קצות החושן על חושן משפט סט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה](א) מנכסים ב"ח. כתב בתשובת מוהר"מ לובלין סימן ל"ה ז"ל אותו כת"י שטר גמור הוא לכל הדברים ויש לו דין קדימה אפילו בקרקעות וא"צ ראיה ועדות כ"כ שנמסר בזמנו רק זמנו של שטר מוכיח עליו וחזק' שנמסר בזמנו רק גילוי מלתא בעלמא שאין הדבר מרומה ח"ו עיין שם שהאריך אבל מתשובת הרשב"א שהובא בבית יוסף סימן מ"ז משמע דגבי כת"י אין הזמן ראי' משום דחיישינן לקנוניא. גם בתשובת מוהר"מ אלשיך סימן ס"ב כתב בפשיטות דלא שייך קדימה בכת"י דחיישינן לקנוניא:
אמנם נראה דאם תפס לא מפקינן ומצי אמר הכתב בזמנו נכתב וראי' מדברי התוספות רפ"ק דגיטין גבי שלשה גיטין פסולין וא' מהם כתוב בכת"י ואין עליו עדים דפסול משום דהוי כגט שאין בו זמן וז"ל תוספות שם וא"ת בשלמא למאן דאמר משום בת אתותו הכא בכת"י נמי איכא למיחש שמא יחפה אלא למאן דאמר משום פירי קשה לר"י מה חשש יש בכח"י ואם יש לחוש שיקדים זמן לטובת האשה אע"פ שבא לגרשה ולעשות עמה קנוניא שתגבה מן הלקוחות שמכר להם פירות מאותו זמן הכתוב בגט כו' אם כן לא נסמוך לטרוף מן הלקוחות מזמן הכתוב בו וי"ל דודאי אינו נאמן ולכך פסלוהו וכו' ועוד י"ל דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו עד כאן לשונו ומשמע דתפיסה מהני בכת"י אף על גב דבהודאה ע"פ לא מהני כלל לחוב לאחרים אבל בכת"י מהני תפיסה אפילו בעדים שנכתב בזמנו ☜ועיין בתשובת מוהר"ם אלשוך סימן ס"ב בראובן שמכר ביתו לשמעון ודר בו שמעון שנה או יותר ואח"כ יצא שמעון מן הבית וחזר ראובן לביתו. והוצרך שמעון ללות מעות מלוי ומשכן לו שטר המכר וכו' ויהי היום ותבע לוי לראובן שכר הבית או תן לי הבית כי שטר מכר שמכרת לשמעון ממושכן הוא בידי על חוב שיש לי עליו והשיב ואמר הנה בידי כת"י של שמעון איך חזר ומכר לי הבית וכו' ולוי טען הנה שטר המכר שמכרת לו בידי ואין כח בכת"י הזה לשבר כח השטר ההוא ואפילו שמעון מודה לך שכתב ומסר לך קודם החוב שמא קנוניא אתה עוש' להפסיד ממני וכתב שם דלא זכה ראובן בבית אף שכת"י של שמעון מוקדמת לחוב לוי דחיישינן לקנוניא והביא ראי' מתשובת הרשב"א שהובא בבית יוסף סימן מ"ז ע"ש. ולפי מ"ש דמהני בי' תפיס' אם כן אין מוציאין מיד ראובן דהוא ודאי לוקח ושעבודו דלוי הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכההיא דתנן בפ' מי שמת דף קנ"ז בנפל הבית עליו ועל אביו דאמרי ב"ה דהנכסים בחזקתן ואין ספק שעבוד מוציא מידי ודאי יורש וה"נ אין ספק מוציא מידי ודאי והנכסים בחזקת ראובן דהוי לוקח ועמ"ש בסימן מ"ח. שוב ראיתי בחידושי מוהר"ם לובלין שם בהא דכתבו תוספות שמא תתפוס הפירות ז"ל ורוב התלמידים מפרשים כו' דאחר התפיסה אין כח בידינו להוציא מידה כי היא תאמר שכבר נתגרשה לזמן הכתוב בו והמוציא מחבירו עליו הראיה ופי' זה נראה בעיני דחוק כו' ויש לפרש כוונתם בע"א דחיישינן שקודם שיתן לה הבעל הגט לשום גירושין אלא מיד אחר שכתבו תקח היא הגט ותטרוף בו הפירות מהלקוחות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו אף על פי שלא תטרוף בפירות אלא מהיום ולא מזמן הקדום היא תטרוף שלא כדין אבל גט החתום בעדים מיד אחר החתימה אין לבעל פירות למאן דאמר משום פירא כדלקמן בפ"ב ולכך ליכא למיחש וכשתטרוף כדין תטרוף עכ"ל:
אמנם לתלמיד כמוני נראה כדעת רוב התלמידים דמ"ש אבל גט החתום בעדים מיד אחר החתימה אין לבעל פירות ליתי' דע"כ לא אמרינן אין לבעל פירות משעת חתימה אלא אם נתגרשה לבסוף אבל אם לא נתגרשה אין לה פירות וכמו שכתב הרמב"ן בפ"ב דגיטין בחידושיו עיין שם ובר"ן שם וז"ב ועוד דכיון דכתב בכח"י הוי כמו חתם ידו וכמבואר בסימן זה ובגט כיון שכתוב שם הבעל ודאי הוי כמו חתימת ידו ואם כן הוי לי' שעת חתימה ולא אמרינן יש לבעל פירו' אחר כתיבה אלא בכתוב כת"י אחר גם לפי האמת כת"י פסול אבל אי נימא כתוב בכת"י כשר אם כן ה"ל חתימה ולכן נראה לענ"ד העיקר כדע' רוב התלמידי':
סעיף ב
[עריכה](ב) אם נתקיים. כתב הטור בשם רב שרירא גאון שאין מקיימין אותו משתי שטרות או משתי כתובות דכיון דקיום שטרות דרבנן היכא דאתמ' אתמר היכא דלא אתמ' לא אתמר ונרא' שאין לחלק בין קיום דהכ' לשאר קיומי' ועיין ש"ך וכבר מבואר אצלינו ביאור היטב בזה בסימן מ"ו סק"ח:
(ג) וי"א דא"י לטעון פרעתי. והרשב"א הוכיח דא"י לטעון פרעתי מהא דאמרינן בשטר פקדון דאינו נאמן לטעון החזרתי אלא במגו דנאנסו אף על גב דאינו גובה ממשעבדי ובש"ך דחה ראי' זו דהתם גופי' להכי אינו גובה ממשעבדי אלא משום שיכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו ואי לאו מגו הי' נמי גובה ממשעבדי. אבל נראה ראיית הרשב"א מהא דאמרינן שם פרק המוכר דף עיין וכי טעין נאנסו מי לא בעי אשתבע ומסיק מאי נאמן בשבועה ואי נימא דהיכי דאינו גובה ממשעבדי יכול לטעון פרעתי אם כן כיון דודאי נאמן החזרתי במגו דנאנסו על כל פנים בשבועה אם כן תו אינו גובה ממשעבדי דהא טענינן להו החזרתי וכיון דאינו גובה ממשעבדי הדר הוי לי' התזרתי טענה מחמת עצמה כיון דלא חשש להניח בידו וליהמני' בלא שבועה אע"כ אפילו אינו גובה ממשעבדי החזרתי לא הוי טענה מחמת עצמה. ועוד דהא לפי דעת הש"ך בסימן ק"ח טענינן ליתמי נאנסו אף על גב דלא שכיח אם כן אפילו בלא מגו אינו גובה ממשעבדי דהא טענינן להו נאנסו. ועוד שם בש"ך מחלק בין שטר לכת"י דגבי שטר אפילו אינו גובה ממשעבדי אינו מניח ביד חבירו כמו בשטר שאין בו אחריות ובזה דבריו נכונים זכ"כ בריב"ש סימן תע"ח עיין לעיל בסימן ס"ח סק"ב ועיין פוסקי' שהביאו בשם הראב"ד דבכת"י אינו יכול לטעון פרעתי ובשט' העשוי בעש"נ דעת הראב"ד דיכול לטעון פרעתי ולא גרע שטר מכת"י שאינו גוב' ממשעבדי ואולי תרי ראב"ד נינהו:
(ד) אמנה היתה. עמ"ש בסימן מ"ו סק"א:
(ה) כתוב בו נאמנות. עיין בטור שכתב בשם בעל התרומות דא"צ קנין ומשמע אפילו שלא בשע' הלואה. ובסימן ע"א דעת הטור דהא מהני נאמנות בלא קנין היינו דוקא בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה ולא קנו מיני' לא משתעבד ובש"ך מיישב ע"פ דברי הב"ת לחלק בין נאמנות סתם לנאמנות כבי תרי ומסתימת דברי הטור [משמע] דאין לחלק בכך ולעולם בעי קנין שלא בשעת הלואה וכמ"ש בסימן ע"א. אבל העיקר הוא לפי שמשתעבד ע"י שטר כמו בקנין והא דבעי קנין היינו באומר בע"פ:
סעיף ה
[עריכה](ו) הואיל ומודים. ועיין סמ"ע שכתב דאף שציוה ואמר שחייב לו בכת"י אימא שלא להשביע אמר כן עיין שם ובש"ך השיג דאם כן אפילו היורשין מודי שהוא כת"י אביהם נמי נימא שמא פרע אביהם ומה שהודה הי' שלא להשביע. ואין זה קושיא דהיכא שהחוב כתוב ודאי לא אמר שלא להשביע וכמבואר בתוספות פ' ג"פ דף קע"ת ד"ה הא דלא מקוים עיין שם ז"ל אלא נראה לרבי דהיכא דנקט ההיא מלוה שטרא ומקיי' לי' אין הלו' רגיל לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמ"ש בשטר היכ' דפרעו שלא יהא סבורי' העול' שלא פרעו עד כאן לשונו ועיין ש"ך סימן רנ"ה דמוקי לה התם בשטר פקדון ועיין שם ובשטר פקדון נאמן לומר החזרתי ואפילו הכי כל דמקויים אין הנפקד רגיל לומר שלא להשביע כיון דאיכא שטרא ואם כן הוא הדין בכת"י אבל אי קשיא הא קשיא דהא מבואר בסימן מ' בטור וש"ע שהאומר בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאומר הוו עלי עדים וחייב לשלם והוא מש"ם פ' הנושא אלימא מלתא דשטרא כמאן דאמר אתם עדי ואם כן מה לי אומר חייב אני מנה. בשטר או חייב אני מנה בכת"י כיון דאלימא מלתא דשטרא. מיהו הטור ס"ל בסימן פ"א דאפילו אומר אתם עדי אם שלא בפניו הודה לאו כלום הוא כיון שהודה שלא בפני המלוה ואם כן כאן נמי מיירי שהודה שלא בפני המלוה ולא אלימא מלתא דשטרא יותר מאתם עדי והב"ת כתב בסימן פ"א דבעל התרומות גם כן סובר דלא מהני שלא בפניו אתם עדי ודינ' דהכי הוא מבעל התרומות והטור וניחא לשטתם ואם כן לדידן דקיימא לן דאתם עדי מהני אפילו שלא בפניו אם כן הוא הדין חייב אני לך מנה בכת"י דאלימא מלתא דשטרא ולא מצי טעון לא השטאה ולא השבעה ☜ועיין ש"ך סימן פ"א סעיף י"ט שכתב באומר חייב אני לך מנה בשטר דהוי כאתם עדי וכתב שם ז"ל ונראה דאפילו הרמב"ן והרשב"א החולקין גבי חיוב שמחייב עצמו מודים כאן. לענין הודאה ועמ"ש בסימן פ"א סעיף קטן כ"ב ובסימן רנ"ה סעיף ב':
סעיף ו
[עריכה](ז) אפילו בלא שבועה. ואפילו ידוע שלא נשבע אביהן סמ"ע. ונסתפקתי אם הי' פסק לישבע שבועת התורה ולא נשבע ומת אם היורשין מתויבים לשלם דכאן מיירי בשבועת היסת אבל שבועת התורה צריך לישבע או לשלם וכיון שמת ולא נשבע רמי חיובו עלי' לשלם ומהא דאמרינן שבועת ה' תהי' בין שניהן ולא בין היורשין לאו ראיה דהתם הי' החיוב על היורשין דאמרי תמשין ידענא ותמשין לא ידענא ועל אביהם לא היה חיוב שבוע' אבל כאן שהי' כבר פסק על אביהם לישבע כבר נתחייב בתשלומין אם לא ישבע ומחויבין היורשין לשלם מנכסי אביהן ונראה דדבר זה תליא במחלוקת הקודם שבין הראשונים בענין מתוך שאיל"מ היכא דלא הוי ליה למידע ועייין בעל המאור פרק המוכר גבי שטר כיס היוצא על היתומים וז"ל וראיתי בפירוק קושיא זו סברות רבות יש מי שסובר לומר היינו טעמא דלא טענינן ליתמי נאנסו דאם כן ה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם כו' והר"ר אברהם דחה זו הסברא ואמר דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בענין היו שניהם חשודין דאיכא גבי לוה ריעותא דחשדא אי נמי גבי תמשין ידענא דריע נמי טענתיה מ"ש דידע בהני ובהני לא ידע אבל הכא דגבי אביהם לא הוי ריעותא דאלו הוי קיים הוי נשבע ופטור נפשי' לא אמרינן הכי והביא ראי' לדבריו מדברי ר' חננאל ז"ל ולא הי' צריך לטעם שאמר ולא לראי' שהביא כי הטעם והראי' מן הכתוב ומן ההלכה דתני אמי שבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשין אלמא שאין על היתומים לעולם שבועת התורה בטענת א"י ולא אמרי' בי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם עד כאן לשונו והנה מדברי