וא"כ פריך שפיר אלמא שליש מהימן ואפשר גם כוונת התוס' כן. אבל אין לפרש דהתיס' מיירי שהסמפון הוא כת"י השליש בלשון עדות שמעיד השליש דפשטא דמילתא דברייתא לא משמע הכי ע"ש ודוק ואין להקשות דהא לעיל סעיף ח' כתב הרמב"ם ובעה"ת והט"ו במצא שטר דאע"פ שיש עמו סמפון בעינן דוקא שיהא השטר בין שטרות קרועים דשאני התם שמצאו בשוק או בין שטרותיו ואינו שליש כלל ואיכא למימר מיד המלוה נפל השטר והשובר שהכין לעצמו כשיפרע לו משא"כ הכא שנמצא ביד שליש שידוע שעשאו שליש או שהמלוה מודה שעשאו שליש ועל כרחך מהמלוה בא לו השובר ג"כ אם איתא דאינו פרוע למה מסר ליה השובר ה"ל להשליש השטר לבדו ודוק. ועיין מ"ש לעיל סי' נ"ו ס"ק י"ב וס"ק י"ג:

(סו) ואם אינו מקוים יתקיים בחותמיו. ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע כן הוא בטור. והמחבר שהשמיטו לטעמיה בב"י אזיל שהקשה דאם הוא מקוים מה צורך לנאמנותו של שליש ואין דבריו נכונים וכבר השגו עליו הד"מ וסמ"ע וב"ח ושאר אחרונים אלא ה"פ דעכשיו אינו מקוים ע"כ בעינן שיאמר שהוא פרוע ואז נאמן כשאפשר לקיימו או כשמקיימין אותו נאמן אח"כ לומר פרוע (אע"פ שראו הב"ד השובר כבר ביד השליש ולית ליה מיגו נאמן כיון שהיה יכול ליתנו ללוה כבר דהא מיירי שידוע או שמודה המלוה שעשאו שליש והימניה וכמ"ש לעיל ס"ק ס"ג) ונותנים השובר ללוה וקורעים השטר אבל אי לא אמר כלום לא היו נותנים השובר ליד הלוה כיון שעכשיו אינו מקוים אלא היה מונח ולכך במת השליש לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומיירי כשהשובר אינו מקוים ואפשר לקיימו דאי במקוים אצל השליש פשיטא דמחזירים ללוה דהא אפי' הי' ביד המלוה הי' מחזירים אותו ללוה וכדלעיל סוף סעיף י"ח ואי באי אפשר לקיימו כלל פשיטא שאינו כלום אלא ודאי כדאמרן. ובזה מיושבים היטב דברי הראב"ד שבבעה"ת שער נ"ג ח"ג שכ' אבל אם לא מסר לו השט"ח שלישות השובר אינו כלום דמי אמר דעבדיה שליש דלמא שקרא הוא ומיהו בשלישות השובר נמי הוי השליש מהימן אם עדים חתומים בו ומקויימות חתימתם דהא ודאי מידו דמלוה נפיק ליה ליד שליש והלכך אע"ג דליכא עידי פרעון שליש מהימן עכ"ל ומביאו ב"י. והקשה בס' גי' תרומה דאם החתימות מקויימות ממילא ידעינן שהוא פרוע בלא נאמנות השליש והניא בקושיא ולפי מ"ש ניחא דמיירי שמקויימות עתה ולא שנכתב הקיום על השובר תדע דאל"כ היאך קאמר דהא ודאי מידו דמנוה נפק כו' אדרבא כיון דמקוים ודאי מידו דלוה נפק וכדאית' בש"ס ועוד לאיזה כורך קאמר דהא ודאי מידו דמלוה נפק אלא ודאי ה"ק כיון דהעדים חתומים עליו ליכא למימר מי ימר דעבדיה שליש דהא ודאי מידו דמלוה נפק ליה ליד שליש וזה ברור:

מיהו נראה הא דכ' הראב"ד דהא ודאי מידו דהמלוה נפל ר"ל דבע"כ המלוה גופיה מוכרח להודות שמידו נפק כיון שהעדים חתומים עליו ואפשר לקיים חתימתן ואפי' לא יודה המלוה השליש נאמן שמידו נפק במיגו דאי בעי יהביה ניהליה ללוה והיינו כשלא ראו הב"ד בידו השובר קודם לכן אבל אה"נ אם המלוה מכחיש ואו' שלא עשאו שליש כלל רק שהשובר או השטר עם השובר מידו נפל וזה השליש מצאו וראו הב"ד השובר ביד השליש קודם לכן בענין דלית ליה מיגו אינו נאמן לקרוע השטר אלא דינו כמוצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה כן נ"ל ודו"ק:

(סז) יתקיים בחותמיו. אבל אם אי אפשר לקיימו אינו כלום וכמ"ש בסמוך וכן מוכח בטור וכ"כ בסמ"ע ס"ק ס"ו ודלא כמ"ש בספר מעד"מ ספ"ק דמציעא דס"ל להטור דאפי' לא נתקיים נאמן השליש מטעם דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום ובשליש אוקמא אדאורייתא וכתב שכן מוכח פשט הברייתא ודברי הרא"ש והשיג על הסמ"ע ע"ש ואין דבריו נכונים ולא מוכח מהברייתא והרא"ש מידי די"ל דמיירי כשיתקיים אח"כ גם אישתמיטתיה דברי הטור והמחבר דלעיל הי' נ"ו סעיף ד' דלא מהני כשא"א לקיימו ע"ש. גם מ"ש המעד"מ שם שכ"כ הנ"י ספ"ק דמציעא להדיא דמיירי שאין בו עידי קיום כו' לפע"ד אין ראיה משם דנהי דאין בו עידי קיום בשובר עצמו מ"מ י"ל דהיינו דוקא שאפשר לקיימו. מיהו לפענ"ד צ"ע לדינא מטעם אחר דבנ"י ס"פ ז"ב מבואר להדיא דאפי' א"א לקיים עכשיו א"י העדים שבשובר מהני אפי' ל"ל מגו דכיון דהימניה לשליש והיה אפשר לקיימו בפעם א' מהימן ע"ש וכן הוכחתי לעיל סי' נ"ו ס"ק א' שכ"ה דעת התוס' ס"פ זה בורר ודלא כהב"ח כאן לדעת התוס' גם מה שהקשה הב"ח על התוס' מסוגיא דספ"ק דמציעא לק"מ דתוס' לא סבירא ליה כפירש"י דספ"ק דמציעא רק דברייתא דיתקיים בחותמיו לא מיירי שיש עליו עידי קיום דלישנא דיתקיים בחותמיו לא אתי שפיר לפי' זה אלא דשיילינן לסהדי ע"ש ודו"ק:

(סח) אפי' שחייב מודה. כתב הסמ"ע ס"ק ס"ט אבל כשהמלוה מודה שהוא פרוע מחזירים ללוה וכמ"ש לפני זה בסעיף י"ח ס"ק נ"ח עכ"ל וכבר השגתי עליו שם בס"ק מ"ט וא"כ הכא כיון דאיתרע שטרא וכמ"ש לק' אע"פ שהמלוה מודה אין מחזירים ללוה דשמא הלוה יחזירנו למלוה:

(סט) לפי שחוששין לקנוניא כו'. הקשו הב"ח סעיף כ"ח על הטור דהא כתב הטור לעיל סעיף ה' בשם הרא"ש דבשטר המופקד דלא אתייליד ריעותא לא חיישי' לקנוניא (וכן קשה על המחבר שכתב ג"כ בסעיף ג' סברת הרא"ש ע"ש) ותירץ דהתם מיירי שהנפקד חי רק שאינו זכור ממי בא לידו משא"כ הכא שמת ויצא השטר מרשותו וכ"כ בספר גידולי תרומה שער נ"ב סוף ח"ג ואין דבריהם נכונים בחילוק זה גס מפשט ל' הטור והמחבר לעיל משמע דאפי' השליש מת דינא הכי אלא נראה דמעיקרא ל"ק מידי דשאני הכא כיון שעכ"פ הושלש השובר ביד שליש ממה נפשך אי מן הלוה בא הרי בטל השטר ואי מן המלוה בא הרי איתרע שטרא כיון שהמלוה השלישו בידו מה תאמר דבדבר המופקד לא אתיילד ריעות' א"כ כ"ש שהשטר בטל דכי נאמר לא אתייליד ריעותא א"כ השובר בתוקפו והשטר בטל ולכך לעיל סעיף י"ח כשהלוה מודה מחזירים למלוה דהתם לא אתיילד ריעות' בשטר' דיכול להיות שמן המלוה נפל שהכין לעצמו שובר כשיפרע לו משא"כ הכא שעכ"פ המלוה השלישו בידו וידוע שעשאו שליש או שמודה המלוה בכך והלכך הכא איתרע שטרא דיכול להיות שהשלישו בידו ליתנו ללוה (וגם הב"ח גופיה לעיל סעיף כ"ג כתב כזה רק שקיצר ולא ביאר על נכון ותימה שדבריו סותרין זא"ז):

ונראה דאם אין המלוה מודה שעשאו שליש אלא שאומר שאבד השובר ומצאו זה שמת לא איתרע שטרא כלל ודינו כנמצא השובר בשוק דכשהלוה מודה יחזיר למלוה כן נ"ל ברור:

(ע) לפיכך אין גובין בשט"ח. זה ממשעבדי אף שהחייב מודה:

סעיף כ

(עא) ואפי' במקצתו כו'. הוא ל' הרמב"ם. ומה שפי' הסמ"ע דר"ל שמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למטה ממנו אינו כלום דאי בעי גייז ליה כו' לא נהירא והעיקר שצ"ל ואפי' בקצתו וכן העתיק להדיא בבעה"ת שער נ"ג ל' הרמב"ם ופירושו אפי' בקצה השטר דאל"כ היאך לא יכתוב הרמב"ם דין סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות שבש"ס ויכתוב דין אחר מה שלא נזכר בש"ס כלל וכן פסק להדיא בהגהת אשרי פ' זה בורר דלא אמרינן מגו דאי בעי גייז ליה וכ"פ הב"ח ע"ש שהאריך וכן הוא בתשובת הרמב"ן סימן ק' וז"ל וכדתניא סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות כשר דאי לאו דפריע לא הוה מרע לשטרי' וההוא ודאי אי בעי גייז ליה כו' וע"ש ועיין מ"ש בסעיף שאח"ז ס"ק ע"ג:

(עב) וה"ה אם מצא כתוב בפינקסו כו'. ע"ל סי' צ"א סעיף ה' מ"ש שם:

סעיף כא

(עג) ראובן נפטר כו' עושים כמו שכתוב בשובר. כתב העיר שושן דמיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר דאל"כ היינו מ"ש בסעיף הקודם ולא נהירא דעיקר חסר מן הספר ועוד דא"כ מנ"ל להמחבר זה הא בתשובת הרא"ש מיירי להדיא שכתוב בגוף השטר ועוד דסתמא אמרי' בש"ס ספ"ק דמציע' וכן לעיל סעיף י"ח סמפון היוצא מתחת ידי מלוה כשר ולא מפליגינן בין נמצא מונח בתוך השטר או לא ועוד דא"כ מאי פריך בש"ס התם מכל הנך משניות ה"ל לשנויי דמיירי שנמצא מונח תוך השטר אלא ודאי אין חילוק ולעולם אמרינן דלמא המלוה היה צריך גוף השטר לשום ענין והכין השובר ליתנו לו כשיפרע. והסמ"ע פי' דמיירי אף שהשובר כתוב למטה במקום שהיה יכול לחתכו וקמ"ל דאף שהמלוה היה גובה בו אין טוענים בזה נגד היתומים ואין דבריו נכונים ובפרט לפי מ"ש בסמוך ס"ק ע"א דגם המלוה לא היה גובה בו והב"ח פי' דמיירי שהוא כתב ידו ממש ולדיוקא אצטריך דאם הוא אינו כתב ידו אין עושין כמ"ש בשובר אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו דאע"ג דאם היה המלוה חי היה קרעינן ליה אפי' הוא כתב יד אחר מ"מ הכא ליכא חזקה דלא מרע אינש לשטריה כיון דספק הוא אם נכתב שובר זה בחייו או לא עכ"ד וגם זה אינו נכון כלל גם דינו לא נהירא דכיון שנכתב שובר על גוף השטר אע"פ שהוא כ"י אחר קרעינן ליה מכת חזקה דאי איתא דלא נפרע לא היה מרע לשטריה וכן משמע ברמב"ם ס"פ י"ו מה' מלוה ע"ש בדין ט' ובדין י' ודוק. אלא נראה דהמחבר מיירי כפשוטו ואע"פ שכתב בסעיף הקודם דשובר בגופו של שטר כשר הביא בכאן ל' תשובת הרא"ש להורות דאף גבי יורשים הדין כן דהא בכמה דוכתי יורשים עדיפים ממלוה עצמו וגם לעיל ס"ק ס"ב אמרי' דמלוה אינו גובה ויורשיו גובים א"כ ה"א דוקא כשהמלוה חי השטר פסול אבל ביורשיו לא דדלמא אי הוה אבוהון קיים הוה מברר דכשלא כדין או בטעות או לרשימה בעלמא נכתב וכה"ג קמ"ל:

(עד) אין לאותו פלו' כו'. ע"ל סי' פ"א סעיף י"ז וי"ח מ"ש בזה:

סעיף כג

(עה) ואיני יודע כו'. לאו דוקא אומר בפירוש איני יודע אלא כל שלא בירר לבניו איזהו הדין כן כ"כ הנמוק"י:

(עו) כל שטרותיו כו' ואין חילוק בדינים אלו בין שהמלוה חי או שמת אח"כ אלא דאם הוא חי וטוען אח"כ עיינתי ונזכרתי שזה פרוע והאחרים אינם פרועים חוזר וגובה בהן כדלעיל סי' נ"ט וע"ש:

(עז) אבל אם נמצא שובר כו'. הקטן פרוע ולא הגדול וה"ה השטרות שעל הלווים האחרים אינן פרועים דאמרינן אותו שטר שיש ביד לוה זה שובר עליו הי' פרוע ולא האחרים וכן הוא בנמוק"י להדיא ומביאו ב"י:

(עח) אלא אומר שטר אחד מחול לך כו'. כ"כ מהרדיך שמדמה זה למכר דלקמן ס"ס רי"ח ומביאו ב"י ולפע"ד לא דמי דהתם המוכר מוחזק בשדהו אבל הכא המקבל מוחזק במעות ודמי לפרוע ומה"ט אמרינן לעיל סי' מ"ב סעיף ח' דאף בשובר אמרי' דיד בעל השובר על העליונה אף נגד שטר אע"פ שכתוב בשובר לשון מחילה וכדאיתא בס' מ"ג סעיף כ"ה וסעיף כ"ו ע"ש וצל"ע:

ומ"מ נראה דאף מהרד"ך לא קאמר אלא כשידוע בבירור או שהלוה מודה שמחל לו בחנם ומטעם שכתב שם שהקונה או המקבל מתנה על ידו התחתונ' והיינו דכתב מהרד"ך שם באומר שטר לך בידי מחול שמחלתיו לך כו' אבל באומר סתם מחול לך והלוה טוען ברי ואומר שמחל לו מחמת שהיה מחויב למחול לו דמי לפרעון והגדול מחול והר"ב קיצר בדבר ודוק:

(עט) שטר אחד מחול לך כו'. ע"ל סי' רמ"א סעיף ב' בהג"ה ומ"ש שם: