קרבן אליהו/ קדוש בכורות
קדוש בכורות
[עריכה]ט. לקדש הבכורות, כלומר היוצא ראשון מרחם הנקבה בין באדם בין בבהמה הזכרים קדש לה' שנאמר: [שמות יג ב] "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". ודוקא בהמה דהיינו שור או כבש או עז, אבל לא חיה. ובבהמה טמאה חמור לבד במצוה זו.
כתב בספר החינוך בשורש מצוה זו ז"ל: שציוה הי"ת לאבותינו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין [לו לאדם] דבר בעולם רק מה שיחלק לו השי"ת בחסדיו. ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגעות וטרח כמה טירחות בעולמו הגיע זמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו (ברשות) [לרשות] בוראו. ועוד לזכור הנס הגדול שעשה לנו השי"ת בבכורי מצרים להרגם והצילנו מידם עכ"ל.
ולי נראה, דטעם קדוש בכור האדם אינו שוה לטעם קידוש בכור בהמה, כי כל אחד יש לו טעם בפני עצמו. כי טעם קידוש בכור האדם, כדי להקריבו אל הקדושה. כי ידוע שסתם בכור שוטה כדחז"ל [במ"ר סדר מקץ פרשה צ"א אות ט[1]]. כיון שהיא טיפה ראשונה של אדם בתאות היצר, שלכך שבחו יעקב לראובן שאף ש"בכורי אתה - יתר שאת ויתר עז" כו'.[2]
וכיון שהבכור אינו הגון כ"כ, ציוה לנו הבורא לעשותו קדש כדי להמתיקו ולתקנו בהכניסו אל הקדושה יותר משאר אחיו בהיות הוא צריך תיקון בהיותו בלתי הגון כ"כ.
וטעם קידוש בכור הבהמה ולא בכורי חיה, בהיותה הבהמה קרובה ומצויה אצלו נהנה ממנה מבשרו וחלבו, משא"כ מהחיה כי בשדות נמצאות. וכיון שכן, צוה לנו הבורא לקדש בכור שלה ולהאכילו לעם קדוש - הכהנים הנגשים אל ה', כדי להעלותה למעלת בעל חי מדבר. כדרך שפירשו מאמרם ז"ל בפסוק "אדם כי יקריב מכם" שטעם הקרבת קרבן, כדי שיעלה הבהמה במדרגת בעל חי מדבר להיותם "מכם" ממש. ולא הטריחנו הקב"ה בזה בי אם על מין בהמה כיון שמצויה אצלינו, כאומרם ז"ל במדרש רבה [סדר בלק פרשה כ].
וטעם בכור חמור לפדות בשה, משום שהחמור היא קליפה גסה והיא חמור נוער, ודאי הוא שטן הוא יצר הרע הנקרא חמור, כדאיתא בזוהר הקדוש דלכן ציוה הבורא "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" כי שור הוא מד' חיות שבכסא, וחמור היא קליפה גדולה, ואין ראוי לערבבם כאן למטה כדי שלא לעורר דינין למעלה. ולכן כדי להמתיק הדינין, צוה לנו הבורא לקרב בכור החמור אל הקדושה, כדי שמעט מעט יחליש הקליפה ולקרבה אל הקדש כדחז"ל [סוכה דף ב"ן ע"א] שעתיד הקב"ה לשוחטו ליצר הרע - פירש לתקנו, כמ"ש הרב החסיד בעל לוחות הברית.
וגם הוא זה בדרך סוד ראש עשו שהיא טמונה במערת המכפלה בין ברכי יעקב, לפי שהיא ראש הקליפה, ונגנזה שם כדי שלא יתעוררו בעולם דינין רבים וכדי לטהרה לעתיד כמ"ש זה באורך בעל "עמודיה שבעה" משם האר"י זלה"ה.
גם טעם ציווי "פטר חמור תפדה בשה", לזכור הנסים שהגיעו ליעקב אביו ע"ה, וגודל המעלה שקיים בו הקב"ה ההבטחה שהבטיח לו. ואעפ"י שהורידו למצרים מקום חרשים וכשפים - לא נגעו בו, אדרבא היה חביב בעיניהם, וכבוד עשו לו במותו. ועל זכירת זה נצטווינו, שפטר חמור שהוא רמז למצרים שנמשלו לחמור שנאמר "אשר בשר חמורים בשרם וזרמתם סוסים זרמתם" - תפדה בשה שנמשל יעקב שנאמר "שה פזורה ישראל", וכיון שזכו עם יעקב קרבהו ואל תרחיקהו מן הקדושה.
עוד י"ל, שכיון שהבכור פטר רחם, לפי שאין בכור מאב, שאין מי שלא ראה טיפת קרי מימיו לבד יעקב כדחז"ל [בב"ר סדר ויחי פרשה צ"ח]. לכן לקדשו מצד האם צוה הבורא להקריבו אל הקודש.
וטעם בבהמה טמאה דוקא החמור, כיון שהצדיקים נמשלו לו שנאמר "יששכר חמור גרם".
מצוה זו: עיין לקמן מצוה שפ"ט המדברים גם (במצוה) [במצות] פדיון בכור ובקידוש הבכור. ספרי וחלה פרק אחרון. וערכין פרק המקדיש שדהו. ובכורות פ"ק, וחולין פרק אלו טרפות, ופרק המקשה, ופרק הזרוע. הרמב"ם הלכות בכורות פ"א. סמ"ג חלק עשין סימן רי"א. סמ"ק סי' ק' ורמ"ב. יו"ד סי' ש"ו. חלק אדם נתיב ד' ח"ג. כל בו סי' קכ"ו, ספר המצות עשין ע"ט.
[1] ז"ל המדרש שם: "את שני בני תמית" רבי אומר הרי זה בכור שוטה, בניך לא בני הם.
[2] א"ה ויש קצת גמגום, ששם נאמר על ראובן הפך דברי עט"ר מז"ה ז"ל וי"ל. ועיין למהר"ש יפה שם שציין דכן משמע מפ' יש נוחלין, ונראה שהוא בדף קכ"ו [ע"ב]. וז"ל הגמ' שם: א"ל מוחזקני בזה שהוא בכור, א"ל מנא ידעת דהוה קרי ליה אבוה בוכרא סכלא וכו' עי"ש.