הר"ר אברהם למדנו בטעמא דפוסקים דהיכא דלא ה"ל למידע לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם והוא משום דלא אמרינן מתוך אלא היכא דריע טענתי' או משום חשדא או משום דלא ידע במקום דה"ל למידע והיינו נמי טעמא דיורשין פטירי משום דלא ה"ל למידע וכמו שכתב הרא"ש פ' הכונם ולא ריע טענתי' ואם כן לפ"ז נראה דה"ה אם נתחייב אביה' שבועת התורה ומת לא אמרינן לשלם כיון דלא ריע טענתי' וה"ה אם נתחייב שבועת התורה ואח"כ נעשה חשוד כיון דבשעת טענה לא ריע לא אמרינן מתוך:
אבל לפי שטת הרמב"ם ודעימי' אפילו היכא דלא ריע טענתי' כיון דלא ה"ל למידע נמי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וטעמא דיורשין פטירי משום דאינהו לאו בעל דין וטענינן להו טענתא דאביהן וכמ"ש בש"ך סימן ע"ב אבל אם נתחייב שבועה ואח"כ נעשה חשוד אמרינן מתוך וישבע שכנגדו כיון דלא בעי ריע טענתי' וה"ה נתחייב שבועה ומת אפשר דהוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם שוב ראיתי במוהרי"ק שורש ק"כ שכתב ז"ל ולא מבעיא היכא שהי' האב רוצה לישבע אלא אף על גב שלא הי' האב רוצה לישבע אפילו הכי פטירי היתומי' מלשלם כדמוכח בפ' המפקיד דף ל"ד אמתני' דשלם ולא רצה לישבע דבעי תלמוד' התם אמר הריני משלם ומת ואמרו בנים אין אנו משלמין מהו מהדר קא הדרי או דלמא כו' משמע בהדיא דמצי בנים למימר אין אנו משלמין ואף על גב דאמר אביהם הריני משלם כ"ש היכא שלא נתרצה האב לשלם ואפילו בשבועת השומרין דהוי דאורייתא ואין צ"ל באינך שבועת דרבנן כגון שבועת השותפיסן והאפוטרופסין וזה פשוט כביעתא בכותחא עד כאן לשונו. ואולי סבור' לי' למוהרי"ק כשטת תוספות והרא"ש דהיכא דלא ה"ל למידע לא אמרינן מתוך אבל לפי שטת הרמב"ם ודעימי' נראה דכיון דמת ואינו יכול לישבע משלם וכמ"ש וראיית מוהרי"ק לענ"ד אינו מוכרח דהא התם בעי נמי בדידי' אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מהדר קא הדר וכתבו תוספות והרא"ש שם דודאי אינו יכול לחזור בתר דאמר הריני משלם אלא דאם חזר ואמר איני משלם לא מקני לי' כפילא משום דאטרחי' בי דינא ועיין שם ואם כן הוא הדין גבי יורשין ודאי מחייבי לשלם כיון דכבר אמר אביהם הריני משלם אלא דאיבעי אי נימא מהדר קא הדרי לא מקני כפילא משום טירחא דבי דינא. ועוד דמוכח ע"כ דיורשין לא מצי הדרי דאם נימא דמצי הדרי ופטירי מלשלם אם כן ודאי לא מקני לי' כפילא כיון שאין עליהם חיוב שבוע' וכמ"ש בסימן רצ"ה דהיכא דאי' עדים שנאנסו דא"צ שבוע' לא מקני כפילא ע"ש. אלא פשוט הדבר דיורשין לא מצי הדרי אלא דאיבעי משום טירחא דבי דינא ולכן יראה בנתחייב שבועה ומת הוי ספיקא דדינא וכמ"ש דתליא במחלוקת הקדו' בענין מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא הוי לי' למידע ויש לחלק וצריך עיון ☜וה"ה נתחייב שבוע' ואח"כ נעשה חשוד וכמ"ש מיהו הי' חשוד בשעת שבועה ואח"כ עשה תשובה לא מבעיא לדעת הר"ר אברהם משום דריע טענתי' דחשוד אם כן ה"נ בשעת הדין כבר ריע טענתי' ואמרינן מתוך אלא אפילו לדעת הרמב"ם ודעימי' דאין חילוק בין ריע טענתי' או לא מכל מקום כיון דהי' כבר חשוד בשעת טענה וה"ל בדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכשנגדו נשבע ונוטל לא הדר דינא אפילו עשה תשובה אח"כ ועמ"ש בסימן ל"ד סק"א: