ש"ך על חושן משפט מב

►| ש"ך • על שולחן ערוך חושן משפט מב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) פסול אפי' לגבות בו לאלתר. כ"כ הטור וז"ל ואם כתבו עליו פסול אפי' לגבות בו לאלתר כו' ור"ח מכשיר אם בא לגבות בו מיד ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ודבריו צל"ע כי מהרא"ש לא משמע כן דז"ל הרא"ש ור' יוחנן אמר אפי' בשטרות כו' ובהא לית הלכתא כר"י משום דפריך סתמא דש"ס לעיל גבי שטרות והא בעינן כת' שאינו יכול להזדייף וכן פסק רב אלפס ור"ח ז"ל פסק הלכה כר"י אף בשטרות ולא מסתבר ועוד יש לפרש דדוקא בגיטין הוא דמכשיר ר"י מכאן ועד עשרה ימים אבל בשטרות שיש הרב' תנאים וחילוקי עניינים רבים לא דכירי ודוקא לאלתר מכשיר ואתיא שפיר כר"י הא דפריך והא בעינן כתב שא"י להזדייף עכ"ל הרי דר"ח לא הזכיר מלאלתר וא"כ למ"ש הרא"ש במסקנתו ועוד יש לפרש כו' יכול להיות שמסכים לדברי ר"ח דהלכה כר"י בבא לגבות לאלתר (גם דברי הב"ח בכאן תמוהים שכ' דס"ל להטור פי' בתרא עיקר ולהרא"ש דפסק כר"א משום דסוגיא דש"ס אזלי כותיה בו' דהא לפי' בתרא לא אזלי סוגיא כר"א ושפיר אתיא סוגיא אף כר"י וכמ"ש הרא"ש) וכן משמע בר"י נ"ד ח"ב שכתב וז"ל ור' אלפס פסק כי הוא פסול אפי' לאלתר וכ"נ מהרמב"ם ז"ל ור"ח ז"ל פסק שכשר ויש מי שפסק דוקא לאלתר דיכולים לזכור התנאים אבל אחר י' ימים פסול עכ"ל. ואפשר ס"ל להטור והב"ח דנהי דלפי' בתרא אתי שפיר הא דפריך בפ"ק והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף מ"מ הא דקאמר התם בפ"ב דף כ"ב סוף ע"א דפתרא כדי לכתוב עליו הגט לא אתי שפיר לר' יוחנן אף לפי' בתרא דבשלמא בפ"ק י"ל דפריך אסתם שטר שבא לפנינו לאחר כמה ימים אבל בפ"ב הל"ל דפתרא כדי לכתוב עליו שטר דהא לא נקט דפתרא אלא משום שיעורא דשבת והיינו שכ' הרא"ש בתר פי' בתרא ואתיא שפיר כרבי יוחנן הא דפריך והא בעינן כ' שא"י להזדייף ולא קאמר דאתי נמי שפיר הך דדפתרא שהזכיר הרא"ש לעיל דלא אתי כר' יוחנן כן נרארה לומר לדעת הטור והב"ח אבל אין זה מוכרח וגם לא מסתבר לומר לדעת הטור והב"ח דכוונת הרא"ש לומר דאתיא שפיר כר' יוחנן הך דפ"ק ולא הך דדפתרא דא"כ כיון דמ"מ לא אתיא סוגיא דש"ס שפיר כר' יוחנן מאי נ"מ דהך דפ"ק אתיא כר' יוחנן אלא נראה דלמסקנת הרא"ש הך דדפתרא נמי אתי שפיר כר"י דמסתמא אין כותבים שטר לגבות מיד דסתם שטר לראיה הוא וצ"ע ולענין דינא אפש' שדעת המחבר כיון שמהרי"ף והרמב"ם נראה שבכל ענין פסול וכמו שדרכו לפסוק תמיד כהרי"ף והרמב"ם א"כ צ"ע לדידן ולענין דינא כיון שמהרא"ש ור"ח ור' ירוחם נראה דאם בא לגבות מיד כשר וכ"כ הרשב"א בחדושיו פ"ב דגיטין וז"ל ועוד יש לי לפרש דאף ר"י לא הכשיר בשאר שטרות דתנאיהן מרובים אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דכיון דרגיל למכתב בהו תנאים הרבה דלמא זייף חד מנייהו ולא דכירי ליה סהדי משא"כ בגט דלא רגילי למכתב בהו תנאים מרובים והשתא איכא למימר דהא דאמרי' בפ"ק והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף אתיא אף כר"י עכ"ל (ועיין בבה"ע דף י"ד ע"ב) ונראה דהוי ספיקא דדינא:

ואלמלא הייתי כדאי להכריע הייתי אומר שכדברי רבינו חננאל עיקר דהא קי"ל ר' אלעזר ור' יוחנן הלכה כר"י דהוא רביה דר' אלעזר וכמ"ש הרא"ש גופיה וכן הרשב"א א"כ גם באידך קי"ל כר"י וכ"כ הבה"ע דף י"ב ע"ב דמסתבר כרבינו חננאל דפסק בתרווייהו כר"י דרביה דר' אלעזר הוא ומה שהקשו הרא"ש והרשב"א מהא דפריך בפ"ק והא בעינן כתב שא"י להזדייף ומתוך כך דחקו לומר דר"י לא מכשיר אלא לאלתר ולא לאחר זמן. ולפעד"נ דא"צ לזה אלא לעולם ר"י מכשיר בכל גווני וכדמשמע פשטיה דמלתא דר' יוחנן וכן מדפריך הש"ס מדכתיב למען יעמדו ימים רבים כו' וכ"נ להדיא מדברי הרמב"ן בחדושיו פרק חזקת הבתים גבי כתב לו על הנייר ועל החרס בדף נ"א וז"ל ולר' יוחנן דמכשיר התם אפי' בשטרות אתי שפיר דכיון דעדי מסירה כרתי לא איכפת לן אם יכול להזדייף או לא דלא סמכינן אהאי שטרא וכי אתא לבי דינא צריך לאתויינהו לעדי מסירה ואינהו מסהדי ועלייהו סמכי' ואפי' מכאן ועד י' ימים כשר דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכיר ביה כמפורש בדוכתי' בפ' המביא תניין עכ"ל מיהו היינו דוקא כשעדי המסירה הם לפנינו כדמשמע מדברי הרמב"ן וכדמוכח נמי בש"ס מדקאמר ר' יוחנן אפי' לאחר כמה ימים דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי וכן משמע להדיא מפרש"י והתוס' והר"ן שם דהיכי דליכא עדי מסירה לפנינו לכ"ע חיישינן שמא זייפתה והכי מוכח נמי להדיא בש"ס דף כ' ע"ב גבי יד עבד אמר רבא ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא כו' פי' כיון דאין עדי מסירה לפנינו וכדאיתא בש"ס שם וכ"כ הטור והמחבר בא"ע סימן קכ"ד ס"ד והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו שחרס דבר המזדייף הוא וא"כ בפ"ק מיירי מסתמא בכל שטר אפי' אין העדים לפנינו ואע"פ דידוע דמסרה ניהלי' באפי סהדא מ"מ השתא ליתנהו קמן ודלמא זייף השטר ועוד דאפילו תימא דלא שייכא הך פירכא אלא לר"א לק"מ דהא כתב הרא"ש גופיה בפ"ק דה"ה דכל הני פריכי שייכי אמתני' דכל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשרים והא בעינן כתב שא"י להזדייף כו' אלא משום דאינך פירכי לא שייכי אמתני' קבע לה רב אשי הכא א"כ שפיר פריך אר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין ולא בשאר שטרות ממתני' וכ"כ התו' שם דלר"א פריך כו' ולאו דהלכת' כוותיה אלא דפריך לר"א תיקשי מתני' וכה"ג אשכחן טובי בש"ס גם מדפתרא לק"מ דהא דקאמר כדי לכתוב עליו הגט מילתא פסיקא נקט לכ"ע והלכך נ"ע לדינא גם בלאחר זמן דר"ח גאון היה וכבר ידוע שקשה לחלוק על הגאון אם לא בראיה ברורה וכ"ש על ר"ח שכל דבריו דברי קבלה מחכמי הש"ס וכמ"ש הפוסקים עליו בכמה מקומות ובפרט שכבר בררתי שדבריו נראין עיקר:

(ב) אבל שטר אקנייתא שקונה בו שדה או בית כגון שכ' לו שדה זו מכורה או נתונה לך ונקנה בזה ואינה לראיה כ"כ הר"ן פ"ב דגיטין ומכאן קשה על הב"ח לקמן סי' קצ"א שהשיג על הסמ"ע שמחלק בכך וכתב וז"ל כתבו התוס' בפרק חזקת הבתים דהך דכתב לו על החרס אתיא כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי ועוד י"ל דמיירי שכתב ידו כו' דדוקא חתימת העדים פסול כו' ומדברי מהרו"ך נראה דאפילו אינו כתב ידו דמוכר וגם ליכא עידי מסירה אלא עידי חתימה כשר בשטר קנין כיון דאינו עומד לימים רבים אלא לפי שעה ולא ידעתי מנין לו זה החילוק ומדברי התוס' בשם ר"ת מבואר היפך פירושו כדאמרן עכ"ל והרי דברי הסמ"ע שם הן הן דברי הר"ן והר"ב אלו וכן משמע בתוס' פ"ק דקדושין דף ט' ע"א ד"ה כתב על הנייר וכו' ובתוס' פ"ב דגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה אבל בשטרות לא ובתוס' פ"ב דכתובות דף כ"א ע"א וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות בשם הרמב"ן וכן הוא בחדושי רשב"א פ"ב דגטין בשם יש מתרצים וגם בתוס' דפרק חזקת הבתים דף נ"א ע"א מוכח שם כן. ומ"ש התוס' שם דאתיא כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי היינו לענין דלא בעינא שיהא מוכח מתוכו ונהי דבגיטין וקדושין קי"ל דבעינן עידי מסירה היינו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים מה שא"כ במכר ומתנה דהודאת הנותן או המוכר כק' עדים דמי וכמ"ש התוס' פ"ק דגיטין דף ד' ע"א סוף ד"ה דקי"ל כו' וד' י' ע"ב ד"ה חספא כו' ורבינו ברוך בספר התרומה סי' קל"א וא"כ אי מודה שמסרו לו נקנה לו השדה בשטר זה בלא עידי מסירה וזה ברור:

ועוד נראה דאפי' אינו מודה שמסרו לו נאמן הלוקח והמקבל שמסרו לו דנהי דיכול המוכר או הנותן לטעון תנאי היה בו וזייפתו מ"מ אם טוען להד"ם לא מסרתי לך שטר זה מעולם אינו נאמן כיון שהשטר ביד הלוקח או המקבל כשידוע שהמוכר כתבו כגון שהוא חתום בכתיבת ידו או שעדים חתומים עליו וכה"ג והכי מוכח ממ"ש התו' בפ' חזקת הבתים וכן ההיא דקדושין דלא נכתבו אלא לקנות השדה והאשה דומיא דגיטין שאינן עשויים עיקרן לראיה כו' משמע דשטר קנין על החרס מהני לראי' אלא כיון דלכתחל' לא נעשה לראיה כשר כשנכתב על החרס וכן משמע עוד יותר בתוס' פ"ק דקדושין דף ט' ע"א כשכתבו וז"ל אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוי שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואף על פי שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפרק הכותב אלא אע"פ שהיא צריכה לראיה עיקרן לא לכך נעשה עכ"ל וכ"כ עוד התו' פ"ב דכתובות דף כ"א ע"א. ובזה נ"ל ברור דלא קשיא מ"ש מהר"ש אידלש ובתוספות פ"ב דכתובות שם וז"ל נראה מלשונם דהך דשמעתין דליכא למיחש בחספא לא אתיא כר' אליעזר וק"ק דהא הך חששא דמילתא אינו אלא משום הוציא עליו כתב ידו כדמסיק דאינו אלא שטר ראיה בעלמא ור"א נמי מודה ביה כו' עכ"ל גם בחדושי ר' אליעזר ן' חיים בכתובות האריך מאוד בזה בדחוקי' וסוף דבריו דכוונת התוס' רק דהך דקדושין אתיא דוקא כר' אליעזר אבל הך דכתובות אתיא ככ"ע. ואין דבריו נראין לי דפשט דבריהם לא משמע הכי גם בקדושין דף ט' ע"א כתבו התוס' וההיא דהכא אתיא כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתיא כר"מ כו' משמע דההיא דכתובות לא אתיא כר"א אלא נלפע"ד דמעיקרא לק"מ דהך דשמעתא דכתובות חיישינן דלמא כתב עלה שטר מתנה או מכר שדי מכורה או נתונה לך דאם יטעון זה האמת לא מכרתי לך מעולם יוציא זה כתב ידו לראיה ויועיל כיון שאין עיקרו נעשה לראיה אלא לקנין וכמ"ש (והיינו דוקא לר' אליעזר אבל לר"מ דבעינן מוכח מתוכו והשטר פסול לגמרי ולא יועיל כלום כיון שאינו מוכח מתוכו שהרי נכתב על החרס. גם מה שהקשה מהר"א ן' חיים דהיכי אתיא סוגיא דכתובות כר' מאיר דא"כ ס"ל לאביי דלא כר"א ואנן קי"ל כר' אליעזר לק"מ דדילמא אנן לא קיי"ל כאביי ועוד דהא הרבה אמוראי וכן הרבה פוסקים פסקו כר' אליעזר בגיטין ולא בשטרות וכ"כ התוס' רפ"ק דגיטין בשם רבינו חננאל וכמ"ש לקמן ס"ס נ"א) א"כ מוכח מדברי התוס' דא"צ עידי מסירה בשטר מכר ומתנה ודלא כהב"ח כנ"ל ברור ודוק:

(ג) כל שטר כו' מקושר כו' ויש חולקין כו'. נלפע"ד שהרב לא כוון יפה בכאן שנראה שהבין שטעם הנ"י שפוסל אם עשאו כמקושר משום דס"ל כהרא"ש וטור דלקמן ר"ס מ"ד דכל שטר שאינו עשוי כתיקון חכמים פסול אע"פ שאין טעם לפסלו וא"כ לדידן דלא קי"ל כהרא"ש בזה ה"ה הכא וכן משמע מדבריו בדרכי משה שכתב וז"ל כתב נ"י ר"פ ג"פ דכל שטר שאינו עשוי כתיקון חכמים פסול אע"ג דאין טעם לפסלו ולכך אם עשה בזמן הזה השטרות מקושרים פסול ע"כ עכ"ל ד"מ ומשמע ליה להרב הכי מדכתב הנ"י ר"פ ג"פ וז"ל ונראה דהשתא דלא נהגו במקושר ולא ידעינן ליה היה נראה שלא לפסול אותו (ע' בנ"י שם שכתב כן גבי פשוט שכתב עדיו מאחוריו כמו במקושר דפסול משום קפידא ע"ש) דלא שייך קפידא במאי דלא סליק אדעתיה כלל כיון דכל דין פשוט יש לו מ"מ נראה לפסלו מדפי' הרא"ש ז"ל דטעמא דפסולים משום שלא נעשו כתיקון חכמי' וא"כ זה שחתמו בו מבחוץ כבמקושר אינו כתיקון חכמי' עכ"ל ומשמע לי' להר"ב מדכתב מדפי' הרא"ש ז"ל כו' א"כ לדידן דקי"ל כהרמב"ן כשר אבל לפע"ד זה אינו חדא דהא גבי האי דינא דלקמן ר"ס מ"ד דצריך לחזור מענינו של שטר בשטה אחרונ' לא הביא הנ"י דברי הרא"ש כלל וא"כ היאך אפשר שכוון דברי הרא"ש אלו ועוד שכבר כתבתי לקמן ר"ס מ"ד שאפשר שגם הרא"ש סובר דאין כל השטר פסול וכהרמב"ן ועוד דאדרבה בהך דינא דלקמן ר"ס מ"ד כתב שם בר"פ גט פשוט מיד בתר הכי וז"ל וכן מה שאמרו בש"ס צריך לחזור מעניינו של שטר אם לא עשה כן אינו נפסל השטר בכך אלא שאין למדין מאותו שטה כי לא תקנו חכמים כן בחיוב אלא עצה טובה עכ"ל הרי שכתב בסתם כהרמב"ן ולא כת' שהרא"ש חולק ועוד שכתב מדפי' הרא"ש טעמא דפסולי' כו' משמע דאמתני' קאי דפי' טעמא דפשוט שכתבו מקושר או מקושר שכתבו פשוט דטעמ' דפסולי' משום שלא נעשו כתקון חכמים והמעיין בהרא"ש ירא' שהרא"ש לא פירש שום דבר בזה במתני' טעמא דפסולי' אלא נראה ברור דהאי מדפירש הרא"ש ט"ס הוא וצ"ל הר"ש ור"ל ורשב"ם שכן פירש רשב"ם במתני' טעמא דפסולי' משום שלא נעשו כתקון חכמים ודין זה לא תלוי כלל בהך דינא דלקמן ר"ס מ"ד אלא אפי' למאי דקיי"ל התם כהרמב"ן דכשר הכא פסול משום שכל שטר שתקנו חכמים לעשותו כך וכך כגון בפשוט שעדיו יהיו מתוכו או שאר עניינים כיוצא בזה וכמו שיתבאר אם שינה תקנת חכמים השטר פסול אף בלא חשש זיוף דחכמים תקנו שאם לא עשה כן לא יהא לו דין שטר והך דלקמן ריש סי' מ"ד שאני דהתם לא תקנו חכמי' שיחזור מעניינו של שטר ושאם לא יעשה כן לא יהא לו דין שטר רק עצה טובה כדי ללמוד אף משטה אחרונה שאם לא יעשה כן יאבד השטה אחרונה. ולזה כוון הנ"י בלשונו שכתב גבי חזרת השטר בשטה אחרונה לא תקנו חכמים כן בחיוב אלא עצה טובה כו' וגם הרמב"ן עצמו כתב בחדושיו ר"פ גט פשוט וז"ל פשוט שכתבו עדיו מאחוריו נ"ל שאצ"ל בשלא חתמו העדים אלא מאחוריו דהתם ודאי פסול משום דלאו אשטרא קחתום דכיון שהיה להם שיחתמו מבפנים והם לא חתמו אלא בחוץ לא העידו על מה שכתוב בשטר ואף על פי שבמקושר מהני התם כיון דהכי תקינו רבנן על כרחך על מה שבתוכו הם מעידים אבל הכא לא עד כאן לשונו אלמא אף על גב דליכא טעם לפסלו משום חשש זיוף פסול כיון שלא חתמו כתקון חכמי' והוי כלא חתמו כלל ואם כן העולה מזה דגט או שטר פשוט שכתבו עדי' מאחוריו כבמקושר אף על פי שאין חשש ואין טעם לפסלו פסול כיון שלא נעשה כתיקון חכמי' וכן בחתמו מן הצד וכיוצא בזה וכדאיתא בבבא בתרא ריש פרק גט פשוט דף ע"א תוס' ד"ה פשוט שכתבו עדיו מאחוריו כו' ע"ש וליכא מאן דפליג בהא ולא דמי כלל לדלקמן ר"ס מ"ד ודלא כהר"ב כן נראה לי ברור:

סעיף ג

(ד) אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה כו' לא טענינן ליה. והטור כ' ע"ז ונראה לי שאפי' אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמתו עכ"ל ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי הרמ"ה מיירי כשלא טען נתבע בההיא ריעותא כלל והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה וכה"ג אע"ג דלא טעין בההיא ריעותא שנעשה זיוף פ' ופ' אנן טענינן ליה שנעשה אותו זיוף ולכך כ' הטור בל' ונ"ל ולא כ' בל' ולי נראה וכן נראה עיקר לדינא כמ"ש ודוק (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' נ"ג) .(ה) משלש ועד עשר. דכשענין השטר הוא לשון נקבה צריך לכתוב לכתחילה שלש עשר שהוא ג"כ ל' נקבה:

סעיף ד

(ו) (הג"ה) ואם כ' שלשה כו'. וא"כ צ"ל דמ"ש שלא יכתבו משלש ועד עשר הוא לאו דוקא דהא בשמנה ליכא חשש זיוף אי נמי לא דקדקו בלשונם ושטפא דלשון הש"ס נקטו ובש"ס מיירי בלשון תרגום שיכול לעשות מתמני תמנין דלא כס' ת"ח פ' ג"פ שהניח דברי התוס' בזה בתימה מכח שמנה. מיהו ברמב"ן [בראב"ן] דף ק"י ע"ב איתא להדיא אפי לשון זכר שלשה ושמנה לא יכתוב דיזייף וימחוק הה' וכתב בספר ת"ח שם שדבריו נכונים וע"ש:

(ז) ואם נזדמן לו בסוף שטה כו'. וכ' הב"ח דאף אם כ' למעלה באמצע השטה שלשה אם חזר וכ' שלש בסוף שטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון ואינו מוכרח ודו"ק:

(ח) כגון ב' או ד'. ע' בע"ש שכ' ז"ל אבל אי כתב גימטריאות או ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא היה כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד מטעמא דאמרי' חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב ב' או ג' לא היו חותמין ע"כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר וכך ה"ל לכתוב דליכא למיחש כו' דהעדים לא היו חותמים כשהיה שם ריוח כ"כ עכ"ל סמ"ע ואין השגה מב' טעמים חדא דגם כוונת הע"ש הוא כן דאם הי' כתוב בו ב' או ג' בריוח לא היו חותמי' ועוד דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב כתיבה (עיין בתשו' מהר"מ איסר ל' סי' מ"ד ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ה):

סעיף ה

(ט) ואפשר לקיימם מקיימי' כו'. כ' הסמ"ע וז"ל בד"מ נתבאר דאפי' אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימינן משו' דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דבור עכ"ל וליתא כן בד"מ רק שכ' בד"מ בשם תשו' מיימוני דהיכא דאפשר לקיים אפי' היכא דשתי הלשונות מרוחקי' זו מזו מקיימי' אותם וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור דבריו תוך כ"ד עכ"ל ורוצה לומר שהם מרוחקי' ויש דברים אחרי' מפסיקי' ביניהם אבל כשאי אפשר לישבם אם לא מדוחק זה לא שמענו:

(י) ואין כתוב בשטר והכל שריר וקיים. כ' הב"ח ובזה מתיישב מה שפירש"י רפ"ק דמציעא (סוף דף ז') שהקשו התו' על פירושו מהא דאין למדין משטה אחרונה ולא שמו על לב דרש"י מיירי בדכתב שריר וקיים עכ"ל ולא דק דהא טעמא דצריך שיחזור מענינו של שטר הוא משום שאין למדין משטה אחרונה וכדאיתא להדיא בש"ס פ' ג"פ ריש דף קס"ב ומוסכם מכל הפוסקי' לקמן סי' מ"ד א"כ אי תימא דרש"י מיירי בדכתב שריר וקיים ולמדין משטה אחרונה א"כ אין צריך להחזיר וא"כ למה כ' רש"י שצריך להחזיר מענינו של שטר והא עיקר כו' וזה מבואר בלשון התוס' שכתבו ותימה הא אין למדין משטה אחרונה ולכך עושים חזרת השטר כו' וזה ברור. (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ר"מ וסי' תכ"ג ותשו' מהר"י טראני סי' ק"ך קנ"א קנ"ב):

(יא) דיד בעל השטר כו' כ' בפסקי מהרא"י סי' ר"ו על שטר שהיה כאוב בו וכל הא לעיל קבל עליו בקנין גמור ולא היה כתוב בו במנא דכשר למקניא ביה דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעל השטר על התחתונה. ומביאו בד"מ ובסמ"ע וקשה דהא בע"כ מיירי שאותו קנין אינו מועיל דאל"כ מאי נ"מ וא"כ הא השטר בטל לגמרי וכל היכא דבטל לגמרי לא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכדלקמן סעיף ט' ואין לומר שהי' כתוב בשטר גם ענינים אחרי' שלא היו צריכי' קנין דמה בכך ס"ס אותו ענין שצריך קנין בטל לגמרי דאטו אלו כתוב בשטר שנתחייב לו לשלם ק' לזמן פלוני הידוע וק' לפסח מי לא אמרי' בכה"ג נמי שצריך לפרעו לפסח הבא ראשון כיון שאותו ענין יתבטל לגמוי אע"ג שכתוב בשטר עוד ענינים אחרי' וה"ה הכא וצ"ל דמיירי בענין שהסופר טעה והיה סובר שאותו קנין האחר היה מועיל והוא בענין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל וכענין שכ' מהרי"ק שורש צ"ו ויתבאר לקמן סעיף ט' בהג"ה:

סעיף ו

(יב) אם נמחק כו' בספר ת"ח פ' ג"פ הקש' אגירס' זו דנמחק דהא מדנקט חנן משמע דחנן שם הוא וא"כ פשיטא דלא יהבינן לחנן דהא חנני כותבין בנ' כפופ' וחנן בנ' פשוט' ולק"מ דהא נהי דלא יהבינן לחנן מ"מ לחנני נמי לא יהבינן דה"ח דנמחק אות אחד הוי כנמחק שתי אותיות שהשטר פסול קמ"ל ועוד יש ליישב בדרכי' אחרים ועוד האריך בס' ת"ח שם נהקשות בזה וכל דבריו אינם מוכרחי' ע"ש:

(יג) וידוע שנמחק השטר פסול ל' הסמ"ע והיינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע נמי יתנו אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ עכ"ל ובאמת בב"י לא כתב כן כשהשטר ביד חנני רק בד"מ ואינו מוכרח דבשלמא כשהוא ביד אין יכול לומר הלוה מחקו מפני שחזר אבל כשהוא ביד חנני ממ"נ איזה טעם שיאמר שמחקו לא יגבה בו אם יאמר שמפני חזרה נמחק ינתן לאן ואם לפסול השטר כולו פסול וכן כשהיה חסרון בלא מחק אינו מועיל מה שהוא ביד חנני ודוק:

סעיף ז

(יד) שהקפל הוא פחות מספל. קפל הוא קב ופלגא ספל הוא סאה ופנגא:

סעיף ח

(טו) הי תפס. תפילו בעדים וכ"כ ה"ה ומביתו ב"י ומשמע אפילו תפס שלא ברשות וכ"כ גם כן בפשיטות בסמ"ע ס"ק כ"ג והבאתי לשונו לקמן בסמוך ס"ק י"ז וכן משמע מדברי הרא"ש והרבה פוסקים וזהו דנח כבעה"ת בשם הרמב"ן והביאו ב"י ועיין בס' ג"ת שהאריך הרבה מיהו נ"ל דלענין דינא לא פליגי דהפוסקים מיירי בטוען ברי והרמב"ן מיירי בטוען שמא ובא לזכות מכח השטר והיינו שהביא הרא"ש פ"ק דבכורות דברי הרמב"ן ודו"ק וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע"ש:

(טז) מטלטלים. אבל קרקע אפילו פירות קרקע לא מהני תפיס' אפילו טוען התופס ברי מטעם דקרקע בחזקת בעליה קיימא כדלקמן סימן שי"ב סעיף ט"ו וסימן שי"ז סוף ס"ג והארכתי בדינים אלו בספרי ת"כ ע"ש:

(יז) וכל שכן שאומרים בשובר כו'. וכתב הסמ"ע וז"ל ר"ל מאחר דבתופס שלא ברשות מרשות בעלים לאחר שנולד הספק מהני כ"ש בשובר שמוחזק ועומד בשלו הוא דאין מוציאים מידו כן הוא דעת מור"ם ז"ל אבל קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהוא ביד המלוה וכן מוכח דאל"כ קשה דדברי הרי"ף והטור שבסי' זה יסתרו למ"ש הרי"ף וטור לקמן סי' ע"א (סעיף כ"א) בדין מלוה שהאמין ללוה שצריך הלוה לישבע שפרע משום דיד בעל השטר על התחתונ' ואמרי' דלא הימני' אלא לבטל השטר דמלוה ולעשות כמלוה על פה והיינו מטעם כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלוה וכמ"ש שם בדריש' ומזה קשה ג"כ על ב"י שכתב גבי ספל וקפל וז"ל ונראה שאם הוא שטר מחיל' לא תלינן בזבוב דהמע"ה ע"כ ודו"ק עכ"ל סמ"ע ולפע"ד דברי הרב ב"י נכוני' וברורי' בטעמם דכ"ש הוא דבשובר אמרינן יד בעל השובר על העליונ' ומ"ש הסמ"ע דאל"כ קשה דדברי הרי"ף והטו' יסתרו כו' לק"מ דלעול' אמרי' יד בעל השובר על העליונ' לבטל שטר שכן דרך לכתוב שובר לבטל השטר ואם כן יד בעל השטר על התחתונ' נגד השובר וממילא יד בעל השובר על העליונ' נגד השטר אבל אחר שנתבטל השטר א"כ ה"ל בעל השובר לענין תביע' בע"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעל השטר על התחתונ' לענין דצריך לישבע תדע דע"כ לקמן סי' ע"א אין הטעם כמ"ש בסמ"ע כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלו' דהא מועיל השובר לבטל השטר ופשיטא דקרעינא ליה לשטרא מיד שאומר פרוע אלא הטעם כמ"ש וגם כאן פשיטא דצריך הלוה לישבע היסת כתביעת בע"פ ומ"ש יד בעל השובר על העליונ' היינו לבטל השטר גם בדין אי תפס לא מפקינן אם הלוה תובע למלו' יכול להשביעו היסת וכדלקמן סי"ב וק"ל. גם מ"ש ומזה קשה גם על ב"י גבי ספל וקפל כו' לק"מ ודברי הב"י נכונים וכן מבואר בתשו' הרא"ש בכמה תשובות ומביאם ב"י בס"ס מ"ג וכן בש"ע שם סעיף כ"ה וכ"ו וכ"ז ע"ש וכן בשאר אחרוני' גם בד"מ כ' על דברי ספל וע' בסמוך בדברי מהרי"ק דלא משמע כן ולפי מ"ש לקמן בס"ק שאחר זה גם מהרי"ק מודה ודו"ק:

(יח) דלא כי"ח כו'. ז"ל ד"מ כתב מהרי"ק שורש ז' אפילו כשהוא מוחזק אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחויב בדין אומרים יד בעל השטר על התחתונ' ע"כ וכ"כ נ"י פ' ג"פ בשם הריטב"א אמנם כתב שם דהרא"ה חולק וס"ל דאם בעל השטר מוחזק כגון בשובר ידו על העליונ' עכ"ל ד"מ. גם בבדה"ב תמה על מהרי"ק איך חולק על הפוסקי' דאי תפס לא מפקינן מיניה. גם בס' לח"מ סוף פי"ד מה' מלוה הניח דברי מהרי"ק בתימ' ע"ש שהאריך ולפע"ד לק"מ וליכא כאן פלוגתא כלל בין הפוסקי' דמהרי"ק קאי שם על מי שהיה חייב בלא השטר לפרוע לצדקה לפי ממונו ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבוים כלום רק שוה בשוה מחמת שהוזכר בשטר שביניהם דבהוצאת צדקה יפרע כל א' בשוה וע"ז כתב מהרי"ק שם דאין פ"ש בכלל צדקה ואמרינן יד בעל השטר על התחתונ' ואע"ג דהוא מוחזק שהרי אין בחזקתו כלום מאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תורה עכ"ל ר"ל כיון דבלא השטר הוא חייב בודאי לפי ממונו שהרי אינו טוען שאתם עשיתם עמי בפי' לפרוע שוה בשוה גם בפ"ש רק שאומר כיון שעשיתם עמי שטר לפרוע שוה בשוה לצורך צדקה גם פ"ש בכלל א"כ מה יועיל לו תפיסתו הרי הוא חייב בודאי בלא שטר ואיך יפקיע את עצמו מכח ספק שבשטר אין ספק מוציא מידי ודאי אבל כאן שהמנו' אומר שחייב לו בודאי א"כ גם בלא"ה חייבלו לדברי המלו' פשיטא דאי תפס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה כיון שטוען ברי וכן בשובר שהלוה אומר אפילו בלא שובר אינו חייב לו אמרי' יד בעל השובר על העליונ' כיון שהוא מוחזק וכן מ"ש הרא"ש והמחבר לקמן סי' מ"ג סעיף כ"ז דאם הי' כתוב בשובר שמחל לו כל תביעות שהי' לו עד עכשיו הוי ספק ומספיקא לא מפקינן ממונא היינו ג"כ שבעל השובר טוען שמחל לו בפי' גם שטר זה ודוק וכן הריטב"א בנ"י שם מודה דאמרי' בשובר ידו על העליונ' כיון שהוא מוחזק ולא פליג התם אלא בכתוב בו דינרים דלא דיינינן דינרים טובא משום דלשון דינרים משמע רק ב' וכ"כ ה"ה והמחבר בסעיף י"ב בדינרים גם בשטר שתפס דמפקינן מיני' תדע דאל"כ למה הביא הנ"י שם פלוגתייהו בברייתא דדינרים ה"ל לכתוב כן לעיל מיני' במתני' דזוזי ק' דאינון ל' סלעין אלא ודאי כמ"ש ע"ש ודו"ק ועוד י"ל דבהך דתשובת הרא"ש ושאר פוסקים והמחבר לקמן סי' מ"ג שאני דתפס קודם שנולד הספק או שתפס ברשות וא"צ לפרש שטוען ברי והארכתי בזה בספרי ת"כ סי' נ"ו וע"ש:

סעיף ט

(יט) לפרעו בפסח כו'. ויש פוסקים כתבו דבלאו הכי סתמא דמילתא המתחייב לעשות שום דבר לזמן ולא פירש אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והביאו ראיות ומביאם ב"י ונרא' דגם המחבר מודה לזה אלא דלדוגמא נקט האי דינא ועיקר כוונתו על מ"ש וכן כל כיוצא בזה (ע' בתשו' ר"ס מ"ז וסי' מ"ח שאלה ב' ובתשו' מהרשד"ם סי' י' וסי' נ"ו) .(כ) וי"א כו'. גם הדעה הראשונ' מודה בזה כדאיתא להדיא במהרי"ק שם וז"ל ואע"ג דהיכא דבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד ב"ה על התחתונ' הלא דבר פשוט הוא דהיינו דוקא היכא שהספק נפל בכוונת הנותן או הלוה כההיא דמתחייב ליתן לחברו מנה אחר פסח שפסק הרא"ש שצריך ליתנו אחר פסח הבא ראשון דודאי לכך נתכוין הלוה המכתיב את השטר דאלת"ה שטרא למאי אהני כיון דמצי לדחויי עד פסח של יובל הגדול אבל בכה"ג דאיכא למימר שהנותן סבור דשפיר מהני לישנא דהנח' וכמ"ש הרא"ש ואנו מספקא לן הלכתא כמאן פשיטא דבכה"ג איכא למימר דאוקי נכסים בחזקתייהו ואע"ג דאיכא שטר יד ב"ה על התחתונ' ולא מהני לישנא דהנח' הכתוב בשטר הצווא' ואפילו יתבטל השטר לגמרי עכ"ל ומ"ש הרב בל' וי"א כו' היינו משום דבדעה הא' לא הוזכר חילוק זה בפירוש וכן דרכו בכמה מקומות:

(כא) היינו דוקא כו'. כתב הב"ח ולא משמע הכי בדברי ה"ה פ' כ"ג מה' מלוה ונ"י פ' ג"פ גבי שטר שזמנו בשבת ומקור דבריהם לקוח מבעה"ת שער נ"ו ועיין עוד בהגהת מיי' ס"פ י"ט מה' עדות שם האריך בזה עכ"ל ולא דק דבכל המקומות שם מיירי שאם היינו אומרים יד ב"ה על התחתונ' הי' השטר נפסל מיד והי' נודע פסולו בודאי שהוא מוקדם וכה"ג משא"כ בהך דמהרי"ק שי"ל שהנותן טעה והי' סבור דיועיל בכה"ג אין חולק עליו ודינו ברור:

(כב) שאפשר שטעה כו'. כתב הסמ"ע וז"ל נראה דמיירי בלשונות שמקנ' לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו וכמ"ש בר"ס רמ"ה כו' שטעה וסבר דל' זה יועיל ובאמת אינו מועיל וק"ל עכ"ל ולא ידענא מאי נראה דקאמר ולמה המציא ענין אחר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצוואה אני מניח לפלוני כו' שהבאתי בסמוך ס"ק ך'. וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנא דהנח' כיון דהרא"ש סוב' דמהני אם כן י"ל שהנותן טעה וכו' וכן משמע מדקדוק ל' מהרי"ק שהבאתי בסמוך וכן משמע בד"מ אבל בלישנא דאתננו דליכא למ"ד דמהני א"ל שהנותן טעה בכך הלכך היכא דאפשר לפרש השטר בל' אתננו ואפשר לפרשו בלשון אחר דמועיל לא אמרינן בכה"ג יד ב"ה על תחתונה ודו"ק (וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהגה וסעיף ו'):

סעיף י

(כג) שנהגו לכתוב כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' חיים סי' כ"א ד' מ"א ותשו' מהרי"ט סי' קכ"ב:

(כד) וכל לשון שהוא כולל כו'. עיין בתשו' מהרש"ך סי' ק"נ וסי' קצ"ה ובתשו' מהרשד"ם סי' שס"ו:

סעיף יב

(כה) ואיתפס כו'. בס' ג"ת סוף שער ס"ח הקשה דהא אמרינן בהמקבל (ונתבאר לקמן סי' שי"ז ס"ג) דבשטר דכתיב שנין סתמא לא מפקינן מיד המלוה כשקדם ואכל כיון דהוי מילתא דעבידא לגלויי והניח בקושיא ולק"מ ואישתמיטתיה דברי הנ"י פ' המקבל שהביא הוא עצמו לשם בדף הקודם וז"ל והא דלא מסייעיה ללוה מלישנא דשטרא דמשמע שתים דכתיב ביה שנין סתמא כדאמרינן בפ"ק גבי סלעין דינרין משום דכיון דהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדותא דשטרא זה דעת הרנב"ם ז"ל עכ"ל וכה"ג כ' בחידושי הריטב"א פ"ק דמציעא ע"ש:

(כו) תפיס היינו כשתפס בעדי' דאל"כ נאמן במיגו ע"ש בסמ"ע וכן הוא בה"ה וב"י ושאר פוסקי' ונ"ל דהיינו בטוען המלוה ברי שהלוה לו יותר אבל אם הוא ש"ח שנתחייב לו בשטר זה אפי' תפס שלא בעדים מפקינן מיניה דהא לא שייך כאן מגו כיון דא"י לטעון ברי:

(כז) מפקינן מיניה. ר"ל [דל'] השטר מסייע ללוה דסתם סלעים אינו משמע יותר מב' וכ' בסמ"ע סקל"ב דלפ"ז בדין שלפני זה דהיינו בנכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתברא לומר דמהני תפיסה כו' ואין דבריו נכונים דבנמחק שאני דאל"כ כל מי שיש לו שטר יתפוס הרבה וימחוק הסכום אלא ודאי אין דנין מחק אלא להורעת כחו של מוציא וכן הוא בטור ומחבר לקמן ס"ס נ"ד גבי שובר שכ' דאינון ונמחק דאין דנין אלא בפחות שבלשונות (ואין לך תפיס ועומד יותר משובר) והוא מטעם הנ"ל וכמ"ש הבעה"ת בשם הרמב"ן ומביאו ב"י שם ע"ש:

(כח) מיניה לפ"ז היה נראה לכאורה דגם בשובר שכתוב שפרע לו דינרי' אינו פטור רק משתים וכדעת הריטב"א שבנ"י' ולא כהרא"ה שם וכמ"ש לעיל ס"ק י"ח וכ"כ הב"ח סי"ג לדעת ה"ה שכ' כדברי המחבר אבל באמת זה אינו שהרי לקמן ס"ס כ"ד כ' המחבר להדיא דשובר שכתוב בו דינרים מבטל כל השטר שיש עליו וכ"כ ג"כ ה"ה פרק ט"ז מה' מלוה א"כ בע"כ צריך לחלק והיינו כמ"ש הבעה"ת שער נ"ג ומביאו ב"י לקמן סי' נ"ד וז"ל ואע"ג דבפ"ק דמציעא משמע דסתם דינרי' לא הוי אלא ב' ההיא בשטרי הלואה דאמרי' כיון דידעי עדים דיד בע"ה על התחתונה אלו היה יותר מב' היו כותבים בפי' אבל בשובר אדרבה אמרינן איפכא דילמא לא ידעי סכום ממון השטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק לורעיה עכ"ל ולפ"ז גם הרא"ה אפשר דמודה בשטר דאע"ג דתפיס מפקינן מיניה שהרי גם ה"ה מודה להרא"ה ודלא כהב"ח וק"ל:

סעיף יג

(כט) ואם כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרי כו' בטור איתא אם כתוב בו דינרין כו' וכ' בסמ"ע ס"ק ל"ה דיש לגרוס בטור דינרי כסף או כסף דינרי בשניהן בלא נו"ן ולפעד"נ אין לשנות גירסת הטור שהרי התוס' בבבא בתרא דף קט"ו ע"א ד"ה אמר רב אשי כתבו דדוקא דינרין כסף וכסף דינרין אבל דינרי כסף וכסף דינרי בלא נון ה"ל ספיקא ואי תפיסלא מפקינן מיניה וכן ברמזי הרא"ש גורס ברישא ובסיפא דנרין בנו"ן וכן גורס בע"ש וע' בב"ח:

(ל) ואם כתוב בו זהב בדינרי כו'. עיין תשובת מהרש"ך ס"ב סי' ק"ן:

סעיף יד

(לא) המוציא שטר חוב כו'. עיין מדיני' אלו בתשו' מהר"מ מלובלין סי' פ"ז ובתשו' מהרש"ך פ"ב סי' רכ"ט ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' ס"א:

(לב) ולא מתפריש כו'. ובסמ"ע כ' שכוונת המחבר כמ"ש המ"מ ס"פ י"ז מהל' מלוה דאף שכ' בשטר מפורש המטבע מ"מ דינר או סלע של בבל אינו דומה כו' וכ"כ בספר בדק הבית:

(לג) ישבע המלוה ויטול. ובעה"ת כתב ע"ז ולא ברור לן וכ' ב"י ולא ידעתי למה לא ברירא ליה דהא הוה ליה כמי שטוען פרעתי דנשבע ונוטל ובספר ג"ת שער נ"ד סוף דף שכ"ה כתב דטעם בעה"ת הוא כיון דלא אמר הלוה השבע לי ולא נהירא לי דמסתמא גם הרמב"ם ר"ל כשאמר השבע לי דלא עדיף מפרעתי דלקמן סי' פ"ב אלא נ"ל דטעם בעה"ת הוא דכיון דהמלוה נאמן משום דמסתמא כן היה ההלואה מתחלה א"כ טענת הלוה ה"ל כאומר אמנה ול"ד לפרעון ששטר לפרעון עומד משא"כ הכא וכמו שמחלק הרמב"ם גופיה והט"ו לקמן סי' פ"ב סעיף י' בכה"ג וא"כ הוא הדין הכא דאין צריך המלוה לישבע וליטול אלא עומד בשטרו ואח"כ משביעו היסת ולכך כ' הבעה"ת ולא בריר לן ודו"ק:

(לד) מיהו אם הביא הלוה כו'. והר"ן חולק על זה ע"ש ומ"ש בכאן ובישוב מ"ש הבעה"ת על הרמב"ם לא נתבררו לי דבריו:

סעיף טו

(לה) לשון שרגילים כו'. עי' מזה בתשו' מהרש"ך ס"ג סי' מ"ו מ"ח וסי' קי"ו. ובתשו' מהרא"ן חיים ס"ס כ"א:

(לו) ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב. פי' משום דמסתמא היה דעתו שיכתוב כן ולפי זה משמע בפשיטות דהיינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אע"פ שנהגו ההדיוטו' כן אין דנין אותו כאלו נכתב וכן הוכחתי לקמן סי' ס"א ס"ה בהג"ה ובזה מיושבים היטב דברי הרמב"ם פט"ז מה' אישות שכ' וז"ל תקנו הגאוני' שתהא האשה גובה כתובתה אף מן המטלטלין כו' כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתובה בין מקרקעי בין מטלטלי כו' הרי שלא כ' כך אלא כ' סתם אם הי' יודע בתקנה זו של גאוני' גובה ואם לאו או שנסתפק הדבר מתישבי' בדבר הרבה שאין כח בתקנה זו לדון בה אע"פ שלח נתפרשה כדין תנאי כתובה ע"כ ונדחק הב"י בפי' דבריו שלא יחלוק על הפוסקי' דדורשי' לשון הדיוט אע"פ שלא נכתב כאלו נכתב ולפי מ"ש אתי שפיר דודאי אנו לא היו כותבין בשטרות בין קרקע בין מטלטלין פשיטא שלא היה ספק בדבר שהרי מעשים בכל יום שגובין מן המטלטלין וא"כ אינו יכול לומר שלא ידע שהרי מסתמא ראה או ידע איזו פעם שגבו מהמטלטלין א"כ הו"ל להעלות על הדעת שהוא משום התקנה דאל"כ היאך גבו ממטלטלי אלא ודאי ידע מתקנת הגאוני' אבל עכשיו שכותבי' בשטרות בין מקרקעי בין מטלטלי א"כ יכול לומר לא ידעתי מתקנת הגאונים וגם לא ידעתי שנוהגין כן בכל השטרות ואף שראיתי כן לפעמים שגבו מן המטלטלין הייתי סבור מפני שכתבו כן בשטרות ואני לכך לא כתבתי כן שלא נגבות מן המטלטלי' ונראה שלזה נתכוין הריב"ש סי' של"ד שכ' דהרמב"ם מיירי במקום שכותבי' בכתובו' שעבוד מטלטלי ובזה י"ל כיון שהמנהג המקום לכתוב וזה לא כ' נראה שלא נשתעבד אלא כדין הש"ס אא"כ היה יודע בתקנתן של גאונים שאז י"ל שעל תקנת' הוא סומך ואם לא ידע בה י"ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי כו' עכ"ל ומביאו בכסף משנה פט"ז מה אישות ע"ש ועוד ראיה לדברי דהא הרשב"א כתב בתשובה סי' אלף ס"ח וז"ל שאלת ששמעת משמי ששיור הנהוג בארץ הזאת אע"פ שלא כתוב ככתוב דמי ואמרת שמא דעתי נוטה למה שפרשו בהנהו דורשים לשון הדיוט דמה שהורגלו ההדיוטות מעצמן בני תקנה אפילו לא כתב כמי שכתב דמי כדאמרינן בתנאי בית דין. תשובה כן הוא ועליה סמכתי ודבר ברור הוי כו' וגם הבית יוסף הביא בסימן זה שכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ ה"ה פ"ח מהלכו' שכירות בשם הרשב"א והרי הר"ן פרק האשה שנפלו הביא לשון הרשב"א גבי שטר מברח' שכתב וז"ל שיש לדקדק עכשיו שהכל כותבי' כן הם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתבו וכך אמרה לנו בפירוש כדרך שעושים בתנאי נאמנות ועל נאמנות מפורש ואני למד מדברי מורי הרב שכתב בב"ב גבי כתבוהו בשוקא דכיון שהכל מורגלים לכתוב כן בזמנינו אין צריך לומר כן בפי' דאלו רצתה לכסותה היה מצוה שלא לכתוב בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן שהרי הוא יודע שכך הם כותבים וכאלו צוה בפי' כתבוהו בשוקא הוא ואפשר לדון כאן כן ונראי' הדברים שהכל לפי ראות הדיינים שאי אפשר לומר באשה שתדע בנוסח השטרות שכותבי שטרות רגילין לכתוב עד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש עכ"ל הרשב"א וכ"כ הרב המגיד פ"ו מה' זכייה לשון הרשב"א ואם איתא הא כל לשון שנהגו ההדיוטות לכתוב אפי' לא נכתב ככתוב דמי אלא ודאי היינו דוקא כשידוע שזה ידע שנהגו ההדיוטו' לכתוב כן כנלפע"ד: