לדלג לתוכן

רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/נאום בועידת העשרים של "הפועל הצעיר" (פתח-תקוה, תרפ"ו)

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

על ועידה זו לסכם את דרכי הפעולה במשך 6-8 השנים האחרונות, תקופת המציאות הא"יית החדשה. אין עוד מפלגה בארץ כהפוה"צ השומרת על דגלה זה דור שלם; היסודות העיקריים של תנועתנו קיימים מהכנוס הראשון שהיה בפתח-תקוה ועד ועידת העשרים. אבל המציאות התפתחה בינתיים, נוצרו תנאים אובייקטיביים שהביאו את המפלגה לתחום פעולה חדשה. וייצמן אמר בישיבת הוה"פ בלונדון: "אנחנו רוצים לראות בהתגשמות הציוניות בחיי הדור הזה". זוהי הציוניות החדשה. היא אחרת מזו שדבר עליה אחד-העם בקראו לתחית הלבבות, מתוך אמונה כי הציוניות תתגשם בימי בניו או בני בניו, כתוצאה מפרוצס היסטורי. נכנסנו לתקפות בנין ועליה. ומתוך ההתגשמות באנו לגידול עצום של תנועת הפועלים בא"י, זו הנושאת את ההתגשמות הציוניות. הדבר מטביע על התנועה חותם מיוחד. החברים שהשתתפו בועידות הפוה"צ בזמן שהמפלגה הקיפה מאות ספורות, כשכל החברים היו מרוכזים בסביבה אחת ובעבודה אחת – יוכלו להעריך את המרחק. תנועת הפועלים הסתעפה למקצועות עבודה רבים ושונים. והישוב העברי בכללו התחיל לגלות פרצוף של "חברה נורמלית" – אולי נורמילת רק למראית עין, באשר האינטרסים ונגודי האינטרסים שנוצרו כאן הם אולי מדומים. אבל נוצרו שדרות החיות חיים צבוריים נבדלים ודרגת חייהן שונה והמרחק ביניהן הולך ורב. לכך עלינו להוסיף את השנויים שחלו במציאות הכלכלית בארץ: עבודת ההון הבין-לאומי – והבטחת העבודה העברית במפעליו; הטמפו החדש שהוכנס על ידינו אנו להתלכדות התנועה הערבית בארץ; יצירת הסתדרות הפועלים הכללית, הנושאת את התפקידים שנשאו קודם המפלגות וינקו מהם את חיותן. מה היתה התשובה מצד תנועת הפועלים שמחוצה לנו לגבי המציאות החדשה הזאת? – הריאקציה היתה משולשת: א. תנועת האיחוד, זו שפירושה רכוז הכוחות להגשמת תפקידינו בבנין הארץ. על-ידי תנועת האיחוד נוצרה המפלגה השניה, אחדות העבודה, שגדלה באופן יוצא מן הכלל ונעשתה גורם מכריע בתנועת הפועלים. ב. הריאקציה של "אחדות העבודה" עצמה: נכנסו רבבות פועלים, נפתחו אפקים, נתגלו אפשרויות חדשות, קמה השאלה – איך לשלוט במצב, איך להשליט מצפון צבורי ולנטוע הכרה פוליטית. אחה"ע, אשר מלאה את התפקיד ההיסטורי הזה במשך השנים האלה, מצאה דרך לרכז את צבור הפועלים העצום במשך שנות המעבר למציאות חדשה, והיא עשתה זאת בשני כוונים: ראשית – הזדהות המוחלטת של המפלגה עם ההסתדרות. מכאן בא במחנה ההוא קצור-חזית יוצא מהכלל. כל הכוחות רוכזו. שנית – כדי להשתלט על המציאות ולהתגבר על האנרכיה המסוכנת, הם הקיפו באידיאולוגיה שלהם כל גרעיני המחשבה שעלולים היו להתעורר במחנה הפועלים החדש. כאן נוצרה הסכנה של אופורטוניזם בלתי מוגבל. אופורטוניזם זה כינס תחת כפה אחת יסודות שונים בתכלית: את העולה החלוץ ואת החבר שראה באחה"ע רק טרייד-יוניון גדול. על-ידי טשטוש פסיכולוגי ואידיאולוגי, בלתי מוגבל כמעט, אפשר היה למלא את התפקיד, אבל דמותה הרעיונית של תנועת הפועלים טושטשה.

המפלגה שלנו הותעתה על-ידי המציאות החדשה ולא נתנה את התשובה. היום נוכל להגיד
זאת בגלוי. המפלגה נכנסה לתקופה של התאבקות והתרוצצות פנימית הכרוכה במכאובים. תקופת מעבר זו נתנה אותותיה בחברים רבים. אך משבר פנימי זה הוא משבר של גידול במפלגה – התאמת הפוה"צ לתנאי המציאות הא"יית החדשה.

