רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/ברחעוף (?), 1917

ברחעוף (?), 1917

[אל מורהו לספרות גרמנית, גריקה]

אדוני, פרופסור מאוד נכבד,

בכוונה שמתי רחוו כל כך גדול בין בחינת-הבגרות שלי ובין הדברים הראשונים שבהם אנוכי פונה אל כבודו. היה עלי תחילה להגיע אל הריחוק הדרוש מכל עניני בית-ספר, צריך היה שכל הקשור בחיי בית-הספר יהיה לי תחילה לכעין מיתוס, למשהו שעל אודותיו אנו נזכרים לפעמים – כמעט שלא ברצוננו – מתוך געגועים, כדי להבין היטב את מה שקיבלתי במשך שנות-הילדות הארוכות. מצד שני, צריך היה שכל החדש, המשתער על האדם היוצא לתוך החיים כמו לתוך האביב, יקבל תואר מסוים, שכל המעומעם יקבל צורה בהירה, כדי לעורר את התרכזות הנפש, את המנוחה הפנימית, שהיא בלבד נותנת לנו את האפשרות האמיתית להביט לאחורינו. זוהי הסיבה, שמכתב זה, הנושא תודה – לא מכתב-תודה – לא נכתב בלתי אם היום, כאשר כלה כבר הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה והלך בדרך כל הארץ..

בכל היותי תמיד נרתע מפני התודה המבוטאת בדבר-שפתים, רב היום בטחוני כי רשאי אני להביא את תודתי, ולא רק משום שסבור אני כי אין לו למורה תגמול יפה יותר מאשר הידיעה שתלמידו מבין אותו, ומכיר לו טובה על כל הזרע אשר זרע בלבבות, כי אם משום שנדמה לי ברגע זה, כי המלה היא האמצעי היחיד שביד התלמיד להראות בכלל, כי הבין את המורה וירד לסוף דעתו. אמנם יש עוד מדרגה גבוהה מזו: המעשה ברוחו של המורה. ואת זה אנוכי מבקש מאת כבודו לרשום בספר חשבון; אבל לפי שעה הואילה-נא, אדוני, והסתפק במלה המדוברת בלבד.

זכורני שעה אחת ב"פרימה הנמוכה", כשקראנו בגיתה (אלה היו שעות-הגרמניות הנהדרות ביותר של ימי-חיי), ובאנו לדבר, כמו שאירע לנו לאחר-מכן עוד כמה פעמים, על אודות מושג החובה. כבודו שאל אותנו לפשרו של איזה פתגם – כמדומני:

In necessaries unitas, in dublo Libertas in omni caritas”"

אנוכי לא הצבעתי. עשרה מחברי אמרו משהו, נתנו פירושים. אנוכי הרגשתי כי דעתי בנדון זה כדעת כבודו. ואז הסביר כבודו: בדברים שבחברה – אחדות, בדברים המסורים ללב – חופש, אבל על הכל – אהבה. ואז נתגלה לי בפעם הראשונה הדבר שכיום הוא לי המטרה העיקרית: הכלל. אז הבקעתי לי דרך בתוך הכרתי אל הבטחון, כי אך ורק בחיים מוקדשים לשירות הכלל, במילוי החובות שהוא מטיל עלינו, בהכרה שהנך חלק יוצר של עולם יוצר, אבן בין האבנים של היכל-האנושות – רק בזה יש שחר לחיינו. כל מה שבא אחר-כך, כל חיבור שכתבנו ושהכניס לתוך מוחנו את הציווי המוחלט, תלמוד העיקרים של תורת קאנט ושילר, "פרידריך פון הומבורג" של קלייסט – כל זה יכול אך לחזק בקרבי את אשר כבר היה בי. כיום מוכן ומזומן אני להקריב את הויתי על מה שהכרתי כענין הכלל, אלא שייתכן כי הדבר הוא מחוץ לחוג הענינים של כבודו.

ואחר-הדבר הגדול השני שקיבלתי מכבודו: אהבתי אל הספרות הגרמנית. כאן עלי להקדים הערה אחת. יהודי אנוכי ומרגיש אני את עצמי חזק וגאה ביהדותי. חש אני כי עצמותי שונה היא מן העצמות הגרמנית, ולעולם אין בדעתי להאפיל על הדבר. מרגיש אני כמה מן המזרח יש בי וכמה מן הקרע הנפשי שבחוסר-שרשיות, כמה געגועים על השלם והמסוים, שאינם ידועים לגרמני הגזעי. לעומת זאת מכיר איני בי הרבה דברים אחרים, שהגרמני חושבם לקנינו בלבד (הדברים הפוליטיים אין להם חשיבות לגבי זה). נפשי יוצאת אל התרבות העצמית, הקדומה, העברית, אשר לי, אבל אוהב אני גם את התרבות הגרמנית – ואולי מתירא אני לעמוד על כל גודל אהבתי אליה. ונדמה לי כי מתוך כך יש לי הזכות לאהוב אותה (אילולא מגוחך היה לרצות ללמד זכות על אהבה שבאדם). מליו של המשורר ויל וספר על הליריקה הגרמנית אומרות, כמדומה לי, בנדון זה את העמוק ביותר:

,,Das sah ich heut auf abendlichen Hohn

In meinem Herzen brannte alle Glut):)

Es ist doch alles nur aus liebe schon,

Es ist doch alles nur aus Liebe gut”

^[1]

ולא זו אף זו: לעתים כבר נדמה לי אפילו, כי אנחנו, היהודים הצעירים המבינים מה זאת תרבות לאומית ומה זאת אומרת להיות נושאי תרבות זו, מיטיבים יותר מהרבה גרמנים להבין איזה אוצרות גנוזים בתוך הספרות הגרמנית. לעתים מאוד רחוקות מצאתי עלם גרמני אשר תהיה לו חיבה, למשל, לליריקה גרמנית, לא כל שכן – התלהבות, את זו מצאתי רק אצל צעירים יהודים לאומיים. לפעמים עלה על לבי זכר היפריון של הלדרלין ומרירותו, באמרו: "מעשים גדולים, אם אין עם אציל השומע אותם, אינם אלא כעין מכה עצומה על מצח אטום, ואמרות נעלות, אם אין להן הד בלבבות נעלים, אינך אלא כעלה נובל, הנושר ונופל לתוך טיט-היוון". הגרמני, אמרתי אז אל לבי, אינו מבין את אשר יש לו בספרותו. עומד הוא בלב גן נהדר ואינו נהנה מיופיו. ולפעמים חשבתי: הסתיו קרוב, הגן כבר מתחיל לקמול. כי "מעשה ידיו" של הדור הצעיר האחרון בספרות, הריהו – בלי שנעריך אותו מבחינה אמנותית – קר, חסר-חיים, חסר-לב.

אך אז חזרתי את הקודמים איני יודע למה: גיתה ושילר לא נגעו מעולם אל לבי, נגיעה קרובה ממש. אני מתפלא עליהם, אני מתפעל מהם כממחזה-טבע עצום ונורא-הוד, המתגלה לפני בכל רוממותו. אבל אין אני יכול לחיות אותם ואתם יחד. ייתכן כי הם יותר מדי גדולים בשבילי. להיינה אנוכי מרגיש עצמי לפעמים קרוב יותר; אבל לעתים עוד יותר קרובות – רחוק אני ממנו עד לאין-קצה, שהרי כבר מבדילים בינינו דורות של רוח יהודית אמיתית, רוח יהודית לאומית מתעוררת. אבל החיבה הגדוה ביותר נודעת ממני – ראה זה פלא! הקיצוניות משתלבת זו בזו – דווקא לגרמנים הצפוניים. שטרום, דיהמל, פאלקי. הם נפלאים. אולי גדוים הם מליליינקרון, אבל את ליליינקרון אנוכי אוהב באמת. וכסבור אני כי לא הגדולה האובייקטיבית, כפי שנחתמה על-ידי הביקורת הפומבית, היא המכריעה בערכו של המשורר, כי אם הרגש. ליליינקרון הוא "משורר אשר אהבתי ואשר אוהב עד קץ חיי". הלשון, התמונות, ההרגשה – הכל כה קרוב לי ומודע, יותר משאני יכול לבטא. ייתכן, שדווקא זה מוכיח על טעמי שאינו משובח. אבל הרגש הוא עיור.

Satis superque! – ואם גם יכולתי לכתוב עוד כרכים שלמים בנדון זה.

אל-נא תחשוב לי לעוון, מר פרופסור מאוד נכבד, לא את אריכות מכתבי זה ולא את אריכות שתיקתי, וקבל-נא ברצון את ברכותי.

1. זאת ראיתי היום על פסגות בין-ערביים (בלבי אני – יקד כל היקוד) רק מתוך אהבה הכל יפה, רק מתוך אהבה הכל טוב.