רבינו גרשום על הש"ס/תמורה/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד ב

אלו קדשים (שלמים) שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן [קרבן] קריבין וולד שלמים ותמורתן וולד וולדן של שלמים עד סוף כל העולם דינן כשלמים (דאמרת את) [שמעינן לר"א דאמר] וולד שלמים לא יקרב שלמים אלא ירעה:

לא מיבעיא וולדן דקרב שלמים כו':

אם זכר. היינו קרא דכתיב אם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר [אם נקבה]. דלא אצטריך (נקבה) אם זכר אם נקבה כיון דאמר מר אם מן הבקר סתם [הוי] משמע בין זכר בין נקבה (וקרא) [אלא] להכי אצטריך זכר לרבות את הוולד ונקבה לרבות התמורה:

ולכתוב נקבה ולא אצטריך למכתב זכר לצורך וולד דמצי יליף וולד מתמורה מק"ו:

והלא דין הוא כו'. ולילף תמורה מוולד ולא מיבעי קרא והלא דין הוא כו':

מה לוולד שכן גידולי הקדש תאמר כו'. להכי אצטריך למיכתב תרווייהו זכר ונקבה:

וולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין מנין דקרבי. בעל מום שקדם הקדשו את מומו שעושה תמורה כדאמרינן טוב מעיקרא עושין תמורה:

כשהוא אמר אם מאם אם קא מירבו:

ליקרב ואליבא דרבי אלעזר (ואפי' אליבא דרבי אלעזר) דאמר במתני' המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה הוולד עד שיסתאב ואף האם שאין דין להביא עולה נקבה ר' אלעזר אומר (הוא) [הולד] עצמו יקרב עולה דמהו דתימא כי אמר ר' אלעזר הוולד יקרב עולה היכא דאיכא שם עולה על אמו שהרי מצינו עולה בנקבה [בעופות] בעולת העוף [דאמרינן דאין תמות וזכרות בעופות דיכול להביא עולת עוף נקבה אבל הני וולדות ותמורות בעלי מומין דאין שם שלמים על בעלי מומין אימא דקסבר ר' אלעזר דלא קרבי] קמ"ל^[1] (דאפי') ר' אלעזר נמי סבר דקרבו כמו וולד עולה. ורבנן פליגי עליה דירעו:

[בר פדא אמר. אימא דלא ליקרב קמרבי אלא לרעייה ואתיא אליבא דדברי הכל בין לרבנן בין לר' אלעזר דעד כאן לא קאמר ר' אלעזר בוולד עולה דיקרב משום דאיכא שם עולה על אמו אבל הני לא. אימא איפכא דמאם זכר מרבי תמורות בעלי מומין ומאם נקבה מרבי וולד בעלי מומין אמר ליה מיסתברא מהיכא דמיתרבי וולד תמימין מן זכר מן תמן מן אם דידיה מיתרבו (תמורת) [וולד] בעלי מומין ומן היכא דאיתרבו תמורת תמימה מנקבה מן אם דידיה מיתרבו תמורת בעלי מומין:

א"ל רב פפא מי קאמינא לך ליפוך אם אם אנא כוליה קרא קאמינא לך דליפוך והכי קא אמינא אם זכר לרבות את התמורה ואם דידיה לרבות בעלי מומין ונקבה לרבות את הוולד ואם דידיה לרבות וולד בעלי מומין. א"ל לא מצית אמרת הכי דוולד לשון זכר משמע להכי מיתרבי מזכר ותמורה לשון נקבה משמע להכי מיתרבי מאם נקבה] והדין תנא מייתי לה לוולדות (נמי מקרי קדש ומהכא) ולתמורות [מן הדין קרא:

רק קדשיך אלו התמורות דתמורה נמי איקרי קדש]:

אשר יהיו לך משמע אלו הוולדות. שעתידות לילד מן הקדשים דמדקאמר קרא תשא ובאת אל המקום ולא יותר שומעני מאחר שנשאם שם אינו צריך לעשות יותר אלא יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו ויפטר:

ת"ל דסמיך ליה. ועשית עולותיך הבשר והדם כדרך שאתה נוהג בעולה. לזרוק דמה ולהקטירה כליל כך אתה נוהג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בוולדן ובתמורתן סמיכה ונסכין ותנופת חזה ושוק דכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל יכול אף וולד כל הקדשים יהו להן דין (זה) [אימן]:

ת"ל רק. (למעט דין זה וכל שאר וולדות ותמורת) [מיעט וולדי שאר] קדשים:

[רבי עקיבא אומר אין צריך. ללמוד מן רק למעט וולדות ותמורת של שאר קדשים מהכא מצית יליף]:

אשם הוא. הוא עצמו קרב ולא תמורתו וכן נמי תמורת שאר קדשים. הא מהיכא תיתי דיהא רשאי למנוע מהן מזון כדי שימותו והא כיון דגמירי כו' הידין ולד מצי אמר בשאר קדשים דקרב:

דף יח עמוד א

אי ולד תמורת אשם. וולד דאשם גופיה לא מצי אמרת דאשם גופיה זכר הוא ולא מוליד:

לעולם בולד דחטאת. ודקאמרת (דלא) [והא] גמירי דמתה. כי גמיר הילכתא למיתה וקרא רק למעוטי מהקרבה. אלא הלכה לולד חטאת וקרא רק מיבעי דאם עבר ואקרביה לתמורת אשם ולולדה [אשם] (חטאת) קאי עליה בעשה. ואי זה עשה דהאי רק משמע דהני אין ולא בשאר קדשים היינו לאו הבא מכלל עשה [ולאו הבא מכלל עשה עשה:

דאמר רב הונא אמר רב] אשם שניתק לרעיה. כגון שהפריש אשם להתכפר בו ונאבד והפריש אשם אחר ונתכפרו בעליו (באחר) ואח"כ נמצא זה ואמר הגזבר שיצא לרעיה ואח"כ שחטו סתם כשר [לשום] עולה (ומנלן דכשר לעולה) [מ"ט כשר לשום עולה] דאשם הוי זכר וקדשי קדשים ועולה נמי זכר וקדשי קדשים:

ניתק אין לא ניתק לא. כלומר אם מאחר שניתק מדין אשם לרעיה שחטו סתם כשר לשם עולה דלאו שם אשם עליה. אבל אם לא ניתק ושחטו לשום עולה פסול הוא (אלמא) [דאשם] פסול הוי:

מ"ט דאמר קרא הוא בהווייתו יהא. כלומר כיון דלא ניתק אע"פ ששינה שמו ושחטו לשום עולה בהווייתו יהא ואשם פסול הוא ולא קרב. אבל שאר זבחים דלא כתב בהו הוא (קרא) בין ניתק ובין לא ניתק כי שחטו לשם זבח אחד כשרים אלא שלא עלו לבעלים [לשום חובה] כדתנן כל הזבחים ששחטו שלא לשמן כו':

ותיפוק ליה. כולהו בין בולד תמימין בין בעלי מומין בין תמורת תמימין בין תמורת בעלי מומין:

מזכר (ומאם) ומנקבה ומאם אם לא משמע ליה למידרש מיניה כלום הילכך מפיק לזכר ונקבה לולד בעלי מומין ולתמורת בעלי מומין ורק קדשיך לולדי תמימים ותמורת תמימ' [תיפוק לי] מן תשא ובאת ועשית עולותיך דמהתם ילפינן דקרבי:

אמר לך תשא ובאת להכי אתא. דכיון דהגיע הרגל אי אתה רשאי לעכב מלהביא קדשיך ונדריך מיד אלא תיטול אותם אפילו מן (מורגיהו) [ממורגייהו] כלומר שאפילו אם נכנסו מעצמן על הגורן ועל התבואה ועל המוריגים ודשין תקח אותם משם ותביאם לבית הבחירה. אבל במתכוין אסור לדוש בהן דהיינו עבודה:

ל"א אפילו מן מרעיהו שאם רועין באגם במקום רחוק חייב לילך לשם ולהביאן:

[אם ולא ולד. משמע אם ולא ולד. וחילופה. היינו שהפריש תמורה ואבדה והפריש אחרת תחתיה:

גזרה. שאם אתה אומר ולד שלמים יקרב]:

שמא יגדל מהן עדרים עדרים. ישהא אותם עד שיגדל מהם הרבה ושמא יבא (מהן) לידי תקלה שיאכל מהן כסבור של חולין הן:

לא נחלקו על ולד שלמים ולא על ולד תמורה. ולד תמורה היינו כולד ולד שלמים ועל מה נחלקו על הולד עצמו [של שלמים]:

היכי קתני. לא יחלקו חכמים על ולד ולד שיקרב אלא לא יקרב וסוף מילתא נקט היינו יקרב דאהכי לא פליגי:

או דילמא. הכי קתני לא נחלק ר' אליעזר בולד ולד שלא יקרב אלא יקרב. כלומר (דאדיש) [דארישא] דמילתא (לא פליג) [פלגינן] דהיינו לא יקרב [אלא יקרב] דכי גזר ר' אליעזר דלא יקרב שמא יגדל מהן עדרים היינו אולד ראשון אבל ולד ולד יקרב (דסבר ר' אליעזר) [דכברי] אשכחן להון דרי והואיל והוא דור שני אין זוכרין שהוא ולד ולד שלמים וליכא למיחש שמא יגדל מהן עדרים [ואית דגרסי אבל בולד ולד לא גזר דאקראי בעלמא הוא משתכח ולד ולד ליכא למיחש:

משום דגלי דעתיה דמתוך מעשיו ששיירו עד שהיה לו] ולד ולד וניכרת מחשבתו דלגדל עדרים קא בעי ליה הילכך לא יקרב:

דף יח עמוד ב

(שייך לע"ב) אם כשב הוא מקריב. לא צריך למיכתב ואם (ואם כשב) יביא קרבנו והקריב אותה לפני ה' אלא הוא מקריב להכי אתא דהוא ולד ראשון קרב ולד ולד אין קרב:

ולד דאיזה. שאר קדשים איצטריך למעט אי דעולה ואשם כו':

[אמר רבינא לאיתויי ולד מעשר. דלא קרב. מה בכור לא קרב ולד דידיה דלאו בר ולד הוא דבכור זכר הוי:

איצטריך. הוא למעט וולד מעשר דסד"א אין דנין אפשר מעשר דנוהג נמי בנקבה ואית להו ולד מבכור דאי אפשר דאין לו ולד אלא יקרב ולד מעשר קמ"ל הוא ולא ולד שאר קדשים:

כגון שהיה הולד חולה בעצרת דלא הוי ראוי להקרבה]:

מאי חג דקתני. ואכלנו ולדה שלמים בחג בעצרת דחג הואי:

ורב זביד אמר אי [האי] בעצרת קא מיירי בחג שבועות הא קרי ליה אלא כיון דאמר בחג סתם היינו סכות והאי דלא אקרבוה בעצרת משום דהוה חולה:

אי הכי. כיון דמשום הכי לא אקרבוה דחולה הוה הא הוה בריא הוו מקריבי ליה בעצרת א"כ מאי אסהדותיה דרבי פפייס מאי חדוש אשמעינן דקאמר ואכלנוהו בחג דילמא היינו טעמא משום דחולה הוא בעצרת. אלא האי חידוש קמ"ל לאפוקי מדר' אליעזר:

[מהו אמר תודה יקריב. כלומר דהאי יקריבנו דאם על תודה כוליה מיותר דמצי למימר ואם על תודה והקריב על זבח התודה:

אלא מה ת"ל יקריב אתה למד למפריש תודתו כו':

חליפות. היינו שאבדה והפריש אחרת תחתיה:

ת"ל אם על תודה. ריבה דתמורת ולדות וחילופות נמי הוי תודה]:

תמורת עולה (או) כגון שהומר בעולה זכר תמורה נקבה [וילדה אותה תמורה נקבה]:

ולדן.^[2] כלומר ולד תמורה ולד [שילדה] תמורה ולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כעולה ואע"ג דההיא תמורה נקבה דלא חזיא לעולה קדשה (כדתנן) [כדאמר] בפ"ק ממירין מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים:

[המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר] ויביא בדמיו עולה. לנדבת צבור ומשום הכי ירעה דקא אתי מכח קדושה שאינה ראויה דנקבה לא חזיא לעולה וכ"ש אמו דרועה:

ר' אלעזר אומר הוא עצמו. הולד אל ירעה אלא יקרב עולה:

[מאי שנא רישא. דלא פליגי רבנן בתמורת עולה ולד תמורה אלא מודו דהרי אלו כעולה דקרבי:

ומאי שנא סיפא. בהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דפליגי דאמרי ירעה:

אמר רבה בר בר חנה] במחלוקת שנויה [כמו דפליגי] בסיפא קא פלגי ברישא והאי דתני הרי אלו כעולה רבי אליעזר היא ולא רבנן:

דאימיה לא קא קרבה. לעולה דנקבה היא הילכך קא אמרי בנה ירעה:

אבל גבי ולד תמורת עולה. דאימיה [דוולד תמורה] דתמורת קרבה ועולה עצמה קרי לה אימיה דתמורה באה מכחה אפילו רבנן מודו דולדן הרי אלו כעולה:

ל"א וכליל לאשים [דברי הכל היא ורמינהי כו'. אמר רב הונא במחלוקת שנויה ברישא כך בסיפא וכליל לאשים לא דברי הכל היא אלא לר' אלעזר היא:

אפילו תימא. ובתמורת עולה לא פליגי עליה דר' אלעזר דהא תמורת עולה נקבה] שנייה היא להך קמייתא דתמורה היינו שנייה וקמייתא דאפריש [קודם שהפריש התמורה] עיקר עולה זכר הפריש (הילכ') [הילכך] לא קנסו רבנן בולד תמורה אלא אמרי דיקרב:

אבל מפריש נקבה לעולה כו'. וולדן ולד של תמורת אשם ולד ולדה. ויפלו דמיו לנדבה. לשופרות היינו לנדבת צבור:

ר' אלעזר אמר ירעה וימכר ויביא בדמיהן עולה. לנדבת יחיד אבל לא יביא בדמיהן אשם כדאמרינן לקמן דמותר אשם לא קרב אשם אלא ירעה ולד דתמורת אשם נמי ירעה ויביא בדמיו עולה [בדמיו יביא הוא עצמו לא יקרב]:

אודו לי (אחי) מיהת דמותרות. דולדות היינו מותרות:

לנדבת יחיד אזלי כדאמרינן בסיפא דפירקין קמא דר' אלעזר סבר דמותרות לנדבת יחיד אזלא ועבדה תמורה ואמרי ליה רבנן (לא) מותרות לנדבת צבור אזלי ועולה הבאה מן המותרות לא עבדה תמורה דאין תמורה בצבור:

רבא אמר. אפילו תימא דר' אלעזר אמר גבי ולד דתמורת אשם דוודאי הוא עצמו לא יקרב ולא קשיא האי דקאמר גבי ולד עולה דהוא עצמו ליקרב משום דאיכא שם עולה על אמו שהרי מצינו עולה נקבה נוהגת בעני בעולת העוף אבל גבי תמורת אשם לא מצינו דומיא דשם עולה על אמו שלא מצינו [שום] נקבה נוהגת באשם הילכך מודה ר' אלעזר דבדמיו אין והוא עצמו לא קרב:

ל"א (ורמי דר"א אדר"א) [ולד מיהת כיון דחזי דזכר הוא קריב גופיה]:

אפילו תימא ר' אלעזר. כי קתני מפריש נקבה לעולה וילדה זכר הוא עצמו יקרב עולה דכיון דאיכא שם עולה על אמו כדאמרן נחתא קדושה לגופה ועוד דלא הויא היא עולת חובתו אלא נדבה [דורון] והואיל ומצי פטר נפשיה בעולת העוף כרבי אלעזר בן עזריה דאמר לקמן האומר הרי עלי עולה יביא כבש רבי אלעזר אמר יביא תור או בן יונה (הילכך) נחתה קדושה לגופה [והלכך] ולד נמי קדיש לגופיה וקרבה אבל תמורת אשם דליכא שם אשם על אמו כדאמרינן וכיון דאשם הוי חובתו ולא מצי מייתי נקבה לאשמו ואי מייתי נקבה לאשמו לא קדשה אלא לדמי ולד נמי לא קדיש גופיה אלא ימכר ויביא בדמיו עולה:

דף יט עמוד א

ויביא בדמיה פסח. זכר:

ילדה קודם הפסח ירעה הולד עד שיסתאב כו':

נשתיירה לאחר הפסח כגון שהביא פסח זכר אחר ונשתיירה זו נקבה לאחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים דמותר פסח קרב שלמים. אבל היא עצמה שהפריש לפסח לא תקרב שלמים משום (דקדושה דחויה היא) [דפסח חובתו הוא] וכי הפריש נקבה לפסח לדמיה הפרישה ילדה לאחר הפסח ירעה כו':

והא הכא דליכא שם שלמים על אמו. שלא הפרישה תחלה לאמו לשם שלמים אלא לשם פסח ועוד שלא הפרישה אלא לדמיה:

א"ל שאני אחר הפסח אמאי יקרב שלמים דמותר פסח גופיה קרב שלמים ודמי [כמאן דאיכא שם שלמים על אמו אי הכי כיון דאמרת דמותר פסח יקרב שלמים גופיה] נפלוג נמי ברישא בולדה קודם הפסח דהא ולד הוי מותר פסח ולימא ר' אליעזר דיקרב הוא גופיה שלמים:

אין הכי נמי. דפליג ברישא:

אביי אמר לא פליג מידי. ברישא אלא בסיפא וטעמא מאי משום דגמירי למקום שהמותר הולך לשם הולד הולך:

וכשנשתיירה שלא נתק לרעיה עד לאחר הפסח (לאחר הפסח) דמותר פסח קרב שלמים כדאמרינן [נשתיירה] (ולד שיירה) לאחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים [וולד] נמי קרב שלמים הוא עצמו אבל ילדה לפני הפסח דאימיה למאי אקדשה אלא לדמי דכיון [דכל כמה דלא אקריב לפסח] (דפסח) חובתו היא דמידע ידע דנקבה לא הויא (פסח) [אלא לדמי] ש"מ כי אקדשה לדמי פסח אקדשה (ותימני) [ומדאימיה] דמי פסח ולד נמי לדמי פסח אקדשיה ודיניה כאמו ולא קרב עצמו שלמים הילכך לא פליג ברישא. ל"א והא פסח נקבה דליכא שם שלמים על אמו שלא הפרישה לשם שלמים אלא לשם פסח (ולא קדיש) [ולהקדש] גופה דנקבה [לא חזי] אלא לדמים כדאמרן ואפילו הכי ולדה קאמר רבי אלעזר דקדיש גופיה לשלמים אע"ג דליכא שם שלמים על אמו:

שאני פסח. דכיון דילדה אחר הפסח דמי כמקדיש פסח בשאר ימות השנה דקרב שלמים אף האי נמי קרב עצמו שלמים (ואי) [והיינו] טעמא דר' אלעזר [גבי עולה] כיון דאיכא שם עולה על אמו שכן מצינו עולה נקבה בעוף הילכך קדשה לגופה ולד נמי קדיש וקרב:

נפלוג נמי ר' אלעזר ברישא. בילדה קודם הפסח דהוא עצמו יקרב שלמים דהא איכא [הכא] שם שלמים על אמו שהרי נקבה ישנה בשלמים:

הכי נמי דפליג.^[3] אלא אמתין כו':

אביי אמר היינו טעמא דלא פליג. ברישא אלא בסיפא דקסבר למקום שמותר הולך לשם ולד הולך מותר אשם דלא קרב אשם לאחר שנתכפרו בעליו כדאמרינן במתני' אלא ירעה ולד דתמורת אשם נמי ירעה וכן מותר פסח לאחר הפסח [דהוא עצמו קרב שלמים ולד נמי יקרב שלמים] אבל ברישא ילדה לפני הפסח אימיה למאי אקדשה לדמי כו'. כדאמרן בלישנא קמא. רבי אלעזר אומר הוא עצמו הולד זכר יקרב פסח ולא מוקמינן ליה באימיה. כלומר דלא אמרינן מה אמו אינה מקודשת אלא לדמים אף בנה נמי:

ל"א והא מותר פסח כו':

אמר רבינא הכא במאי עסקינן. אמאי קאמר ר' אלעזר הכא הוא עצמו יקרב פסח כגון דאפרשיה נקבה מעוברת לפסחו דאקדיש נמי עובר:

ור' אלעזר סבר לה כר' יוחנן. דאמר אם שיירו משוייר [ועובר לאו ירך אמו הוא] כדאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה מתכפר בולדה ועובר לאו ירך אמו אלא דמי כמאן דאקדשיה לעובר לחודיה הילכך אע"ג דהוא לא קדש קדושת הגוף אלא לדמים מ"מ הולד קדוש וקרב פסח. אבל הפריש נקבה ואח"כ נתעברה ההוא ירך אמו הוא ולא קרב פסח:

דף יט עמוד ב

דליכא שם אשם על אמו דלא אשכחן אשם נקבה:

[אלא משום] דחזי ולד להקרבה. דזכר הוא והאי נמי ולד אשם דזכר הוא וחזי להקרבה ואימא ליקרב אשם להכי איצטריך למימר ומודה ר' אלעזר:

אי הכי. דמשום הכי קאמר ומודה אמאי אשמעינן [דאין בנה דאשם קרב אשם:

נשמעינן דאין בנה קרב עולה. אע"ג דאיכא שם עולה על אמו נקבה והוא הדין כ"ש דאין בנה קרב אשם דליכא שם אשם על אמו. ואכתי אמאי אמר אין בנה קרב אשם] איצטריך דאי אשמעינן (אין עולה) [דאין בנה] קרב עולה באשם הוה אמינא עולה הוא דלא קרב דלא אקדשיה לאימיה קדושת עולה אלא קדושת אשם אבל אשם ליקרב דהא אקדשיה לאימיה לאשם קמ"ל דמודי רבי אלעזר דאין קרב אשם:

ל"א פשיטא ע"כ לא אמר ר' אלעזר דולד קרב אלא במפריש נקבה לעולה דאי למ"ד משום דאיכא שם עולה על אמו ואי משום דמותר עולה עולה אבל מפריש נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו ומותר אשם לא קרב אשם ולד [נמי] לא קדיש לקרב ולא איצטריך למימר ומודה ר' אלעזר:

איצטריך. סד"א טעמא דר' אלעזר הוא דליקרב בנה^[4] אשם [משום] ובאשם נמי ליקרב דקסבר כיון דאקדשה לאימיה קדושת דמים דאשם היינו חובתו ואשם לא קרב נקבה ולא קדשה אלא לדמים ומגו דקדש קדושת דמים קדיש קדושת הגוף ונחתא ליה לולד דהא חזי דזכר הוא וליקרב להכי איצטריך ומודי ר' אלעזר:

ונימא הכי נמי. [מגו דקדושת דמים קדיש קדיש קדושת הגוף וליקרב]:

אם כן דאית ליה האי סברא נפלוג ר' אלעזר במפריש נקבה לאשם דבנה קרב אשם משום מגו וכ"ש במפריש נקבה לעולה דבנה קרב עולה דהא איכא שם עולה על אמו אי נמי משום דלמקום כו'. אלא מדפליג במפריש נקבה לעולה ולא פליג במפריש נקבה לאשם ש"מ דמודי דאין בנה קרב אשם:

מתני' ואם קרב אשמו. שנתכפר באחר נעשה מותר יפלו דמיו של אשם נקבה לנדבת צבור לשופר לעולה:

ר' שמעון אמר. כיון דהפריש נקבה שאינה קריבה הרי היא כבעל מום ותימכר לאלתר בלא רעייה:

[זאת אומרת. כיון דנקבה צריכה רעייה משום דאמרינן מגו כ"ש מפריש זכר לדמיו דכיון דחזי גופיה להקרבה מגו דקדיש קדושת דמים קדיש קדושת הגוף]:

מדרב יהודה אמר רב. ואמר רבא זאת אומרת. ש"מ הדר ביה רבא:

דלא חזי לגופיה. להקרבה לא נחתה לה קדושת הגוף. ותימכר שלא במום:

ל"א כל דלא חזי להקרבה לאלתר לא קדיש קדושת הגוף והאי דאמר הכא לאלתר לאו דוקא קאמר דהא לא לאלתר [ולא] לאחר זמן לא חזי אלא אגב דקא בעי למימר אשם בן שתי שנים והביאו בן שנה ומחוסר זמן דלאלתר לא חזי ולאחר זמן חזי קאמר הכא לאלתר:

[אשם בן שנה. כגון אשם נזיר ואשם מצורע דבן שנה הוא דכתיב בהו כבש:

והביאו בן שתי שנים. דכבר קרוי איל או אשם בן שתי שנים כגון אשם גזלות ומעילה דכתיב בהו איל:

כל עצמו. היינו כל עיקר אינו קדוש דסבר כיון דלא חזי לגופיה לאשם להקרבה לא נחתא ליה קדושה]:

והא מחוסר זמן. דפחות מבן שמונת ימים ואמר ר' שמעון דקדיש קדושת הגוף במס' זבחים בפרק אחרון. דתנן השוחט אותו ואת בנו ומחוסר זמן קדשים בחוץ ר' שמעון אומר שני בלא תעשה דשחוטי חוץ שהיה ר' שמעון אומר כל הראוי לבוא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ומדקאי בלא תעשה אלמא דקדיש קדושת הגוף:

[מחוסר זמן שאני מחוסר זמן. מ"ה קדיש קדושת הגוף דלמחר חזי]:

אי הכי אשם בן שתים והביא בן שנה. אמאי אמר כל עצמו אינו קדוש הא מיחזי (לשנא) [לקדשו] אלא ודאי לאו היינו טעמא במחוסר זמן משום דקדיש למחר דא"כ קשיא ליה אשם:

אלא היינו טעמא במחוסר זמן. דיליף ליה מבכור:

מה בכור קדוש לפני זמנו דקדושתו מרחם וקרב בזמנו לאחר ח' ימים אף זה מחוסר זמן (כיון) נכנס לדיר להתעשר דיליף מעשר עברה עברה מבכור אבל באשם דלא כתיב ביה עברה כל עצמו אינו קדוש:

(ע"כ שייך לדף הקודם) ר' שמעון אמר לעולתו (דהוי) [דאינה] חובתו עושה תמורה שהרי בנה קרב עולה ואיכא שם עולה (על) [עליה בעוף עושה] תמורה:

דף כ עמוד א

לפסחו ולאשמו. דהויין חובתו אין עושה תמורה דלא קדשה אלא לדמיה שאין לך דבר שעושה תמורה אלא דבר הרועה ומסתאב אותו שיש בו כל כך קדושה בו שצריך רעייה עושין תמורה אבל מפריש נקבה לאשם הואיל וסבירא ליה דתימכר שלא במום וה"ה מפריש נקבה לפסחו הילכך אין עושין תמורה:

[אמר רבי אין אני רואה דבריו של ר' שמעון בפסח. אלא ודאי עבדה תמורה הואיל ומותר הפסח קרב שלמים הא נקבה נמי דינה כמותר פסח וקרבה בדמיה שלמים וקדשה קדושת הגוף ועבדה תמורה. שהרי שלמים באין נקבה] וניתני נמי אין אני (נמי) רואה דבריו של ר' שמעון באשם אלא עבדה תמורה הואיל דאמרן לעיל במתניתין מותר אשם יקרב עולה והא נקבה נמי הויא כמותר אשם ותיקרב עולה דהא אשכחן עולה נקבה בעולת העוף ותיקדש קדושת הגוף ותיעביד תמורה:

קסבר ר'. מותרות דקרבי עולה:

לנדבת צבור אזלי. לעולת צבור ואין תמורה בצבור:

שהפריש פרה נקבה לשום פרו. שלו שמביא ביוה"כ לחטאתו:

תיקדש ותיעשה תמורה. שהרי מצינו פרת חטאת פרה אדומה דנקבה היא וקרויה חטאת:

מיהא לא איריא דפרת חטאת קדשי בדק הבית היא ולית בהו תמורה דלא קדשי קדושת הגוף וליכא לאקשויי מיהא:

יחיד שמביא לחטאתו כשבה או שעירה והפריש שעיר. לשום שעירתו תיקדוש קדושת הגוף ותעביד תמורה דהא איכא שם חטאת עליו שהרי נשיא מביא שעיר לחטאתו. לא דמי להכא משום הכי לא קדיש דתרי גופי נינהו יחיד ונשיא דמאי דמייתי האי לא מייתי האי אבל הכא גבי יחיד מפריש נקבה לעולתו משום הכי קדשה שהרי הוא עצמו אם הוא עני או אם ירצה להפקיר נכסיו להיות עני יכול להביא עולת העוף נקבה:

חטאו עד שלא נתמנו. להיות נשיא אם הפריש שעיר לשום שעירתו שהוא חייב להביא שהוא עדיין הדיוט ניקדוש דהא אילו חטא השתא לאחר שנתמנה היה צריך להביא שעיר דהכא גוף אחד הוא הדיוט ונשיא:

אפילו הכי לא דמי. התם משום הכי לא מייתי שעיר אע"ג דגוף אחד הוא דהא לא חטא כשהוא נשיא ולא איחייב בשעיר הילכך אי מייתי שעיר כשהוא הדיוט לא קדיש:

אי הכי הכא נמי. גבי מפריש נקבה לעולתו לא ליקדיש דעשיר הוא מי שמפריש בהמה [לעולה ולא בר אייתוי עולת העוף נקבה הוא אלא היינו טעמא דר' שמעון גבי עולה דסבר דעשיר נמי מצי מייתי עולת העוף כר' אלעזר בן עזריה]:

ר' יהושע אמר זכרים עצמן יקרבו עולות [ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות כדמפרש טעמיה בפרק בתרא יש בקדשי מזבח דלא שביק איניש קדשי מזבח דבר הראוי למזבח כולו לאשים ומקדשינהו לבדק הבית ועוד דסבר דאדם חולק את נדרו דבהמה לקדשי מזבח ושאר נכסים לקדשי בדק הבית:

נקבות היכי קרבי שלמים. מדקאמר זכרים עצמן יקרבו עולות] מכלל דכל בהמות אקדשינהו לשום עולות ונקבה לא מצי קרבו עולות והיכי מצי למיקרב שלמים הני שלמים מכח קדושה דחויה אתיאן דלשום עולות כולהו אקדישינהו ולא חזי לעולה:

ל"א למימרא דקדושת הגוף לשום עולה לאשים אקדישינון לכולהו:

והא בעו רעייה. נקבות דמכח קדושה דחויה אתיין:

ר' יהושע סבר לה כר' שמעון דאמר תימכר שלא במום בכל מידי דלא חזי לגופיה להקרבה לא נחתא לה קדושת הגוף לשם ההוא זבח הילכך לא בעי רעייה אלא (ימכרו לצרכי) [קרבי] שלמים:

אימור דאמר רבי שמעון. לא נחתא ליה קדושת הגוף גבי נקבה לאשם:

דף כ עמוד ב

דליכא שם אשם. עליה בנקבה אבל גבי נקבה לעולה דאיכא שם עולה בנקבה אפילו ר' שמעון מודי דקדשה קדושת הגוף:

ועוד הא שמעינן. דאמר אף לעולתו עושה תמורה אלמא דקדש קדושת הגוף והיכי מצי קרבי שלמים. ר' יהושע סבר לה כאידך תנא אליבא דר' שמעון כו' דאמר אף לעולתו אין עושה תמורה:

תמורת אשם. אפילו זכר ולדן כשהתמורה נקבה:

או ולד ולדן ירעו דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה:

ויפלו דמיהן לנדבת צבור. דמותר אשם דמיו קרב עולה:

ר' אליעזר אומר ימותו. כדמפרש בגמ' דגזר לאחר כפרה אטו לפני כפרה:

ר' אלעזר אומר יביא בדמיהן עולה לנדבת יחיד:

אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו. באשם אחר ונשתייר ראשון ירעה כו':

וצריכא. למיפלג בתרוייהו בפי' בתמורת אשם ובאשם שמתו בעלים:

דאי אשמעינן. בחדא באשם שמתו בעלים או שנתכפרו בהא קאמר ר' אליעזר ימותו משום דגזר לאחר כפרה אטו לפני כפרה דאי אמרת לאחר שנתכפרו ירעה גזרה שמא יאמרו קודם שנתכפרו בששניהם עומדים (אחד מהן ירעה) [אחד לכפרה ואחד לרעייה] והיה מפריש לרעייה קודם שיתכפר באחר וזה אינו דין שכיון שהוא מחויב להביא אשמו ושניהם ראויים לאשם לא ירעה האחד עד שיתכפר בחברו משום הכי קאמר ימות:

אבל גבי תמורת אשם ולד תמורה. דהכא ליכא למיגזר דלעולם דינו ירעו בין לפני כפרה בין לאחר כפרה אימא מודי להו לרבנן דירעו צריכא למימר נמי בהא ימותו דגזר הני אטו הני אשם שמתו ושכפרו:

ל"א דאי תנא תמורת אשם לחוד דהיינו בבא קמייתא הוה אמינא התם דפליגי רבנן משום דאתי לאיחלופי דאי אמרת תמורת אשם ימות גזרה שמא יתחלף לו באשם עצמו וימות האשם עצמו הילכך קאמרי [ירעו] דאם יתחלפו לכשירגיש אית ליה תקנה ויחזור ויביאנו ויקריבנו אבל בתרייתא באשם שמתו בעלים או נתכפרו דהכא ליכא חלוף (דלא הוי) [דהא לא הוי] אלא חד אשם אימא לא פליגי אלא [קסברי] ימות להכי תנא בתרייתא דבהא נמי פליגי (דפליגי בהא אטו רישא) ואי תנא אשם שמתו בהא אמר ר' אלעזר ימות משום דלא מיחלף דליכא אחר אבל תמורת אשם כו':

לא שנו. דולד תמורת אשם דלרבנן ירעה ולר' אלעזר יביא בדמיו עולה אלא לאחר כפרה לאחר שנתכפר באשם עצמו ונשתייר זה:

אבל לפני כפרה. אם עדיין לא נתכפר בו והרי שניהם עומדים האשם עצמו וולד תמורתו:

דברי הכל הוא עצמו. הולד עצמו אם ירצה (קרב אשם) [להקריבו לאשם יקריב] שיכול הוא להתכפר באיזה שירצה ששניהם זכרים הם:

אמר רבא שתי תשובות בדבר [חדא דאין אדם מתכפר. בשבח הקדש בדבר הבא בעבירה דולד זה בא מתמורה שבאה בעבירה דהא כתיב לא ימיר אותו:

ועוד הא תאני רב חנניא. בריש פירקין ולד שני אינו קרב והאי ולד תמורה היינו ולד שני דתמורה עצמה הוי ולד ראשון דאתיא מכח הזבח אלא אי אתמר הכי אתמר]:

לא שנו. דפליגי רבנן ור' אלעזר אלא לפני כפרה דלפני כפרה לא מצי להקריב אשם דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה:

אבל לאחר כפרה דברי הכל ולד עצמו קרב עולה. דעולה לאו לכפרה אתיא. והא תאני רב חנניא [לסיועיה] דולד שני אינו קרב כלל קשיא:

ל"א דברי הכל ולד קרב אשם. אמר רבא ב' תשובות כו'. ועוד הא תאני כו'. אלא אימא יביא בדמיו עולה לנדבת יחיד דולד שני אינו קרב איכא דאמרי לא שנו דפליגי אלא לפני כפרה דרבנן סברי האי ולד הוי מותר אשם וירעה ויפלו דמיו לנדבה ור' אלעזר סבר לנדבת יחיד אבל לאחר כפרה כיון (דהוי) דזכר הוא וחזי להקרבה קא סברי דיקרב עצמו עולה והתני רב חנניא כו'. אלא אימא יביא בדמיו של ולד שני עולה דאיכא שם עולה:

ותפשוט ליה מדר' יוסי בר חנינא דאמר לעיל. ומודי ר' אלעזר במפריש נקבה לאשם:

לא שמיע ליה. לא למדה מעולם (רב כהנא זו) [ר' אבין בר חייא]. ומודי ר' אלעזר. מאי כלומר מאי אהדריה רבין בר כהנא:

עד כאן לא קאמר רבי אלעזר בנה קרב עולה אלא גבי מפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על נקבה אבל גבי אשם דליכא שם אשם על נקבה מודי דאין בנה קרב עולה:

א"ל טעמיה דר' אלעזר גבי מפריש נקבה לעולה דבנה קרב עולה לאו משום דשם עולה על אמו אלא משום דחזי לעולה דזכר הוא והאי נמי בנה של אשם זכר הוא וחזי לעולה:

דף כא עמוד א

הכא במאי עסקינן דיביא בדמיהן כגון דלא חזי להקרבה דנקבה ילדה:

משנינא לך שינוי דחיקי בבלאי דעיילא פילא בקופא דמחטא [אין] דמתניתין בהכי עסקינן דילדה נקבה עד סוף העולם:

ואי לאו שינוי. דחיקי [כי האי גוונא] מאי הוה יכיל לשנויי בה:

הוה יכיל לשנויי. האי דקתני יפלו דמיהן לנדבה היינו כי ילדה נקבה אבל ילדה זכר יקרב עולה (כדאמינא אנא) [כדאמרן]:

(והלא אף בנדבה עולה. מה שאמרו חכמים ויפלו דמיהן לנדבה היינו [עול'] א"כ מה בין דברי רבי אלעזר לחכמים אלא זה יש ביניהם דבזמן שהיא באה חובה לנדבת יחיד כדברי ר' אלעזר טעונה סמיכה ונסכים משלו כשאר קרבן יחיד ואם היה כהן זה שמביאה עבודתה ועורה שלו שאף על פי שאין משמר שלו עובד יכול הוא להקריבה ולהקטירה דכתיב ובא בכל אות נפשו ושרת ועורה יהיה שלו כדכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ובזמן שהיא באה נדבה לעולה נדבת צבור אין סומך עליה דאין קרבן צבור טעון סמיכה ואינו מביא עליה נסכים משלו אלא משל צבור ואע"פ שהוא כהן בעל ולד תמורה אשם זה אינו יכול לעובדה אלא עבודתה ועורה לאנשי משמר העובד:

ויאכלו במומן לבעלים. בלא פדיון כבכור ומעשר שאין בהן פדיון דכתיב בהו לא יפדה ולא יגאל:

שכל הקדשים נמכרים באטליז. משום דריוח שלהן להקדש חוץ מבכור ומעשר שהנאתן לבעלים הילכך אין מזלזלין בהן:

ובאין מחוצה לארץ לארץ להקריב חוץ מן הבכור ומעשר שאין באין ואף על פי כן אם באו תמימין דיעבד בכור ומעשר יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו לבעלים בלא פדיון] (מתני') ואמר רבי שמעון מה טעם בכור ומעשר אין באין מחוצה לארץ (לפי שיש) [לכתחילה מפני שבכור ומעשר] יש להן פרנסה במקומן [שיכול לפרנסן בחוצה לארץ עד שעה] שיפול בהן מום קבוע ולאלתר כשיפול בהן מום יכול לאוכלן בלא פדיון הילכך אין צריך להעלותן ושאר כל הקדשים אין להן פרנסה בחוצה לארץ שיהו ניתרין לאלתר כשיפול בהן מום בלא פדיון אלא צריכין פדיון הילכך הרי הן בקדושתן וחמירי מבכור ומעשר הילכך באין מחוצה לארץ:

הטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו. [חומרן דאמרן] המטיל מום (בבהמת) [בשאר] קדשים עובר משום חמשה לאוין הכי מאי מי אמרינן כיון דלא קרבי דכתיב לא תפדה קדש הם הם קרבין ואין תמורתן קרבין ויליף מעשר העברה העברה מבכור והילכך לא מיחייב או דילמא כיון דקדשן כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מיחייב:

ותיבעי ליה [מטיל מום] בתשיעי של מעשר. דלא קרב כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו לבעלים והעשירי מעשר והאחד עשר קרב שלמים אבל התשיעי לא קרב [אלא מאי שנא כו']:

בן (אטיטס) [אנטיגנוס] העלה בכורות ולא קבלו ממנו אפילו דאיעבד:

לא קשיא. הא דקתני ואם באו תמימים יקרבו [כר' ישמעאל] דמקיש לקמן מעשר שני לבכור מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית מכלל דאפילו בכור חוצה לארץ יאכל לפני הבית והא דקאמר ולא קבלו ממנו [היינו] כר' עקיבא דמקיש לקמן בכור למעשר שני מה מעשר שני אינו בא אלא מן הארץ דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך וכו' אף בכור נמי אינו בא אלא מן הארץ:

[משום ג' זקנים. ר' ישמעאל ור' עקיבא ובן עזאי. בכור טעון הבאת מקום דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם כו' מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית כשהיה דמו קרב למזבח אף מעשר אין נאכל אלא בפני הבית ובזמן שאין בית אין נאכל (אלא) אפי' בירושלים בכורים יוכיחו שאין בהן מתן דמים ואימורין וטעונין הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום מה בכורים אין נאכלין אלא בפני הבית דכתיב בהו והניחו אצל מזבח:

ולמה ליה קרא למילף ניהדר דינא וניתי ונילף במה הצד ונימא הכי כיון דאמר מה לבכורים שכן טעונין הנחה נימא בכור יוכיח שאין טעון הנחה אף אני אביא מעשר מה לבכור שכן טעון מתן דמים בכורים יוכיחו וחזר הדין לא ראי הצד השוה כו' שכן יש בהן צד מזבח בכורים הנחה ובכור מתן דמים תאמר במעשר שני שאין בה צד מזבח הילכך איצטריך קרא לאקוש' למעשר]:

ומאי קסבר ר' ישמעאל אי קסבר כר' יהושע קדוש' ראשונה שקידשה [יהושע] קידשה נמי לעתיד לבוא אפילו לאחר חרבן אפילו בכור נמי נייתי השתא בירושלים ויאכלנו שם:

ואי קסבר דלא קידשה. אפילו מעשר לפשוט ליה דלא נייתי:

אמר רבינא לעולם קסבר קדושה ראשונה קידשה לעתיד ודקאמרת אי הכי אפילו בכור נמי ניתי לא מצית למימר הכי דהכא במאי עסקינן בבכור שנזרק דמו קודם חרבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים ויליף בשרו מדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח היה צריך מתן (מודסין) [אימורים] במזבח והשתא דליכא מזבח הילכך לית ליה תקנה ולא מצי למיכלה ויליף מעשר שני מהאי בכור דאינו נאכל אפילו בירושלים אף מעשר שני אינו נאכל אע"ג דקידשה נמי לעתיד לבוא ומדמעשר יליף מבכור ק"ו דשאר בכורות ילפי מהאי בכור:

דף כא עמוד ב

[ומי ילפינן בקדשים מהדדי. והאמר במס' זבחים בכל התורה למידין למד מלמד חוץ מקדשים והאי מעשר ובכור קדשים נינהו ובשרו למוד הוא מדמן והיכא יליף מעשר מבשרו דלמד הוא]:

מעשר. דגן חולין הוא דיכול לחללו ולאוכלו בכל מקום:

הניחא למ"ד בתר למד אזלינן. אי למד קדשים הוא אין למידין מן למד ואי למד חולין הוא למידין מן למד שפיר דמי [דהאי למד מעשר חולין הוא אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר דמלמד היינו בשרו קודש הוא והיכי מצי יליף מן מלמד דקודש:

לא הוי הכא למד מלמד דבשר ודם חדא מילתא ומצי יליף מעשר מיניה]:

ל"א. לעולם קסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא והכא בבכור שנזרק דמו בפני הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים כיון דאי איתיה לדם אכתי לאחר חרבן [כמו בשר] לאו בר זריקה הוא דליכא בית ההיא זריקה לא חשיבא מידי ואתי (מעשר) [בשר] ויליף מדם מה דם לא חשיבא זריקתו אף בשר נמי לית ליה תקנה ואתי מעשר יליף מבכור ומי ילפינן כו'. ולא מיסתבר לר' האי ל"א אלא אמר דקדמייתא עיקר דהכי אשכחן דכתב במסכת מכות:

[בן עזאי אמר יכול יביא אדם מעשר שני. בזמן ביהמ"ק ויאכלנו]:

בכל הרואה. בכל מקום שיכול לראות משם ירושלים:

[מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה. כדתנן ונאכלים בכל העיר לכל אדם. שכן חלקתה בו זמן אכילתו ואוכלין דבכור תם אינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ואינו נאכל אלא לכהנים ומעשר שני אין בו זמן ונאכל לכל אדם:

ומאי קא קשיא דאמרינן יכול. כלומר אמאי בו סלקא דעתין דמעשר יאכל בכל הרואה הכי קשיא ליה משום]:

דתנן אין בין שילה כו'. דהתם נאכל בכל הרואה משום דכפר היה דלית ליה חומה:

בשלמא בכור בעי חומה. דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך במקום מקודש:

בכור שעברה שנתו דכתב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה וגו':

מה מעשר שני אין נפסל משנה לחברתה. שבכל זמן יכול לפדותו ולהעלותו. ותנאי קדמאי ג' זקנים:

נפקא להון. דנאכל לב' ימים ולילה אחד מן אך בכור שור וגו' וסמיך ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין ואמרינן במס' בכורות ואימא כחזה ושוק דתודה דנאכל ליום ולילה להכי [הדר] כתב בסופיה לך יהיה דאוסיף לך הכתוב הוייה אחד יום שני מכאן שנאכל לשני ימים ולילה אחד:

סליק פירקא

1. הערת המדפיס - נראה דצ"ל קמ"ל דאפי' בתמורת בע"מ נמי סבר ר"א דקרבו וכו'.
2. הערת המדפיס - אולי צ"ל וולד תמורה שילדה ולד וולד ולדן וכו'.
3. הערת המדפיס - אולי צ"ל אלא ממתין מלמיפלג עד סיפא.
4. הערת המדפיס - אולי צ"ל בנה עולה כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדושת הגוף ובאשם נמי ליקרב וכו'.