רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/נאום בועידה השלישית של הסתדרות העובדים (תל-אביב, 1927)

עיני הציוניות מוסבות היום לועידה הזאת, כי ועידתנו עברה את גבול הצבור שלנו נועשתה מאורע פוליטי מכריע בתנועה הציונית של היום, אמנם עלינו לדעת, כי בין העינים המופנות אלינו – רבות גם כאלה שהשנאה מנצנצת בהן, וכל מלה ומלה של בקורת עצמיחת, שנאמרה ושתאמר מעל הבמה הזאת, תהפך מחר לכלי-זין פוליטי במלחמה נגד תנועת הפועלים. אולם לדידי לא זה הדבר המכריע שיש לנו מתנגדים פוליטיים; כי תנועתנו לא היתה תופשת מקום מרכזי בציוניות אלמלא היו קמים לה מתנגדים. הדבר המכריע הוא בזה, שאם תגבר ההתנגדות אלינו בתוך הציוניות – יתגברו בה כוחות בלתי פרודוקטיביים שאין מהם תקוה לבנין. על כן מסוכנת התנגדות זו יותר משאנו חושבים. מה שראיתי באמריקה שימש לי הוכחה אחרונה מבחינה זו. הציוניות האמריקנית הרי היא שנלחמת, כביכול, בעד efficiency (כשרון מעשי), בעד שיטת כלכלה בריאה והנה ראיתי את מוסדותיהם הכלכליים ואת בריאותם ואת התמסרות עובדיהם ומסירות הנפש שלהם!

אולם דוקא מפני כך, מפני שהאחריות תהא עלינו גם בעתיד, על אף כל אפיזודות ריאקציוניות בהסתדרות הציונית, עלינו לשקול מתוך בקורת ללא רחמים את מעשי עצמנו. אני יודע שיש בתוך הצבור כוחות המוכנים לדוג במים המרים של מצבנו האיום. וחוששני, שאפילו בועידה ימצאו כאלה. אך גם מזה אין לפחוד – כל זמן שצבור הפועלים עומד על האמת שלו. רק בשעה שתשתתק הבקורת ותשתלט שביעת הרצון האדמיניסטרטיבית – נתן לגורמים ליקוידאטוריים להרים ראש על חשבון הפחד שאנו פוחדים להגיד את האמת.

אגיד דברים אחדים להסברת שיטתי ושיטת "הפועל הצעיר" כולו.

קודם כל– שיטת המשק. ההסתדרות לקחה עליה תפקיד שהוא יחיד באפיו ובגדלו בכל תנועת הפועלים העולמית. אמרנו, כי לא נסתפק בהקמת מועצות עירוניות בלבד לשם הגנת האינטרסים המקצועיים, וקבלנו עלינו אחריות להתיישבות העובדים בכלל. הקימונו והרחבנו את הפעולה המשקית. שם השיטה שעל פיה עבדנו – אינו חשוב. פעם כניתיה בשם: כלכלה הירואית. תוכן השיטה היה לקוי משני פנים: א) פעולתו של כל מוסד ממוסדותינו לא היתה מכוונת לתכלית הכלכלית שלו, אלא התפוררה לתכליות צדדיות; ב) לא ידענו את סוד ההגבלה המשקית, שבה תלוי גורל ההצלחה הכלכלית, ובזה סיכנו את הציוניות שאנו אחראים להגשמתה. העמסנו על כל מוסד את בנין כל הבית הלאומי.

אהיה אחרון לשלול את ערך ההכרה העצמית, ההרגשה לגבי עתיד המפעל. אך הפעולה הממשית תצליח רק כשתעשה לשמה. מעידה על כך התפתחותם של משקינו. מתוך טשטוש התכלית הכלכלית של המשק העמדנו לפעמים את כל בנין הפעולה המשקית שלנו – בראשו למטה. הפכנו את המשביר לבנק המוציא בנקנוטים, או בנק-הפועלים לחברת-השקעות במפעלים שלא נחקרו עדיין, את המשקים החקלאיים למרכז קליטת עליה, את סולל-בונה לבי"ס להכשרת פועלים במקצועות שונים. ואף-על-פי שכל התכליות הללו טובות ונכונות, – הן הורסות את קיומו של כל מוסד כשהוא לעצמו. התרחבות כזו היא השליה, ורק לזמן קצר, כי במהרה נהפכת ההתרחבות לכשלון. יש דורשים עכשיו להקים את סולל-בונה מחדש. אילו ידע סולל-בונה את גבולותיו ולא היה שואל להתרחבות בלתי מוגבלת, היה גדל לאט לאט והיה ממלא את תפקידו. ולא רק זה בלבד שהגבולות טושטשו בין המוסדות. היה גם חוסר ידיעה מוחלט בדבר גבולות האפשרות. אמרו לנו: שיטת הצמצום נכונה אולי במשק נורמלי, אך לא בתחום של פעולות התיישבות. יש כאן טעות יסודית. לפי מבנהו הפנימי שונה משק התיישבות ממשק רגיל. בנק לאומי נורמלי, למשל, צובר חסכונות ועל פי אלה הוא נותן הלואות, בעד שהבנק להתיישבות צריך הלמציא כסדר קפיטלים מן החוץ. אך אל תאמרו, כי בנק להתיישבות אינו צריך לשמור על גבולותיו, בגדר התאמת האקטיב והפסיב, על ידי כך אתם מכשילים את הבנק, וכם גם הכשלנו את פעולותינו. מי שחושב, כי בחברה סוציאליסטית מושלמת לא יצטרכו המוסדות המשקיים לשאת את עצמם – אינו אלא טועה. העמסה יתירה ועבירה על הגבול – זה היה החטא הכללי לאורך כל החזית.

ועכשיו לשיטת השלטון. אבדיל בין שיטת השלטון כלפי חוץ ושיטת השלטון כלפי פנים.

כלפי פנים היתה לנו שיטת "כאילו" – כאילו התגשם כבר הדבר שאנו רוצים בו. כולנו מודים, כי 22000 החברים אשר בהסתדרות אינם אלא גרעין המעמד שאנו רוצלים לראות בארץ. גם ההתאחדות האזרחית הלאומית יחד עם התאחדות בעלי התעשיה – אינן עוד אותה בורגנות איומה שבה רוצים להפחיד אותנו. כשהגיעה ההסתדרות לפעולה – חשבה כאילו שלטון הפועלים הוא כבר דבר העומד על הפרק. קפצנו קדיהמ קפיצת דרך של 50 שנה. אני אומר גם לשמאל: 22000 בחור מישראל אינם עדיין מעמד הפועלים המסמל את המהפכה הסוציאלית בארץ החול והטרשים והפלח העני. פוליטיקה כזו היתה טבועה בשיטת השלטון של ההסתדרות. הנה, למשל, חוקת העבודה שהוצעה לפני שניתים, בעצם הגאות של העליה – בימי האילוזיה של העליה הרביעית, של כוח ההסתדרות והכרתה הפוליטית. מובן מאליו שאנו מעונינים תמיד, כי במקום אנרכיה יקום סדר ומשטר בתנאי העבודה. כל צבור פועלים פרוגרסיבי שואף לכך, על אחת כמה וכמה צבור הפועלים בארץ של עליה והתיישבות, כשענפי המשק הצעירים זקוקים לשמירה ולמשמעת צבורית. אותה שעה צריכה היתה ההסתדרות להסכים לחוקת עבודה – כשהיתה חזקה. ברם ההסתדרות לא הבינה כי טוב יותר שהעול יוטל על כל כוחות הישוב. פחדנו מפני הפחתת השלטון המדומה.

פרק כאוב ומיוחד הוא פרק החינוך הניתן לחלוץ בחו"ל. באחת הועידות של החלוץ בגרמניה הציע בחור אחד להוביל את החלוצים לפרברים הפרוליטריים של ברלין, כדי שיראו בעיניהם חיי פועל מנוצל. באותו מעמד עניתי ואמרתי, כי זוהי אולי שיטת חנוך טובה לגבי הילד הגרמני, לאמר שיראו לו לדעת, כי יש בברלין שתי אומות: ברלין של מותרות וברלין שחורה ועניה. אולם בשביל א"י לא יצלח חנוך זה. בא"י רואה הפועל את עצמו לא פרוליטארי מנוצל, אלא נושא ההתיישבות. ואז באה קריאה מפסקת מצד אחד מחברי עין-חרוד, העובדים ב"החלוץ": בכל ארץ שבה הפועל שולט – הפסיכולוגיה היא כזו. וכאן הטעות הטראגית: כיונו את שיטת החנוך לפסיכולוגיה של שלטון הפועלים.

אין אני מתפלא על פוע"צ שצעקו בפתיחת הועידה בשל הדגל הלאומי. הללו, כמדוני, הם מרכסיסטים, ובכל זאת אינם רוצים להודות כי בקרב כל העמים שלא הגיעו להגדרה עצמית מלאה, וגם במדינות הצעירות שלא נתבססו עדיין – תנועת הפועלים הסוציאליסטית היא גם התנועה הלאומית. כמו כן אין הללו רוצים לזכור, כי למען הדגל הזה נלחמים כיום מאות ואלפים מחברינו ברוסיה. ברם אם הדגל העברי הוא סמל ולא דבר שטחי – לא בהיסח הדעת ולא בגניבה צריך היה להופיע דגל זה בועידה. האם מקומו בועידה אינו מובטח כשם שהלאומיות מובטחת בלב הפועל? וכל זה – מפני שחינכו את חברינו ברעיון-בוסר של שלטון פועלים ובתפיסה בלתי נכונה לגבי מציאותנו בארץ.