היסודות העמוקים והמקוריים של המפלגה נשארו, ברם צריך היה למצוא הסינתיזה בינם ובין המציאות שנשתנתה. נשארה ההבנה היסודית של הפוה"צ – שבעם ישראל צריכה להתהוות תנועה שתעריך את המציאות היהודית כמו שהיא; ההבנה, כי אין אנו יכולים להשען על דוקטרינות מוכנות ושאולות מחוץ, ליצור מתוכן שולחן-ערוך שיורה לנו דרך; ההכרה כי תנועת הפועלים שלנו והפוה"צ בתורת נושא דגלה אינה יכולה להעלים עין מהתוכן החנוכי של הציוניות; כי אותם שלשים האלף שבארץ אינם אלא גרעין ועלינו להפוך רבבות ומאות אלף יהודים לפועלים בא"י, וכי מפעל חנוכי זה דורש אנרגיה עצומה שאין משלה; ההכרה כי החלוציות לא תסתיים עם ההתיישבות, אלא היא מפעל ממושך. כל היסודות האלה נשתמרו. מבחינת ההתאמה למציאות החדשה היו שלש השנים האחרונות כמכריעות. בשנים אלו חלו חליפות ותמורות רבות, עליות וירידות. תקופת יציאה, עליה גדולה ושוב יציאה. היה הרגע המזהיר של פתיחת האוניברסיטה. היה נחשול פרטי של חטיפת קרקע והריאקציה שבאה אחריו. היו רגעים של התגבשות כוחות, כשנדמה היה כי אפשר לחשוב גם על איחוד פוליטי בתנועת הפועלים. הועד המרכזי שטפל בזה עשה את הדבר מתוך הכרה, כי 80 אחוזים של תנועת העבודה בא"י מאוחדים בשאיפותיהם היסודיות. אמרנו – נראה אם גם הדרכים מאוחדות. אולם נתברר שהדרכים אינן משותפות. התאמצנו לא לחדש את המפלגה כתכלית עצמית, ולא להשתמש בחידוד היחסים לשמם. הוטל עלינו לעכל ולגבש מחנה חדש בקרבנו. נוסף לנו דור צערי, חניך הציוניות שלאחרי המלחמה. פרוצס העכול שלנו פגר בהשואה להתרחבות תנועת הפועלים. נוספו לנו זרמים חדשים. נפתח סגור רוסיה – ופתיחה ארעית זו השפיעה עלינו שפע כוחות צעירים. שוב נתון לבנו אל מאות ואלפים של חברינו הרוסים הנמצאים בתנאים קשים ללא נשוא. אנו מצפים אליהם שיבואו וימלאו את שורותינו. במבנה הפנימי של המפלגה חל שנוי: הטפוס של חבר מתיישב נעשה רגיל בתוכנו. אף זה כאילו בא מאליו, ברם אין זה זמן רב שיש בפוה"צ חברים השקועים ומסוגרים בפנותיהם – בתוקף הצווי הציוני. התיישבות הפועלים התרחבה וחברינו נמצאים בתוכה למאות. ישנה סכנה שהפועל הצעיר ישאר ללא הדרכה מצד שני כוחות יקרים, נושאי מסורתנו, נשארים מנותקים ומסוגרים בד' אמות. מתוך התפתחות דברים זו באנו לידי הכרה, כי החזית שלנו ארוכה מדי, או שהכוחות אינם מספיקים למלוי כל התפקידים – לתת מדריכים לתנועה הצעירה, לנטוע את מסורת התנועה ברחבי מחנה הפועלים. יש רגעים שאנו עובדים מתוך הרגשה, כי הכוחות הפזורים בחזית זו הם דלילים. אחד ממרכזי החזית הארוכה הוא בהסתדרות העובדים הכללית. את תנועת הפועלים הא"יית ראינו מראשיתה כנושאת הנאמנה של הציוניות. מעולם לא היתה בעינינו כטרייד-יוניון, ויהי גדול ומאורגן היטב, אלא כחבר האנשם בעם שלקח על עצמו, מרצונו, את כל האחריות להגשמת הציוניות. בהסתדרות לא ראינו מכשיר מכני, אלא מכשיר שיצרה לעצמה תנועת הפועלים למלוי תפקידה. כזאת היתה הערכת ההסתדרות אצל כל חבר של הפוה"צ. ובהערכה כזו הלכו חברינו לועידת ההסתדרות בחיפה. מאז נושא הפוה"צ באחריות ההסתדרות, בימים קשים ובימי רוחה. הוא שמר על עבודת ההסתדרות, על אחריותה ועל חוקתה – לא פחות מאיזה חלק אחר. כיום פעולת ההסתדרות אינה מרוכזת בשטח המשקי. המשק העצמי שלנו בכלל אינו עומד במרכז הכלכלה הא"ית. היו ימים שחשבו כי סו"ב יהיה הקבלן היחיד בא"י לבנין, וכי התיישבותנו תהיה מרכז הכובד בכל התפתחותה הכלכלית של א"י, אבל כיום המציאות היא אחרת, משקל מוסדותינו הוא יחסי. ופעולת ההסתדרות הסתעפה משום זה גם לחזיות אחרות. כזאת היא הפעולה הארגונית המקצועית בערים. גם בשטח זה צצו המון שאלות לגבי המפלגה, התחיל פרוצס של התאמת המפלגה לצרכי העבודה בערים. וכאן אחת השאלות המכריעות – הארגון המשותף, שאלה רצינית וחמורה, שלרגליה עלול להשתנות הפרצוף החברתי הפוליטי של תנועת הפועלים בארץ. אנחנו לא העלמנו עין מהסבות שהביאו לידי אידיאולוגיה בדבר ארגון משותף. עם צעדיו הראשונים נתקל הפוה"צ בשאלת העבודה הזולה. ידענו כי יחסנו לערבים – החיים אתנו יחד במסגרת ארץ אחת וכן יחיו אתנו לעולם ועד – צריכים לקבל בטוי בחיים הכלכליים. שתוף הכוחות בין היהודים והערבים, ודוקא בשטח הכלכלי, הוא אחד החיובים הגדולים שאנו יכולים להצביע עליהם בחוץ. אבל פקפקנו בדבר, אם בדרך הארגון המשותף יש משום פתרון השאלה; כי אם לא כך – הרי הסכנה הלאומית – התחדדות היחסים בין פועלי שני העמים – מכריעה במשקלה לעומת הסכויים המדומים להצלחה. חשבנו, כי כל זמן שרמת החיים של הפעל העברי נקבעת לא על-ידי תנאי הארץ כשלעצמם אלא על-ידי הכנסת הון מן החוץ – לאמר, כל זמן שאין הפועל העברי שולט בשוק העבודה בהיקף ארצי – עד הזמן ההוא אין א"מ יכול להביא לידי תוצאות חיוביות. עלינוה לשמור על ההתפתחות האבטונומית של תנועת הפועלים העברית, עלינו לקדם בברכה גם את ההתפתחות האבטונומית של הסתדרות הפועלים במשק הערבי. אם יתברר, שיש אפשרות לפתור שאלות בשתוף – נוכל לעשות זאת. כיום יש רק שטח אחד, עבודה ממשלתית ברכבת, שבו קיים ארגון משותף ויכול להתקיים רק מטעם אחד – יען הממשלה הורידה בשטח זה את רמת חייו של הפועל העברי עד לזו של הפועל הערבי. בשטח הפעולה התרבותית בהסתדרות נתגלו יצירות חשובות. נוצר "דבר", המכשיר הפוליטי ממדרגה ראשונה. התפתחה תנועת הנוער העובד, שאנו עוקבים אותה בדאגה ובחרדה. בשבילנו עומדת קודם כל שאלת הנוער בכללו, נוער בתי הספר למיניהם. כווננו ברור: לנטוע בלב בני הנוער את הכרת התפקידים הלאומיים ההיסטוריים שלנו. אם נחנך את הנוער להיות טרייד-יוניוניסטים או חברים למפלגה, נוותר על האקטיב שלנו החשוב ביותר. עבודתנו אינה נתונה סו"ס במסגרת של דור אחר. גורלנו יחתך על-ידי הדור ההולך ובא. מגמה זו רצינו להכניס בעבודה התרבותית בקרב הנוער העובד ובפעולה התרבותית בהסתדרות בכלל. שורש הפעולה התרבותית של הועלים בכל העולם היה הרצון להשתתף ביצירה התרבותית הכללית של הלאום. אנחנו נלחמנו בכל הסימנים של שיטת התרבות המעמדית, "פרוליטקולט", שהתבלטו פה ושם. הפעולה התרבותית בארץ המשך לה בחוץ לארץ. נלחמנו על כווננו התרבותי בברית הנוער ובועידת החלוץ. אם נכשיר את החלוץ בחו"ל רק לחקלאות, יבוא לארץ וימצא את החקלאות סגורה לפניו: העיר על מציאותה המרה תבלע אותו, ותנועת החלוץ יכלה ליהפך כאן ליסוד בלתי-חלוצי. זוהי החזית הארוכה. על המפלגה להיות גוף הרוצה לכוון את החיים. אין אנו רוצים להסגר, להיות טהורים מבפנים; אנו רוצים לכוון את בנין הארץ והתנועה הציונית. אנו צמאים לחיים וליצירה שבחיים.

[[קטגוריה: רשויות (ארלוזורוב)‎]