רפואה למכה/שיר השירים א/ה
ה'
[עריכה]בפי' אז"ל עד שלא חרבה ירושלים היתה מדינה חשובה כלום, משחרבה נעשית מטרופולין. וזהו היו צריה לראש. ועל פסוק זה אמרו בנות ירושלים, א"ר יוחנן עתידה ירושלם להעשות מטרופולין לכל המדינות, ולהמשיך כנהר אליה לכבודה, הה"ד אשדוד ובנותיה וחצריה עזה ובנותיה ומצריה עד לשע. היא דעתיה דר' יוחנן, דאר"י ונתתי אתהן לך לבנות. ולא מבריתך. מהו לבנות לכופרנין. ולא מבריתך. לא מן פרניך אלא מן פרנין דידי עכ"ל. וצריך לדקדק תחלה על פסוק היו צריה לראש, שהיל"ל היו צריה ראשים, גם משז"ל ע"ז כל המיצר לישראל נעשה ראש, היל"ל כל המיצר לישראל הוי ראש, אבל נ"ל כי כוונתם ז"ל, וגם כוונת הכתוב לומר כי לעולם אין האומות עולים במעלה, רק עליהם נאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה. ואיוב אמר ובוז משפחות יחתני. גם על אדום נאמ' בזוי אתה מאד. ונמשלה ליתוש הנק' בריה קלה, דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, ופי' מהר"א גלאנטי על פסוק עבדי' משלו בנו פורק אין מידם. דמעלנא אית לה, פי' שהיא מקבלת ואינה משפעת, שאין לה דבר אחר למטה ממנה להיות משפעת, וזהו עבדים משלו בנו, אותם שפורק אין מידם עכ"ל. ואם שולטים על ישראל הוא מפני כי ה' מפני חטאינו, הורידם למטה במדרגה היותר שפלה, אבל האומות לא עלו. וזהו ג"כ כוונת הכתוב שאומר אם תגביה כנשר, אינו אומר אם תהיה גבוה כמו נשר, רק אם תגביה מעצמך ותתנשא לומר אני הוא המולך, אני הוא ואפסי עוד, משם אורידך. זה יהיה סבה כי משם אורידך נאם ה', כי הוא בסוד משז"ל על פסוק עת אשר שלט אדם בליעל באדם, לרע לו של אדם בליעל. והנה זה דומה למשז"ל על הנחש, שאמר הזנב לראש, עד מתי אתה מהלך תחלה, אני אלך תחלה, א"ל לך, הלך ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה וכו' עכ"ל. וזהו היו צריה לראש, שהיו עושין כמו שעושה הראש שהולך בתחלה, אבל לא היו ולא יהיו לראש ממש ח"ו, וזהו ג"כ מז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש מעצמו, אבל אינו ראש ממש, והנה זהו טעות בידם, כמ"ש כי הוא לרע להם. וכמ"ש ג"כ מצא גומא והשליכו לתוכה, וזהו אויביה שלו, מלשון לא תשלה אותי, שהוא לשון טעות, כי טוב היה להם להשתעבד לישראל ולקבל מהם, ע"ד הוי זנב לאריות וכו'. וכן פי' מהר"א גלאנטי היו צריה לראש. והביא ראיה מן התקונים. וכנגד זה קרא הכתוב לא"ה בנות ירושלים, לומר לך כי לעולם שמה הראשון עליה, וכל העיירות כלם נק' בנות ירושלים, ולעתיד לבא עתידה ירושלים להעשות מטרופולין לכל המדינות ולהמשך כנהר אליה לכבודה, והגוים מעצמם יבואו אליה כמו שנפרש, כי הנה דברי המאמר הנם סתומים אצלי, שאומר ולהמשך כנהר אליה לכבודה, אם הכוונה על העיירות עצמם, שכל א' מהם תמשך כנהר אליה, וזה נ"ל עיקר. או אם היא תמשך כנהר לכל א' וא' מהם, וגם אפשר לפרש ולהמשך מה שצריך להמשך, שהוא השפע מאתו ית', כנהר אליה אל ירושלים, וזהו לכל הג' פירושי'. עוד נוכל לפרש לכבודה, אם הוא לכבוד כל עיר ועיר, או לכבוד ירושלים, וזהו שמביא ראיה מהפסוק שאומר ונתתי אתהן לך לבנות, שהשי"ת בעצמו הוא הנותן, א"כ הוא ע"י שימשך אליה, לכן הנני אומר כי שקולים הם ושלשתם אמת, כי הי"ת בכבודו ובעצמו ימשך אליה אל ירושלים כנהר, (וצוה) אתה את הברכה, עד כי יפוצו מעיינותיה חוצה, לטהר באשבורן אל כל עיר ועיר וכל העיירות ג"כ, יקבצו לשם וימשכו אליה, כדי לקבל תוספת ברכה ממנה, וגם היא תקבל מהם ברכה וכבוד, ע"ד ברוך תהיה מכל העמים וכמ"ש ג"כ. וזהו שאו' הכתוב הנני נוטה אליה כבוד גוים עכ"ל. כוונתו למ"ש שכלם יקבצו וימשכו אליה כנהר לכבודה, וכפי המתרגם שפי' וכנחל שוטף כבוד גוים (ישעיה סו). וכנחל מגבר יקר עממיא, נוכל לומר שהשי"ת יטה אליה כנחל, שהוא מגבר יקר עממיא, שע"י השפעתו ית', תוסיף שבח ותשפיע אל כל הגוים ג"כ, כי באור פני מלך חיים לכל העולם, וזה נרמז בכתוב שאו' בעת ההיא יקראו אליה וגו' ונקוו אליה כל הגוים. ואמר ונקוו לרמוז כי גם היא תשלח מעינותיה תטהר לכל הארצות. וזה כי כבר אמרו במשנה, ארץ ישראל טהורה וכו' מקואות העמים שבחוצה לארץ כשרים לבעלי קריים. פי' בלבד. והטעם מפני שחזקתם שאובים. ונ"ל דרך דרש ע"ד מ"ש בפ' הרואה, [הרואה] חכמי א"ה או' ברוך שנתן וכו'. ואינו אומר ברוך שחלק, כמ"ש לחכמי ישראל, הטעם הוא כי להם יש הפסק דומיא דמתנה שיש לה הפסק, אבל לישראל או' שחלק, שהחלק הוא כמו הצנור הנמשך מהנהר, וכן ג"כ חלקי ה' אמרה נפשי. משא"כ באומות, וכן מקואות העמים חזקתם שאובים שלא באו אפילו דרך המשכה, ועלייהו אמר אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, ועתה או' אליה ונקוו כל הגוים, שיהיו כמו מקוה אליה, בשביל ירושלים אשר תמשך כמו נהר אליהם, לטהר באשבורן ולהטביל בכל שהוא, וזהו ונקוו אליה כל הגוים לשם ה', כי הנה הוא משפיע ולירושלים, כי יכירו באמת כי אין יכולת בידם לקבל הם בעצמם מהי"ת, כאשר עולה על רוחם להיות לראש, רק ילכו לירושלים וע"י יקבלו ותמשך כנהר אל כל א' וא' כראוי לה לפי כבודה, וזהו ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע, פי' ולומר נהיה לראש, רק לפניך ה' אלקינו יכרעו ויפולו, ולכבוד שמך שהיא כ"י או ירושלים שהיא כבוד שמו ית', יקר יתנו, ועד"ז יבא ג"כ הכתוב מדוייק שאו' ונתתי אתהן, ולא אמר ונתתים, לומר כי הי"ת הוא הנותן ולא מן פורניך אלא מן פרנין דידי, ובמכילתא או' ולא מבייתיך ולא מפורניך אלא מפורני פורנין, וצריך להבין מה הוא פורנין דידה ופורנין דידיה, וגם הבנת המכילתא, והיאך נרמז זה במלת ולא מבריתך, וגם היאך הדבר הזה פי' להמשיך כנהר וכו'. לכל הפי' שאמרנו אינו, דמעוט לא מבייתיך ולא מפורניך, גם מהיכא קא סלקא דעתין שזהו מפרנין דידיה או דידה דאצטריך, והנה ידוע כי הרבה מיני כתובות יש, היינו המעות והתכשיטין שמביאה הכלה אל החתן מביתה או מבית אביה, וזה יקרא בשם נדוניא, עוד מה שמוסיף לה החתן מדיליה, וכל זה יקרא בשם כתובה. והנה יש מחלוקת בין הפוסקים בענין התוספת הזה, אם יש לו דין מ"ש הנכסים כתובת אשה מן הזבורית, או דין נדונייא שהוא בבנונית, אבל מנה מאתים, וכמו כן התוספת שמוסיף החתן מעצמו שלא מחמת כלם הוא מן הזבורית, והנה המדרש כלל הכל הנדוניא והתוספת שהוא מחמת הנכסי' במלת פרניך, יען הכל א', ואמר ולא מבריתך. פי' אינו מן הכתובה אלא מן פורנין דידי, שהוא התוספת שלי, וגם בזה אמר מן שהוא מעט כמו שנפרש, אבל המכילתא פרט אותם ואמר ולא מבייתך, שהוא הנדונייא ולא מפורנין שהוא התוספת על מה שמוסיף לה מעצמו, אין לו שעור למעלה ויוסיף כרצונו, וכ"ש במתנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף, אבל יש לו שעור למטה, לא יפחות ממנה מאת הנכסים, ופרט אותם כל א' לעצמו, אפשר שהוא סובר שיש חלוק ביניהם, כמ"ש ואמר אלא מפורני פורנין, פי' מן הפירות שיבואו מן התוספת שהוסיף לה, שהוא פורני פורנין. וידוע ג"כ שזהו ג"כ כוונת המה"ד באו' מן פי' מקצת והם הפירות שהוא פורני פורנין. ועתה צריך לדעת מה היא הכתובה שהכניסה כ"י אל הב"ה, ומה הוא התוספת האחר, והפירות הנמשכי' ממנו שהוא פורני פורנין. והנה בפ' עקב אמרו על ושמר ה' אלקיך לך. כל מה שישראל אוכלים הוא מכח היסורין. או מכח ברכותיו של בלעם הרשע, אבל ברכת אבות שמור. עוד אמרו ושמר וכו'. אר"ש בן חלפתא משל למלך שנשא מטרונא והכניסה שני אריסין, ואף המלך זקף לה ב' אריסין וכו', [אבדה מטרונה את שלה, אף המלך נטל את שלו. לאחר ימים עמדה וכשרה את עצמה והביאה אותן שני אריסין, אף המלך הביא את שלו. אמר המלך אלו ואלו יעשו עטרה ויתנו בראשה של מטרונה]. עד כך אתה מוצא באברהם, נתן לבניו שני אריסין, שנא' כי ידעתיו וכו' (בראשית יח, יט). אף הב"ה זקף לה ב' אריסין, חסד ורחמי', שנ' ושמר לך וכו' ונתן לך רחמי' וכו' (דברים יג, יח). [אבדו ישראל את שלהם, שנאמר הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה (עמוס ו, יב). אף הב"ה נטל את שלו, שנאמר כי אספתי את שלומי וגו' את החסד ואת הרחמים (ירמיה טז, ה). עמדו ישראל וכשרו את עצמן, והביאו אותן שני אריסין, מנין שכך, כתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיה א, כז). אף הב"ה הביא את שלו, מנין, שכך כתיב כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וגו' (ישעיה נד, י). וכיון שיביאו ישראל את שלהן, והב"ה נותן את שלו, אומר הב"ה], עד אלו ואלו יעשה עטרה בראשם של ישראל, שנ' וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים (הושע ב). עכ"ל. הנה שישראל הביאו אל הב"ה מבית אביהם אאע"ה צדקה ומשפט, וע"ז הוסיף להם הב"ה ונתן להם חסד ורחמי', וזה היה בעת נתינת התורה, וזהו שאמר למעלה לא ניתנה התורה אלא בזכות אברהם, גם ז"ש אמרה תורה בארח צדקה אהלך, והכתוב או' והיה עקב וכו' ושמר ה' אלקיך וכו'. הכל יהיה שמור, הן הברית והחסד בעצמם, גם הטפל להם שהוא צדקה ומשפט, ונרמזו במלת 'אז' לרבות כידוע, ו' של ואף לרבות הרחמים ג"כ, שכל אלו הם שמורים והם נדונייא ותוספת על הנדונייא, עוד במד' והתוספת שעשה הב"ה לישראל מצד עצמו שלא מחמת הנדונייא, הוא מש"ה אח"כ ואהבך וברכך והרבך וכו'. והנה כשיראו ישראל ירושלים היות מטרופולין וכו'. ולהמשך כנהר אליה כמ"ש, אפשר יחשבו ישראל שהעטרה שהיא בראש, שאומ' הכתוב וארשתיך וכו'. הוא הדבר הזה שיש בו צדקה וחסד אל ישראל מאת ה' ואל האומות מצד ישראל, וא"כ להם כיון שיש לו קצבה אפשר ימעט חלקם ח"ו, לזה אמר לה הב"ה ולא מבריתך, אינו מהטוב הגנוז אשר עליו נאמ' ושמר ה' אלקיך לך את הברית וכו'. עם כל הנלוים אליו, כמ"ש במד' אשר הנה בכלל כתובה ונדונייא, רק בכלל התוספת שהוא ואהבך וברכך והרבך וכו'. שהוא דבר שאין לו קצבה כמ"ש, נפרש היינו בתחלה אמר ואהבך, פירו' מלבד הנדונייא עם התוספת שהוא לפי הדין, עוד מצד אהבה יוסיף לה וברכך, יעשה אותה כדמות ברכה שהנהר נכנס לתוכה והיא מתמלאת עד שהרים עוברים על פניה והולכים לכל צד, וזהו והרבך. גם והרבך כמ"ש הרחיבי מקום אהלך, וכמשז"ל על פסוק ונקוו אליה כל הגוים, באופן כי היות כבודו ית' נמשך אליה כנהר כמ"ש, וגם היותה נמשכת כנהר אל כל הערים, הוא ממה שהוסיף לה הקב"ה, וזהו וברך פרי בטנך וכו'. וכל זה הוא מלבד הבטחת האבות, וזהו 'על' פי' מלבד האדמה אשר נשבע וכו'. גם מה שיבאו אליה כל הגוים וישעבדו עצמם תחת ישראל, גם ימשכו אליה כנהר לכבודה של ירושלם, כל זה נרמז במ"ש אח"כ ברוך תהיה מכל העמי'. ואז"ל אין דומה שבחה של מטרונא שמתקלסת מקרובותיה, אלא כשהיא מתקלסת מצרותיה, ולכן אפי' מן העמים ברוך תהיה, העולה מכל זה אעפ"י שהיו צריה לראש, שהם רוצים להיות ראש מעצמם, אעפ"י שהם זנב, מ"מ יקראו בנות ירושלים, ומעצמם יכנעו והביאו את אחיכם מכל הגוים, וסיים הכתוב ואמר כי ה' הוגה על רוב פשעיה וכו'. גם על זה באה הנחמה במאמר זה, עתידה ירושלים להמשך כנהר אליה. וזה כאשר נפרש מהות הנהר מהו עפ"י הדרכים אשר פירשנו, והנה במד' ילקוט פ' בלק אי' ז"ל, כנחלים נטיו. מה טבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא מה נחלים הללו, בני אדם יורדין לתוכן כשהן טמאי' וטובלי' ועולים טהורי', כך בתי כנסיות ובתי מדרשות, בני אדם נכנסי' לתוכן כשהן מלאי' עוונות ויוצאים מלאי' מצוות עכ"ל. והכוונה כי למעלה אמר מה טובו אהליך וכו'. שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכוונת בלעם היה שיהיו כנחלים שיש להם הפסק, וכמ"ש ג"כ במד', בקש לכנותן בדבר שאין בו ממש, כנחל זה שמושל בימות הגשמי' ופוסק בימות החמה, א"ל הקב"ה רשע לא כן אלא ניטיו, אין ניטוי אלא נהר, שנא' הנני נוטה אליה כנהר שלו' וכו'. עכ"ל. וכוונתו היתה כי אעפ"י שיהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות בעמים אשר יבואו שם, מ"מ היה רוצה שיפסק חבל הקדושה הנמשכת לתוכם, ועי"ז יהיו צריה לראש, כמ"ש א"ל הב"ה רשע לא כך אלא נטיו, כי לעולם לא ירתק חבל הכסף, רק תרוץ גלת הזהב בקדושת ה' בבתי כנסיות ובתי מדרשות. והנה לעתיד לבא כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבח"ל עתידים להעקר ממקומם ולהשתל בא"י. ואז תתרחב א"י עי"ז, כמש"ה הרחיבי מקום אהלך. ויתרבה השפע ותהיה בברכה ותחזור להשפיע אל כל עיר ועיר כראוי לה, כמש"ה והלכו גוים לאורך. וכיון שהנהר הזה מימיו פרים ורבים ע"י בתי כנסיות ובתי מדרשות, א"כ אעפ"י שה' הוגה על רוב פשעיה, מ"מ ע"י שימשך כנהר אליה יתכפרו העוונות, וזהו מה נחלים הללו יורדים לתוכן כשהן טמאים וטובלי' ועולים טהורי', אף בתי כנסיות וכו'. וכן על מ"ש עולליה הלכו שבי לפני צר. וארז"ל אלו תנוקות של בית רבן, כנגד זה אמרו במד', כגנות עלי נהר, אלו תנוקות של בית רבן וכו'. א"כ כשאומר הכתוב הנני נוטה אליה כנהר שלו'. הם ד"ת. ואור חדש אשר על ציון יאיר, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ובמדרש אמרו שחורה אני ונאוה, שחור אני במעשי ונאוה אני במעשה אבותי, כוונו למ"ש למעלה, אתה מוצא באברהם נתן לבניו שני אריסין, שנ' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וא"כ אעפ"י ששחורה אני במעשי ועי"ז היו צריה לראש, כי ה' הוגה על רוב פשעיה, מ"מ הנה מעשה אבותי בידי לעשות צדקה ומשפט, וע"י צדקה תרומם גוי אלו ישראל, וכמש"ה במקום אחר צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. ואז"ל ג"כ במה תרומם קרנם של ישראל, בכי תשא את ראש, שהוא ונתנו וכו'. כידוע. וגם ע"י המשפט הכתוב או' בפי' כי מי גוי גדול אשר לו חקי' ומשפטי' צדיקי'. קראו גדול בפני האומות על המשפטי' צדיקי' שיש לו. עוד או' במד', שחורה אני בפני עצמי, ונאוה אני בפני קוני. אפשר כי כוונתו על מ"ש במדרש, וכנגדם זקף הב"ה שני אריסין חסד ורחמים וכו'. וא"כ אעפ"י שעולליה הלכו שבי לפני צר, מ"מ ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו ויתן אותם לרחמי' לפני שוביהם, וע"י החסד והרחמי' ינצלו מכל רע. עוד יפורש הכתוב היו צריה לראש, כאשר נדקדק כי בתחלה אמר צריה, ואח"כ אמר אויביה, והנה החכם אלשיך בס' רוממות אל על תהילים, פי' צרי ואויבי לי. פי' צרי הם יצה"ר וחיילותיו שהם מצירים אל הנפש, ואויבי הם על בני אדם אויבי הגוף. ולפי זה היו צריה לראש, כי היצה"ר אשר משכנו בלב עתה, הוא וכל חיילותיו עלו עד הראש, וזה ע"ד מ"ש בזוה' ר"מ (במדבר קכ"ב ע"א) והבאנו אותו למעלה ז"ל, ואית נטירין אחרנין, נחשים (שרפי') ועקרבים ושרפים, ואינון נטירין ההוא טוב וכו' ומבלבלין מחשבתיה. וכיון שהיו צריה לראש ומבלבלים אותו מלמעלה בתורה ותפלה, עי"ז אויביה שהם אותם שהם מזיקים את הגוף שלו, הנה הם יושבים בשלוה והשקט, והטעם כי ע"י עסק התורה ותפלה בכוונה, הנה הוא עושה מלחמה עם המקטרגי', ורוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ורבים בזה. ולא די זה אלא גם המקטרגים עושים מלחמה אלו עם אלו, כמש"ה ובעת החלו ברנה נתן ה' מארבים על בני עמון והר שעיר וכו'. וזהו מ"ש על הכתוב שאו' רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלו'. כלומ' דבר גדול הוא זה ששכנה לה נפשי עם עשו שהוא שונא שלו', שהוא התורה שנק' שלו', כמ"ש על פסוק בקש שלו'. זו התורה. ופי' אח"כ ואמר היאך שכנה לה נפשי וכו', הוא מפני כי אני שלו', אני עוסק בתורה שנק' שלו'. וגם הנה היא משימה שלו' בעולם, וכי אדבר בדברי תורה אפי' ביני לבין עצמי, המה למלחמה זה עם זה. וכמ"ש מהר"א גלאנטי על פסוק זה, כי שתים נשים שהם אגרת ולילית, לעולם אינם פוגעות זו בזו רק ביה"כ ויש מלחמה עצומה ביניהם, ובין דא לדא עולה תפלותיהם של ישראל עכ"ל. והמלחמה הזאת שביניהם, מלבד כי הוא חסד ה', אבל הנה הוא ג"כ כי כל ישראל כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו מלעסוק בתורה ותפלה, ועי"ז יש מלחמה בין המקטרגים האלו, וכאשר אינם עוסקי' ח"ו אז אויביה שלו, יושבים בשלוה ח"ו, ופי' הטעם ואמר למה היו צריה לראש ואויביה שלו, מפני כי ה' הוגה על רוב פשעיה. והקשו המפרשי' על זה וכל א' השיב לפי דרכו, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, כלם נכוחים למבין. אבל נ"ל להוסיף על דבריהם אחרי הרשות הנתונה, דרוש וקבל שכר, כי הוקשה לו לפי דרכנו שאמר היו צריה לראש, לבלבל מחשבתו בתורה ותפלה, יכול שהוא על מגן, על שאין בידו מצות רבות, כי כן צריך זכות רב לבא אל הקדש פנימה, וכמ"ש בארח צדקה אהלך וכו'. וכן בענין התפלה צריך זכות רב ג"כ ולא כל אדם זוכה, והשיב ת"ל כי ה' הוגה על רוב פשעיה. והוא ע"ד משה"כ השמן לב העם הזה ואזניו הכבד וכו'. שהוא כמו ויחזק ה' את לב פרעה. וכמו שפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ח, כי הוא ית' שמו יודע החטאי' וכו'. עד היה לחכמה מאת הי"ת, יודיעהו שהשי"ת יבטל בחירתו כשירצה לבטלה וכו'. עד ולא יוכל למנוע נפשו להשיבה אל הבחירה, ע"ש כי האריך. וזהו ת"ל כי ה' הוגה על רוב פשעיה, ומנע ממנו השגת הידיעה ודרכי התשובה, וזהו שאומ' הכתוב טבעתי ביון מצולה ואין מעמד. פי' כל כך הורגל במדות רעות ונטבע בחומריות עד שאין בו כח להעמיד עצמו, וזהו ואין מעמד באתי במעמקי מים. פי' במעמקיה של תורה הנמשלה למים, ואפ"ה לא הועלתי בתקנתי כי שבולת שטפתני, יגעתי בקראי נחר גרוני, אם באתי להתפלל או לקרות בתורה אפילו בלא עיון, הנה יגעתי בקראי נחר גרוני, וא"כ הוא כלו עיני מיחל לאלקי. כי הנה בורא ניב שפתים, אם נעשו שפתותיו של אדם תנובה מובטח לו שתפלתו נשמעת, וההפך כאשר יגעתי בקראי נחר גרוני, אז כלו עיני מיחל לאלקי. ופי' הטעם לכל זה הוא מפני כי רבו משערות ראשי שנאי חנם, כי הנה הם הולכים עד הראש ומתגדלי' מן השערות אשר שם, וזהו רבו משערות שנאי חנם, והטעם שרבו וכו' הוא מפני כי עצמו מצמיתי, שהוא שם לקבוץ השערות. והוא רמז אל רבוי העונות, ואמר 'עצמו' שהם גדולים ועצומים (בכמות ואיכות) ועי"ז עצמו מצמיתי אויבי שקר, וזה יהיה סיבה כי אשר לא גזלתי אז אשיב, כי אפי' אם יעשה מצוות טורפין אותן בפניו, שנא' מי בקש זאת מידכם וכו'. וניתנים לחצונים ח"ו, וזהו אשר לא גזלתי אז אשיב. וכל זה לסיבת גודל העוונות והפשעים, וזהו כי ה' הוגה על רוב פשעיה, ועי"ז עולליה הלכו שבי לפני צר, אם נפרש התנוקות כפשוטו כמשז"ל, גם נוכל לפרש לשון פועל ומעללים, ויהיה פי' כי ה' הוגה על רוב פשעיה, ועי"ז עולליה כל מעשיה ומצוותיה לא יכלו לעלות למעלה, ולכן מעצמם הלכו לחצונים, וזהו הלכו שבי לפני צר. ודקדק באומרו לפני צר, ולא אמר צרים ולא אויב כמ"ש היו צריה אויביה. כי נמסרו ביד הצר הגדול, הוא שטן הוא יצה"ר הוא שרו של עשו וחיילותיו, ועל כל זה בא שלמה ונחם ואמר שחורה אני ונאוה, וזה כמ"ש במד', ר' לוי בר חייתא אמר בה ג' שיטין, שחורה אני כל ימות השבוע, ונאוה אני בשבת, שחורה אני בכל ימות השנה, ונאוה אני ביום הכפורים, שחורה אני בעה"ז ונאוה אני בעה"ב עכ"ל. והכוונה כי אעפ"י שהיו צריה לראש, ושליטתם מגעת אפי' לבטל מדברי תורה ח"ו, מ"מ אין שליטתם אלא בימות החול, אבל ביום שבת שמתגלה בו הרצון העליון וכל הדינין אכפיין, אז כי הנה אויביך יאבדו ויתפרדו כל פועלי און, וילכו לנוקבא דתהומא רבא, אמר צדיק כתמר יפרח, ולא ישלט בו יצה"ר, וזהו לדעתי נרמז במשנת קנה של זתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה, בין כך ובין כך ניטל בשבת עכ"ל. ופיר' הר"ב קנה העשויה לבדוק זתים, והנה החיה הזאת נמשלה לקנה, כמ"ש גער חית קנה. ירד גבריאל ונעץ קנה בים. והיא עשויה לבדוק בה זתים, לנסות בה את ישראל ולצרפם ע"י יסורין, ובפרט על ביטול תורה. וכמאמ' יצחק, והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. והנה זה הקנה של זתים, אם יש קשר בראשו ע"י איזה עון שקשור בו ככלב, אז מקבל טומאה, יען יש בו בית קבול שמן, שהוא התורה שנמשלה לשמן, ויש בו בית קבול שמעכב התורה אצלה ואינו מניחה אל ישראל, ולפיכך מקבל טומאה והנוגע בו טמא הוא ושולט כח היצה"ר עליו, ואם לאו אינו מקבל טומאה והנוגע בו טהור, בין כך ובין כך ניטל בשבת. מסירים אותו בשבת. וזה ע"י האור העליון המאיר בו, וא"כ אעפ"י ששחורה אני כל ימות השבוע, וזה ע"י שהיו צריה לראש, מ"מ נאוה אני בשבת, כי הנה הם מסתלקי' כמ"ש. א"נ הנה הם מסולקים יען ע"י קדושת השבת, אם האדם הוא טהור אז כאשר בא לו נשמה יתירה, על כל פשעים תכסה הנשמה יתירה, וא"כ הוא היצה"ר מסתלק ממנו, וזהו ג"כ כנגד כי ה' הוגה על רוב פשעיה. וגם כל ימות השבוע אויביה שלו ולא ישראל. כמ"ש בתקו', אויביה שלו, אלין מדי וישמעאל וע' ממנן דאינון כלהו בשלוה בעותרא, וישראל בדוחקא בעניותא עכ"ל. הנה כי אויביה שלו, לשון מעוט, למעוטי ישראל, ובשבת יש להם מנוחה לישראל, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביוה"ך. אפשר שהוא כנגד עולליה הלכו שבי לפני צר, אם נפרש כפשוטו לשון תנוקות, הנה ביוה"ך הוא רמז ליובל שמשם החרות בא, ואם נפרש לשון מעללים, יפה אמר הכתוב כי ביום הזה יכפר. וכן אמרו תשובה ויוה"ך מכפרים. וכיון שנתכפרו עוונותיו של אדם, חוזר ולוקח כל אותם המצוות שלקחו החצונים, ומשניו אשליך טרף (איוב כט, יז). ודומה לזה כתב ג"כ הרמב"ם בהלכות תשובה. וא"כ אעפ"י שעולליה הלכו שבי לפני צר, נאוה אני ביוה"ך, ועי"ז מיד שאול אפדם. א"נ כאשר נפרש צר כמו במקום צר, וזה כי ידוע מ"ש ברביעי היו מתענים על שלא תפול אסכרה בתנוקות. והנה בספר הזוה' פ' בלק אומר, וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדי'. האי קרא ברזא דחכמתא אתמר, ביומא דכפורי דבני עלמא קיימי בדינא קמי קב"ה לכפרא על חובייהו, וההוא מקטרגא קיימא עלייהו דחשיב לאובדא לון על חובייהו, שלחו ליה ההוא דורונא, וכדין כתיב אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני. לבתר דמקבל דורונא, זקיף ההוא מקטרגא עינוי, חמי לישראל כולהו מתענין בתעניתא ויחפי רגלין, חמי נשין חמי ינוקין, כלהו בתעניתא כלהו נקיין בנקיו, ויאמר מי אלה לך, שמא קדישא לך, מי אלה לך, שאיל על ינוקי ואמר הילדים אשר חנן אלקים את עבדך. וכי אמאי אצטריך וכו'. עד אלא רוח קדשא אמר אינון ינוקי דלא חאבו ולא טעמו טעמא דחטא', מסר לון בידא דההוא ממנא דילך וקטיל לון בלא חובא, כד"א ומיד עושקיהם כח. ודא הוא את עבדך. כיון דשמע מההוא ינוקי, מיד סליק לגבי קב"ה וכו' עד וקב"ה נטיל מילוי בכך וחס עלייהו ולא הוי אסכרה בתנוקות וכו', עד בעא לאפקא לון מן ידוי עכ"ל. העולה מדברי הזוה' כי ביוה"ך נצולים התנוקות מגזרת האסכרה, וזהו אעפ"י שעולליה הלכו שבי כמ"ש בזוהר. ומביא ראיה מיד עושקיהם כח. (פי') לפני צר שהוא הממונה על האסכרה שבאה במיצר הגרון, מ"מ נאוה אני ביום הכפורים, והנני נצולת מזה ויוצאה לחרות כמ"ש בזוה'. ונפרש דבר א' מהמאמ' הזה, שיש בו חדוש לעניינינו, וזה שאו' מי אלה לך, שמא קדישא לך, מי אלה לך. הדבר מובן כי הכוונה על שם אלקים, מי "א"לה. ואמר מי אלה הוא לך, של יעקב ולא של עשו, והכוונה כי בשם אלקים נאחזים בו החצונים, להיותו דינים ובחינת קטנות ויניקה, כי ראש זעיר בהיותו בבחי' יניקה הוא אלקים דיודי"ן ואחוריים דאלקים, וא' של אלקי'. וזהו ראש. ארז"ל ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים. שהם המוחין של אלקים, ולפי שהחצונים נאחזי' בהם, אז"ל בקש דוד לעבוד ע"ז, ועתה אמר עשו ליעקב, מי אלה לך, שמא קדישא לך, הם שני דברים, א' שמא קדישא, פי' אינו אלקי' אחרים ח"ו אלא אלקים קדושי', והוא לך ואין לאחרי' חלק בו, וא"כ הוא אעפ"י שהיו צריה לראש, אצל הראש הזה שהם האלקים שנאחזים החצונים, הנה עתה נאוה אני ביוה"ך, כי הנה הם מסתלקים משם ע"י העזאזל, וזהו מי אלה לך. והיה צריך לבאר היאך מסתלקים, אבל אינו לעניינינו יעויין בספר אדם ישר של האר"י זלה"ה כי שם נתבא' יפה. עוד אפשר שחורה אני בכל ימות השנה, כי בהם אויביה שלו, ונאוה אני ביוה"ך, כי אז יש מלחמה עצומה ביניהם כמ"ש למעלה. ואעפ"י כי ה' הוגה על רוב פשעיה. הנה ביום הזה יכפר, כמ"ש שחורה אני בעה"ז, ונאוה אני בעה"ב. הורה לנו נחמה גדולה, כי כל שליטת האומות ויצה"ר וחיילותיו, אינו אלא על הגוף וכיוצא, וכמ"ש הכתוב הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, אבל על הנפש ע"ז נאמ' נפשנו כצפור נמלטה וכו'. וזהו אעפ"י שהיו צריה לראש, וכל הדברים הרעים שאירעו לישראל הנה הם בעה"ז, אבל לעה"ב נאוה אני ולא ישלוט בו יצה"ר. א"נ אפשר שזה ג"כ כנגד מש"ה עולליה הלכו שבי לפני צר. ע"ד מ"ש בזוה' (שמות צ"ו ע"ב), דעשיק לה בעשיקו דגלגולא דטקלא וכו'. וז"ש ואי תימא דהאי סטרא עאל בההוא ינוקא, לאו הכי אלא נטלא ליה וחדאת בהדיה, ופרחת מן דא ועאל בההוא אתר וכו'. עכ"ל. א"כ אעפ"י ששחורה אני בעה"ז, ע"י דמעת העשוקים ועוללים הלכו שבי לפני צר, מ"מ נאוה אני בעה"ב דפרחת מיניה, ולעם נכרי לא ימשל למכרה. ובמד' אמרו שחורה אני במצות, וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, ונאוה אני במצרים, בדם פסח ובדם מילה, שנאמר ואעבור עליך ואראך וכו'. אפשר שהכוונה לומר שחורה אני במצרים, כי אז היו צריה לראש, ובלעו ישראל בתוכם, כמשז"ל עד שנכנסו במ"ט היכלות הטומא' וכו'. ואלו לא הוציא הב"ה וכו'. וזה היה ע"י כי וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי. מתחלה היו מכניעים הקליפה בימי יעקב ויוסף ושולטי' עליהם, וכאשר חטאו וימרו בי ולא אבו שמע אלי, אזי חיים בלעום כמ"ש בס' חסד לאברהם. ונאוה אני במצרים, בדם פסח ובדם מילה, כי עי"ז הכניעו את הקליפה, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. עוד אמרו שחורה אני בים, שנא' וימרו על ים בים סוף. ונאוה אני בים סוף, שנא' זה אלי ואנוהו. אפשר לומר כי בקריעת ים סוף שאמר שרו של מצרים, הללו עע"ז והללו עע"ז, מה נשתנו אלו מאלו, ואם היו ישראל צדיקים באותה שעה, היתה התשובה נכונה להשיב כי אין לך דבר עומד בפני התשובה, ואין הב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, אבל לפי שגם ישראל באותה שעה חטאו בע"ז היה מקום לקטרג, וע"ז היה קשה לפניו ית'. וכמ"ש קשה כמו קריעת ים סוף, והיה צער גדול לפניו. וזהו שחורה אני בים, שנא' וימרו על ים בים סוף. ועי"ז היו צריה לראש. פי' היו מצירים אל השכינה שהיא ראש, והיתה מהלכת בראשם של ישראל, וגם באותה שעה אויביה שלו, שהם שרו של עשו ומצרים, כמ"ש בזוה' פ' בשלח על פסוק ויקח שש מאות רכב בחור. ושניהם היו לראש. אמ' ונאוה אני בים, שנא' זה אלי ואנוהו. פי' כיון שהגיעו למדרגה זו שרמזו באצבע זה אלי, ודאי שבו בתשובה ונסתלקו כל החצונים, וגם אמירת זה אלי, הנה היא תשובה גמורה לעע"ז, שהרי עתה הנה הם פוסלים כל האלהות ובוחרים בו ית', גם זה אלי ולא אלקי האומות, יען נסתלקו ממנו, וזהו ונאוה אני בים, שחורה אני במרה, וילונו העם על משה לאמר מה נשתה, וזה היה מפני כי לא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, אין מים אלא תורה, ואז היו צריה לראש, שעלו עד ראשם של ישראל וערבבו מוחייהו ולא יכלו להבין ד"ת, ונאוה אני במרה, ויורהו ה' עץ כמ"ש למעלה, וע"ז שם שם לו חק ומשפט. והבינם ד"ת. ושם נסהו והעלהו למעלה ראש. שחורה אני ברפידים, שנ' ויקרא שם המקום וכו' על ריב בני ישראל וכו'. בענין חטא של רפידים אז"ל שרפו ידיהם מד"ת, ולפיכך ויבא עמלק. ובזוה' אמרו ז"ל פ' בשלח ע' קי"ג. אלא הכי קאמר ר"ש בעו למנדע בין עתיקא סתימא דכל סתימין דאיקרי אין ובין ז"א. וע"ד לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא, אלא היש ה' בקרבנו אם אין, אי הכי אמאי אתענשו, אלא על דעבידו פירודא ועבידו נסיונא, דכתיב ועל נסותם את ה'. אמרו ישראל אי האי נשאל כגוונא חד, ואי האי נשאל כגוונא אחרא, מיד ויבא עמלק עכ"ל. וכן אמרו ג"כ באדרת נשא, ובפ' זו ע' קט"ו אמר ז"ל, יש רעה חולה. האי מאן דיתיב בחולקא טבא וכו', כך ישראל קב"ה נטיל לון על גדפי נשרין, אסחר לון בענני יקרא, שכינתיה אזיל קמייהו, נחת לון מנא למיכל, אפיק לון מייא מתיקין, ואינון הוו אזלין עמיה בתסקופין, מיד ויבא עמלק עכ"ל. ובזוה' חדש לפ' זו דף מ"ח ז"ל, מ"ט יהושע אגח קרבא בעמלק ולא משה ולא מן שאר עמא, אלא בגין דעמלק אתא עלייהו על ההוא חובא דשבתא דלא נטרו ליה, כמה דאתערו חז"ל אלמלא נטרו ישראל שבתא קמא, לא שלטא עלייהו אומה ולשון. מה כתיב ויהי ביום הז' יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו. וכתיב ויבא עמלק. ות"ח רזא דמלה, כד פקיד לון קודשא בריך הוא לישראל במרה על שבתא, בגין דאתיא מדת דינא לקטרגא על ההוא חובה דצדיק דזבינו ליה, ואיהו לקביל יומא דשבתא ואינון אפיקו ליה לחול, אמר קודשא בריך הוא, הא אית לן רפואה לההוא חובה, אי אינון נטרין ליומא דשבתא דאיהו לקביל צדיק חי העולמים, והיינו דכתיב ויורהו ה' עץ חיים, דינטרון יומא דשבתא, ואינון אחילו ליה, כדין ויבא עמלק בההיא שעתא וכו'. ובסוף אמר ת"ח ובגין ההוא חובה אתא עלייהו דדבר לון לאינון דהוו מבתר עננא, ונסיב מינייהו האי ברית קדישא וזריק ליה כלפי עילא, ואי לאו דאינון חאבו ביה, לא הוה ליה סייעתא מלעילא למעבד הכי, אלא בגין לאחזאה לון, דישתמודעין חוביהון דחבו בההוא צדיק דנטר האי ברית, והשתא אחילו שבתא דאיהו לקבליה, דאיהו קאי לאגנא עלייהו מקמי מדת דינא עכ"ל. והנה שהם ד' דברים מרז"ל שאמרו שהוא על שרפו ידיהם מד"ת, וא' הוא מה שאמר שהוא שאמרו היש ה' בקרבנו וכו'. ג' מ"ש אח"כ בזוה' שהוא על דאתו בתסקופי מילין, והד' מ"ש בזוה' חדש וגם בגמ' שהוא על שלא שמרו שבת ראשונה, ודוחק הוא לומר שהם מדרשי' חלוקים. גם צריך לתת טעם למ"ש הזוה' כי שמירת שבת הוא להגן על מכירת יוסף, והיאך הוא מגין, ואגב ארחין נדקדק כי בכאן או', והיינו דכתיב ויורהו ה' עץ חיים, דינטרון יומא דשבתא, ולמטה מזה אומר כיון דאהדרו בתיובתא למריהון, וקב"ה אוליף לון אורחוי דההוא אלנא דחיי, הה"ד ויורהו ה' עץ. דא תורה שבכתב, וישלך אל המים, דא תורה שבע"פ, והיאך יתקיימו דברים אלו. ועתה נפרש כל זה לפי מה שהשיגה דעתי הקצרה והבנתי מהקדמות האר"י ושאר המקובלים ז"ל. וה' יצילני משגיאות. וזה ידוע כי חטא מכירת יוסף היה על שהורידוהו מבחי' גדלות לבחי' קטנות. וידוע ג"כ כי יוסף הוא יסוד דדכורא שהוא ז"א, וזהו ויוסף הורד. וידוע כי במצרים היה ז"א בסוד קטנות, תלת גו תלת. והנה בליל פסח נתגדל הזעיר, וזה היה לפי שעה, וביום שביעי של פסח היה הזווג בסוד קטנות. ועיין בדרוש יום ז' של פסח, שביאר שם כי ע"ז נאמר לא תשאל ולא תנסה את ה', והוא סוד האילה. ואח"כ אמר וז"ס מ"ש בפ' בשלח, מה תצעק אלי, בעתיקא תליא. פי' להיותו קטן אינו ראוי לזווג אם לא שעתיקא בכחו הגדול מאיר בו בזעי', כידוע שהזעיר הוא מלביש לנה"י דעתיקא, ואז מתעורר העתיקא להאיר בז"א, ובזה יכול הזעיר להזדווג, אבל שאר האורות של או"א אינם יכולים לזה אם לא היה העתיקא. ולכן ביה תליא מלתא עכ"ל. והנה שבת היא בינה, וע"י שמירת שבת כהלכתו, עי"ז מושכים נה"י דאי' בזעיר, וע"י זה הנה הוא (מקפץ) ועולה, מלבד שאר עליות הז"א כידוע. והיה מזדווג עם המל' בבחי' גדלות כידוע במוסף שבת, גם ע"י עסק התורה, אין התורה מתקיימת אלא במ"י שהיא בינה, שממית עצמו עליה, כידוע בדרוש של קו המדה. ובזה נבאר ונאמר כי כוונת ישראל היה שבקשו לדעת היש ה' בקרבנו אם אין, ועפ"י ההקדמות של האר"י זלה"ה שבידנו נ"ל דא"א לומ' אלא עפ"י שאמרנו למעלה, כי בקשו ליחד ז"א בבחינת קטנות עם נוק', וזה אי אפשר להתיחד אלא ע"י עתיקא, כמ"ש למעלה, מה תצעק אלי, אלי דווקא בעתיקא קדישא תליא. וזהו על נסותם את ה'. שאם יתיחד בזה האופן פירוש בקטנותו, הוא סי' להארת עתיקא, וזה היה בפרודא, שאין זה עקר היחוד, אדרבא נק' נשיכה כמ"ש. וזה נקרא חלול שבת, שמוליך הארה לחצונים, ומכניס הטומא' במקום הקדש, כמ"ש מחלליה מות יומת. עיין בזוה' פ' בראשית דף ז'. גם הנה הוא פרוד בין נה"י דאימא לז"א, יען אין לו השפעה רק מאחורי יסוד דאי' בבחינת חצוניות, ולא נכנסו בתוכו נה"י דאי' להגדילו, והוא ג"כ בטול תורה, כי ע"י עסק התורה נכנסי' נה"י דאי' בז"א, כמ"ש אין התורה מתקיימת וכו'. ובזה מדוייק ג"כ שאמרו מרפיון ידים, שרפו ידיהם מד"ת, כי נה"י דאי' נכנסי' בחג"ת דז"א הרמוזים בידים, וכיון שנזדווג הז"א בקטנותו, זה היה דומה בדומה לעוון מכירת יוסף, ועי"ז ויבא עמלק. וזהו משז"ל עמלק עם לק'. שבא ללוק דמן של ישראל, מה דרכו של כלב ללקוק דם, שהוא סוד הדם המתהוה ע"י נשיכה, וכאשר גבר ישראל, אז נא' ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. שהוא עם אותה חרב המלאה לה דם שבא ללוק ובה נדון, ע"ד חופר בור בה יפול. ועפ"י הדרך שאמרנו אין בזה סתירה בדברי הזוה', שאו' בתחלה ויורהו ה' עץ חיים, דינטרון יומא דשבתא, למ"ש אח"כ וקב"ה אוליף לון אורחוי דההוא אילנא דחיי, הה"ד ויורהו ה' עץ, דא תורה שבכתב. כי הכל א', שהם נה"י דאי' שיש בהם שמירת שבת, וגם הנה הם תורה שבכתב, פי' תורה שבתוך הכתב שהם חג"ת דז"א, ששם היד כותבת, ונסיון בני ישראל שאמרנו שבקשו לדעת וכו'. אלו הם ג"כ תסקופי מילין, דא בעינא ודא לא בעינא כמ"ש הזוהר בפי', כי כוונתם היה על ענין התפלה, כמ"ש אי האי נשאל כגוונא דא, ואי האי נשאל כגוונא דא. הכלל העולה כי על ריב בני יש' פגמו ביוסף הצדיק יסוד עולם, ועי"ז ויבא עמלק. וזהו שאו' שחורה אני ברפידים וכו'. דע"י שחטאו ועי"ז היו צריה לראש, פי' קנו הויה צריה שהם עמלק, (וכל עמו) לראש, בשביל הראש שהוא ראש צדיק, ונאוה אני ברפידי', שנ' ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' ניסי. הנה המזבח הוא רומז לד' אחרונות דזעיר. וידוע כי אלו באים בסוד תוספת ע"י נה"י דאי', וזהו ויקרא שמו ה' נסי. כי נס הם נ"ה, כמ"ש על מ"ם וסמ"ך שבלוחות, בנס היו עומדי'. וי' הוא היסוד ראש צדיק, חוורא בפום אמה, שנתגלה היסוד, ובזה נתקן הכל שנתגדל הז"א ונכנסו בו נה"י דאי', ועושה נקמה בעמלק ונסתלקו הצרים. שחורה אני בחורב, שנא' יעשו עגל בחורב. אז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ס' רבוא של מ"ה, ולכל א' מישראל קשר לו ב' כתרים, א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע, וכיון שחטאו ירדו ק"כ רבוא של מלאכי חבלה ופרקום עכ"ל. ובזה יאמר שחורה אני בעגל, ועי"ז היו צריה לראש. פי' היו צריה והצרו לה לכ"י לראש, שהסירו הכתרים שבראשה. ונאוה אני בחורב, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אעפ"י שזה היה קודם מעשה העגל, מ"מ מייתי שפיר ראיי', שהרי כתוב במאמר אר"י עתיד הב"ה להחזירם לנו, שנא' ושמחת עולם על ראשם עכ"ל. א"כ כיון שעתיד הב"ה להחזירם לנו, נאוה אני בהם, וזהו ונאוה אני בחורב וכו'. שחורה אני במדבר, שנא' כמה ימרוהו במדבר. וע"ז נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. ולפיכך נגזר עליהם, במדבר הזה יתמו ושם ימותו. ועי"ז היו צריה לראש של ישראל, כמ"ש על פסוק שא את ראש. כאדם האומר לקוסטינר סב רישיה דפלן, כך נתן לו רמז למשה שאם יזכו יעלו לגדולה וכו'. ואם לא יזכו שימותו כלם. וזהו היו צריה לראש ממש. ונאוה אני במדבר ובהקמת המשכן, שנ' וביום הקים את המשכן. כי הנה בהקמת המשכן נאמר ונתנו איש כופר נפשו. ומהם נעשו האדנים, ועי"ז נאמר עליהם אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. ויש להם חלק לעה"ב, וזהו ונאוה אני במדבר בהקמת המשכן, ואז יסתלקו אויבינו. שחורה אני במרגלים, שנ' ויוציאו דבת הארץ. ועי"כ ויניעם במדבר ארבעים שנה. ואויביה שהם הכנעניים שהיו בא"י, שלו והאריכו בשלוותם עוד ארבעים שנה, וגם עי"ז וישמע הכנעני כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל, והיו צריה לראש, וישב ממנו שבי, ועולליה הלכו שבי לפני צר, גם עי"ז אמרו יש' נתנה ראש. ואז"ל שמינו דתן עליהם לראש, וידוע כי לעולם היו מצירים לישראל, כשאז"ל הם שטפלו על המן, הם שחטאו במתלונני' וכו'. וכ"ש למ"ד שעשו להם ע"ז שתלך לראשם, אין לך היו צריה לראש יותר מזה. ונאוה אני ביהושע וכלב, שנא' זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון. אשר הם הכריתו את האמרי מפני בני ישראל, יהושע כמפורסם, וכלב הכתוב או' ויורש את הענקים וכו'. וגם הכריתו ע"ז מן הארץ, וכנגד נתנה ראש ג"כ נאמר ויהס כלב. שחורה אני בשיטים, שנא' וישב ישראל בשיטים וכו'. אפשר לפרש כי בזה היו צריה לראש, כי כוונתם היתה להחטיא את משה ח"ו, וכמשז"ל גבי כזבי שאמרה לזמרי בן סלוא, בת מלך אני, וכך צווני אבי, לא תשמעי אלא לגדול שבהם וכו'. וע"י פנחס נתקן הכל, אבל לא יצדק לומר בזה 'היו', כי לא נעשתה עצתם. רק נקדים משאז"ל, ומה ראו ליטול עצה ממדין, כיון שהיו רואין את ישראל נוצחים שלא כדרך כל הארץ, אמרו מנהיג שלהם במדין נתגדל, נדע בהם מה מדתו, א"ל אין כחו אלא בפיו, אף אנו נבא עליהם וכו' עכ"ל. ועצת בלעם ג"כ היתה להחטיאם, למען לא תקובל תפלתם לפני המקום, וזהו ג"כ ותקראנה לעם. שנעשו כלם בעלי קראים, ובעל קרי אסור בתפלה, א"כ כל כוונתם היתה לבטל מהם התפלה, וזהו היו צריה לראש כמ"ש למעלה, כמה אינון דמערבבין מוחיה, גם אמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. וכנגד זה ונאוה אני בשיטים, ויעמד פנחס ויפלל, שעלה בתפלתו עד א"א כמשז"ל, ועי"ז השיב את חמתו ותקן הכל. שחורה אני בעכן, שנ' וימעלו בני ישראל מעל בחרם. ועי"ז ויכו מהם אנשי העי כשלשי' וששה איש. ואז"ל זה יאיר הגלעדי שהיה שקול כרובה של סנהדרין, א"כ ע"י חטא עכן היו צריה לראש, ראש סנהדרין, זה יאיר הגלעדי כמ"ש. ונאוה אני ביהושע, שנ' בני שים נא כבוד לאלקי יש'. ועי"ז אמ' לו הב"ה אח"כ ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה וכו'. שחורה אני במלכי ישראל. אפש' לפ' כמ"ש מהר"א גלאנטי והביא מאמ' התיקו' ז"ל, היו צריה לראש. אינון ערב רב. אויביה שלו, אלין מדי וישמעאל וע' ממנן דאינון כלהו בשלוה ועותרא, וישראל בדוחקא ועניותא. וכוונתו בקצור בזמן שהיו צריה לראש ופרנסים על הציבור ואינם מפקחין על הציבור, ואז אויביה שהם מדי וישמעאל שלו. ולפי דרך זה הם מלכי ישראל נק' צרים, שלא היו מפקחים על ישראל רק מכוונים להנאת עצמם. אבל יותר נוכל לפרש כמ"ש למעלה בשם מהר"ם אלשיך, כי צריה כינוי לאותם שהם מצירים אל הנפש, והנה מלכי יש' הטעו את ישראל אחרי ע"ז ומנעו אותם לעלות לרגל, ועי"ז אויביה שלו, ישבו בשלוה מדי וישמעאל וע' ממנן דאינון כלהו בשלוה ובעותרא כמפורסם, כמש"ה כי אבדם מלך ארם (מלכים ב', יג). והוא לחץ את ישראל בחזקה. ויתן מנחם לפול אלף ככר כסף, להיות ידיו אתו להחזיק הממלכה בידו. וכאלו רבים, עד כי לסבה זו לבסוף כי ה' הוגה על רוב פשעיה. עולליה הלכו שבי לפני צר, ויגל יש' מעל אדמתם. ונאוה אני במלכי יהודה שהיו משגיחין על יש', וכל ע"ז שבעולם אסא ויהושפט ביערום, ויעמד שופטים בכל הארץ. מלבד דברים רבים דרשו מעל ספר ה' וקראו. עוד אומר הכתוב בנות ירושלים וכו'. כבר פירשנו לעיל, אבל לפי המדרש שאו' בנות ירושלים. רבנן אמרי אל תקרי בנות ירושלים אלא בינות ירושלים, זו סנהדרי גדולה שהם יושבין ומבינין בכל שאלה ומשפט עכ"ל. נר' דהוקשה לו שהיל"ל ערי ירושלים, ולכך אמר אל תקרי וכו'. וכוונתו לומר אעפ"י ששחורה אני ע"י כי היו צריה לראש, דאינון מערבבין מוחיה כמ"ש, מ"מ ונאוה אני ע"י בינות ירושלים, אלו סנהדרין שהם מבינים וכו'. כאהלי קדר, אעפ"י שהם בגלות, הנה הם מתרחבים כמו האהלים, וכן מעלים ריח ג"כ כמו אהלים נטע ה', ועי"ז קדר, הנה הם קודרים כהרים אל האומות, אשר הנה הם לראש ויש' מובלעים בתוכם, והנה הם כמו חיה שבלעה אדם מזויין, והנה הוא חותך בני מעיה ויוצא, כך ישראל הנה הם כאהלי קדר כיריעות שלמה, פי' כל היסורין שבאי' על יש' אינם מזיזים אותם ממקומם, אדרבה מחזיקי' אותם. וזהו שאו' במד', כיריעות של מי שאמ' והיה העולם, שמשעה שמתחם כאהל לא זזו ממקומם. וכוונתו כמ"ש על פ' יהי רקיע. יחזק הרקיע, כמש"ה עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. מלמד שהיו רופפי' וגער בהם ויבשו ועמדו, אף כאן ע"י גערה ויסורין לא יזוזו ממקומם, בני ישראל נחתין ובני ישראל סלקין, ומלכם בראשם ה' צבאות שמו.