רוטנברג על משלי כב יז
רוטנברג על משלי • פרק כב • פסוק 17,18,19,20,21
הטקסט המקראי
[עריכה][1] בס' משלי שבידנו כתוב: "שלשום (שָׁלִישִׁים קרי).. קֹשְׁטְ.. לְשֹׁלְחֶיךָ".
הטקסט הפשוט
[עריכה]הט את[2] אזנך ושמע דברי חכמים, ואת[2] לבך תשית לדעתי, כי נעים, כי תשמרם בבטנך, כי[3] יכנו יחדו על שפתיך. להיות בה' צריך[4] מבטחך, אשר[5] אודיעך[6] היום, תגיד[7] אף אתה. הלא הדברים, אשר[4] אכתוב לך, שלשום חכמים[3] במעצת וב[2]דעת, כדי[8] להודיעך את[2] קֹשֶט אמרי אמת, כדי[8] להשיב על[2] אמרים אמרי[3] אמת לִשְלוּחֶיךָ.
[2] לפי הש' יחס
[3] לפי הש' נשנה
[4] לפי השמטת מיוחס (השתמשתי במלה "צריך" שאינה מצויה במקרא, הואיל ולא מצאתי במקרא מלה דומה לה במשמעה).
[5] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[6] ראה הערה 15.
[7] לפי הש' אמירה
[8] ראה את האמור בתוך סוגריים בהע' 4.
הפירוש
[עריכה]הטה את אזנך ושמע דברים, שאמרום חכמים, ושים[10] את ליבך לדעה שלי, ר"ל לסברה[11] שלי, כי נעים, ר"ל רצוי[12], שתשמור דברים אלה בליבך[13], שיהו נכונים כולם[14] על שפתיך. את המלים "להיות בה' צריך מיבטחך", שאכתוב[15] לך היום[16], גם אתה צריך לומר. הרי דברים אלה אמרום החכמים שלוש פעמים במועצות[17] ובדעת, כדי להודיעך את הקושט, ר"ל את החן[18] של אימרי אמת, כדי שתשיב על אמרים[19] שיישלחו אליך ע"י שלוחים[20], אימרי אמת. – כלומר לאחר שמחברו של ס' משלי הביא לפני הקורא מאות פתגמים החל מ-י1 ועד לכב16, הוא מצא לנכון להפסיק לפי שעה את הבאתם של פתגמים נוספים ובמקומם להביא לפני הקורא עצות, איך עליו להתנהג, כדי להיטיב לעצמו; ולפני שהוא מביא עצות אלה הוא מביא לפני הקורא את המשל כב17-21 שלפנינו, שבו הוא מודיע לקורא, כי אין הן עצות שלו, אלא הן עצות שהשמיעון חכמים. מצידו הוא רק מוסיף באותו קטע את "דעתו", ר"ל את סברתו כי מן הראוי הוא, שהקורא לא יסתפק בכך, שהוא עצמו יתנהג לפי אותן עצות, אלא שעליו גם להשמיען באוזני אחרים, כדי שגם הם יידעו איך להתנהג. סברתו זו הוא מנמק בכך, שהחכמים, אשר מפיהם הוא שומע עצות אלה, השמיעון, בגלל החשיבות שיוחסו להן, לא פחות משלוש[21] פעמים. החכמים ביקשו בכך להודיע לשומעי דבריהם, כי אמירת אימרי אמת הוא לא רק דבר, שהמוסר מחייבו, אלא היא גם מביאה תועלת למי שאומרם: אמירת דברי אמת מוצאת חן בעיני שומעיהם לא פחות משמוצאים חן בעיניהם תכשיטים יקרים. הדבר, שביקשו החכמים להשיג בכך שהשמיעו דבריהם פעמים רבות, היה – ששומעי הדברים ייזכרו (*אולי יידברו) תמיד להשיב אימרי אמת גם על אמרים, שאינם אימרי אמת, וגם על אמרים, שנשלחו אליהם ע"י שלוחים[22].
[10] הזמן של "תשית" הוא עתיד הראוי (ראה הע' 6 לו16 (*אולי י16)).
[11] הוראת "לדעתי" אינה כאן לדעת שלי, אלא לדעה שלי, ר"ל לסברה שלי – כהוראתה של "דעה" ב"אזלינן בתר רב דעות", שבועות מב ע"א, ועוד. ייתכן, שזוהי הוראת "דעה גם ב"בדעתו יצדק צדיק", ישעיה נג11.
[12] הכוונה במלה "נעים" כאן היא: נעים לכול, ר"ל רצוי.
[13] הוראת בבטנך היא כאן: בליבך(ראה הערה 10 ליח8).
[14] יש שהמלים "יחד" ו"יחדו" מורות בהשאלה על אי יציאתו מן הכלל של יחידים של השם שבמשפט – שהרי עצם העובדה של הימצאות יחד עם יתר היחידים של אותו שם מעידה על אי יציאתם מכלל ההימצאות. ואמנם ברבים מן המקראות, שמצויה בהם המילה "יחד" או "יחדו" תרגמוה מתרגמים: כולם השוה תרגומי לותר ו/או יהואש ל"היצר יחד לבם", תהלים לג15, ל"יחד הרים ירננו", שם צח8, ל"הלא שרי יחדו מלכים", ישעיה י8, ועוד.
[15] כוונת מחבר הקטע שלפנינו בזמן עבר של "הודעתיך" ו"כתבתי" היתה כי בשעה, שדברים אלו יימצאו לפני הקורא, ההודעה שלהם והכתיבה שלהם יהיו כבר פעולות, שנעשו בעבר. כוונתו היתה איפוא לFuturum exactum (ראה את הפרקים 106 ו-107 בדקדוק של גיזניוס-קאוטש על הימצאותם במקרא של פעלים שזמנם Futurum exactum).
[16] כוונתו של מחבר הקטע במילה "היום" היתה: אמנם עד היום הבאתי לפניך, הקורא, פתגמים, ואולם היום אני מתחיל להביא לפניך עצות התנהגות.
[17] הכוונה במלה "במעצת" היתה: החכמים הרי לא השמיעו דברים אלה באוזניו של אדם אחד, אלא הם השמיעום במועצות, שבהן משתתפים ברגיל אנשים רבים, וברור, שהם הקפידו לומר דברים נכונים בלבד.
[18] לדעתי אין ספק כי השם "קֹשֶט" המצוי במקרא במקום נוסף אחד בלבד, והוא בכתוב: "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט", תהלים ס6, הוא מגיזרונו של הפועל "קשט (*אולי קישט)", המצוי במקומות רבים בתוה"מ והמורה על התקשטות בעדיים. ואמנם לדעתי הוראת "קֹשֶט" (כזהו, לדעתי, הניקוד הנכון גם בתהלים ס6) היא: חן של עדי. וכך אני מפרש את הכתוב הנ"ל בתהלים: ה' נתן ליראיו נס להתנוסס בו, ובכך הם יגנו על עצמם מפני הקושט של מתנגדיהם, ר"ל מפני דברי השקר שלהם, המוצאים חן בעיניו של מי, שמתרשם ממראה חיצוני בלבד.
[19] הכוונה בריבוי (*המילה לא ברורה) "אמרים" ללא לוואי הוא: אמרים, שיש שהם אימרי אמת ויש גם שהם אימרי שקר.
[20] מסתבר, שבמקום לכתוב "להשיב [על] אמרים אמת לרעךquot; העדיף מחבר הקטע לכתוב: "להשיב [על] אמרים אמת לשלֻחיך– מאחר שתשובה הנשלחת על דברים, שהביאם שליח, הם בדרך כלל דברים חשובים, ואמירת אמת עלולה לכאורה להביא נזק לכותבם; משום כך מפנה מחבר הקטע את תשומת לב הקורא, כי במקרה כזה עליו להיזהר במיוחד מלהשתמש באימרי שקר.
[21] ייתכן, כי באמרו "שִלְשוֹם" נתכוון המחבר לפעמים אחרות, כפי שמרובה, למשל, השימוש במספר שבע לפעמים רבות.
[22] ראה את האמור לעיל בהערה 20.