רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בכורות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן. לכהן ואינו בכור לנחלה. בכור לנחלה ולכהן. ויש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן ואיזהו בכור לנחלה ולא לכהן הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראשו חי. או בן תשעה שיצא ראשו מת. והמפלת כמין בהמה וחיה ועוף דברי ר' מאיר וחכ"א עד שיהא בו צורת אדם. המפלת סנדל או שליח או שפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. מי שלא היה לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה עודה שפחה ונשתחררה עודה עובדת כוכבים ונתגיירה ומשבאו לישראל ילדה בכור לנחלה ואין בכור לכהן. ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שיפטר רחם בישראל. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה עובדת כוכבים ונתגיירה מעוברת שפחה ונשתחררה מעוברת ילדה היא וכהנת היא ולויה היא ואשה שכבר ילדה וכן מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ז' לאחרון או בן ט' לראשון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. ואיזהו בכור לנחלה ולכהן זה המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינין המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים והמפלת יום ארבעים הבא אחריו בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן ר' שמעון אומר הראשון לנחלה והשני לה' סלעים:

גמ' אמר שמואל אין הראש פוטר את בנפלים. מאי טעמא. אמר קרא כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה ואידך לא חשיב. ואיתותב שמואל. אמר ר' שמעון בן לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה דכתיב יכיר. ור' יוחנן אמר אף לנחלה. והילכתא כר' יוחנן: הא דתנן וחכ"א עד שיהא בו צורת אדם לאו דוקא כל צורת אלא אפי' מצורת. הלכך המצח והגבין והעין והלסת וגבת הזקן עד שיהיו כולן מצורת אדם. היו כולן אע"פ שגופו וצד שני שבפניו תייש ה"ז אדם פניו תייש אע"פ שבגופו אדם לא כלום. אתמר היו לו בנים בעודו עובד כוכבים ונתגייר רבי יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה. ור"ל אומר יש לו בכור לנחלה. ר"י אמר אין לו בכור לנחלה דהא הוה ליה בנים. ריש לקיש אמר יש לו בכור לנחלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואזדו לטעמייהו דאתמר היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה ור"ל אמר לא קיים פריה ורביה והלכה כר' יוחנן:

סימן ב

אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמשה סלעים ואוקמה רב פפא בדאיעברא מעובד כוכבים. ומר בר יוסף משמיה דרבא אמר אפי' בדאיעבר מישראל מאי טעמא בפטר רחם תלה רחמנא ואתמר עלה בפרק הזרוע דף קלב. הלכה כוותיה דרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים. מיהו לא ידענא אליבא דמאן אלא מדאקשינן בפ"ק דמכילתין דף ד. לויה לא תפקע ומשני הא לא קשיא כדמר בר יוסף משמיה דרבא ולא קאמר אי נמי כדרב פפא ש"מ הלכתא כוותיה ועוד דרב פפא תלמיד הוא לגבייהו דאביי ורבא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. וכן פסק בה"ג. ואשכחן מקצת נוסחי דמפורש בהו בפרק הזרוע והלכה כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא. והדין נוסחא דרב אחא משבחא והכי נמי בהלכות פסוקות. הרמב"ן ז"ל. ומה שהביא ראיה מפ"ק אינה ראיה דלא מצי למימר התם א"נ כדרב פפא דהא פריך לויה לא תפקע כמו לוי והוצרך לדמר בריה דרב יוסף דכל לויה מפקעת לתרץ קושייתו. ולרב פפא אין ה"נ דלויה לא מפקע' אי איעברא מישראל דלמשפחותם לבית אבותם כתיב. ומה שכתב דאין הלכה כתלמיד במקום הרב אדרבה הגאונים פסקו דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי. אבל מההיא דחולין ראיה כי בכל הספרים כתוב ואליבא דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא. ואפילו בספר שאינו כתוב מוכח דאליביה דמר בריה דרבא קפסיק. דמה ענין התם לפסוק כדרב אדא בר אהבה אלא משום דפסיק התם הלכתא כעולא דאמר כהן ואפילו כהנת לענין מתנות כהונה פסק נמי כרב אדא בר אהבה דלויה כלוי לענין ה' סלעים דבפטר רחם תלה רחמנא ואפי' איעברא מישראל. אמר רב פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מעובד כוכבים מהו. ואמרינן לאו היינו דרב אדא בר אהבה ואמר לן הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא דתנן לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת. אלא כהנת כיון שנבעלה לפסול איתחלה לה קדושתה והויא לה זרה הלכך מיחייב הבן לפדות את עצמו. ואין צ"ל בת ישראל שנתעברה מעובד כוכבים דחייב. וכן הלכתא:

סימן ג

אתמר רבי שמעון בן יאשיה אמר ר"ל כהן שמת והניח בן חלל בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות את עצמו. שלא זכה האב בפדיונו. לאחר שלשים יום אין הבן חייב לפדות את עצמו שכבר זכה האב בפדיונו והוי כאילו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהו את בנו ועכבם לעצמו כן הבן יפריש ה' סלעים ויפדה את עצמו ולא יתנם לכהן. מידי דהוה מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן:

סימן ד

ומי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וכו'. בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל אמאי ליזיל לגבי דהאי ולדחייה וליזיל לגבי דהאי ולדחייה. אמר רבי ירמיה לבא אחריו. וה"ק בכור לכהן והבא אחריו אין בכור לנחלה. וליכתבו הרשאה אהדדי. מסייע ליה לרבי ינאי דאמר ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה:

סימן ה

קידושין דף כט: ת"ר מנין שאם יש לו ה' בנים מה' נשים שלא בכרו שחייב לפדותן. שנאמר כל בכור בניך תפדה. פשיטא בפטר רחם תלה רחמנא. מהו דתימא. נילף בכור בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קמ"ל:

מתני' מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך ל' האב פטור. והוא הדין נמי דהבן פטור אלא אגב דבעי למיתני סיפא מת האב תנא נמי האב פטור מת האב והבנים קיימים ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: שתי נשיו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן י' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מידן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן. שתי נקבות וזכר שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום. אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך ל' האב פטור מת האב והבנים קיימין רבי מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו. ואם לאו פטורין. ר' יהודה אומר נתחייבו בו הנכסים זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם חמשה סלעים. ואם לשני כהנים נתנו אין יכולין להוציא מידן. זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו. שתי נקבות וזכר שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום. אחת בכרה ואחת לא בכרה של שני אנשים וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים לכהן. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:

גמ' מאי שנא שני כהנים דאזיל לגבי האי ודחי ליה. ואזיל לגבי האי ודחי ליה. כהן אחד נמי כי אזיל האי לגביה לידחייה וכי אזיל האי לגביה לידחייה אמר שמואל בבא בהרשאה. והאמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן ומה שנוהגין עכשיו לכתוב אפי' אמטלטלי דכפריה אומר ר"ת ז"ל דטעמא דנהרדעי דלא כתבינן משום דמיחזי כשיקרא כדאיתא במרובה דף ע. ובכתובות דף פה. מוכח דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן: זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. תני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום: תוספתא פ"ו יש שנותן ע"י עצמו ויש שנותן אביו על ידו ויש שהוא או אביו נותנין ויש לא הוא ולא אביו נותנין. איזהו שנותן על ידי עצמו הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה נותן על ידי עצמו. ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון נותן על ידי עצמו. ב' נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים במחבא ומת א' מהם השני נותן על ידי עצמו. וכן נמי אם ילדו זכר ונקבה. איזהו שאביו נותן על ידו ב' נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים במחבא זה נותן ה' סלעים וזה נותן ה' סלעים לכהן. נתן האב ה' סלעים ומת. האב הב' חייב והבנים פטורים. ילדה היא וכהנת היא ולויה היא ואשה שכבר ילדה ב' זכרים אביו נותן על ידו. מת אחד מהן או שהיו זכר ונקבה לא הוא ולא אביו נותנין. איזהו שהוא ואביו נותנין ב' נשים של ב' אנשי' שלא בכרו וילדו ב' זכרים במחבא זה נותן ה' סלעים וזה נותן ה' סלעים וכו':

מתני' מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו ה' סלעים. לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן. מת ביום ל' כיום שלפניו. ר"ע אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן.

גמ' אמר שמואל הכל מודים לענין אבילות דיו ל' כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. גרסינן בפרק הקומץ רבה דף לז. גבי ההוא גברא דאיתיליד ליה ינוקא דהוה ליה תרי רישין אמר כמה בעינן למיתב לכהן תנא ליה ההוא סבא מי שיש לו שני ראשים נותן י' סלעים לכהן. איני והא תני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה יכול אף נטרף בתוך ל' יום ת"ל אך חלק. שאני התם דבגולגולת תלא רחמנא:

מתני' מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר ל' בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה:

גמ' אתמר הפודה את בנו בתוך ל' רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי. אמר רבה דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי אחר ל' ואיתנהו למעות בנו פדוי. כי פליגי אחר ל' ונתעכלו רב אמר בנו פדוי מידי דהוי אקדושי אשה. התם לאו אע"ג דנתעכלו המעות הוו קדושין ה"נ לא שנא. ושמואל אמר התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו. תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך ל' יום בנו פדוי. א"ל שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי אמר ליה תני אין בנו פדוי. כשנתעכלו המעות איירי. מדמשבש לה רב יהודה. ונראה דהלכתא כרב דהך ברייתא מסייע ליה ועוד דהלכתא כרב באיסורי. ואף ע"ג דלכאורה רב יהודה כשמואל סבירא ליה מדמשבש לברייתא לאוקמי כשמואל מ"מ כיון דקיימא לן הלכתא כוותיה דרב באיסורי לא שבקינן האי כללא אף אי רב יהודה תלמידו פליג עליה וסבר כשמואל. ומיהו תימה למה היה רב יהודה משבש האי תנא אם היה שונה כרב הלכך נראה לפרש דהאי תנא סתמא תנא בנו פדוי ולא פירש אם אמר מעכשיו או אם אמר לאחר ל' יום וא"ל רב יהודה שמואל אמר אין בנו פדוי אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות וגם לרב מעכשיו אין בנו פדוי ואת תני סתמא בנו פדוי מוטב שתשנה אין בנו פדוי ואתי' ככ"ע לרב דאמר מעכשיו ולשמואל אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות. ולא יטעו בדבריך להקל. ובהלכות פסוקות כתב בסתם מי שפדה את בנו בתוך ל' יום אין בנו פדוי וצריך להעמיד דבריו כדאמר ליה מעכשיו:

סימן ו

תנן בפ"ק דקידושין דף כט. כל מצות הבן על האב אנשים חייבין נשים פטורות. תנינא להא דת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וכו' לפדותו מנ"ל. דכתיב וכל בכור בניך תפדה והיכא דלא פרקיה אבוהי מיחייב איהו למפרק נפשיה שנאמר תפדה קרי ביה תפדה. ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא ביה דכתיב תפדה תפדה כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות אחרים אינו מצווה לפדות את עצמו אינו מצווה לפדות את אחרים. ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא למיפרק נפשה. דכתיב תפדה תפדה כל שאחרים מצווין לפדותו חייב לפדות את עצמו וכל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו חייב לפדות את עצמו. ומניין שאין אחרים מצווין לפדותה דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדהבבניך ולא בבנותיך:

סימן ז

מתני' הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו:

גמ' והלכתא כת"ק דאמר מצוה דידיה עדיף. ולא מיבעיא היכא דליכא אלא ה' סלעים דהוא קודם לבנו אלא אפילו היכא דאיכא חמשה משועבדים וחמשה בני חורין. ולא אמרינן מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודידיה אזיל וטרף ממשעבדי ובהני חמש בני חורי פריק ליה לבריה. אלא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הלכך מצוה דגופיה עדיף. וכן הלכתא:

סימן ח

גרסינן בשילהי פסחים דף קכא: ר' שמלאי איקלע לבי פדיון הבן בעו מיניה על פדיון הבן ודאי אבי הבן מברך. שהחיינו מי מברך כהן מברך דהא מטי הנאה לידיה. או דלמא אבי הבן מברך דקעביד מצוה. לא הוי בידיה. אתא ושאיל בי מדרשא. אמרו ליה אבי הבן מברך שתים והלכה אבי הבן מברך שתים. ור"י ז"ל נסתפק אם מת הבן אם האב מברך שהחיינו כיון שמזכיר צערו. או שאב מברך מ"מ כיון שזוכה לקיים מצוה. ומה שנהגו שלא לברך שהחיינו על כל מילה ומילה. יש מפרשים משום שלא יצא עדיין מידי נפל. ולא נהירא חדא דאזלינן בתר רובא. ועוד דממה נפשך מצוה קעבד וי"מ משום צערה דינוקא. וי"מ דמצות פדיון הבן תקנו לברך שהחיינו משום דלא שכיחא. אבל מילה שכיחא טפי. ובפ"ק דקידושין כתבתי נוסח ברכה שמברך הכהן ואומרים שהגאונים תקנוה. ובצרפת ובאשכנז אין הכהן מברך כלום וכן מסתבר דכהן לאו מצוה קעביד אלא מקבל מתנות כהונה וגם אחרי הש"ס לא מצינו שיוכלו לחדש ברכה:

סימן ט

מתני' חמש סלעים של בן במנה צורי. שלשים של עבד וחמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש של מנה צורי. וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים:

גמ' מאי מנה צורי. אמר רב אשי מנה של צור. פי' רש"י היוצא במדינת צור. ושיעור של אותו מנה כ"ה סלעים והסלע ד' זוזים והזוז במשקל הזהב של משקל ב' פשיטין ומחצה למשקל הברזל. וכן פי' בפי' החומש בפרשת ואלה המשפטים גבי שלשים שקלים דהשקל משקלו ד' זהובים שהן חצי אוקי' למשקל הישר שבקלוני"א. ונראה שקבל דבר זה מרבותיו. והגאונים כתבו דפריטא פלגא חבא וחבא גופה כסף משקל שעורה. נמצא חמשה סלעים משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף:

סימן י

גרסי' בפ"ק דקידושין דף ח. תניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני אין בנו פדוי. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי. והוינן בה היכי דמי. אילימא דלא שוי משום דא"ל בה' סלעים בנו פדוי הא לא שוי אלא לאו דשוי ה' סלעים וש"מ בעינן שומא. ואוקמא רבא לעולם בדלא שוי דאי שוי לא צריך שומא והכא בדקבלה עילויה כי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן אמר לדידי שוי לי. אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבה הוה ומיבעי ליה סודרא. אבל כ"ע לא. כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאימיה דרבא שוי עשרה בתליסר. וכן הלכתא:

מתני' אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות. כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו מתנה רשאי. המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהיה לך אך פדה תפדה:

גמ' אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. ומה טעם אמרו אין בנו פדוי. גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות. וכן אמר רב ששת אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות. וכן אמר רב ששת בנו פדוי לכשיתן. תני תנא קמיה דרב נחמן בנו פדוי לכשיתן. אמר ליה זו דברי ר בי יוסי ברבי יהודה סתימתאה אבל חכמים אומרים אין בנו פדוי. והלכתא אין בנו פדוי. לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי. תנינא להא דת"ר נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא. בזה אחר זה יצא. נטלו והחזירו לו יצא. וכן היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר. וכששמעו חכמים בדבר אמרו אף קיים זה הלכה זו. רב חנניא הוה רגיל דהוה שקיל ומחזיר חזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי לקמיה. אמר ליה לא גמרת ויהבת מדעם ביש עבדת הלכך אין בנך פדוי דאי נמי לא מהדרנא לך אין בנך פדוי. וא"ת מ"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמר בפ"ק דקידושין דף ו: שבנו פדוי וכ"ש זה שלא התנה אלא בלבו היה שיחזיר לו. וי"ל שר' חנינא לא רצה לזכות אלא במתנה גמורה שלא לשחת את ברית הלוי. ותימה כיון דרבי טרפון ור' חנינא מחזירין בכל שעה נמצאו משחיתין את ברית הלוי. שיפסידו שאר כהנים שלא יתנו אלא להם מפני שרגילין להחזיר. וי"ל כיון דהנותן אינו יודע בשעה שהוא נותן אם יחזירנו לו אם לאו לא קרינא ביה ושחתם את ברית הלוי. ומה שמחזירין לו אחר כך מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. וגם שמא לא היו מחזירין בכל פעם אלא לעניים דוקא.

סימן יא

מתני' הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. דף נב ע"א ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם. וכולם אין נוטלים בשבח ולא בראוי כבמוחזק:

גמ' מ"ט אמר קרא ולו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש אבל לא לאשה. ואינו נוטל בשבח. בכל אשר ימצא לו. ולא בראוי כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה. איני והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. אמר ר' אבא מקולי כתובה שנו כאן. ואע"פ שהקלו לענין כתובה שאינה גובה מן השבח לענין מלוה לא הקלו בכתובה אלא גובה הכתובה ממלוה כמו בע"ח ואע"ג דאינה נוטלת בראוי כבמוחזק כמו בכור. ומלוה אמרי' דחשיב ראוי לענין בכורה. דבפרק יש נוחלין דף קכה: פסקינן הלכתא דבכור אינו נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות אפ"ה לענין כתובת אשה לא חשיבא מלוה ראוי. וראיה מהא דתנן בפרק הכותב דף פד. מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים והיה לו מלוה ופקדון ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן דהיינו כתובת אשה כדמפרש התם. ואפי' למאן דאמר לכושל שבראיה מודה שאם היתה האשה כושל שבראיה נותנין לה. ורבי עקיבא אומר ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. אלמא אפי' לר' עקיבא אי לאו דצריכה שבועה היתה גובה. אבל לפי שצריכה שבועה גובין היורשין ושוב לא תגבה האשה מהן דהוו להו מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי. ואם גבו קרקע בחוב אביהן היא גובה אותו בשבועה כמו בעל חוב. או אם פטרה מן השבועה גובה מלוה שביד אחרים אפי' לרבי עקיבא. ואין לומר דמתניתין דהכותב אתיא כרבי דחשיב מלוה מוחזק בפרק יש נוחלין דף קכד: אבל לרבנן לא דלדידהו הוי מלוה ראוי. דאם כן הוה ליה להש"ס לפרושי דהני תנאי סברי כרבי. אלא מדלא משתמיט שום אמורא שיפרש דהך משנה אתיא כיחידאה אלמא דאפי' רבנן מודו בה דמלוים הוו מוחזקין לכתובת אשה. ואפי' לרבנן דרבי אליעזר מאיר דאמרי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מחיים. נראה שמתוך משנה זו דהכותב מוכח דמודים דמלוים דיתמי משתעבדי לכתובה. דהא ליכא למימר רבי מאיר היא ולהכי אית ליה לההיא משנה דשייכא כתובת אשה במלוה אע"ג דמטלטלין היא. חדא דר"ת ז"ל פי' שאף לרבי מאיר מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה אלא מטלטלי דיבם דוקא דעליה קאי בפרק האשה שנפלו דף פ: דלא מסתבר שתהא סברת ר"מ ורבנן הפוכה כל כך שר' מאיר מיפה כח כתובה לגבות ממטלטלי דיתמי טפי מב"ח ורבנן מגרעין כחה יותר מב"ח שלא לגבות ממטלטלי אפילו מיניה. כדמוכח בקידושין פ' האומר דף סה: גבי שנים שבאו ממדינת הים ואשה וחבילה עמהם וכו' והאי דגבי' ממטלטלי דיבם במתני' דהאשה שנפלה משום דיבם במקום בעל קאי וחשיב כמו מיניה כיון דאגידה ביה מחמת נשואי הבעל ועוד תינח כתובת אשה בעל חוב מאי איכא למימר הא לא אשכחן תנא דאית ליה דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח. אלא ע"כ משום דמלוה שאין ביד היורשין יפה כח האשה וב"ח טפי ממטלטלי שהן ביד היורשין. והשתא דתקין רבותינו הגאונים ז"ל שיגבו האשה וב"ח ממטלטלי דיתמי גובה אשה כתובתה ממלוה דיתמי אפי' גבו מעות דכיון שעשו מטלטלי כמקרקעי הוו להו כמו יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם דב"ח גובה מהן מדרבי נתן. וכן עמא דבר להגבות לנשים כתובתן ממלוה בעליהן ואפילו מלוה דעובד כוכבים: ולא הבנות במזונותיהן תנאי כתובה ככתובה דמי. ולא את היבם בכור קרייה רחמנא. אמר אביי לא שנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום. אבל בין מיתה לחלוקה שקיל. יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם ורבא אמר אפי' בין יבום לחלוקה לא שקיל. מאי טעמא כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם אין לו קודם חלוקה ואף ע"ג דפסיק בפרק יש נוחלין דף קכו: דיש לו לבכור קודם חלוקה היינו בעיקר הממון אבל בשבח לא: וכולן אין נוטלין בשבח לאתויי שבחא דממילא. חפורה והוו שובלי שלופפי והוו תמרי: ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבי אבא. תוספתא פ"ו הבכור והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק. אבל נותן להם משדה החוזרת ביובל ושמעינן מינה הא דתנן במתניתין ולא האשה בכתובתה ה"ה ב"ח דלא גבי ראוי. והא דקתני אשה משום שבח דבעל חוב גובה שבח ולא אשה. והיינו דלא דייקי' בגמרא אראוי מ"ש כתובה כדדייקינן אשבח. ולא כרבינו אפרים שכתב הא דתנן ולא האשה בכתובתה בכולן מקולי כתובה שנו. וכן ר"ח ז"ל כתב דמספקא ליה מלתא. וצ"ע דמשנה שלימה היא בפרק מי שמת דף קנז. דאין ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק דתנן נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב כו' בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן. ואמרי' דף קנט. מאן יורשי הבן בניו דאמרי במקום אבוה דאב קאתינן אלמא ב"ח לא גבי ראוי ואע"פ דכתב לה דאיקני. ובירושל' מסמיך ליה אקרא דגרסינן בפ' הניזקין הל"א מיטב כרמו ומיטב שדהו פרט למטלטלין. מיטב כרמו פרט לראוי כבמוחזק. ר' אליעזר בשם ר' ניסא כשחפר אביו בור והזיק בחיי אביו ונפלו לו נכסים לאחר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו הנכסים לאותו הניזק. לפום כן צריך לומר כרמו פרט לראוי כבמוחזק :

הדרן עלך יש בכור