ראה מעשה/סימן ב

סימן ב

'מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע' (משלי ל', ד').

הנה הדקדוקים בפסוק הנז' רבו כמו רבו, ואין צורך להאריך בהם. ובסה"ק טובת מראה דף ע"ה ע"ב פירשתי, שהוא רומז על רע"ק בן יוסף, שהוא הגיע לשער החמשים שערי בינה, שהוא גימטריא מ"י, ומצינו בו שהוא עלה שמים וירד, שהוא מד' שנכנסו לפרדס, בן עזאי ובן זומא ואלישע אחר והוזקו, אבל רע"ק בן יוסף נכנס בשלום ויצא בשלום מן הקודש.

ולכן ר"ת "ע'לה ש'מים ו'ירד", גימטריא שלו"ם, עי' במס' חגיגה דף ט"ו.

גם תמצא אותיות רבי עקיב"א גימטרייא השמי"ם.

'מי אסף רוח בחפניו', רמז ג"כ על רבי עקיבא שהיה לו רוח הקודש, וכמ"ש במס' כלה דף ח"י, וז"ל: פעם אחת היו יושבים זקנים בשער, ועברו שני תינוקות, אחד כסה ראשו, ואחד גילה ראשו, אמר ר"א, מאן דחציף כולי האי ש"מ ממזרא הוא. רבי יאושו"ע אמר, בן הנדה. ר"ע אמר, ממזר ובן הנדה. אמרו לו לר"ע היאך מלאך לבך לעבור על דברי חביריך, אמר להם זה אני אקיימינו. הלך אצל אמו של תינוק, וראה שהיתה יושבת ומוכרת קטניות בשוק. אמר לה ביתי, אם את אומרת לי דבר שאני שואלך, אני מביאיך לחיי עוה"ב. אמרה לו השבע לי, היה רבי עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. אמר לה בנך זה, מה טיבו. אמרה לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי, ופירש ממני בעלי, ובא עלי שושביני, והיה לי בן זה. נמצא התינוק ממזר ובן הנדה. אמרו גדול היה רבי עקיבא שהכחיש את רבותיו. באותה שעה אמרו, ברוך ה' אלקי ישראל אשר גילה סוד לרבי עקיבא בן יוסף, ע"כ, יעו"ש.

וכן מפורש יוצא במסכת נדרים דף נו"ן ע"א, שראה ברוח הקודש שעתיד לישא אשת טורניפוס, וז"ל שם: מן ששה דברים נתעשר רבי עקיבא, מן כלבא שבוע, דפליג ליה בנכסי. ומן אילא דספינתא, שבכל ספינה היו עושים כמו איל מן הצאן של עץ, והיו נותנים בו כספם, ושכחו לאותו איל על שפת הים, ומצאו רע"ק.

ומן גוזא, ר"ל תיבה, כי נתן להם מאתיים זוזים ליורדי הים לריוח, ואמר להם הביאו לי שום דבר, והביאו לו התיבה, וכל ממון שהיה בספינה היה מונח באותה התיבה, וטבעה הספינה, ומצאוה יורדי הים הנז' והביאו אותה לרע"ק.

וממטרוניתא, שפעם אחת הוצרכו חכמים ממון הרבה לבית המדרש, ושיגרו את רע"ק אצל מטרוניתא אחת, ולוה ממנה ממון רב, וכשנתנה לו, אמרה לו, מי יהיה לי ערב שתפרע לי לזמן קבוע, אמר לה, מי שתרצי, אמרה לו, הקב"ה והים, כי היא היתה על שפת הים, אמר לה כן יהיה, כשהגיע הזמן חלה רע"ק ולא יכול להביא הממון יצאתה אותה המטרוניתא על שפת הים, ואמרה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שרבי עקיבא חולה ואין בידו לפרוע חובו ראה שאתה ערב בדבר, מיד נשתטית בתו של קיסר, ונטלה ארגז מלא אבנים טובות ודינרי זהב, וזרקה בתוך הים, והים הביאו למקום שהיתה אותה מטרוניתא יושבת על שפת הים, ונטלה אותו ארגז והלכה לה. לימים נתרפא רבי עקיבא ובא לו אצל ההיא מטרוניתא ומעותיו בידו לפרעון חובי, אמ"ל, חזרתי אצל הערב והוא פרע לי כל החוב, והא לך מה שנתן לי יותר, ומאותו ממון שהחזירה לו נתעשר רע"ק.

ומן אשתו של טורניפוס, אדון אחד ששמו רופוס, והיה מפטפט בדברי תורה כנגד רבי עקיבא, והיה רע"ק מנצחו בכל פעם, והיה אותו אדון מתבייש, ובא וספר לאשתו, אמרה לו אלק'יהם של אלו שונא זימה, תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עבירה, נתן לה רשות, ונתקשטה והלכה לה אצל רע"ק וגילתה שוקה כנגדו, כשראה אותה רע"ק, רק ושחק ובכה, אמרה לו, מה אינון הינך תלת מלין, אמר לה שנים אפרש, שלישית לא אפרש. רקקתי על שבאת מטפה סרוחה, ובכיתי על האי שופרא דבלי בארעא. ומה ששחק, לא רצה לומר לה. אע"פ כן הפצירה בו, עד שאמ"ל שצפה ברוח הקודש שעתידה להתגייר ותנשא לו. אמרה לו, וכי יש תשובה. אמר לה הן, ונתגיירה. לאחר שמת בעלה ונשאת לו והביאה לו ממון הרבה.

וההיא דקטיעא בר שלום, מפורש יוצא במסכת ע"ז דף יו"ד ע"ב, ז"ל: ההוא קיסר דהוה סני ליאודאי, אמר להו לחשיבי דמלכותא, מי שעלה לו נימא ברגלו יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער. אמר להו קטיעא בר שלום דלא יכלת להו לכולהו, דכתיב כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל. ועוד קרו לך מלכותא קטיעא. אמ"ל מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא [הנוצח למלך], משליכין אותו לבית מלא עפר, כד הוו נקטין ליה ואזלין, אמרה ליה ההיא מטרוניתא ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא [כלומר אוי לו הואיל ועליהם הוא נהרג שלא מל את עצמו ויטול חלק עמהם], נפל על רישא דערלתיה, קטעא, אמר יהבית מכסי חלפית ועברית. כי קא שרו ליה, אמר כל נכסי לרע"ק וחביריו. יצא רע"ק ודרש 'והיתה לאהרן ולבניו', מחצה לאהרן ומחצה לבניו. יצאת בת קול ואמרה, קטיעא בר שלום מזומן לחיי עוה"ב, ע"כ.

הרי מצינו שרע"ק היה לו רוח הקדש, וצפה שעתידה להתגייר ותנשא לו אותה מטרוניתא. וזהו "מ"י אסף רוח בחפניו".

גם 'מי צרר מים בשמלה', שם רמז על רע"ק שנפל לים הגדול, מים שאין להם סוף, ועלה. וכמ"ש במסכת יבמות דקכ"א ע"א, וז"ל: תניא, אמר רבן גמליאל, פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על אותו ת"ח שבה, ומנו רע"ק, וכשעליתי ליבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה, אמרתי לו בני מי העלך, אמר לי, דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. אמ"ל אותה שעה, כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת, מים שאין להם סוף אשתו אסורה, יעו"ש. וזהו 'מי', שהוא רע"ק שהגיע לשער החמשים, 'צרר מים בשמלה', שנפל בשמלתו לים הגדול מכל ועלה.

או זיל לאידך גיסא, שהמים רומזים לתורה, ואסף איש טהור ספרא וספרי ומיכלתא ומתניתא וכו', וכולהו סתמי אליבא דרע"ק. וכן ירד לעומקה של תורה, שהשיג שערי תורה בשלימות, ולכן תמצא תיבת שמלה היא אותיות שלמה.

אי נמי שם רמז למה שאמר רע"ק כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, ולכן רע"ק אשר הסתיר הענין ולא אמר מים מים נכנס בשלום ויצא בשלום מן הקודש, וזהו 'מי', שהוא רמז לרע"ק, 'צרר מים בשמלה', כמו המחביא איזה דבר בתוך שמלתו לבל תשורינו עין רואה, ולכן תמצא תיבת בשמל"ה גימטריא שלו"ם עם הכולל, ר"ל שמשום זה יצא בשלום מן הקודש.

גם 'מי הקים כל אפסי ארץ', הוא רומז נמי על רע"ק, וכמ"ש ז"ל, כשהלכו חכמים לשאול על צרת הבת, אמר להם רבי דוסא בן הרכינס, אתה הוא רע"ק ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו.

וגם, רע"ק היה גלגול יוסף הצדיק ולכן נקרא עקיבא בן יוסף. גם אמרו המקובלים ז"ל שרע"ק הוא אחוז בזרועות, ולכן נרמז בפסוק אור' זרוע' לצדיק' ולישרי' לב' שמחה', ס"ת ר' עקיבה, ומשמת רע"ק בטלו זרועי תורה, יעו"ש. אמור מעתה, אם מצד גלגול יוסף הצדיק הרומז ליסוד, יבוא על נכון 'מי הקים כל אפסי ארץ', שעל זכות רבי עקיבה שהוא צדיק יסוד עולם העולם עומד, ובפרט שהוא אחוז בזרועות, והתורה אמרה 'מעונה אלקי קדם ומתחת זרועות עולם', לכן נאמר עליו שהוא הקים כל אפסי ארץ.

וזהו תשלום הפסוק 'מה שמו ומה שם בנו כי תדע', ר"ל אם אתה רוצה לידע על מי נאמר מי עלה שמים וירד וכו', לכן אמר 'מה שמו', גמיטריא שצ"ו, עם חמשה אותיות, הוא כמנין 'רבי עקיבא' בא', עם הכולל. 'ומה שם בנו', תמצא אותיות 'שם בנו' בגימטריא שצ"ח, שהוא כמנין 'רבי עקיבה' בה"א, ואזי תדע שעליו נאמר כל האמור לעיל מי ומי.

או יש לרמוז באופן אחר, על מי שצריך ליחסו משמו ושם בנו ואילך ולא על שם אבותיו, כי היה בן גרים, ודו"ק, כי נכון הוא.

או יש לרמוז הפסוק הנז"ל על רשב"י זיע"א, שהוא ניצוץ מרע"ה, הנאמר עליו 'עלית למרום שבית שב"י', ר"ת ש'מעון ב'ן י'וחאי, וכמ"ש ז"ל, כי מכח שגילה סודות בעולם זכינו לתורה אנחנו עם בנ"י, ולא זכו בה מלאכי השרת שאמרו 'תנה הודך על השמים', מכח מצרנות, וכמ"ש הפוסקים ז"ל, על מי שקנה שתי שדות כאחד, שאין בה דין מצרנות, כן הדבר הזה, שאנחנו קנינו התורה שיש בה פשט וסוד, כעין שתי שדות כאחד, ובמלאכי השרת לא שייך בהם הפשט, וכמו שאמר [להם] 'התורה מה כתיב בה, לא תרצח, לא תנאף וכו' כלום יצה"ר יש ביניכם', ולא שייך בהם כי אם פנימיות התורה דווקא, ומי שמכר שתי שדות לא יזכה המצרן מדין מצרנות, כנודע במפרשים ז"ל.

'מי אסף רוח בחפניו', הוא רומז ג"ך על רשב"י זיע"א, שלא הניח מלאך המות לקחת רוחו ונשמתו של רבי יצחק נפחה, והיה ערב בעדו עד שיקח אותו עמו. וזהו 'אסף רוח בחפניו', יען כי על הערב נאמר 'תקעת לזר כפך', ולכן אמר 'בחפניו'.

גם, 'מי צרר מים בשמלה', רומז ג"כ על רשב"י זיע"א, כי שמל"ה גימטריא שע"ה, רמז לשע"ה נהורין, ע"י מי התורה נהורא עמיה שרא. גם בשמל"ה עם הכולל גימטריא חשמ"ל, וכמ"ש ז"ל, שהוא צרר סודות התורה כמה פעמים בתוך המלבוש שהוא הפשט. או נאמר, 'בשמל"ה' היא אותיות 'לב משה', שהוא זכה לתורת משה מתחילה ועד סוף, אשר תחילתה וסופה אותיות לב, לעיני כל ישראל - בראשית, וכל הקורא בתורת משה עליו נאמר 'משה שפיר קאמרת'.

גם מי 'הקים כל אפסי ארץ', שם רמז על רשב"י זיע"א, בהקדים, [מ"ש] בזוה"ק, שבא מלאך להחריב העולם, אמ"ל רשב"י זיל אימא לקוב"ה, הא בר יוחאי שכיח בעלמא, דכתיב 'וצדיק יסוד עולם', יעו"ש.

'מה שמו מה שם בנו', כי תדע במ"ש רשב"י עצמו זיע"א, 'ראיתי בני עליה והנם מועטים, אם עשרה הם אני ובני מהם, ואם שנים הם אני ובני הם', ודו"ק כי קצרתי.

או נראה, שהפסוק הזה רומז על רמב"ה זיע"א, שהוא ניצוץ מט"ט שר הפנים, אשר עלה שמים בחיים חיותו, וכמש"ה 'ויתהלך חנוך את האלקי"ם ואיננו כי לקח אותו אלקי"ם', ולעת עתה ירד בניצוץ רמב"ה זיע"א, וכמ"ש האר"י ז"ל, עמ"ש ז"ל 'רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק', שלקח ט"ט משם מלאך מט"ט, ונשאר אותיות רמון, עיין בספר לקוטי תורה בכמה מקומות, בילקוט ראובני ובסדר הדורות אות מ', שהרחיב הענין, יעו"ש. והארכתי בזה בסה"ק טובת מראה יעו"ש.

'מי אסף רוח בחפניו', שם רמז על רמב"ה זיע"א, שהיה לו רוח הקודש, וכמ"ש בירושלמי בפ"ק דסוטה, מעשה בר"מ שהיה יושב ודורש בטבריה בבהכנ"ס בכל ערב שבת, והיתה אשה אחת שומעת דרוש מפיו בעזרת נשים עם שאר הנשים, והמתינה עד שסיים הדרוש, וכאשר הלכה אותה האשה אל ביתה בליל שבת, מצאה הנר שלה כבר כבה, אמר לה בעלה היכן היית עד עכשיו, אמ"ל הייתי שומעת לר"מ שהיה [דורש], ואותו האיש אמר לה, בשבועה שלא תכנסי בביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו של ר"מ, יצאה מביתו והלכה לבית השכנים, ובשבוע השני הלכה לשמוע הדרשה מפיו, וצפה ר"מ ברוח הקודש כל המעשה ועשה עצמו חולי בעיניו, ואמר, מי יודע ללחוש לעין, אמ"ל אותה האשה אני יודעת ללחוש, וכאשר באה לפניו נתביישה, אמרה לו רבי, אין אני יודעת ללחוש לעין, אמר לה, אפילו הכי, רוקי בפני שבעה פעמים ואני מתרפא, עשתה כן, אז אמ"ל, ליכי ואמרי לבעליך, אתה אמרת פעם אחת, הרי אני רקקתי בפניו של ר"מ שבעה פעמים. אמ"ל תלמידיו, רבי, כך מבזין את התורה, היה לך לומר לאחד ממנו ללחוש לך, אמ"ל, לא דיו למאיר להיות שוה לקונו? ותנא רבי ישמעאל, גדול השלום ששם הגדול הנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה במים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו ע"כ. ועיין במד"ר סדר צו ובסדר שופטים לך נא ראה.

הרי מפורש יוצא שהיה רמב"ה צופה ברוח הקודש כאמור, וזהו 'מי אסף רוח בחפניו'.

או נאמר באופן אחר, 'אסף רוח בחפניו', שלא הניח הנחש ליקח רוחו ונשמתו של רבי יאודה ענתותי, ע"י שלקח בחפניו ככר לחם בתורת צדקה כדי להציל ממות נפשו רוחו ונשמתו, וכמ"ש ז"ל, והובא בס' עושה פלא ח"א דל"א ע"ב וז"ל:

מעשה בר"מ שלא היה רגיל לצאת מבהבנ"ס עד ארבע שעות ביום, יום אחד התפלל תפלת שחרית והקדים לצאת, ולאחר שיצא תמה בעצמו ואמר, מה היום מימים שהקדמתי לצאת מבהכנ"ס מהרה, ואולם שמא הקב"ה עושה נס על ידי, כיון שעמד מעט כרגע, ראה שני נחשים ששואל אחד לחבירו לאן אתה הולך, אמ"ל, שלחני הקב"ה להרוג את רבי יאודה הענתותי ואת בניו ובנותיו וכל אנשי ביתו, אמ"ל חבירו מפני מה, אמ"ל מפני שמימיו לא עשה צדקה מנכסיו. וכששמע ר"מ כך, אמר בלבו, אלך אצלו שמא אוכל למלט אותו עם בני ביתו. הלך ר"מ בדרך אחר, וכיון שהגיע ר"מ אל הנחל, פגע בנחש שהיה רוצה לעבור את הנהר כדי להרוג לרבי יאודה הענתותי, גזר עליו ר"מ שלא יעבור את הנהר בלתי רשותו, הלך ר"מ לבית ר"י הענתותי וכסה פניו שלא יכירוהו, כיון שראו אותו אמרו אין זה אלא גנב שרוצה לגנוב את נכסינו, כיון ששמע ר"מ כך הלך ונחבא באבוס הגמלים, וכששב ר"י הענתותי לאכול עם בני ביתו, בא ר"ם וישב עמהם, התחילו בניו לריב עמו ורצו לגרשו ולהוציאו מן הבית, אמר להם, איני זז מכאן עד שאוכל כי רעב אנכי, וע"כ נתנו לו לאכול ולשתות. ואח"כ נטל עוד ר"מ חלת לחם מן השולחן, ואמר לר"י, טול זאת החלה ותן אותה לי ואמור זאת לך בצדקה, אמר לו ר"י לא דייך שאכלת לשובע ועדין אתה מבקש יותר, מה עשה ר"מ כבה את הנר והסיר את הצעיף מעל פניו והבהיק הבית לאורו של ר"מ, וכשראו כך הכירוהו שהיא ר"מ, מיד עמרו על רגליהם לפייסו, ונטל רבי יאודה ככר לחם ונתנה לר"מ, ואמ"ל זה לך לצדקה, אמ"ל ר"מ עתה קח את אשתך אותה למקום אחר, ובניך שלח למקום אחר, וגם בנותיך תוציא מן הבית, וכן עשה כאשר ציוהו ר"מ ולא נשארו בבית כי אם ר"מ ור"י, וכיון שעברו שתי שעות בלילה התיר ר"מ את הנחש ועבר את הנהר ובא לביתו של ר"י, ובעוד שיצא ר"מ לצרכיו נכנס הנחש לבית ר"י ובקש להורגו, מיד נכנס ר"מ לבית ומצא שם את הנחש, אמ"ל מה טיבך כאן, אמ"ל, שלחני הקב"ה להרוג את ר"י ובני ביתו, אמ"ל ר"מ, ולמה, אמ"ל מפני שמימיו לא עשה צדקה, ענה לו ר"מ ואמ"ל, והלא אמש האכילני והשקני מלחמו ומיינו, ועוד נתן לי לחם צדקה לדרך, ולכן צא מן הבית כי אין לך רשות לשלוט בהם בשום דבר רע, והוציאו מן הבית בע"כ, וסגר את הדלת בפניו, ואמר לר"י השמר לך שלא תפתח הדלת עד למחר, ולאחר שעבר שעה אחת בא הנחש בערמה ונדמה לר"י כקול אשתו, ואמר לר"י, פתח לי בעלי את הדלת שהרי צנה וקור גדול עומדת עלי, אמ"ל ר"מ, אל תפתח כי אין אשתך חוצה, עמד מעט וקרא הנחש כקול בנו הגדול, ואמ"ל, פתח לי אבי כי מתיירא אני שלא יאכלו אותי חיות רעות, אמ"ל, אל תחוש כי זה הקורא אינו בנך, תלך תשכב ואל תפתח. לו קרא הנחש פעם ג', ונדמה לו בכקול בניו ובנותיו, ובכל זאת התרה בו ר"מ ואמ"ל, לא תשמע לקולם ולא תפתח להם. כאשר ראה הנחש שלא היה יכול להרוג את ר"י נזדעזע ונבהל ונחבט בארץ לקרקע, ואמר אוי שהעליונים גוזרים והתחתונים מבטלים, והפיל עצמו לארץ ומת, ולאחר שתי שעות באה אשת ר"י ובניו ובנותיו, ואמר ר"מ לר"י, שאל להם אם באו הנה הלילה לקרוא אותך, שאל להם וענו ואמרו לא יצאנו מפתח הבית אשר נכנסנו בו אמש עד הבוקר. אז אמ"ל ר"מ, צא עמי ואראך מי היה קורא אותך בלילה, ויצאו שניהם חוצה, ומצאו את הנחש מושכב מת על מפתן הבית, ומיד התחילו שניהם לתת שבח והודאה להקב"ה, ואמר ר' יאודה, ברוך המקום שעשה לי נס. ואז הודה לר"מ ונשבע שכל עני שיבוא לידו שלא יחזרהו ריקם, עכ"ל. ומעתה מפורש יוצא כוונת הרמז 'מי אסף רוח בחפניו' וכאמור:

גם 'מי צרר מים בשמלה', שם רמז על רמב"ה זיע"א שנפל לים הגדול, טבל ועלה, וכמ"ש ביבמות דקכ"א ע"א, וז"ל: תניא, אמר רע"ק, פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים, והייתי מצטער על ת"ח שבה, ומנו ר"מ, וכשעליתי למדינת קפוטקיא בא וישב ודן לפני בהלכה, אמרתי לו, בני מי העלך, אמ"ל גל טרדני לחבירו וחבירו לחבירו עד שהקיאני ליבשה, אמרתי באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת, מים שאין להם סוף אשתו אסורה, יעו"ש. לכן נאמר עליו 'מי צרר מים בשמלה', שנשברה ספינתו ונפל בשמלתו, והגם שטבע כבר, עכ"ז עלה על ידי גל שטרדו לחבירו וחבירו לחבירו עד ליבשה.

או נאמר 'צרר מים בשמלה', דהיינו מים של תורה, וכמו צרור הכסף סתום וחתום, כך סתם משנה רבי מאיר.

או נאמר 'צרר מים בשמלה', כי ר"מ הוא ניצוץ שמלה ממשרקה, וכמ"ש המקובלים ז"ל, הבאתי דבריהם בסה"ק טובת מראה, הביטה וראה:

גם 'מי הקים כל אפסי ארץ', שם רמז ג"כ על ר"מ, על דרך מה שאמרו במסכת גיטין דף נ"ב ע"א, וז"ל: הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן כל בי שמשי [ר"ל כל ערב שבת] הוי קא מינצו בהדי הדדי, איקלע ר"מ להתם, עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבד להו שלמא, שמעי לשטן דקא אמר וי דאפקיה ר"מ לההוא גברא מביתיה, ע"כ. וכן כתבנו לעיל שר"מ עשה אופן שתרוק אותה האשה בפניו שבעה פעמים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, וידוע דעל השלום העולם עומד, ולכן אמר, 'מי הקים כל אפסי ארץ' ע"י השלום שהיה עושה בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו וכנו'. וכן ס"ת הקים' כל' אפסי' ארץ', אותיות מלי"ץ, שהוא רמב"ה שהוא ניצוץ מטט' שר הפנים, הנאמר עליו 'מלאך מליץ אחד מני אלף', וכמ"ש המקובלים ז"ל. ועיין בספר מגלה עמוקות עה"ת.

אי נמי, כי ר"מ שמו רבי נהוראי, שהוא אוי"ר נ"ה, וידוע כי נצח והוד אינון תרין שוקין עמודי עולם, ולכן נאמר עליו 'מי הקים כל אפסי ארץ'.

גם 'מה שמו מה שם בנו', כי תדע שם רמז על ר"מ שהוא בדיק בשמא, והיה שואל על האדם מה שמו ומה שם בנו ויודע מה מעשיהם, וכמ"ש ביומא במעשה כידור, נזכרהו לקמן בעז"ה.

או נאמר, שבא לרמוז ולומר, תרע לך על מי אני אומר 'מי עלה שמים' וכו', על זה אמר, 'מה שמו מה שם בנו', שצריך לייחסו משמו משם בנו ואילך ולא על שם אבותיו כי היה בן גרים כנודע, וכמש"ל על רבי עקיבא, ודוק:

המוסר היוצא מהלימוד האמור לעיל, ללמד על הכלל כלו יצא, שאם אירע לאדם שלא למד בבחרותו ונשא אשה והוא מטופל בבנים באופן שאין לו פנאי עוד לעסוק בתורה, או עדיין בחור והגיע למעלה מעשרים שנה ועדיין הוא ע"ה דאורייתא, אל יתיאש חלילה לומר כיון שלא למדתי תורה שוב אין לי תקוה ואלך ואעשה מה שלבי חפץ וכאשר אבדתי אבדתי, חלילה לומר כן, והראיה מרע"ק שהיה בן מ' שנה ע"ה ואח"ך למד ולימד.

בעיקרא דהאי מילתא בפ' הנודר מן המבושל דף מ' ע"א, וז"ל, רע"ק אתקדשת ליה ברתיה דכלבא שבוע, שמע כלבא שבוע, אידרה הנאה מכל נכסי, אזלא ואנסבא ליה בסתווא [בימות החורף], היו ישנים על התבן, שלא היו להם כרים וכסתות, והיה מלקט את התבן משערו, אמ"ל אם יהיה לי אופן שאתעשר אעשה ליך עיר של זהב [תכשיט של זהב שמצוירת בו ירושלים], אתא אליאו קרא אבבא, אמ"ל תנו לי מעט תבן שילדה אשתי ואין לי כר וכסת שתישן עליו, אמ"ל רע"ק לאשתו, תראי זה האיש אפי' תבן אין לו, אמ"ל זיל הוי בי רב ללמוד תורה, הלך י"ב שנים אצל רבי אליעזר ורבי יאושוע, וכאשר בא הביא עמו י"ב אלף תלמידים, כאשר הגיע לפתח שער ביתו שמע לאחד שאמר לאשתו, טוב עשה אביך שהדירך מנכסיו, הן מצד שהוא גרוע ממך, ועוד שמניחך אלמנות חיות זה כמה שנים, אמ"ל אם ישמע לי ישב עוד שנים עשר שנים אחרים, אמר רע"ק הואיל ונתנה לי רשות נחזור לאחורי, ונשאר עוד שם י"ב שנים אחרים, וכד אשר בא, הביא בידו כ"ד אלף תלמידים, שמעה אשתו ורצתה לצאת להקביל פניו, אמ"ל השכנות תקחי בתורת שאלה בגדים ללבוש, אמ"ל יודע צדיק נפש בהמתו, וכאשר הגיעה לפניו נפלה על פניה והיתה מנשקת רגליו, והיו דוחים אותה התלמידים אמר להם הניחו לה, שלי ושלכם שלה הוא, ר"ל, כל מה שלמדתי אני ואתם הוא על ידה. שמע כלבא שבוע, ובא והתיר נדרו, נתן לו חצי ממונו, ע"כ, יעו"ש ובכתובות דס"ב ע"ב, הביטה וראה.

גם בפרקי רבי אליעזר בפ' א' תמצא כתוב: מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיו לאביו חורשים, והיו חורשים על גבי המענה והוא היה חורש בטרשין [מקום אבנים], ישב לו והיה בוכה, אמ"ל מפני מה אתה בוכה, שמא מצטער אתה שאתה חורש בטרשין עכשיו אתה חורש ע"ג המענה, ישב לו ע"ג המענה והיה בוכה, אמ"ל אביו ולמה אתה בוכה, אמ"ל שאני מבקש ללמוד תורה, אמ"ל והלוא בן כ"ח שנים אתה, ואתה מבקש ללמוד תורה? אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים ואתה מוליכם לבית הספר. ישב שתי שבתות ולא טעם כלום, עד שנגלה לו אליא"ו ז"ל, ואמ"ל, בן הורקנוס למה אתה בוכה, אמ"ל מפני שאני מבקש ללמוד תורה. אמ"ל, אם אתה מבקש ללמוד תורה, עלה אל ירושלים אצל רבן יוחנן ן' זכאי, עמד והלך אצל רבן יוחנן ן' זכאי, ישב אצלו והיה בוכה, אמ"ל מפני מה אתה בוכה, אמ"ל מפני שאני מבקש ללמוד תורה, אמ"ל בן מי אתה, ולא הגיד, אמ"ל מימיך לא למדת ק"ש ולא תפלה ולא ברכת המזון, אמ"ל לאו, אמ"ל עמוד ואלמדך שלשתם, ואח"ך ישב והיה בוכה, אמ"ל בני מפני מה אתה בוכה, אמ"ל מפני שאני מבקש ללמוד תורה, והיה אומר שתי הלכות כל ימי השבוע היה חוזר עליהם ומדבקם, יש שמנה ימים ולא טעם כלום [פירוש שלא אכל דבר שיש בו טעם] עד שעלה ריח פיו לפני ריב"ז, והעמידו מלפניו, ישב והיה בוכה, אמ"ל מפני מה אתה בוכה, אמ"ל מפני שהעמדתני מלפניך כאדם שמעמיד מלפניו מוכה שחין, אמ"ל בני כשם שעלה ריח פיך מלפני כך יעלה ריח חקי התורה מפיך לשמים, אמ"ל בני בן מי אתה, אמ"ל בן הורקנוס אני, אמ"ל והלא בן גדולי עולם אתה ולא היית מגיד לי, חייך היום אתה סועד אצלי, אמ"ל כבר סעדתי אצל אכסניא שלי, אמ"ל מי הוא אכסניא שלך, אמ"ל רבי יאושוע בן חנניה ורבי יוסי הכהן, שלח ושאל לאכסניא שלו, אמ"ל אצלכם סעד אליעזר היום, אמ"ל לאו, ואחרי כן הלכו רבי יאושוע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ואמ"ל לריב"ז והלא יש לו שמנה ימים שלא טעם כלום, אמרו בניו של הורקנוס לאביהם עלה לירוש', והדר אותו מנכסיך לאליעזר בנך. ועלה לירושלים, ומצא שם יום טוב לריב"ז, והיו כל גדולי המדינה סועדים אצלו, בן ציצת הכסח, ונקדימון בן גוריון, וכן כלבא שבוע, ולמה נקרא שמו בן ציצת הכסת, שהיה מוסב למעלה מגדולי ירושלם, אמרו על נקדימון בן גוריון שהיה לו מזון שלשה סאין קמח לכל אחד ואחד שהיה בירושלם, אמרו עליו על בן כלבא שבוע שהיה לו בית ארבע כורים של גנות שהיו טוחנים זהב, אמרו לו לריב"ז הרי אביו של אליעזר, אמר להם עשו לו מקום, ועשו לו מקום, והושיבו אותו אצלו, ונתן עיניו ברבי אליעזר אמר לו אמור לנו דבר אחד מן התורה, אמ"ל, רבי, אמשול לך משל למה הדבר דומה לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהיה מוציא, כך אני איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקבלתי ממך, אמ"ל ריב"ז, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למעין הזה שהוא נובע ומוציא מים ויש בכחו מים יותר ממה שהוא מכניס, כך אתה יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקבלו בסיני, אמ"ל, שמא ממני אתה מתבייש, הריני עומד מאצלך, עמד רבי יוחנן והלך לו לחוץ, והיה רבי אליעזר יושב ודורש ופניו מאירות כאור החמה, וקרנותיו יוצאת כקרנותיו של משה, ואין אדם יודע אם יום אם לילה, בא ריב"ז מאחוריו ונשקו על ראשו, אמ"ל אשריכם אברהם יצחק ויעקב שיצא זה מחלציכם, אמר הורקנוס למי אמר כך, אמ"ל לרבי אליעזר בנך, אמ"ל לא כך היה לומר, אשרי אני שיצא זה מחלצי, היה רבי אליעזר יושב ודורש ואביו עומד על רגליו, כיון שראה את אביו עומד על רגליו נבהל, אמר לו אבא שב, שאיני יכול לומר דברי תורה ואתה עומד על רגליך, אמ"ל, בני לא על כן באתי אלא להדירך מנכסי, ועתה שבאתי לראותך וראיתי כל השבח הזה הרי אחיך מודרים מהם והם נתונים לך במתנה. אמ"ל, והרי אני איני שוה אלא כאחד, שאילו קרקעות בקשתי מלפני הקב"ה היה נותן, שנאמר לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, ואילו כסף וזהב בקשתי היה נותן לי, שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות, אלא לא בקשתי מאת הקב"ה אלא תורה בלבד, שנאמר על כל פקודי כל ישרתי כל אורח שקר שנאתי, עכ"ל [מה שיש להקשות ולתרץ בזה עיין להרב כמהר"ח פלאג'י ז"ל בספרו הבהיר פר אחד וירוה צמאונך].

המורם מזה שרבי אליעזר הגדול שהיה בן כ"ח שנים ולא היה יודע אפי' ק"ש, ואפ"ה קיים את התורה מעוני בסיגופים ותעניות, וסופו קיימה בעושר וכבוד. וגם רבי עקיבא שהיה בן ארבעים שנה ע"ה, והיה אומר מי יתן ת"ח ואנשכנו כחמור, ועם כל זה חזר ללמוד וקיים את התורה מעוני ממש, ומרוב עבודתו בתורה ובמצות זכה ללמוד וללמד עד שהיו לו כ"ד אלף תלמידים. והן אמת שמה' היתה לו אשה משכלת והיא גרמה לו לכל כבוד התורה הזה וכנ"ל. וע"כ יזהר האדם ליקח אשה הגונה, וכמו שאמז"ל באותו חסיד שלקח אשה רשעה ולסוף נעשה רשע כמוה, ומעשה באותו רשע שלקח אשה חסידה ולסוף נעשה חסיד כמותה כידוע.

ופוק חזי מה שאמרו ז"ל במסכת פסחים רמ"ט ע"א לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח [הגם שתהיה ענייה, סוף הכבוד לבוא], שאם מת או גולה מובטח לו שבניו ת"ח, ואל ישא בת עם הארץ שאם מת או גולה בניו ע"ה, יעו"ש:

וגם מהאמור לעיל יקחו מוסר עשירי עם אשר אינם רוצים לתת בתם לת"ח עני ולהחזיק בידו, ועוברים בשאט ונפש עמ"ש ז"ל בסנהדרין דצ"ט, וז"ל: אמר רבי יוחנן, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ולעושה פרקמטיא לת"ח, אבל ת"ח עצמן 'עין לא ראתה אלקים זולתך'. ובמסכת כתובות דרשו על פסוק 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום', וכי אפשר לידבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה לת"ת מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מדבק בשכינה, יעו"ש:

והנה אנכי מילדי המערב הפנימי ראו ראיתי מזקני הדור שהיו מחפשים ונותנים מעות הרבה עד אין קץ עד שיגיעו ליקח בת ת"ח, וביום החופה היה להם שמחה גדולה כאלו קבלו התורה, וכאלו שרתה עליהם השכינה. וכן מי שהיה לו בת והוא מעשירי עם, היה שולח סרסורים לאביו ואמו של הבחור הת"ח, ומרצה אותם ברצי כסף עד שיאמר רוצה אני, והיה מחזיק בידו כל ימי משך לימורו כדת מה לעשות. ואם לא היה עולה בידם לקחת בת תלמיד חכם או בחור ת"ח לבת,ם אזי לפחות היו מהדרים אחר משפחות המיוחסות. ובימים ההם ובזמן הזה לא כל אדם מחפש אחר זה.

ופוק חזי מ"ש הרב שבט מוסר פ"ה, וז"ל: והנה בראותי דור הולך ודור בא, ואיש אשר לו בת חביבה, כבבת עינו, שלמה בכל ושמורה, ותדד שנתו מעיניו, בלילה לא שכב לבו, וביום לא ישקוט ולא ינוח מלסבב בשוקים וברחובות, לדרוש ולחפש על בן העשירים לתתה לו במוהר ובמתן, כל אשר יגזרו עליו סרסורי לדבר עבירה. לכן בני החכם, אל תקנא לבך בבני העשירים, באותן שהם מושללים מכל חכמה וריקים מכל דבר הנוגע לשלמות הנפש, ואין בהם לא כתב ולא לשון, ומלאים רשע ופשע ותכלת וארגמן לבושם והזלים זהב מכים למלאת תאותם ככל אשר תאוה נפש החוטאת, ועם כל זה כל איש אשר לו בת יחידה יפה זכה וברה, מריבין עליו מי יזכה שיפול בחלקו הבחור, ובמאזנים לעלות להרבות לו ממון ומנחות, ומתנות ודורונות, ואתה אשר הלוך הלכתה לדרכי ה' ונכסוף נכספתה אתה בני החכם שעוסק בתורה ובמצות, ולא חסרת חכמה שלא למדת, ושלימות אשר לא קנית, ועם כל זה, בעבור אשר בלויי הסחבות לבושיך, וטלאי על גבי טלאי מנעליך, לכן אין איש משגיח עליך, ואין מי שיאמר מה מעשיך, ואין מי שיחמוד חכמתך, הדבוקה בנפשך, שאין היד שולט בה להסירה מעליך, ואפשר יסיתך יצרך להתרעם על מזלך, לומר תוהה ומתחרט על הראשונות ולמה לא במזל בן העשיר נולדתי, אף שאהיה רק כמוהו כיון שחסרונו מעלתו, חכמת שלימותי הורדתני עד תהום רבה, ולמה לא אבחר מחנק נפשי בראותי חמור עולה בסולם, ואני בעמק הבכה:

דע ההבדל בינו לבינך, ידוע תדע שיש כלי שיר עשוי מדלעת, ובו שקוע עץ ארוך, ובשערות של זנב הסוס, מוליכין ומביאין בה, ומוליד נענוע ערב מאוד לשומעיהם, עד שמעורר לב נשים וטף ואנשים משוללי הדעת אל הרקוד ולשמוח באותו קול, בחשבם שהקול הערב ונעימות התנועות הוא מהכלי עצמו, והריק השומע קול הברה שבו חומד וחושק בכלי זה, ואומר בלבו מי יזכני שיהיה כלי זה בחלקי בתוך ביתי יומם ולילה כדי להתיחד עמו אני והוא להודיע לי לשון נעימותו וערבות דבריו, ואגילה ואשמחה בשיריו ובזמרותיו, ומוציא הוצאות כדי להגיע לו אותה שעה שהמנגן יניח מלנגן כדי להתיחד עם הכנור הנז' בחדר בד בבד מרוב החשק של הקול ששמע בו, ויהי העת שהמנגן סיים נגונו והניח הכלי תלוי בזוית הבית, אזי נתן זה החומד עיניו בו ונתן ממון הרבה להביא כלי שיר זה אצלו והתחיל לנשקו ולחבבו והתחיל לקרב לפניו מנחה טהורה ומדבר עמו לשמוע נעימות דבריו ונועם אמריו, ואין קול ואין עונה, והתחיל למשמש בכלי לעוררו ופוגע ידו בשערות זנב הסוס הקשור, ואז נתפרסם לו לדבר דומם הוא וכי אומרים לאבן ולעץ הקיצה לדבר. מיד ממרט בזקנו וטופח על פניו, והלוך ילך ובכה ומצטער כל ימיו לאמר, איך אבד ממון הרבה כדי להליו אחר דבר דומם, והוא מצטער על זה כל ימיו, עד שמת ביגון ואנחה.

וכך הבן העשיר המשולל מכל חכמה, דומה לכלי הניגון הזה שהמנגן מקיש ומנענע בו, ואותו נענוע גורם להוליד נעימות קול שגורם רקוד ושמחה, כשם שאביו של הבן הזה מעטפו בבגדים החמודות, וכסף וזהב יכסהו, ובמושב הגדולים יניחהו, ואל בית המשתה יביאהו, וכל רואיו חומדים בו בחשבם כי ממנו [הוא], וכמו שלימות לבושו כך שלימות מדתו וחכמותיו, וכל זה בעוד שאביו מנענעו בכח עשרו, ובמות אביו אזי מאבד ממונו ונתגלה חרפתו ומעוט ידיעתו, ונשאר כעץ שתול במקום אשר חרבו מימיו שהוא הולך ודל עד שעליו נושרות כולם ונשאר עץ יבש לא יועיל כ"א לבשל הקדרה, או להדליק המדורה, והולך נע ונד, והיה כי ירעב בוחר להיות פחמי או נושא סבל, אוי להם לאב ואם ביד מי מסרו בתם, ועל מי הוציאו ממון בריבוי הדורונות, ומוהר ומתן, ובוכים כל ימיהם על צרת הבת, ועל איבוד ממונם ווי להם על איבוד נפשם שלא חשקו בת"ח, כי אם לזה, אשר עלה חרס בידם, דאגה בעוה"ז, ומכשול לעוה"ב, והבת מיללת, ולאביה ולאמה מקללת, כי בבית אין לחם ושמלה, ואין קול קדוש והבדלה, ובליל פסח אין הגדה, ככל העדה, עד שכולם מתים ביגון ואנחה, ובאים לגהינם עמוקה ושוחה, אך אתה הבחור החכם השלם ודל, דומה למרגניתא דלית בה טימי, דומה כנופך ספיר ויהלום, הנתונה בתוך תיבה של עץ קטנה מושלכת בטיט חוצות וכל הרואה אותה עובר עליה, ואם נכשל בה ירמסנה ברגליו, ואינו עולה בזכרונו מאמר התנא אל תהי בז לכל דבר, עד שעבר אחד איש ירא אלקים וסר מרע, וירם את התיבה מעל הארץ כדי לקיים דברי התנא אל תהי בז לכל דבר, והניחה בתוך חיקו, ולא חס לטיט שעליה, כי לא חמד כ"א לראות מה בתוכה, ויפתח את התיבה, ונתמלא כל הבית אורה, והעשיר עושר רב, ער שעלה למדרגה העליונה, ובאותו עושר סגל כמה מע"ט, ושמחו הוא ואשתו, ובניו וכל משפחתו, בעוה"ז בעושר ובשם טוב עולה, ומתו בשמחה גדולה, להלוך לנחול שכר עוה"ב, כך האיש הישר הנותן בתו לת"ח, אף שהת"ח לובש קרעים, ועטוף כלים רעים, עכ"ז אין משים לבו על ז,ה יען כי אין אלו הדברים דבוקים בגופו, ואינו רואה אלא מה שבתוכו, ובהסיר אותו העטוף מעליו, [זורח] מראה תוארו, ואור תורתו, ובין מלכים יושב, מאן מלכי רבנן, ובקהל קדושים ינוח, דורש טוב לעמו, ופסקי דיניו הולכים לכל העולם, והוא כמלך על כסאו, וכולם מוכנים לעובדו ומכינים פרנסתו, ומלמד דרך את העם לעבוד את בוראם להנחילם עוה"ב, אהוב למעלה ונחמד למטה, אשרי אשה שככה לה ואשרי האיש שכך בחר בחלקו, אע"פ שיהיה רק מכל וכל, עם כל זה חתנו החכם ירוממהו, ותורה ודרך ארץ ילמדהו, ובין חכמים יושיבהו, עד שנוהגים בו כבוד, וקמים מפניו כמו ת"ח, זהו בחייו, ובמותו דורש עליו בקבוץ רב, ברב עם הדרת מלך, ומספר בשבחיו עד שבכח תורתו שאומר עליו, מרחיק מעליו כל שר ומשטין, ומוסרו ביד מלאכי שלום, להוליכו למנוחות שאננות.

א"כ אתה הבחור החכם, כיון שאתה נמשל למרגלית בתיבה כנו', אין מקום לעלות על לבך קנאה ממי שהוא ריק בעבור מלבוש שעליו, דבר שאינו דבוק עמו כמו חכמתך שדבוקה בנפשך, ואם לשעה אין דורש לך, האמת יורה דרכו, וסוף הכבוד לבוא, עכ"ל בקיצור:

ובוא וראה מה שאמרו ז"ל בש"ס, עני ועשיר ורשע באים לדין, אומרים לעני, מפני מה לא עסקת בתורה, אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים, כלום אתה עני יותר מהלל הזקן, שבכל ימיו היה עושה ומשתכר בחצי דינר, חציו היה נותן לשכר שומר בית המדרש וחציו לפרנסת בני ביתו, פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו השומר ליכנס לבית המדרש, עלה וישב על פי החלון לשמוע דברי אלקים חיים, ואותו היום ערב שבת היה, וירד עליו שלג רום שלש אמות, בשחרית אמר שמעיה לאבטליון בכל יום הבית מאיר והיום אפל, הציצו עיניהם וראו דמות אדם בחלון, עלו ופרקו השלג מעליו והרחיצוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת.

אומרים לעשיר מפני מה לא עסקת בתו', אם יאמר עשיר הייתי וטרוד בנכסי, אומרים לו, כלום אתה עשיר יותר מרבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדם אלף ספינה בים, ובכל יום ויום נוטל נוד של קמח על כתפו, ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא [כלומר כמו משרת], אמ"ל בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה, אמ"ל, חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחים אותך, ומימיו לא הלך לראותם, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

אומרים לרשע מפני מה לא עסקת בתורה, אם יאמר נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים כלום אתה נאה יותר מיוסף הצדיק, שבכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, ובגדים שלבשה בשחרית לא לבשה ערבית, ובגדים שלבשה ערבית לא לבשה שחרית, אמ"ל תשמע לי, אמ"ל לאו, אמ"ל הריני חובשת אותך בבית האסורים, אמ"ל ה' מתיר אסורים, הריני כופפת קומתך, אמ"ל ה' זוקף כפופים, הריני מסמא את עיניך אמ"ל ה' פוקח עורים, נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ולא רצה לשמוע אליה, לשכב אצלה בעוה"ז להיות עמה לעוה"ב.

נמצא הלל מחייב את העניים, יוסף מחייב את הרשעים, ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ע"כ.

ובזה פירשו המפרשים כוונת 'רבות מחשבות בלב איש', להשיב תשובה ליום הדין, 'ועצת ה' היא תקום', הי"א ר"ת ה'לל י'וסף א'לעזר, שע"י שלשה אלה מפר עצתו.

אלא מעתה נכתוב מעט דינים השייכים לזה, מש"ע יו"ד הלכות ת"ת סי' רמ"ו, וז"ל:

א) כל איש ישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול, אפי' עני המחזר על הפתחים, ואפי' בעלי אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה, שנא' 'והגית בו יומם ולילה', ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני טרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאלו למד בעצמו, ויכול אדם להתנות עם חבירו שיעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר בעולם העליון. אבל אם כבר עסק הת"ח בתורה, אינו יכול למכור לו חלקו משעבר בשביל ממון שיתן לו, וע"ז נאמר, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו:

ב) ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחי' א"א לו לעסוק בתורה, מאחר שריחיים בצוארו. ואם א"א לו בלא אשה מפני שיצרו מתגבר עליו, ישא אשה תחילה:

ג) עד אימתי חייב ללמוד, עד יום מותו, שנאמר 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך', וכ"ז שלא יעסוק בתורה הוא שוכח:

ד) חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב, דהיינו ארבעה ועשרים, שליש במשנה, דהיינו תורה שבע"פ, ופירוש תורה שבכתב בכלל זה, שליש בתלמוד, דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידין במדות שהתורה נדרשת בהם, עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה, כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו שלש שעות, ותשעה בתורה ,קורא שלשה מהם בתורה שבכתב, ובשלשה תורה שבע"פ, ובשלשה מבין דבר מתוך דבר. במה דברים אמורים, בתחילת למודו של אדם, אבל כשיגדיל בתורה ולא יהיה צריך ללמוד בתורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבע"פ, אזי יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבע"פ כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב לבו וישוב דעתו:

ה) ת"ת שקול כנגד כל המצות, היו לפניו עשיית מצות ות"ת, אם אפשר למצות ליעשות ע"י אחרים, לא יפסיק תלמודו, ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו:

ו) מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילות ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ובאכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ות"ת, וכל בית שאין ד"ת נשמעים בו בלילה אש אוכלתן:

ז) כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני, וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה בעושר:

ח) כתב מרן בש"ע אה"ע הלכות אישות סי' י"ז ס' כ"ו, וז"ל: אין מעידין עליו כדי להתיר את אשתו מכבלי העיגון, אלא אם כן מצאוהו תוך שלשה ימים אחר הריגתו, או אחר מיתתו, אבל אחר שלשה ימים אין מעידין עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה, בד"א בומן שהוא ביבשה, אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה, אפי' אחר כמה ימים, אם הכירוהו, מעידין עליו, שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה, והוא שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים, וגם שלא יהיה בו מכה, אבל אם שהה אחר שהושלך מן המים אין מעידין עליו אפי' תוך שלשה, וכן אם היה בו מכה, אין מעידין עליו, לפי שהמים מקלקלין המכה ונופח ומשתנה:

ט) ראוהו שנפל לים, אפי' טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת, שמא יצא ממקום אחר. ואם נפל למים מכונסים, כגון בור או מערה, שעומד ורואה כל סביביו, ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה, מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו:

יד) עד אחד אמר שראיתי שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה, אם אמר קברתיו, נאמן ותנשא על פיו, ואם לא אמר קברתי, לא תנשא. ואם נשאת לא תצא:

י"א) וכן האשה שהעיד לה אחד שטבע לה בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה, ואבד זכרו ונשתכת שמו, הרי זו לא תנשא עפ"י עדות זו כמו שנתבאר, ואם נשאת לא תצא, ודוקא שנשאת עפ"י חכם או בטעות שסברה שהיא מותרת, אבל אם נשאת בעברינות תצא, וכל זה דווקא במי שטבע ממש במים שאין להם סוף, אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה, או אפי' שטבע, רק לא העידו עליו ששהה במים בכדי שתצא נפשו, אפי' אם נשאת תצא:

י"ב) יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף, אעפ"י שאסורה לינשא, גובה כתובתה. ע"כ השייך לעניננו מדין ש"ע. אבל האחרונים האריכו למעניתם, ויש מי שהחמירו בו יותר, ויש מי שהקילו בו, ואני כתבתי הדבר שהוא שייך לעניננו להלכה ולא למעשה, משום יגדל תורה ויאדיר, וכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב, וה' ינחנו במעגלי צדק למען שמו אמן: