רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/נאום בקונגרס החמשה-עשר (בזל, 1927)

שמענו את הדו"ח הפוליטי של הנשיא. מי שהקשיב בתשומת-לב – קלט בהערצה את הנעימה של השיטה הפוליטית הקרויה: המסורת הפוליטת של ההסתדרות הציונית. ברם מעבר מזה שמענו, כי הרבה מהמתרחש על השטח הפוליטי לא נתרחש כרצוננו. וכי האכסקוטיבה מוכנה למלא את הפגימות שבחזית הפוליטית.

בזמן האחרון נהגה האופוזיציה הפוליטית לצאת ולהכריז – למראה כל הצלחה פוליטת של האכסקוטיבה – כי היא, האופוזיציה, נבאה לכך משכבר. יש בזה קצת מרמה. הרי האופוזיציה דרשה לא עבודה פוליטית סתם, כי אם תמורה יסודית של השיטה הפוליטית, והתמורה הזאת פירושה: לא פוליטיקה של אימון, לא פוליטיקה של שיתוף-פעולה – כי אם פוליטיקה של התקפה. מחובתנו להדגיש דוקא כיום, כי אין לנו כל יסוד לשנות מיסודה את שיטתנו הפוליטית.

נעשו הרבה דברים רבי חשיבות וחיוב. ענין נכבד הוא יצירת המועדון הפרלמנטרי בין-הסיעתי בבית-הנבחרים הבריטי, שתעודתו לסייע לפוליטיקה הציונית בבית התחתון. כל העוקב את הפוליטיקה שלנו בבית הנבחרים הבריטי יבין, כי התאגדות זו חשובה לנו לאין ערוך.

עמדתנו נתבצרה, כפי שהזכיר גם הנשיא וייצמן, לרגל המו"מ עם חבר-הלאומים.  ברצון עודה בתוצאה החיובית של פעולת האכסקוטיבה בהקמת הליגות למען א"י בגרמניה, איטליה, הונגריה.  כל אלה הם נסיונות להמשיך את קו הפוליטיקה ההרצלאית ולכבוש את לב העולם לציוניות.

בניגוד לאלה נעוצה כמקודם חולשת מעמדנו הפוליטי ביחסה של האדמיניסטרציה האי"ת. פרובלימה זו עדינה למדי. אדמיניסטרציה קולוניאלית-בריטית, הפטורה מבקורת ממשית מצד דעת הקהל – שולטת בארץ העומדת בפני פרובלימות חמורות מאד. צריך לקבוע, כי, האדמיניסטרציה הא"ית לא מלאה תמיד את חובתה מבחינת בנין הבית הלאומי ליהודים. אחת הדוגמאות לכך – החוזה המסחרי עם סוריה.

אשר לפוליטיקה הכלכלית, יש תמיד לגולל מחדש את שאלת המסים ולדרוש ולחזור ולדרוש כי המתיישבים יהיו פטורים ממסים. הכרתי היא, כי לא התקדמנו מבחינה זו אף פסיעה קלה, כי בשטח הפוליטיקה הכלכלית לא התנהלה עבודה פוליטית ושיטתית הראויה לשמה מצד האכסקוטיבה, לא בלונדון ולא בירושלים.

ועכשיו כלפי חוץ. חזיתנו המדינית ארוכה מכפי כוחותינו. כל העוסק בפוליטיקה יהודית או ציונית – עוסק מימלא בפוליטקה עולמית, ותפקיד חמור הוא לעמוד בחזית העולמית במעט הכוחות העומדים לרשותנו. ובכל זאת עלינו להצביע על הפגימות. אחת מהן – מעמדנו בבירת ארצות הברית. אמנם הדו"ח של האכסקוטיבה מספר על שתי קבלות הפנים שנערכו שם לנשיא הסתדרותנו. אולם קשה להניח, כי ביצרנו לנו עמדה פוליטית תקיפה בואשינגטון, בעוד שמבחינה פוליטית-עולמית זהו אחד מענינינו החיוניים. על הקונגרס ליעץ לאכסקוטיבה כי תקדיש לכך תשומת לב רצינית.

תפקידי כאן אינו מצטמצם בבקורת לגבי האכסקוטיבה בלבד. במשך השנים האחרונות הולכת המשמעת הפוליטית-חיצונית של הציונים ומתמוטטת במהירות רבה. לפנינו חזיון הדורש תשומת לב רצינית. הננו מפלגה לוחמת, הנלחמת על כבוש כוח מדיני. ידוע מאמרו של ביסמרק: כל מדינה חייבת לשלם קנס חלף כל שמשת-חלון שנופצה בידי עתונאיה. בשנים האחרונות מתגלע בעתונות העולמית, ביחוד בעתונות הבלתי יהודית, ויכוח על הפליטיקה שלנו שיש בו פועלת הרס. המענין בדבר, כי אלה המתימרים בקונגרסים להיות היורשים היחידם של המסורת הפוליטית ההרצלאית ושקצרה ידם מליצור אופוזיציה תקיפה – הם המוציאים את מלחמותינו הפוליטיות הפנימיות לשוקו של עולם.

נהיה מבפנים קרובים למדינת-היהודים כאות-נפשנו, אולם כלפי חוץ עלינו להיות מאוחדים כמפלגה אחת הלוחמת את מלחמתה הקשה. וטובתה של הציוניות תובעת את אחדות משמעתנו הפוליטית כלפי חוץ.

בטרם אגע בשאלות הא"יות, נעיף עין לפני ולפנים של תנועתנו. ליד השפעות-ההרס, המרסקות את משמעתנו כלפי-חוץ, קיימות מגמות כאלה גם בקרב התנועה הציונית. אמרתי פעם, כי תנועתנו מעוררת לעתים את הרושם, כאילו נמצאים אנו בסין, מקום שכל גנרל נאבק במשנהו. תנועתנו לא תוכל להמשיך במצב זה לימים רבים. מה הם התותחים שלנו? נגיד, למשל, "הדסה". בתוך אמריקה זו בת 4 מילילון יהודים, שפני תנועת הציונים אינם מזהירים שם לפעמים ביותר, "הדסה" היא כיום עמדה חיובית גדולה של הציוניות, זוהי החטיבה הציונית הפעילה ביותר באמריקה. ובכל זאת לא אבין בשלמה רואה וייצמן "חובה נעימה" לעצמו להמליץ לפנינו על החוזה שבין האכסקוטיבה ובין "הדסה". מבין הייתי אילו דיבר על חובה קשה שכפתה עליו "הדסה" – אולם מניין כאן "חובה נעימה"? מצב-הענינים הוא במקרה זה ברור למדי. מוסד שהיה עד כה מעורה בפעולתנו הא"ית – הולך ונעקר מתוך סמכותה של ההנהלה הציונית בתוקף חוזה ההתבדלות. אני רואה בזה אחד הסימנים הרעים ההולכים ומתגלים בא"י משכבר. אני מאמין, כי לא אחרנו עוד את המועד להגיד ל"הדסה" – עם כל הוליאליות שלנו לגבי הסתדרות זו – כי הסימנים האלה מעוררים דאגה קשה מאד. אנו רואים כאן נסיון להפריד את יהודי אמריקה מכל הפעולה הישובית; זוהי דוגמא "סינית" מסוכנת.

ויש עוד דוגמאות אחרות. עדיין לא נמצאה הדרך לפעולה משותפת בין הקרן-הקיימת וקרן-היסוד ובין ההנהלה הציונית, כדי לשלב את שלשתם במערכה כלכלית מאוחדת. והוא הדין בחברות לקנית-קרקעות. לא התפלאתי איפוא לשמוע, כי ז'בוטינסקי אומר ליסד קרן מיוחדת, "קרן החלוץ", שכן זקוק הוא לקרן מיוחדת למען יחשב אף הוא לגנרל כהלכה!

ועוד מלה אחת על המצב הפנימי בתנועה הציונית. ההתקפה הרוחנית של הציוניות על עם-ישראל, המלחמה הרעיונית של הציוניות לשם כבוש-הלבבות ביהדות – חדלה כמעט בכל הארצות. והיא חדלה לפני היות הסוכנות המורחבת ובלי כל קשר עמה. פסקה הפלוגתא עם קבוצות המתנגדים, עם האדוקים שלנו שונאי-הלאומיות ועם הזרמים הקומוניסטיים המושכים בחבליהם את הטובים שבנוער היהודי. הגענו למצב אבסורדי, הציוניות התפצלה על בסיס הפוליטיקה הגלותית והמחלוקת הפרלמנטרית, ונתפלגה למפלגות פוליטיות. ברם יש בכך משום קפיצת-מות, בבואנו להתקשר עם מפלגות שונות שמחוץ לציוניות, אפילו עם "אגודת ישראל" – בזמן שבשטח הפעולות הציוניות האמיתיות אין אנחנו, בתורת חברי התנועה הציונית, יכולים הלסב אתם לשולחן אחד. חייבים אנו ליצור בכל מדינה ומדינה הסתדרות ציונית בין-מפלגתית, כדמותה וכצלמה של ההסתדרות הציונית העולמית. בזה נלכד את המרץ הגנוז ואת האנרגיה הרוחנית של הציונים מכל הזרמים, תוך כי שמירה על האבטונומיה של הקבוצות המיוחדות.

ועכשיו לשאלות ארץ-ישראל. הפעולה הציונית בא"י עמדה עם גמר-המלחמה בפני בעיה קשה: יצרנו תנאים פוליטיים, אשר קרעו לנו פתח לעבודה גדולה, והוכרחנו לומר: או שניצור מכשירי הון מודרניים גדולים, אשר יאפשרו לנו מפלע התיישבות מודרני ושגיא-כוח – או שנוכרח לבוא לידי פרוצס קשה של הסתגלות. תולדות הציוניות שלאחרי המלחמה הן תולדות ההסתגלות הקשה הזאת. זכורני, כי ב-1920 בא אוסישקין אל הועידה הלונדונית ודרש תקציב של 4 מיליונים בתורת תקציב מנימלי. סבור אני גם כיום, כי הוא צדק אז לפחות בשלשת-רבעים. אולם כשהוברר ב-1921 ו-1922 כי, קרן-היסוד לא תוכל להיות המכשיר ליצירת התקציב הגדול הזה – באנו לכלל-הכרה, כי יצירת המכשירים הכספיים היא הפרובלימה המרכזית שלנו. מני אז עומדת לפנינו שאלת-המלוה. מני אז מבצבצות תכניות, הנוטות ביותר לצד הפוליטי של הדבר מאשר לצד הלאומי-כללי. כן, למשל, התכנית אשר אני עצמי הצעתי לקונגרס לפני שנתים ימים.

אמרתי בקונגרס הקודם כי מלוה גדול אינו ענין כספי-כלכלי גרידא, אלא ענין פוליטי ממדרגה ראשונה. והוא לא יתגשם אם לא נשקיע בו את כל כוחותינו הפוליטיים. מאז כן אני מאמין גם עתה, כי אם נעבוד שנתים או שלש שנים אצל הממשלה ובחבר הלאומים ושאר המוסדות הבאים בחשבון, ואם תעלינה הכנסות הקרנות הלאומיות – נצליח ליצור הלך-רוח לטובת המלוה.

והנה הפעולה הפוליטית הזאת של האכסקוטיבה הוזנחה לגמרי במשך השנתים האחרונות. להיפך, המעשה הממשי היחיד שלה בבחינה זו הוא גם מיוחד במינו. בלונדון כונסה ועידה של גדולי-המומחים בעניני-הכספים מכל קצוי-תבל. אולם בועידה כתבו וחתמו על החלטה מפורשת, כי ההסתדרות הציונית אינה מסוגלה לפוליטיקה של מלוה. משום העדר בסיס לאשראי. דומני, כי המקרה זה עומד יחיד ומיוחד בתולדות הפיננסים. ידנתי אמנם מקרים. שממשלות חלושות ותשושות מבחינת אשראי מזמנות מומחים לעניני כספים כדי להשיאם שיבואו על החתום תחת תכניותיהן הכספיות. אולם היתכן כי תבוא ממשלה חלשה להזעיק אליה ועדת-מומחים, שמתפקידה לרשום לממשלה זו תעודה בדבר אפס-כשרונה מבחינת אשראי? במעשה כזה אין לראות צעד לקראת פתרון חיובי של שאלת-המלוה.

ובהזדמנות זו – מלה אחת על ועדת המומחים. רחוקה ממני הכוונה להקדים את פסק-דינה של ועדת-המומחים, ולא אבוא להניח אפילו מכשול קל על דרכה. בכל זאת עלי להגיד, כי לועדת-המומחים יהיה ערך פוליטי ממשי רק אם תתקין תכנית לבנין-הארץ. ברם תכנית-הבנין למפעל זה תגרור אחריה מעוף רעיוני עילאי בציוניות רק במקרה שלא תבוא בעקבותיה הורדת-הסמכות של המומחים משלנו. המומחים שלנו, העומדים עשרות בשנים בראש עבודתנו המעשית, כוחם יפה ככוח המומחים הבאים מחוץ. הקונגרס הציוני צריך לשמור ולהקפיד על רוחו וכבודו העצמי כלפי כל ועדות המומחים.

את סוף נאומי אקדיש לשאלה החשובה והדוחקת ביותר, לשאלת העבודה בארץ. גאון-חיי הוא שזכיתי זה שנים מספר לעמוד בתוך תנועת הפועלים בא"י. כולנו יודעים מה שהיו לפועלים 22 החדשים האחרונים, ביחוד, מדי ראותנו בכל יום חמשי וששי לשבת תהלוכות של מאות, ואפילו אלפי חברים, המחכים ליד בתי הפועלים למכסת-הסיוע. אשר ראו את אלה– יבינו את הדבר לעומקו. והנה בא ארצה פלדמרשל אנגלי בן שבעים שנה, אשר לא ידע את החלוצים ואת הציוניות ולא ידע את תולדות ישראל – ותנועת הפועלים שלנו כבשה את לב הפלדמרשל הישיש. ואילו ציונים בחרו לעצמם דוקא את השעה הזו לפתוח במלחמת-שטנה נגד צבור הפועלים בא"י. אני לא אבזבז לכך אפילו שלשה רגעים. הפלא של הבית הלאומי, אשר עליו דיבר בקונגרס הקודם גיאורג הלפרן, לא בא אלא מתוך הפלא של הפועל העברי. אום ברור לדידי: נצחון הפועל העברי בא"י אינו נצחונו של הפועל הבודד, אף לא של מעמד-הפועלים, כי אם נצחונה של הציוניות. הלא ידעתם את דבר נבואת הידעוני שהוגדה לכורש המלך: אם תעבור את נהר-האליס – תחריב ממלכה אדירה. וגם אליכס, אישים, אקרא (אל הימין): אם תעברו את נהר – האליס תחריבו ממלכה גדולה, ולא זו של הפועל העברי בלבד, כי אם את המאמץ המלוכד והגדול של הציוניות המוטלת על שכם הפועל.

תנועת הפועלים, ועמה הישוב כולו, נתונה בגללחוסר העבודה במשבר של מעבר. אני אומר: משבר של מעבר, כי הנקודות החשובות שבהתיישבותנו עומדות איתן לבלי המוט. מעריכים, כי בתל-אביב, שהיא מקום התורפה שלנו, נמצאים כיום 6000 פועלים העסוקים בעבודה. עוד לפני שנים מספר לא האמין איש, כי בהגיע המשבר בת"א למדרגה הנוכיחת יהיו בה 6000 איש בכלל. אל נא נאבד את שווי המשקל ונעריך את עמדותינו מבחינה אוביקטיבית. אין לפנינו התקדמות מבלי פתרון יחסי מספיק לגבי שאלת חוסר העבודה. ואלה הם הציונים בדרכנו: צריך להתחיל בהפסקת שיטת הסיוע, אפשר שום איש, וצבור הפועלים בכלל זה, אינו רוצה בה. ההפסקה האפשירת רק בתנאי אם נעשה את כל הפוליטיקה שלנו לגבי חוסר העבודה לפרודוקטיבית. בצדק הדגיש היום וייצמן בנאומו את השאלה הזאת ורמז לכמה עיקרים: קביעת עבודות מסוימות בתקציב, הקמת בנינים נחוצים, התיישבות זעירה של הפועלים החקלאיים באזור מושבות המטעים, הצעדת התיישובת המטעים על בסיס של עבודה עברית בצורות שונות. בכל הדרכים האלה נחיש קמעא קמעא את פתרונה התכניתי של שאלת מחוסרי העבודה.

מצבנו מחריד מחמת הסתירה שבין תכניותינו הקונסטרוקטיביות ובין האפשרויות הממשיות. עולה לפני זכר המלחמה בפלטיאה. מחנה אחד נוצח יען כי השמש הכתה יומם על ראשו וסימאה את עיניו. בשנים שלאחרי המלחמה נמצאה גם הציוניות במצב דומה לזה. האירה לה השמש של האידיאל הציוני בהתגשמותו הטהורה – ועיורה את עיניה לבלתי תוכל להתבונן בשדה-הקטל. אולם עלינו להאמין במציאות של השמש גם בהאירה מערפנו. מוטב שעיננו תהא נתונה במערכות המלחמה ונעבוד בצלילות-דעת – משנזון את עינינו עד כדי סנורים בנצחון המזהיר אשר לעתיד לבוא. השעה חמורה ואפלה, מצווים אנחנו להאמין גם עם חשכה, כי השמש תשוב לגבורתה. חייבים אנחנו להאמין כי השמש, שמש מולדתנו, המכה לפעמים באכזריות על ראש פועלי א"י לא תשקע אפילו בשעה החשוכה ביותר.