רי"ף על הש"ס/שבת/דף מה עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · שבת · דף מה עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

פירש טליתו וקפל והניח. שהביא אוכלין והניח וחזר והביא והניח מאי:

כבא להציל דמי: הואיל שבפעם אחת הוציא הכל:

או כבא לקפל דמי: הואיל וטורח לאסוף ולכנוס:

אטעייה רב שיזבי לרב חסדא: עד שדרש לפניו והודה רב חסדא בהא מתני' דאמרן לעיל [דף קיז ב] נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ודרש רב שיזבי לרב חסדא ובלבד שלא יביא כלי שמחזיק יותר ממזון שלש סעודות והודה לו רב חסדא ומדאמר רבא אטעייה ש"מ טעות הוא דאפילו מחזיק סעודות הרבה מותר כיון דחד מנא הוא והאי כמקפל ונותן בכלי אחד דמי דהא מעט מעט הוא שמטפטף בו ש"מ בחד מנא כבא להציל דמי:

מאי טעותא: מנא לך דטעותא הוא בידיה:

מדקתני בה בברייתא ובלבד שלא יביא כלי אחר: ש"מ כלים טובא הוא דקא אסר אבל בחד שפיר דמי:

הלכך נקטינן דפירס טליתו וקפל והניח כבא להציל דמי [וש"ד] ונראה מדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל שאפילו קפל והניח כלים הרבה תוך כלי אחד כבא להציל דמי ושרי אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דדוקא כששופך מה שבאותן הכלים לתוך כלי אחד הוא דשרי אבל במוציא כלים הרבה אע"פ שהן מקופלין בתוך כלי אחד כבא [לקפל] דמי ואסור:

חשבון מאי עבידתיה מהפקרא קא זכו: פרש"י ז"ל דהכי הוה ליה למתני דאם היו פקחין יעכבו הכל לעצמן דהא אמר להן בואו והצילו לכם כלומר לעצמכם ואין צריך לכך דאפי' לא אמר להו הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל הרי הוא מופקר לכל מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר [ב"מ דף כא ב] והא דנקט ואומר לאחרים רבותא נקט שאע"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו [לו] ולא יעכבו לעצמן שרי:

הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא לי' דליתהני מאחריני: בזכייה דהפקרא דידע דשלא ברצונו הפקירו:

ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח: דלאו חסיד הוא למחול על שלו והכי קאמר וכו' כלומר והאי אם היו פקחין דמתניתין לאו פקחין בדין קאמר ליטול את הראוי להם דאם כן יעכבו את הכל הוה ליה למתני אלא הכי קאמר הני יראי שמים אי פקחין הן בהלכות שבת דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא דמעיקרא לאו אדעתא דאגר פועלים נחתי עושין עמו חשבון ובגמ' מוכח דחסידים אפילו האי אגרא לא שקלי דאע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה עמו ומהפקירא קא זכו אפ"ה חסידים יש להם לוותר משלהם בכל נדנוד עבירה:

מתני' ולשם הוא מוציא: לחצר המעורבת דתנן לעיל:

כל כלי תשמישו: שצריכין לו באותו היום:

שמונה עשר כלים: בגמ' מפרש להו:

וחוזר ולובש ומוציא: הא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי (לא) שרינן ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר:

וטעמיה דרבי יוסי דאמר דדוקא שמונה עשר כלים אבל טפי לא לפי שאין דרך בני אדם ללבוש יותר מאלו ואי לביש טפי ונפיק בהו לרה"ר הוי משוי ומשום הכי אפילו לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמטריד חיישינן דלמא נפיק בהו לרה"ר ואפשר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה"י לא חיישינן להכי אבל היכא דנפיק בהו לרשות הרבים מודו דאסור משום משוי ולפי זה אסור לצאת ברה"ר במלבושין [הרבה] שאין דרך לישא אותן כאחד:

רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי: לח:

מפני שהוא מחרך: כווץ ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה:

בין מלאין: מים:

שאין יכולים לקבל כח חום האור מפני שחדשות הם וקי"ל כר' שמעון בן ננס דס"ל דגרם כיבוי שרי ודלא כר' יוסי:

גמ' טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה: יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל דבגמרא הכי גרסינן [דף קכ א] אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה ומקשינן עלה מדתניא טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה כלומר דמשמע דדוקא כה"ג הוא דשרי אבל נותן עליה מים לא ומפרקינן דהוא דאמר כבן ננס דס"ל דגרם כיבוי שרי וכיון דקי"ל כרבי שמעון בן ננס משמע דנקטינן טעמא נמי כרב יהודה והיה לו לרב אלפסי ז"ל להביאה בהלכותיו. ואפשר שהרב אלפסי ז"ל מדמה לההיא דתניא בפ' כירה (דף מז ב) גבי נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה דסברינן התם מעיקרא דדוקא כרבי יוסי אתי אבל לרבנן שרי כי היכי דשרו בגרם כיבוי ורב אשי דחי לה התם ואמר (רבא) דבההיא אפילו רבנן מודו מפני שהוא מקרב כיבוי כלומר והוי טפי מגורם כיבוי ולפי דעת הרב אלפסי ז"ל דרב יהודה ס"ל אליבא דרבי שמעון בן ננס דכי היכי דשרי בגורם כיבוי שרי נמי במקרב כיבוי כדהוה סלקא דעתא מעיקרא בסוף פ' כירה ומשו"ה שרי ליתן מים מצד אחד אע"פ שהוא מקרב את כבויו אבל לדידן דסבירא לן כרב אשי דאע"ג דגורם שרי מקרב אסור לא קיימא לן כרב יהודה דבכה"ג דגורם נמי מקרב כיבוי מקרי כך תירץ הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל ויש לזה הוכחה מן הירושלמי ואעפ"כ כיון דלא אשכחן בגמרא דילן מאן דפליג עליה דרב יהודה בהדיא מנקט כותיה טפי עדיף ולומר שאף כיוצא בזה אינו אלא גורם ולא מקרב וכן הסכמת הרמב"ן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שבת:

תנו רבנן נר שעל גבי הטבלא מנער הטבלא והיא נופלת: פירוש דוקא בנר של חלב או של שעוה דאילו בנר של שמן כיון שאי אפשר שלא ישפך מן השמן וקיימא לן [ביצה דף כב א] דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה פסיק רישיה הוא ואסור דהא אי אפשר בלא כיבוי:

לא שנו אלא בשוכח: ששכחו מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת אבל במניח נעשה טבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה:

מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה: משום דרבנן גזור על האמירה לנכרי משום שבות:

ואל תכבה: אין צריך למחות

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט