ש"ך על חושן משפט לח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה](א) עדים שהעידו כו' ל' הטור ומה שמחייבי' הני הנזמין אינו אלא קנס כו' לפיכך אין משלמין על פי עצמן כו' אבל אם אמרו עדי' שקר העדנו כ' ר"ח לא מבעיא שאין משלמין על פי עצמן אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל וכ' הב"י לא ידעתי למה כ' דין זה בשם ר"ח דהא ש"ס ערוכה היא וכ' בד"מ וז"ל לא ידעתי מה קשה לו דהא לא איתא בש"ס אלא שהעדות הראשון מתקיימת משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכן אם אומרים הוזמנו אין משלמין ע"פ עצמן משום דהזמה קנס הוא אבל לא איתא התם דאין משלמין על פי עצמן כשאומרי' שקר העדנו ולכן כתבו בשם ר"ח והרא"ש חולק ע"ז וס"ל דמשלמין על פי עצמן משום דינא דגרמי והביאו במישרי' נ"ב ח"ב וכ"כ הטור לקמן בשמו (בסי' מ"ו סל"ד) עכ"ל דרכי משה וכ"כ בספר לחם משנה סוף פ' י"ח מה' עדות דהטור הוצרך לכתוב דין זה בשם ר"ח לאפוקי מדברי ר' ירוחם והרא"ש ז"ל דאית להו דנאמני' לחייב עצמם משום דינא דגרמי ונסתלקה תמיהת הב"י עכ"ל וכ"כ עוד שם דמ"ש הרמב"ם שם דכשאמרו שקר העדנו אין משלמין ע"פ עצמן היינו כפי' ר"ח ולא כרבינו ירוחם והרא"ש וע"ש וכ"כ בספר שארית יוסף והב"ח דהטור בשם ר"ח מיירי שאין משלמין מדינא דגרמי ולאפוקי דברי ר' ירוחם. ולפע"ד דברי הד' גדולי' אלו אינם נכונים מכח ה' קושיות:
א) אם איתא שלזה נתכוין הטור לא ה"ל לכתוב רק בקיצור כתב ר"ח שאין משלמין ע"פ עצמן.ב) מאי לא מבעיא כו' אלא אפי' כו' האי אפי' אדרבה פשוט הוא בש"ס ומ"ש הב"ח בזה הוא דוחק ע"ש.ג) אם איתא דאתא לאשמועינן דאין משלמין ע"פ עצמן משום דינא דגרמי א"כ מאי קאמר לא מבעיא כו' אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה כו' דמשמע דאי לאו האי אפי' ה"א שהעדות אינה נכונ' הא מיד בהתחלת דבריו מוכח שהעדות נכונה דמדקאמר שאין משלמין ע"פ עצמן אע"פ שגרמו לו היזק מוכח דהעדות נכונה דאם בטלה העדות מהיכי תיתי ישלמו לו ע"פ עצמן הא לא גרמו לו היזק ודוחק לומר דמיירי שכבר שילם לחבירו ע"פ עדותן ואין לחבירו לשלם או הלך למ"ה. ועוד מ"מ הל' קשה לא מבעיא כו' אלא אפי' כו' מה ענין זה לזה איפכא הל"ל העדו' שהעידו נכונה כו' ומ"מ אין משלמין ע"פ עצמן:
ד היאך יעלה על דעת שהעדים לא יתחייבו לשלם כשגרמו לחבירו היזק בעדותן שקר והלא אין לך גרמי גדול מזה וכמו שאוכיח לקמן מדן את הדין וממוחל שטר וממראה דינר לשולחני ומסור וכה"ג. וכ"כ הרמב"ן בדיני דגרמי שלו וז"ל שנים שהעידו עדות שקר והפסיד חבירו על ידם ואי אפשר להוציא מידו כגון עכו"ם ואלם או הודו הם והוא לא הודה חייבי' לשלם שהרי גרמו לאבד ממונו של זה והא דגרסינן במסכת מכות אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו והוינן בה ואוקמה רבא באומר עדות שקר העדנו ואקשי' עליה כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לאו מכלל דלא משלם דאף ע"פ שאינו חוזר ומגיד לבטל עדותו אפשר לו שיתחייב לשלם אלא הכי קא קשיא ליה כיון שעדותו קיימת למה אתה קורא אותו עד זומם עכ"ל (ודברי' נכונים הם והיינו ממש כדעת ר' ירוחם והרא"ש ולחנם האריך בספר לח"מ שם להקשות על ר' ירוחם והרא"ש מש"ס דמכות הנ"ל ואשתמיטתי' דברי רמב"ן אלו וגם דברי רש"י בש"ס שם יש לפרש כן ודוחק) וכן דעת הרבה פוסקי' דהעדי' שהעידו שקר חייבים משום דינא דגרמי וכמ"ש לקמן:
ה) דכיון שהרא"ש גופיה ס"ל דחייבין משום דינא דגרמי וכמ"ש הטור עצמו בשמו לקמן סי' מ"ו סל"ד היאך יכתוב הטור כאן בסתם דברי ר"ח דלא כהרא"ש ובס' שארית יוסף תירץ בזה דדוקא התם שחתמו כן בשטר עשו מעשה חייבים משא"כ הכא שהעידו על פה ולא עשו מעשה ואין זה נכון כלל דמה בכך שלא עשו מעשה סוף סוף גרמו לו היזק ולא גרע מדן את הדין דלעיל סי' כ"ה וממוחל שטרו דלקמן סי' ס"ו סל"ב וממראה דינר לשולחני דלקמן סימן ש"ו וממסור ומראה ממון של חבירו דלקמן סי' שפ"ח בכה"ג טובא דאע"ג דבדבורא לחוד גרמו הזיקא חייבים גם מ"ש הב"ח לחלק דבעדות בעל פה לא ברי הזיקא דמצי למטען אח"כ פרעתי ושאר טענות אינו נכון דהא כיון דחייבו בעדותן בע"כ אין לו שום טענה. וכ"כ ר' ירוחם להדיא בנתיב ב' ח"ו אפי' בעדות בע"פ דכשאמרו שקר העדנו חייבי' לשלם ע"פ עצמן למאי דדיינינן דינא דגרמי ומביאו ב"י והיינו כדברי הרמב"ן שהבאתי וכ"כ הנ"י פרק הבונס בשם הרמ"ה ומביאו ב"י לעיל ס"ס ל"ב וכ"כ המרדכי ד"פ החובל בשם אבי העזרי ופסקוהו הר"ב בהגה לעיל סימן א' ס"ג [ס"ד] ומהרש"ל פרק החובל סי' ה' (וגם מ"ש הב"ח לפי' ר"ח דהמקש' פריך כל כמיניה פשיטא דאין משלם לפי חלקו אע"פ שהזיקו ואפי' עדותו נכונה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' הוא דוחק גדול דמנ"ל להקשו' דדילמא לגבי עצמו חייב כאשר באמת הדין כן לכל הפוסקי' שהבאתי. ומכ"ש דמ"ש הב"ח לעיל מיניה וז"ל ויש להקשות לרבא דמוקי באו' עדות שקר העדתי א"כ מאי עד זומם דקאמר רב וצריך לומר ל"ד קאמר עד זומם דאפי' לא הוזם כל עיקר אלא ר"ל שאומר שקר העדתי חייב לשלם לפי חלקו מדינא דגרמי עכ"ל אינו נכון דא"כ מאי פריך בתר הכי כל כמיניה כו' מנ"ל להקשות וכמ"ש ובאמת קושיות הב"ח מעיקרא ליתא דהיינו באמת קושיית המקשה כל כמיניה כו' וכמ"ש בשם הרמב"ן ובלא"ה נמי לק"מ וכמ"ש לקמן) אבל לפי עד"נ דקושית הב"י מעיקרא ליתא ובחנם הרעישו כל הגדולי' הנ"ל בזה והוא משום דנדקדק עוד אם איתא דהטור בשם ר"ח בא לומר דאינן חייבים לשלם מדינא דגרמי מה ענינו כאן בסי' זה שהרי בכל סי' זה לא מיירי אלא מדיני הזמה ע"ש אלא נראה ברור משום דבכל סי' זה לא מיירי אלא כשמתחייבי' העדים זוממי' משום קנס וכמו שנקט נמי להדיא הטור בדין זה בתחלת דבריו ומה שמתחייבי' הניזמין אינו אלא קנס כו' ועלה קאי נמי ומייתי דברי ר"ח והיינו כשאמרו שקר העדנו דסד"א דיהיו חייבים משום קנס והיינו אף שלא גרמו לו היזק דהיינו שלא שילם וכדאמרי' ברפ"ק דמכות שם מ"ט דר"ע קסבר קנסא הוא וקנס אינו משלם ע"פ עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין וכן אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין ועיין בתו' רפ"ק דב"ק דף ד' ע"ב וברמב"ם ר"פ ך' מהל' עדות ובכסף משנה שם) אבל כשגרמו לו היזק אינם חייבים משום קנס לחוד אלא משום דינא דגרמי (הגה ועיין לקמן סי' שפ"ו סק"א) שהוא כאילו הזיקוהו בידי' וכן הוא בל' ר' ירוחם חייבי' משום דינא דגרמי שאין זה קנס. והיינו כמו שהוכיח הרמב"ן בדיני דגרמי שלו דדיני גרמי אינו קנס ע"ש באריכות וכ"כ הטור לקמן סי' ס"ו סל"א גבי מוחל שטר שחייב משום דיני דגרמי שאין זה קנס לומר שלא קנסו בנו אחריו אלא ממון גמור הוא כו' וא"כ הטור בשם ר"ח כאן דמיירי משום קנס מיירי כשלא גרמו היזק בעדותן דהיינו שלא שילם עדיין ומפרש הש"ס דמכות כפי' התוס' וז"ל יש לפרש עדות שקר העדתי ושוב הוזמו שניהן דהשתא יש לפרש כדאמר עדו' שקר העדתי סותר עדותו ולא שייך ביה תורת הזמה כי אם בחבירו ופריך כל כמיניה אפי' הוא בעצמו אתי לידי הזמה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והוי כלא סתר דבריו וא"כ הוי שניהם זוממים ומשלמי' ממון עכ"ל והשתא אתיא דברי ר"ח כפשטן וה"ק אבל אם אמרו שקר העדנו לא מבעיא שאין משלמין ע"פ עצמן דסד"א שישלמו ע"פ עצמן משום קנסא דמה לי שניזומו מפי עדים או שניזומו מפי עצמן אלא אין משלמין ע"פ עצמן אלא אפי' העדות נכונה כו' כלומר דסד"א דנהי דאין משלמין ע"פ עדותן משום דעדות השנייה לאו עדות היא דהזמת עצמן לא חשיב הזמה כהזמת עדים מ"מ נימא דהכחשה מיהא הוי וכיון דסתרי לעדותן הראשונ' תבטל העדות כשאמרו שקר העדנו וכשניזמו אח"כ לא יתחייבו אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ולא מתבטל במאי דאמרי' השתא שקר העדנו ומתקיימת דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כלל אפי' לגבי עצמם וכשניזמו אחר כך חייבי' וכמסקנא דש"ס לפי' התוס' והשתא לק"מ מה שהקשו הב"י דהא ש"ס ערוכה היא דבש"ס לא מוכח מידי דהא לפרש"י שפי' כל כמיני' בתמיה וכי יכול הוא לחזור בו ולפטור הנידון מלשלם וכן לפי' הרמב"ן שהבאתי לעיל לא מוכח כלל האי דינא שעדותן נכונה הוא לגבי עצמן לענין שמ"מ יהיו זוממין אח"כ וק"ל ומה שלא ביאר הטור בפי' דעדותן מתקיימת לענין שיהיו עדים זוממים היינו משום דבכל הסי' מיירי בזה ע"ש וגם בתחלת דבריו כאן כתב ומה שמתחייבים הניזומין אינו אלא קנס כו' ועלה קאי ומייתי דברי ר"ח. והשתא אתי שפיר הא דכתב העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד כו' ולמה האריך כולי האי הל"ל בקצור העדו' שהעידו מתקיימת אלא ר"ל דאע"פ שבאמת הוא אינו עדות והם מתחרטי' בעצמן ממה שהעידו ה"א דאעדות כזה לא שייך דנהי שאין יכולי' לחזור מ"מ לאו עדות נכונה היא כיון שהם בעצמם אומרי' שקר העדנו אלא העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת ושייך ביה דין הזמה והשתא הרמב"ם והטור בשם ר"ח ורבי' ירוחם והרא"ש וסייעתם לא פליגי כלל וכולם בחדא מחתא מחתינהו. וכל זה ברור כשמש בצהרים ולא הוצרכתי להאריך רק שהבית יוסף ומהר"מ איסרלש ובעל ספר לח"מ ושארית יוסף וב"ח לא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם ומקום הניחו לי להתגדר מן השמים:
(ב) איכא נפקות' דעד זומם פסול להעיד כו'. ובב"י כתב דנ"מ דאי תפס לא מפקינן מיניה ול"נ נראה דנ"מ עוד היכא שכבר שילם זהעל פיהם וא"א למיהדר כגון שהוא אלם או הלך למ"ה או הוציא המעות ואין לו לשלם חייבים העדים לשלם כדלעיל סי' א' ס"ד בהג"ה ואי לא היה להם דין עדים זוממי' רק שעדים אחרים היו מכחישי' אותם ולא אמרו עמנו הייתם לא היו חייבים לשלם דדילמא הם מעידים אמת והאחרי' שקר משא"כ בהזמה וק"ל:
כתב הר"ן ס"פ ב' דכתובות וז"ל במ"ש הרז"ה דבעדות בע"פ הוא דאיכא הזמה אבל לא בעדות בשטר לעולם משמע דס"ל אפי' כ' בשטר שבזמנו כתבוהו משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו דסתם עדות בעל פה הוא וזה שלא כדברי הרי"ף שכתב בפ' מרובה גבי עד זומם דבשטר נמי איכא הזמה כל שכתבו שנכתב בו בזמנו וכן נראה עיקר כהרי"ף כו' עכ"ל וכתב הב"ח בסי' ל"ד דנראה דאף הרז"ה לא קאמר אלא לענין עונש העדי' זוממין שאינו נוהג אלא בעדות בעל פה אבל לגבי דין פסלות העדים מוד' הרז"ה שהעדים פסולים דלא עדיף מהזמה שלא בפניהן דנהי דהזמה לא הוי הכחש' מיהא הוי דהמוזמת היא המוכחשת בודאי ועדותם בטלה ופסולים לכל עדות שבתורה כדלקמן בסי' ל"ח וה"נ בעדות שבשטר הכחשה מיהא הויא והעדים פסולי' אף לדעת הרז"ה נ"ל עכ"ל ונ"ל כדברי הב"ח ולא מטעמ' דטעם שכתב הוא דהכחשה מיהא הויא כמו הזמה שלא בפניהם כו' ליתא דמי לא עסקינן נמי שמזימין אותם בפניה' שאומרים להם היאך אתם חתמו על שטר זה והלא באותו יום עמנו הייתם אלא נראה דטעמא דהרז"ה דכיון דעדים זוממי' חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"פ שלא עשו מעש' משלמין שאין עונשים אלא במה שענשה התורה וכן מדוקדק בל' הרז"ה פ"ב דכתובו' בספר המאור וז"ל אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות ע"פ עכ"ל דלאיזה צורך דקדק וכתב אין הזמה לעולם לשלם ממון כמ"ש אלא ודאי כדפרישית והשתא מ"ש הר"ן וזה שלא כדברי הרי"ף כמ"ש שהבין הר"ן דהרז"ה חולק על הרי"ף ליתא לפע"ד דודאי גם הרז"ה מודה דבשטר נמי איכא הזמה כל שכתוב בו שנכתב בזמנו וכדמוכח להדיא בש"ס ריש פאד"מ דגרסינן התם דיני ממונותמי בעינן דרישה וחקירה ורמינהו שטר שזמנו כ' בא' בניסן בשמטה ובא עדים ואמרו היאך אתם מעידי' על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקו' פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה היכא חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו כו' פי' דכיון דבעינן דרישה וחקירה באיזו יום ובאיזה שעה ע"כ כתבו כן בשטר דאל"כ לא ה"ל עדות כלל כיון שאי אתה יכול להזימה דטעמ' דדריש' וחקירה הוא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"כ כיון שכתבו בשטר בזמנו כתבנוהו היכא חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ותו פריך התם שט"ח המאוחרי' אמאי כשרים הא בעינא דרישה וחקירה פי' וא"כ כיון שלא נכתב בשטר בזמנו כתבנוהו עדות שאי אתה יכול להזימה הוא וכן פירשו הראב"ן והבעל תורת חיים שם בר"פ אד"מ ומוכרח הוא ודו"ק ומסיק דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה מדרבנן וא"כ מוכח מכולה סוגיא דבשטר נמי איכא הזמה לפסול השטר ובע"כ גם הרז"ה מודה בזה ודלא כמו שהבין הר"ן מדבריו (גם מ"ש הר"ן שם כדתניא בפרק גט פשוט שטר שכתוב בו באחד בניסן בשמטה כו' ליתא בפ' גט פשוט ואגב חורפיה לא עיין רק ברי"ף פ' מרובה דמייתא ברייתא זו והבין הוא שהיא ברייתא בפ' גט פשוט דברויתא דמאוחרי' כשרים איתא התם ובאמת איתא כן בריש פאד"מ ע"ש) וכן נראה מלשון הרז"ה בספר המאור שם שכתב שלא תתכן הזמה לעולם בעדי' בשטר שיש לומר שמא אחרוהו וכתבוהו ועוד אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדו' על פה עכ"ל מדכתב שיש לו' שמא אחרוהו כו' משמע הא כתבו בפי' בזמנו כתבנוהו שייך ביה הזמה והיינו שכתב שלא תתכן כו' ל' שלא תתכ"ן משמע שלא תתכן אם לא בדרך רחוק אבל אם אירע כן שייך ביה הזמ' ונמצא גם הרי"ף יכול להיות דמודה להרז"ה שהרי הרי"ף בפ' מרובה לא כתב' רק דהשטר פסול אבל לא הוזכר שם כלל שהעדים יתחייבו לשלם ממון ודלא כהר"ן שהבין שהרז"ה חולק על הרי"ף והיינו שלא השיג הרז"ה על הרי"ף כדרכו אלא משמע שבא לומר ענין אחר בפני עצמו וגם הרמב"ן בפ' מלחמו' לא השיב על הרז"ה בזה כדרכו בכ"מ שהרז"ה משיג על הרי"ף בא רמב"ן ומשיב על דבריו ומיישב דברי הרי"ף וכאן שתק והודה לו אלא ודאי משום שגם הרז"ה אינו חולק על הרי"ף כלל בזה אלא ענין אחר מחודש קאמר בפני עצמו ולא מצאתי לשום פוסק שחולק על הרז"ה בזה הלכך העיקר כדבריו בזה כן נ"ל:
כתב הריב"ש סימן רס"ו ומביאו ב"י דהזמה שלא בפניהם פסולים מיהא והביא ראיה מהרמב"ם פ"ב מה' עדות ומרש"י פ"ב דבכובות ולפע"ד אין דבריו מוכרחים והרמב"ם מיירי בעדים שלא ניזומו כולם ושאני התם וק"ל ורש"י נמי לא משמע מדבריו מידי גם מה שהביא שם מהרמב"ן שפסל כשמתו ואמרו גזלני' הם יש לומר דשאני התם שמעידי' על גופן של עדים שהם גזלני' משא"כ הכא ואפילו לדברי הריב"ש נ"ל ברור שא"י לפסלם שלא בפניה' בשבועה ואפילו בגזלנות דשבועה הוא נוגע להם עצמן ואין מחייבי' לאדם שלא בפניו משא"כ לעדות דמה להם בכך שפסולי' להעיד ודו"ק: