רי"ף על הש"ס/שבת/דף כט עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · שבת · דף כט עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

שלא תתגלה שערה:

לחצר: אכבול ופאה נכרית קאי דאסרי' לעיל למיפק לרשות הרבים והשתא אשמעינן דלחצר מותר שהתירו לה חכמים שני תכשיטין הללו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה:

פאה נכרית: קליעת שער התלושה ועוברתה על שערה עם קליעתה כדי שתראה בעלת שער:

במוך שבאזנה: שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן:

שבסנדלה: לתענוג:

ובמוך שהתקינה לנדתה: פרש"י ז"ל שיבלע הדם ולא יטנפו בגדיה והקשה ר"י ז"ל דהא אסקי' לעיל בפ"ק [דף יא ב] דכל לאצולי טינוף חשיבא הוצאה ולא מקרי משום הכי דרך מלבוש לפיכך פי' שמגין על הדם שלא יפול על בשרה [ויתייבש] ויצער אותה ומשום הכי חשיב דרך מלבוש:

בפלפל: פלפל ארוך נותנת בפיה אשה שריחה רע:

גלגל מלח: כמו גרגיר מלח לרפואת חולי השינים:

שן תותבת ושן של זהב: פרש"י ז"ל נותנת בלחיים ממקום אחר והיא של זהב:

ורבי מתיר: לצאת בה:

וחכמים אוסרין: דכיון דמשונה משאר השינים דלמא מחייכי עלה ושקלה לה מהתם ומוציא' לה בידה. ל"א שן תותבת של אדם אחר היתה ואהיתרא דלעיל קאי ולא אפלוגתא דר' ורבנן והכי קאמר בפלפל וגלגל מלח ושן תותבת. שן של זהב ר' מתיר וכו'. שתי לשונות הללו כתב רש"י ז"ל ולא נהירא דאי חדא קתני שן שן למה לי ואי תרתי קתני ובשן תותבת אפי' רבנן שרו הוה ליה למתני כדקתני הנך כולהו אלא ודאי תרתי קתני ובתרוייהו פליגי ר' ורבנן ובירושלמי משמע דשן תותבת היא של עץ ורבנן אסרי בתרוייהו דמתוך שהיא נכרת בין שאר השינים שיילי מינה חברותיה לאחויי להו ומחויא אבל של כסף לא מנכרא ולא שיילי מינה ומש"ה שריא אפילו לרבנן כדאיתא בגמרא ולרבי בכולהו אע"ג דשיילי מינה כיון דמגניא בהו לא מחויא כדאיתא בגמ' זה נראה לי:

גמ' דבת מינה היא: ולא מינכר ולא מחייכי עלה:

ובלבד שלא תצא זקנה: בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה דשחורות על לבנות או לבנות על שחורות נראין הן ואתי למשלף:

בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה: וכיון דדרכה בכך איצטריך לאשמועינן דאסור משום דזמנין דמחייכי עלה:

אבל ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה: וכיון דלאו אורח ארעא לא אצטריך לתנא לאשמועינן דאי עבדא נמי הכי פשיטא דאיכא למיחש דלמא מחייכי עלה:

ומשני כדי נסבה: בחנם ואגב גררא נקטיה:

אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו ברה"ר אסור לצאת בו לחצר אפילו מה שאין ביציאתו לרה"ר חיוב חטאת דלאו גזירה לגזירה היא משום דאי שרית ליה בחצר אנן סהדי דנפיק בהו נמי לרה"ר שאין דרך לפשוט תכשיטין בחצר: וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבחצר שאמרו לאו דוקא דה"ה בבית דכל שהוא דרך מלבוש או דרך תכשיט אסור לפי שאין דרך לפשוט תכשיטין כשיצא לחוץ ובבית נמי איכא למיחש להכי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת משום דדמיא לרה"ר אבל בחצר המעורבת שרי וכ"ש בבית וא"ת אי הכי הא דאמרי' בסוף פרק כירה (דף מו ב) השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ויהבינן טעמא (משום) דהואיל ואיכא תורת כלי עליהן אמאי איצטריכין להאי טעמא תיפוק לי' שהן ראוין להכניסן בבית ולנושאן דרך תכשיט י"ל דההיא בחצר שאינה מעורבת עסקי' והנהו תכשיטין שבתו בתוכו ואסור להכניסן לבית ומשום האי איצטריך לטעמא דהואיל ואיכא תורת כלי עליהן אבל לעולם בבית ואפילו בחצר המעורבת נמי שרי וכן דעת הרמ"ה ז"ל:

אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה: לפיכך התירו לה מקצת תכשיטיה:

כדתניא: דחששו רבנן להכי:

בנדתה: היו דורשין זקנים הראשונים כמשמעו בדבר המרחיקה מבעלה:

שלא תכחול: עיניה ולא תפרכס שרק על פניה והוא אדום:

תהא בנדתה: בטומאתה:

עד שתבא במים: לטבול ואף על פי שעברו שבעת ימים ומעיינה פסק:

עשתה לו בית יד: למוך שבאותו מקום מהו למישריה דניחוש דלמא שקלה וממטיא לה בידיה דלא מאיס עלה למשקלה בבית יד שלה:

עשתה לו בית יד מותר: דלא אמרינן לא מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס:

לדורשיני: לחולי השינים:

דארציני: קנמון:

רבי אליעזר פוטר בכובלת: ואמרי' בגמ' דהאי פוטר מותר לכתחלה הוא ואמרינן טעמא דמאן דרכה למיפק בכובלת אשה שריחה רע ולא שלפה ומחויא גנותה:

למטה מן השבכה: כגון אצטמא וכיפה של צמר: