לדלג לתוכן

ראה מעשה/הקדמת המחבר

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

בעה"י

הקדמת המחבר

[עריכה]

ראה זה מצאתי ראיתי, להרב מופת הדור כמהר"ר חיים פלאג'י ז"ל, בהקדמת ספריו הקדושים, שהוא מביא הפסוק או המאמר אשר ממנו לוקח שם הספר ההוא ומבארו. לכן גם אנכי ראה, מתלמד לעשות כמעשהו, והבאתי מאמר רז"ל סנהדרין דף פ"ב ע"א, על פסוק וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, מה ראה, אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה, יעו"ש:

והנה שמעתי מלתא חדתא מפומיה דרב כמהר"ר אהרן בכר אלחדיף הי"ו, הוא היה אומר משם רבני אשכנז, כי הרואה הזיווג בשעת מעשה הוא משכח תלמודו, ופנחס היינו רבותיה, אע"ג שראה המעשה, עם כל זה נזכר הלכה. והגם שפירוש זה לא יבוא בענין הילל במס' פסחים דף ס"ו ע"א, כי מאמר זה לא נאמר כי אם שני פעמים בתלמוד דידן כנודע, אעפ"י כן הוא כפתור ופרח:

ואולם הקדמה הנז' אשר הביא, היא חידוש גדול בעיני, כי ענין השכחה לא נאמר כי אם בשלהי הוריות דף י"ג ע"ב, ולא נסמן במקום אחר, חמשה דברים משכחין הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גב זו, וי"א אף המניח כליו תחת מראשותיו. חמשה דברים יפים לתלמוד, האוכל פת חטים [פחמים], והאוכל ביצה מגולגלת בלי מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה. וי"א, אף הטובל אצבעו במלח ואוכל. עשרה דברים קשים ללימוד, העובר תחת אפסר הגמל, וכ"ש תחת גמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר מתחת ריח רע של נבילה, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים מ' יום, והאוכל פת שלא בשל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת. וי"א אף הקורא כתב שע"ג הקבר, עכ"ל. ולא נזכר שם ענין ראיית מעשה הזיווג כלל. ואמרתי אצא חפשי בספרים הנמצאים באמתחתי. ומדי עברי, מצאתי ראיתי להשל"ה הק' במס' שבועות שכתב תחילת הברייתא הנז', חמשה דברים משכחין את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול והאוכל לב בהמה. ומהר"ם ז"ל היה מונע עצמו אפילו מלב העוף. ובתשב"ץ סי' תקצ"א, כתב דהרגיל בזתים וכו', וחמשה דברים מיישבין את התלמוד וכו', ועשרה דברים קשים לתלמוד וכו' יעו"ש. והוא פלא בעיני דאיך לא זכר שר את כל אלו הדברים הנאמרים באמת משמא דגמרא דהוריות הנז' שהם סמוכים אהדדי שם בסוף הוריות שהביא בראשונה. ולא מצינו בדברי התשב"ץ הנז' שום חידוש יותר מדברי רז"ל בהוריות. ואדמקיף אדרי בתראי, ליעול בהך דהוריות, משם בעלים הראשונים. 

גם את זה ראה ראיתי בספר נגיד ומצוה דף מ"א ע"א שכתב, וז"ל: גם היה אומר מורי, שצריך לשמור מאד מלאכול שום לב בהמה חיה ועוף, מפני שרוח הבהמות שורה בהם, ואם האדם יאכל אותם, יתדבק בו אותו הרוח, וגורם לו טפשות ושכחה. וגם כי לפעמים אם יתגלגל איזה רוח לאותה הבהמה חיה או עוף, יתדבק בו, כי נודע כי משכן הרוח הוא בלב יעו"ש [ולפי זה לא ידעתי למה בני אדם נזהרים גם ממוח וכבד ונתון בהם סימן מל"ך]. 

גם שם בח"ב דף ח' ע"א כתב, וז"ל: בענין מה שאמרו בגמ' כי הקורא כתב שע"ג הקבר משכח, היה אומר מורי שלא אמרו אלא בכתב בולטת ולא שוקעת, עכ"ל. 

גם את זה מצאתי ראיתי להרב ז"ל שם שכתב וז"ל, גם היה אומר מורי בעניין הדברים המשכחין כגון זיתים וכיוצא בהם, כי אין זה אלא בעמי הארץ, אבל האוכלים בכוונה גדולה כנודע, מוסיפין בו זכירה, אחר שהוא מעלה אותם ומתקן אותם, עכ"ל. 

וכפי זה, הגם אם נאמר שהקדמה הנז"ל יש לה שורש מדברי רז"ל, עם כל זה יתיישב לנו איך פנחס סמך על הנס, וראה מעשה שהוא מדברים המשכחין. 

עד זאת היתה יתירה, שיש בה איסור גמור להסתכל אפי' בחיה ועוף בשעה שנזקקים זה לזה, שדבר זה גורם לבוא לידי קרי, וכמ"ש ז"ל והפוסקים, וכמ"ש בספרי הקטן יסוד מערבי סימן ח' דף ח' ע"א, אשר שם הקשיתי לשאול על יעקב אע"ה, שאמר לו המלאך 'שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן, ואשא עיני ואראה בחלום כל העתודים' וכו'. ואיך יסמוך על הנס, ולא יפחד מראות ברע טומאת קרי שהיה נשמר ממנו פ"ד, שנים והלא אסור להסתכל:

והנה שם תירצתי על יעקב אע"ה, הואיל והיה רועה ורגיל באותה עבודה, זו היא מלאכתו ולא יבוא לידי הרהור, וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה, שכתב, וז"ל: אבל מרביעי בהמה, מותר להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור, יעו"ש. אי נמי, מרוב חסידותו דמיין באפיה כי קאקי חיורי, וכמ"ש רב גידל בשערי טבילה, כמ"ש בברכות, יעו"ש. 

וגם פה נוכל לומר על פנחס בן אלעזר, הואיל והוא עסוק במלאכתו לכוין הרומח בתוך זכרות ונקבות של זמרי וכזבי, כמ"ש ז"ל שם בסנהדרין, וגם מלאכתו קנאי בן קנאי להציל את ישראל ויסר מעליהם רק את המות הזה, ומצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנה ואצולי מצלא מטומאת הקרי, אף הוא היה מתכוין לטובה, וכונתו לשם שמים, לשבר את הקליפה ולהעלות ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה הקשה. וכבר אמרנו לעיל משם האר"י ז"ל שהדברים המשכחים לא יוזהר בהם כ"א עם הארץ, אבל המכוונים אדרבא עושים עלוי, יאכלו ענוים וישבעו כנז"ל. 

אלא מעתה, יפה נדרשת הדרשה הנז', 'וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן', שהיה דור שלישי לקדושים אשר בארץ המה, והמורם מהם כיוצא בהם, לכוין להוציא לאור ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה, וברית אבות לבנים תזכור, שהגם שראה מעשה, אעפי"כ נזכר הלכה ולא חש על השכחה, וכמ"ש האר"י ז"ל בענין הזיתים, ודו"ק. 

ובדרך הילוכי בדרך הזה, מצאתי ראיתי בס' לקט שמואל בחידושיו על התורה סדר פנחס, שכתב, וז"ל: כתב רש"י, 'ראו בן פוטה', ברוב תיקוני שבת נדפס 'פות"ה' וטעות הוא, וצ"ל בטי"ת, או ברי"ש, דהיינו 'פורה', כי שנים אלו הם שרי השכחה, ופנחס ראה מעשה ונזכר הלכה, ואילו לא ראה היה שוכח, לגלגו עליו, כך שמעתי. עכ"ל. 

והואיל ואתא לידן, נימא ביה מלתא שהייתי אומר בימי חרפי, כי הנה ידוע מ"ש בסידורים, כי השבעת פורה שר השכחה הוא בשם ארמימ"ס וכו', וכתבתי בספרי הקטן טובת מראה, שאם נאמר שר השכחה הוא 'פוטה', יבוא על נכון הטעם, שאינו דומה לשונה פרקו מאה לשונה פרקו מאה ואחד, ופוט"ה היא גימטריא מאה, וכשהוא למעלה מחשבון פוט"ה בא לידי זכירה, יעו"ש.

והנה, לפי דברי הרב ילקוט שמואל הנז"ל, דשנים אלו פוט"ה ופור"ה שרי השכחה, א"כ צריך השבעה הנזכרת ג' פעמים. פעם בשם פוט"ה, ופעם בשם פור"ה, או נצרפם יחד ויהיה דין פרוט'ה כדין מאה ובכלל מאתיים מנ'ה. 

ואפשר שע"ז אמרו ז"ל משם המקובלים, שיש קליפה אחת שמה פרוט"ה, והיא יושבת בכיס מעות האדם וקופצת ידו מעשות צדקה, ולכן אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, כי הגאולה תלויה בנתינת הצדקה, כמש"ה דעשו צדקה כי קרובה ישועתי, עיין הדברים בשורשם:

ועפ"י דברינו אלה, אפשר שהקליפה הנז', היא עצמה שר השכחה אשר משכחו גודל מצות הצדקה שהיא מקרבת את הגאולה, וע"י שתכלה מן הכיס איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ואיש כי ימוך ומצא מחזיק בידו כראוי, ויהיו כל ישראל חברים אחד באחד יחדיו ידובקו נפש בנפש, ויבוא הגואל בעזרת האל:

וזה רמזתי בספרי הקטן 'פרשת ראה'  סדר כי תצא, על פסוק 'זכור את אשר עשה לך עמלק וכו' לא תשכח', ודרשו רז"ל זכור בפה ואל תשכח בלב, ואולם אנו בושנו במעשנו שאנחנו זוכרים בפה כל העשרה זכירות, ואחר רגעים שולטים עלינו שרי השכחה הנז' ומביאים אותנו לידי שכחה, ולכן דיבר לנו האיש מרע"ה, זכור בפה, וטעמא טעים זקף גדול, כי לעתיד תהיה לנו זכירה גדולה בפה ובלב בביאת משיחנו. וזהו תשלום הפסוק, 'כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים', ומתי יהיה זה, הוא בזמן ש'לא תשכח', ר"ל כאשר תכלה פרוט"ה, הם שרי השכחה ולא תשכח, אזי באותו זמן ימחה זכר עמלק ויהי ה' שלם והכסא שלם והיתה לה' המלוכה:

אלא מעתה, נתנה ראש ונשובה ליתן טעם לשבח אשר קראתי לי שם הספר הנז' בשם 'ראה מעשה', יען וביען כי בדורות הראשונים היו מוכיחים את העם בדברים המכניעים את הלב ובתוכחות על עון בדברים המאררים, ועונשים קשים ומרים, ועם כל זה למוכיחים ינעם, וכאשר המוכיח מאריך טרח'א ונלאו השומעים, אזי אומר להם המוכיח איזה דבר תמוה, או איזה דבר מתוק לעוררם משנתם. 

הא למה זה דומה, לחולה שאוכל רפואה והיא מרה, אזי ממתק פיו בדבר מתוק להעביר הקיוהא או המרירות. כן בחולי הנפש, מודיעים המוכיחים לעם עונשי גיהנם וצער חיבוט הקבר והגלגול וכיוצא, ולבסוף ממתקים את הבשר בדברי שבח המגיע למקיים את המצות. 

ואעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר מצינו במדרש רבה, שרבי עקיבא היה דורש בצבור, וראה שהצבור מתנמנמין, בקש לעוררם, אמר להם, "מה ראתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות, אלא תבא אסתר בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות", יעו"ש. בדרשותי הארכתי בזה:

והן עתה בזמנינו זה, כאשר המוכיח לצבור יתחיל לדבר בתוכחות על עון, אזי כל הבא אל האהל לבית הכנסת זה, תמה יקרא, וחוזר לאחוריו ומתפלל בבית הכנסת אחר תפילת המנחה, ומקיים משפט כתוב 'מסיר אזנו' וכו', אזי גם המוכיח בזמן הזה מתחכם להביא דברים מתוקים ותוכם רצוף מוסר השכל כמסמרות נטועים. 

ודבר זה נלמד מרופאי הזמן הזה, אשר ראו כי מתחילה היה צריך לרפאת החולה בדברים מרים כלענה, ואזי בורא עולם ה' עושה חסד עם בריותיו נתן רשות לרופא לרפאת, מבטל מעל החולה היסורין שהיו גזורים לו מן השמים, ומרירות הרפואה היא במקום מרירות יסוריו. 

והנה במשך הזמן הרופאים ראו כן תמהו, אשר הם יודעים רפואת החולה ההוא היא צרי [תרייק'], או קינ'ה מבעי ליה, ואיך לא הועיל ולא הזיע ברפואת התרייאק שהוא הצרי הגדול, או הקינ'ה אשר היא רפואה לרוב החולאים? 

אזי חוקרים ודורשים או רואים למעלה מראשותיו של חולה הקנקן עדיין כמות שהוא מלא על כל גדותיו, וכועס על החולה ועל הקרובים אליו, איך הוא טורח לריק ולבהלה, ואיך החולה לא חש על עצמו. אזי הוא ענה, כי כאשר שתה ממנו כוס ראשון, קצה נפשו ולא יכול להתאפק זאת המרירות, ולב יודע מרת נפשו. וכאשר ידע זה הרופא, אזי מפחידו הרופא שאפשר ימות מאותו חולי, וגם לא יבוא אליו פעם אחרת לריק ולבהלה. ואזי מחלה את פני הרופא ומקבל עליו לשתות, מכאן ולהבא חושבנא טבא. 

ונותן לו פעם אחרת סממנים ורפואות, קנקן חדש מלא ישן. וכאשר החולה מכריח על עצמו ושותה ממנו כוס ראשון ושני וחצי כוס שלישי, ומשליך השאר בבית הכסא של כבוד, כדי שלא יראה הרופא שעדיין לא שתה: 

כאשר נלאו הרופאים וראו שכן יקרה להם כמה פעמים, ונקראו רופאי אליל כולם, אזי התחכמו לבשל אותם הרפואות, ולוקחים כחם וזיעתם, ונותנים לחולה שיעור ג' כוסות טפה אחת מכל מין ומין, ואומרים לחולה שישתה כף אחת קטנה בכל שעה, וטפה אחת לא יפסיד.

והנה אף לזאת יחרד לבם ויתר ממקומו, כי ראו כי לא כל אדם סובל טעמי הרפואות, הן מצר מרירותם ונפשו של אדם קצה בהן, והן מצד יצר סמוך מסיתו שלא לשתות כדי להעבירו על פסוק' ונשמרתם מאד לנפשותיכם', הואיל והחולה פטור מהתפלה ומן התפילין, ואנוס רחמנא פטרי', אזי רוצה להעבירו על אחת ממצות ה' זאת הנשארת בידו, ומשליך הרפואה אפילו מתוך פיו. 

על כן נתוועדו כל הרופאים, ונתחכמו לעשות כמו ביצים קטנים של מיני מתיקה, ותוכם רצוף רפואות שנפשו של אדם קצה בהן, כמו שמן קיק, או דברים מרים כמו קינא וכיוצא, ויהיה בפי החולה מתוק מדבש, והרפואות יורדים חדרי בטן ומתרפא כנודע:

ולכן גם החכמים רופאי הנפש בזמן הזה, נתלמדו החכמה הזאת לעשות כמעשיהם, מוכיחים לעם בדברי חכמה ומוסר ותוכחת מגולה, עפ"י משל ומליצה, ועפ"י מעשה הצדיקים הנאמרים באמת בספרי רז"ל: 

ואפשר שזה רמז ירמיה הנביא שהיה תמה באומרו 'הצרי אין בגלעד'. ואם תאמר, הגם שיש צרי בגלעד עם כל זה לא ישתו משום שהוא דבר מר. לכן חזר ואמר, 'אם רופא אין שם', הלא הרופא מתחכם להפוך מר למתוק על ידי שעושה כדורים מרים ואחוריהם מתוק מדבש, או כיסים מתוקים ותוכם רצוף דבר מר, וגם החכמים רופאי הנפש כן יעשו, ומדוע 'לא עלתה ארוכת בת עמי'. וק"ל:

וכזאת ראה ראיתי להרבנים כמהר"ר שלמה זרקא וכמהר"ר יאודה צ'רמון הי"ו שהלכו בדרך זה בספרם היקר שי למורא, וכולי עלמא רצים אחריו ואין מגיעין אותו בכל אשר יושת עליו, ואולם הם כתבוהו בכתב עברי, ולשונם תהלך באר"ש לשון ערבי של ארצות המערב, אין מבינים אותו בערב-אסתאן והודו וסוריא וכיוצא, ולכן אנכי רא"ה הלכת בעקבותיהם וכמעשיהם, ואולם בחרתי בלשון עברי שהוא דבר השוה לכל נפש אדם הישראלי אשר בכל ערי ישראל, ובטחתי בה' שיתקבל ברצון לפני כל יודעי דת ודין, ויהיה אהוב למטה יעשה פרי למעלה בע"ה. 

והטעם שנקרא בשם "ראה מעש"ה", היינו טעמא כי ראה ראיתי התחכמות רופאי הגוף שעשו אופן שתועיל רפואתם. ובני אדם יהיה להם תרופה למחלתם. וזו היא שמחתם. וגם אנחנו אלה פה עשינו חידושי תורה עפ"י מעשה הצדיקים שיהיה מושך לבות בני האדם ודינים ומוסרים, אם אחר מעשה אמרן שומעין לו ועושים אזנם כאפרכסת, הגם שתוכם רצוף חק ומשפט לדעת את חוקי האלקים ואת תורותיו. וה' אלוקינו יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן.

או נאמר הטעם בפשיטות, יען כי תיבת "ראה", שם רמז שמי וכינויי, הוא ר"ת ר'פאל א'וחנא ה'י"ו. ויסודתו בהררי קדש עפ"י מעש'ה הצדיקים ז"ל, כי כל אדם שמחבר ספר צריך לרמוז שמו על ספרו, וכמו שהארכתי בזה בהקדמת סה"ק יסוד מערבי לך נא רא"ה: 

או נאמר טעם אחר, יען שהק"בה אינה לידי איש אחד נבון וחכם ירא אלקים וסר מרע, דורש טוב ומוגיח לקהל עדתו בעי"ת אנדיגאן, אחת מערי בוכארא, הלא זה הוד והדר וחזרן במצות כמוהו מו' ר' אהרן הכהן, בן לאותו זקן ונשוא פנים כמהר"ר יצחק הכהן הי"ו. בעלותו לפה עיה"ק טבריא תוב"ב להלולת רמב"ה זיע"א, כה דיבר אלי האיש, כי הוא זכה וכתב ספר תורה והניחו בהיכל בית הכנסת שלהם, וכאשר ראה או שמע למה שפסק מר"ן ז"ל בש"ע יו"ד סי' ע"ר, וז"ל: מ"ע על כל איש מישראל לכתוב לו ס"ת, ואפי' הניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו, והאידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה ופירושיהם.

וכתב הש"ך משם הפרישה ז"ל, דעכשיו אין מצות עשה כלל לכתוב ס"ת, דדוקא בימיהם שהיה אסור להם לכתוב דפים אלא בגלילה והיו צריכים ללמוד מס"ת, אבל זמננו זה שנעשה לנו היתר לכתוב ספרים דפים כל אחד בפני עצמו, על כן אין לנו אלא לכתוב שאר ספרים, וכן נראה עיקר כהרא"ש, ודלא כהרב בית יוסף וב"ח שכתבו שדעת הרא"ש דודאי איכא מצות עשה בכתיבת ס"ת אפי' בזמן הזה, אלא שיש ג"כ מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם, יעו"ש.

וגם הרב טורי זהב כתב, דאף דמלשון הרא"ש משמע כדברי הדרישה ופרישה, מ"מ נכונים דברי הב"י דס"ל דגם בזמנינו זה איכא מצות עשה לכתוב ס"ת, ע"ש:

המורם מן האמור, דמי שרוצה לקיים מצות עשה של כתיבת ס"ת בזמן הזה כתקנה לסברת כל הפוסקים ז"ל, צריך לכתוב ס"ת, וגם לכתוב תנ"ך ומשנה וש"ס ופירושיהם כנז"ל. ולכן נפשו אותה לגמור המצוה כתקנה, כדי לצאת ידי חובתו לסברת כל הפוסקים ז"ל. ובפרט אשר מצא מין את מינו חיבורי הקטן הלז, שהוא על דרך משל ומליצה, וכל חידוש עפ"י מעשה, והם דברים המושכים את לבו של האדם, ובקרבו ישיב או'ר ב'ו חכמה ומוסר אשר יבינו אנשי עירו, ורוב המון העם אשר בכל עיר ועיר, ולכן ערב אל לבו לגשת להדפיס ספר התורה הזה מכיסו ובממונו לזכות את ישראל.

והנה ידוע מה שכתב הרב קב הישר פרק ע"ב, וז"ל: מצינו לרשי' ז"ל בהיותו גולה מן גלות צרפת, היה מתאכסן בבית עשיר פרנס אחד, והיה העשיר ההוא מפציר בו שיתעכב בביתו וילמוד תורה, ולרוב הפצרתו היה רש"י ז"ל מחבר ספר אחד, וקרא שם הספר הנז' על שם העשיר הפרנס, וכונת רש"י ז"ל היה לגדל ולכבד את שאר בעלי גומלי חסדים, ע"כ, יעו"ש.

ולכן ראו, קראתי בשם הספר הנז' ראה מעשה, אשר רמוז בו שמו וכינויו של המדפיס המוציא לאור מממונו הנז', כי תיבת ראה ר"ת ר'בי א'הרן ה'כהן, וכאשר ראה מעשה, הספר הנז' ותבונתו ומוצאיו ומובאיו, נזכר הלכה הנזכרת שכתב מרן ב"י סימן ע"ר, שבזמן הזה מצוה לכתוב שאר ספרים מלבד ס"ת המונח בבית הכנסת, וכאמור, וק"ל.

והביטה וראה מ"ש הרב מוה"ר כמהר"ח פלאג'י ז"ל בספרו הבהיר תורה וחיים מערכת סמ"ך סי' רטו"ב, וז"ל: המדפיס ספרים מממונו להוציא לאור תורה ,זוכה ויושב במחיצת הת"ח, דעל ידו יצא לאור העולם ותרבה הדעת בכל עת, ואילו היה גנוז, לא היו לומדים בו. והנה אמרו חז"ל, דכל שאומרים שמועה מפיו בעה"ז, שפתותיו דובבות בקבר, לפ"ז הגורם שיהיה צדיק חי אחרי מותו גם הוא יושב במחיצתו, שגרם להחיותו. ואין ספק שהחכם בעצמו כשזה בא לעוה"ב, יוצא לקראתו עם סיעת מרחמוהי. לדברים האלה כתב עמיתנו בתורה הר' מהרח"א איסטרולסה נ"ר, בספר בן אברהם בסדר וישלח דכ"ג ע"ב.

ושמעתי מאדם אחד שראה בחלום לבעה"ב אחד יושב אצל רב גדול אחד שנפטר זה כמה שנים, והאיש החולם משתומם ומפליא איך זכה זה הדיוט להיות בצד האדם הגדול, ובעל החלום לא ידע שזה בעה"ב הדפיס ספר מספריו הקדושים.

והנה לפי מ"ש הטור בשם הרא"ש דעכשיו בזמן הזה חיבורי הש"ס והפוסקים הם בכלל מצות עשה ד'ועתה כתבו לכם את השירה', א"כ נמצא בידו של המדפיס מעלה גדולה כזאת. וכן ראיתי להרב ברך יצחק ברכה, בהקדמתו.

ועיניך תראינה בספרי 'סמיכה לחיים' בהקדמתי, ושם נאמר עשרה מעלות למי שזוכה להדפיס ספר מממונו. עי"ש בס"ד. [עכ"ל מהר"ח פלאג'י].

וגם אנכי בהקדמת ספרי הקטן יסוד מערבי הבאתי כמה מעלות טובות, ואין צריך לכפול הדברים פה, לך נא ראה.

והנה, המדפיס הנז', מעשיו מוכיחים שהוא איש ירא את ה', ויראתו גרמה לו לעורר את לבבו ולפשפש ולרדוף אחר המצות כאלה שמוציאים פירות ופירי פירות כנודע וכאשר נכתוב לקמן בע"ה. ובזה צדקו יחדיו אותיות המשולבים זה בזה, אותיות ירא"ה עם אותיות אהר"ן, ואותיות אהר"ן עם אותיות רנג'ה, כאשר שלבן יחדיו הרב מר מחותנינו כמהר"ר חביב דוד סתהון הי"ו בספרו הבהיר תקפו של נס ח"א דף ח' ע"ד, והוא ע"ד מה שכתבו הראשונים ז"ל באותיות אהבה ויראה, וזה לעומת זה עשה אלקים באותיות בלעם ועמלק, וכן בפסוק 'אמת מארץ תצמח' כנודע, והנה פה כאשר נשלבו, בזה שם רמז כי מתחילה יראת חטאו קרמה לחכמתו, והיא שעוררתו להשלים את מצותו, ולבסוף רנן ירנן יהיה שש ושמח.

וכמ"ש ז"ל על פס' 'שמח זבולון בצאתך' מן העולם, על ידי סבה 'ויששכר באהליך', הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ישבו באהלים סמוכים לעד לעולם בעולם העליון.

אשר בזה רמזתי כונת הכתוב [בשיר השירים ד'] 'עורי צפון ובואי תימן', ר"ל עורי צפון אתה העשיר [על דרך הרוצה להעשיר יצפין, דכתיב 'מצפון זהב יאתה'] מתרדמת ומהבלי הזמן, 'ובואי תימן', אל החכם שהרוצה להחכים ידרים, ועי"ז 'הפיחי גני', ריח שדה ג"ע, 'יזלו בשמיו' אל העשיר, הואיל והחזיק בידו והדפיס ספריו, וכנז'. עי"ז יהיה לו זכייה דאורייתא 'יבוא דודי ויאכל פרי מגדיו', כי בצל החכמה בצל הכסף, כי חלק היוצא למלחמה של תורה וכחלק היושב על הכלים, חלק כחלק יאכלו. וק"ל:

על דרך זה ירמוז הכתוב גם כן [בקהלת סי' א'] וזה תוכנו, 'הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח', והבינה, רוח חכמה 'הולך אל דרום', הוא החכם, על דרך יהיב חכמתא לחכימין, ואח"כ 'סובב אל צפון', הוא העשיר, 'סובב סובב הולך הרוח' חכמה, שיושב החכם ומלמדו חכמה שם שלא יתבייש כמ"ש ז"ל, 'ועל' כל 'סביבותיו' לשניהם גם יחד, 'שב הרוח' חכמה, כמו זה כן זה, וכאמור.

או רומז על רוח שפתותיהם שדובבות בקבר שניהם גם יחד וכמ"ש המפרשים ז"ל, ומה נאה אף נעים מה שרמז הרב בני יששכר עמ"ש התנא דכלים, 'ענבל שאין בו זוג אינו בטל מתורת כלי הואיל ויכול להקישו ע"י דבר אחר'. וארחיב הדברים בס"ד. כי תיבת 'ענבל', הוא רמז על המחזיק שאינו בן תורה, ולכן 'ענבל' נוטריקון ע"נ ב"ל, ר"ל, שאינו יכול לענות ברברי תורה, והוא ע"ד מ"ש ז"ל על פס' 'ער ועונה', ער בחכמים עונה בתלמידים. 'ואין בו זוג', ר"ל שאין לו זוג שהוא הלשון, ובשעת פטירתו לא תאמר 'לשונו תהלך בארץ' כאלו אינו וכאלם לא יפתח פיו והו"ל 'בטל מתורת כלי', לזה אמר התנא שאינו בטל מתורת כלי הואיל 'ויכול להקישו ע"י דב"ר אח"ר', והיינו החכם יודע איזה בן זוגו ועל ידו דובב שפתי 'ישנים', תרתי משמע, וק"ל:

גם תמצא כתוב בס' ראה חיים ח"ב ס' דברים, שכתב וז"ל: הגם דקי"ל שהמתים בחו"ל אינם קמים בתחיית המתים כי אם ע"י צער גלגול מחילות כמ"ש בסוף כתובות, עכ"ז כשמחזיק ידי לומדי תורה אין לו צער גלגול מחילות, וכאילו מת בא"י, וכמ"ש הרב בני יוסף בסדר דברים דף ק"י ע"ד, ע"ש.

וכהאי גוונא מצינו מעלה אחרת בו, כי הדר בא"י ומת שם, אינו מת ע"י מלאך המות, וכמ"ש בזוה"ק ס' תרומה דף קנ"א ע"ב. הכי נמי המחזיק ביד ת"ח אינו מת ע"י מלאך המות, וכמ"ש בזוה"ק ס' צו דף צ"ט ע"א, יעו"ש. ועי' בספר תוכחת חיים ס' בלק שהמדפיס מכיסו ומממונו הוא בכלל מחזיק ידי ת"ח, ע"ש שהאריך למעניתו, ואין כאן מקום להאריך:

ומעתה נחזור לענייננו, ליתן טעם לשבח אשר הלכתי בשיטה זו ובסדר זה, חכמה ומוסר, בדברי אגדה ומעט דינים השייכים לאותו ענין, כי יש בני אדם שטבעם שלבם נמשך אחר דברי אגדה, ויש בני אדם אשר לבם הולך לאור משפט, לשמוע בלימוד הדינים.

וכעין זה מצינו במס' סוטה בפ' אלו נאמרים, וז"ל: ר' אבהו ור' חייא בר אבא אקלעו לההוא אתרא, ר' חייא בר אבא דריש שמעתתא, ור' אבהו דריש אגדתא, שבקו כ"ע לר' חייא בר אבא ואתו לקמיה דר' אבהו, חלש דעתיה, אמ"ל רבי אבהו, אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לב' בני אדם שנכנסו לעיר אחת, אחד מוכר מיני אבנים טובות ומרגליות, ואחד מוכר מיני סדקית [כגון פלכין ומחטין וצנורות כלי מלאכת הנשים], על מה קופצין, לא על מי שמוכר מיני סדקית [בתמיהה, מתוך שדמיהם קלים יש להם קונים הרבה. ולהפיס דעתו היה אומר כן], יעו"ש.

גם בפרק הכונס איתמר, יתיב ר' אמי ור' אסי קמיה דר' יצחק נפחא, מר אמר ליה לימא מר שמעתתא, ומר אמר ליה לימא מר אגדתא, פתח למימר אגדתא ולא שביק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו לבנות, זקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להם, אי הכי, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו, כי תצא אש וכו' אמר הקב"ה עלי לשלם וכו', שמעתתא, פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו, יעו"ש. עי' בס' ברך יצחק בדרושו לשבת כלה סדר וילך, ובהקדמת ספר אהבת עולם להרב כמהר"ש גאזי ז"ל:

הרי מצאנו ראינו שר' יצחק נפחא פתח בפסוק אשר רצוף בתוכו חכמה ומוסר בדברי אגדה, ושם שם לו חק ומשפט כדי לעשות רצון שניהם יחד. וממנו נקח לקח טוב לעשות כמעשהו, לקיים משפט כתוב 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך', ובזה אין מקום ללון שום תלונה בדבר אשר דשו בו רבים, ואחרי רבים להטות, ורחמנא לבא בעי.

ומלבד זה מצאנו ראינו כמה מעלות טובות העוסק בסיפורי מעשה הצדיקים כאשר אסדרם לפניך אתה הקורא נעים אחת לאחת והיו לאחדים בידך הביטה וראה:

"מעשה, תוקפו וגבורתו"

[עריכה]

א) איתא בס' חסדים טובים להרב כמהר"י כנאפו ז"ל, דף נ"א ע"ב, משם ספר שבחי הרב בעל שם טוב, כי כל המספר סיפורי הצדיקים, כאלו עוסק במעשה מרכבה, יעו"ש:

ב) בס' ליקוטי עצות, והיא קיצור מספר ליקוטי מהר"ן ז"ל, אות צ' סעיף צ"ח, כתב וז"ל: ע"י סיפורי מעשיות מצדיקים, מתעורר ומתלהב הלב בהתעוררות גדולה ובחשק נמרץ, וכמה צדיקים נוראים מאד ספרו, שעיקר התעוררות שלהם להשי"ת היה ע"י סיפורי מעשיות מצדיקים זיע"א, יעו"ש:

ג) עוד איתא שם במערכת א"י סעיף טו"ב, וז"ל: מי שהוא בא"י תוב"ב, זוכה לספר סיפורי מעשיות מצדיקי אמת, וזוכים לטהר המחשבה ע"י סיפורי מעשיות של צדיקים, יעו"ש:

ד) כתב הרב מר מחותנינו כמהר"ר אח"ד סתהון הי"ו, בספרו היקר שמש ומגן דף ב' ע"א וע"ב, וז"ל: הנה נודע כי בכל עת ובכל רגע אשר האדם מספר יצי"מ, בדבורו עביד מעשה לגרש מפניו אויב ויאמר השמד, ומבטל מעליו כל גזרות קשות ורעות כנז' בזוה"ק בכמה מקומות. וכן הרואה בפשטי הכתובים בס' תהלים יראה, כי דוד המלך ע"ה היה נזהר לספר נסיו יתברך שמו כדי להנצל מכל צרה, ועי"ז נכנעים כחות הטומאה ומתגברים כחות הקדושה. ותמיד הזכרת הנסים מבריח כל המעוררים. וכנז' כל זה בזוה"ק, יעו"ש.

וכזאת כתב הרב ליקוטי עצות הנז' מערכת א"י סי' י"ז, כי ע"י סיפורי מעשיות של צדיקים זוכין לטהר המחשבה ולהמתיק הדינים, ועי"ז ניצולים מכל הצרות. ועיין בפרישתי על התהלים שפירשתי בזה פסוק 'ואני אגיד לעולם' [תהלים ע"ה], יעו"ש:

ה] האומר שמועה מפי הצדיקים, הם מתפללים עליו ומליצים טובה עליו, כן כתב בס' החסידים סי' רכ"ד, ומובא בחק"ל סדר תצא יום ו', לך נא ראה:

י) עיין בילקוט חדש ערך נסים ונפלאות משם זוה"ק ח"ב דף ט' סוף ע"ב, וז"ל: פקידא בתר דא לספר בשבח יציאת מצרים, דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי בהאי שבחא לעלמין, וקוב"ה חדי בההוא ספור, ביה שעתא כניש קוב"ה לכל פמלייא דיליה, ואמ"ל, זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעו בני, וחדאן בפורקני, כדין אתיין ואודן לקב"ה על כל אילין נסין וגבורן, ואודן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא, וחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון, וכדין אתוסף ליה חיליה וגבורתא לעילא, וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון, ובגין כן אית לשבחא ולאשתעי בספור דא כמה דאתמר, וכגוונא דא חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קב"ה, ולפרסומי נסין בכל אינון נסין דעבד, בגין דאינון מילין סלקין, וכל פמליא דלעילא מתכנשי וחמאן לון, ואודן כולהו לקוב"ה, ואסתלק יקרי' עלייהו עילא ותתא. עכ"ל. יעו"ש:

ז) הרב חיד"א ז"ל [בחומת אנך, ישעיה ה'] על פסוק 'הוי מושכי העון בחבלי השוא', האריך בדרך רמז ומוסר השכל, שהקורא בתורה נמשך עליו רוחניות מהתורה הקדושה, ומהתנאים הקדושים שחיברו המשנה, ומהאמוראים שחברו התלמוד, וקדושתם יאיר אור נוצץ בקורא בדבריהם, יעו"ש. וממנו נקח להקורא ועוסק במעשיהם של צדיקים, יאיר אור צדקתם וחסידותם אל מול פניו:

ח) כתבו הפוסקים, לספר הנסים שעשה ה' באורך רח'ב רח'ב שרי, וז"ש אתייא ותמהייא דעבד עמי אלהא, זה מותר לספר באורך, ואדרבא מצוה לפרסם הנסים באר היטיב, וזהו 'שפר קדמי להחויא', וק"ל. עכ"ל חומת אנך, דניאל ג', יעו"ש:

ט) סגולת הספורים, ישעשעו הנפש ולא יתנמנם, כן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דיומא פ"ק משנה ו', יעו"ש:

י) טעם שנכתבה נבואת יונה שהיתה לאוה"ע, הוא כדי להודיע הנסים המופלאים שעשה הוא ית' ליונה. כן כתב הרב חיד"א ז"ל, משם המפז"ל, חומת אנך יונה סי' א' ודו"ק:

יא) איתא בזוה"ק סדר בהעלותך דף קס"ט ע"א, וז"ל: פתח ר' אלעזר ואמר, כתיב ותנח התיבה בחדש השביעי בי' יום לחדש על הרי אררט, כמה חביבין מילין דאורייתא, דבכל מלה ומלה אית ביה רזין עילאין, ותנינן בתליסר מכילן דאורייתא, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, והא אורייתא דהיא כללא עילאה, אע"ג דנפק מינה דא ספור בעלמא, ודאי לא אתי לאחזאה על ההוא ספור, אלא לאחזאה מילין עילאין ורזי עילאין, ומאן דאמר דההוא ספור דאורייתא לאחזאה על ההוא ספור בלבד קא אתי, תיפח רוחיה, דאי הכי לאו איהי אורייתא עילאה אורייתא דקשוט, אלא ודאי אורייתא קדישא עילאה איהי אורייתא דקשוט וכו'. יעו"ש.

שם בדף קנ"ב ע"א כתוב, וז"ל: ר' שמעון אמר ווי ליה לההיא בר נש דאמר הא דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין והדיוטי, דאי הכי אפי' בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במילין והדיוטי ובשבתא יתיר מכולהו, אי לאחזאה מלה דעלמא אפי' אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מילין עילאין יתיר, אי הכי ניזיל אבתרייהו ונעביד מינייהו אורייתא כהאי גוונא, אלא כל מילין דאורייתא מילין עילאין אינון ורזין עילאין, יעו"ש:

יב) עיניך תחזינה מישרים בהקדמת ספר עליות אליא' אשר כתבו גאוני אשכנז, בעליית השער, וז"ל בקיצור: דרשו מעל ספר ה' וקראו המפורש בתורה ומפוזר בתלמוד ונכתב בספרים, קוראי הדורות מראש מימות עולם עד היום, המספרים עלילות מצעדי קדושי עליון, ומכתבי מילייהו בס' הזכרונות, זכרון מעשיהם לדור אחרון, והניחו שמם לברכה ולתהלה, למען אשר מהם נראה לקחת מוסר ולקנאות ביראת ה', ולעשות כמעשיהם, וזהו כל ישע וחפץ התכלית הנדרש. ויותר מאשר תפעל על לב איש כל אות וכל מופת, כל חכמה וכל מוסר, יתפעל אחר ראות המעשים הנעשים תחת השמש ותוצאותיהם, ולמראה הניסיון ישפוט, ואחריהם לבם הולך, ולזאת מה רב טוב אשר פעלו לחרות בעט ברזל גדולים מעשה צדיקים שכבר מתו, מעשה חכמים כולם, והשיגום לפנינו כאלו חיים הם כולם עומדים אתנו היום, ולתת לנו מהלכים בין העומדים האלה, ועם חכמים אלה אנחנו הולכים ונחכם, לשמור ארחות צדיקים, ועמהם הננו ארחים לחברה, ומזקנים אלה נתבונן ללכת בדרך טובים, ורוח צדקתם לא תמות ולא תמוש מאתנו נצח, והרואה חכמים במיתתן יחיה, עכ"ל.

אלא מעתה אשים קנצי למילין, ויעזרנו על דבר כבוד שמו להגדיל תורה ולהאדירה, ישלח עזרי מקדש ומציון יסעדני נרננה, ובביאת משיחנו במהרה בימינו יראו עינינו וישמח לבנו אז ימלא שחוק פינו, ולשוננו רנה.,הלא כה דברי איש צעיר ממחוסרי הבנ"ה, רב זעירא קטינא, רפאל אוחנא הי"ו.