רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/ברלין, 3 ביאנואר, 1916
ברלין, 3 ביאנואר, 1916
[עריכה][אל הנ"ל]
... אשר לי – חיי כאן שקטים, כמעט ללא חליפות. פעמים אחדות הייתי בתיאטרון. לעתים קרובות בהרצאות, כוונתי – על נושאים יהודיים. כל השאר – למשל, כל המרקחת הפוליטית – אינו מעניין אותי. בכלל למדתי ברך השם לראות את כל הדברים מנקודת-ראות יהודית תחילה, ונעשיתי מין שוביניסט יהודי. וגם סבור אני כי השוביניזם, מנקודת-ההשקפה הלאומית, אינו כלל שיקוץ משומם. חוץ מאלה, עובד אני עכשיו לא-מעט. בשביל בית-הספר – לא כלום, רק בשביל עצמי. בפסח 1917 אעמוד לבחינות-הבגרות – אינשאללה! ורק אז תתחיל העבודה האמיתית, – במטרה-שבהכרה לעבוד לטובת היהדות. זהו האידיאל אשר לי וראש שמחותי. מה אומר אתה, בעצם, לעשות אחרי שתשלים את חוק-לימודיך? אנוכי חושב להתחיל ללמוד רפואה, למען יהיה לי קרדום לחפור בו, ואחר – ללכת לארץ-ישראל. רוב מכרי הגדולים בשנם, האבהיים חושבים אותי למשוגע, אבל – שמע-נא, נחמה אחת: הנוער, אפילו כאן בברלין, לנו הוא. שמחה אמיתית היא לראות מה גדולה התקדמותה של התנועה. אבל הרי הכרח היה שיבוא הדבר. היהודים רוצים לחיות! וגם חיה יחיו! אכן צדקת: "אנכי רוצה, ובכן – אנכי קיים".
ברם, לא צדקת בסברתך, כי "אוהב-הכל" אני וכי מהותי כבר "נצטללה". לא ירדת לסוף דעתי. בשם "התועים אשר במערב" לא התכוונתי לאלה המקריבים עצמם מהכרה על מזבחות נכרים. אך לאמיתו של דבר, גם את אלה איני שונא, אלא בז אני להם. ולפי דעתי, זה יותר משנאה. שאין אדם בז אלא למי שנראה לו בלתי-ראוי לשנאה. ועוד דבר: אומרים תמיד, ביחוד בתקופת "שטורם אונד דראנג", כי המתבוללים, כיון שהם "עלים רקובים" או "ענפים יבשים" וכן הלאה, אין ביציאתם מקרבנו משום סכנה ליהדות. גם דעתך היתה כי זהו תהליך בריא (ולכן גם מועיל). ואולם לפי דעתי צריך שלא לתת גם למתבולל הקיצוני ביותר להינתק מעל גוף היהדות, אלא להחזיק בו, ולו אך מצד הצורה החיצונית בלבד, כי, ראשית-כל, המתבוללים הם לא תמיד הגרועים שבבני-עמנו, לדוגמה – ד. וישטאטר, א. ליסויאר, י. לאוונברג, – והשנית – בהינתקם הולכים לאיבוד כל אותם הערכים שצאצאיהם יכלו אולי להביא ליהדות.
שואל אתה לנושאי מחשבותי ולמהותן. אלי שבשמים! מובן מאליו כי בלעתי אל קרבי, כדת וכדין, את הכמות הדרושה של הפלילוסופיה המבלבלת את המוחין והיוצרת, ביחוד בפרק-חיים זה שאנו עומדים בו, את השקפת-העולם באופן סינתטי. את אפלטון, אריסטו, יום, לוק, קאנט, הקל, אוסטואלד, מילר-ליהר, פצולד ואחרים "חרשתי" בחלקם, דליתי פנינים מתוך ים-הפילוסופיה, ואת השאר שבתי והקאתי מקרבי כחזיר כפוי-טובה זה. וטוב כך. עכשיו עובד אנוכי, כאמור, רק על ענינים יהודיים. אם מיטיב אני לעשות – אין אני יודע. בפעם ה"איקסי"ת" קורא אני בגרץ הגדול,[1] וכבר הגעתי שנית למנדלסון; כהשלמה לזאת אני קורא בספר "יצחק בר לוינזון ותקופתו". חוץ מזה עובר אני על ספרו של פיליפסון "נויסטע געשיכטע דעס יודישען פאלקעס". בלבד זאת – את כתבי דויד פרישמן (כמובן, בעברית), ולבסוף – כל מה שנכתב בשעה זו על היהודים, שאלת היהודים, הפרובלימה היהודית בפולין, וכן הלאה. מן הסתם גם אתה עושה כיוצא בזה – – –
- ^ ספר-ההיסטוריה המלא לגרץ; הופיעו גם מהדורות מקוצרות.