קל"ח פתחי חכמה (כד - ל)

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח כד (עריכה)

פתח כד

<ענין הצמצום [כד -ל]>:

<פעולת הצמצום>:

בענין המשכת הפעולה לחוץ ממנו - רצה הא"ס ב"ה ועזב את בלתי -תכליתו, ולקח לו דרך פעולה מוגבלת, וזה נקרא צמצום א"ס ב"ה:

אחר שידענו מה שתלוי בהבנת הספירות, וידענו שהם מחודשות, צריך עתה לדעת דרך השתלשלותם אחרי שנתחדשו. הנה כבר שמעת, שיש בצפית המרכבה - מראה ופתרון, דהיינו הבנה וראיה. והנה עתה שאני מפרש לך הפתרון של המראה, שפרשתי לך כבר במקום אחר, הנה היית צריך להבין למפרע מהו הנראה במראה, שזה פתרונו. ולמען הקל מעליך מכאן ולהבא, אציין לך כל ידיעה - מה היא במראה:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, בענין המשכת הפעולה וכו', שהוא הידיעה במה היה הצמצום. ח"ב, רצה הא"ס ב"ה וכו', והוא ידיעת מה היה הצמצום. ח"ג, ולקח לו דרך פעולה, והוא ידיעת איך היה הצמצום:

חלק א:

בענין המשכת הפעולה לחוץ ממנו, ר"ל כי הרצון העליון, שהוא א"ס ב"ה, כולל מיני כחות לאין קץ ותכלית. אך אין אנו מדברים מן הבלתי -תכלית, שאין לנו שייכות בו, אלא מן הכח אשר בין כחותיו הבלתי נספרים, שהוא סיבה לנו. הכח שהוא סיבה לנו הוא כח המשכת הפעולה חוץ ממנו, שענינו בריאת נבראים והנהג אותם. אם כן אין אנו מדברים אלא בענין המשכת הפעולה חוץ ממנו. עוד מן הצמצום עצמו יתאמת לך כן. וזה, כי הנה הצמצום לא היה אלא לצורך הבריאה. כי אם היה לטעם אחר - היה נראה ממנו תולדה אחרת. וכיון שאין אנו רואים לו תולדה אחרת, והבריאה היא תולדה לו באמת, אם כן נאמר שהוא לצורך הבריאה. ועוד, פעולתו בעצמה אינה אלא הכנה לברוא לפי מהות הנבראים, אם כן הצמצום הוא לצורך הבריאה. אך מה שנעשה בכל שאר הכחות, חוץ מן הכח שהוא סיבה לבריאה - אינו לצורך הבריאה. אם כן אין הצמצום אלא במה שהוא לצורך הבריאה, שהוא כח המשכת הפעולה חוץ ממנו. ענין זה במראה, נראה הצמצום במקום אחד, וכל סביביו א"ס ב"ה, והיינו שלא הוסר הבלתי - תכלית אלא ממקום אחד שהוא המצומצם:

חלק ב:

רצה הא"ס ב"ה ועזב את בלתי תכליתו, כי הנה ברור לנו, שהרצון העליון מצד עצמו הוא בלתי -תכלית. ועל כן לא נחשוב שברא מה שהיה יכול לברוא, ויותר מזה לא היה יכול לברוא ח"ו. אלא ודאי היה יכול הרבה יותר, אלא שלא רצה. ולא פעל בדרך כל יכולתו ובלתי - תכליתו, אלא באותו כח ששיער היות שלמות נאה לפעול בו, לפי המכוון בפעולה עצמה. נמצא שאף על פי שהוא בלתי -תכלית מצד עצמו, עזב את בלתי תכליתו בדבר הבריאה. על כן נאמר שהכח הזה שהוא הסיבה, כבר נעזב מן הבלתי -תכלית, שסר ממנו. ויש לעזיבה הזאת שתי הוראות, א' - שאין הספירות ענין חדש, שלא היה כבר כלול בא"ס ב"ה. ב' - שבהיות הספירות כלולות בא"ס ב"ה, לא נוכל לומר שהיו בדרך שהם עתה, אלא בדרך אחר. ובהגלותם ממנו, נמצאו מתחדשים בדרך הזה שהם עתה. ראיה לב' הוראות, הבלתי -תכלית, ר"ל שכל כח שאפשר להיות בעולם, שאחר כך [נ"א, שבאחרים] היה נמצא לו גבול, בו עומד אותו הכח בלא גבול כלל, אם כן צריך לדמות הכח המוגבל, ולהעביר הכח הבלתי - תכלית על גבולו. נמצא הדרך המוגבל כלול בבלתי -תכלית בלי גבול. יש להקשות, אם הוא בלתי -תכלית ובלתי גבול, אם כן אינו דרך המוגבל. תשובה, יש נושא כולל דבר מצד שהוא מקיים אותו, ויש שהוא כולל מצד שהוא הפכו ושולל אותו. המשל בזה, המות - לא יובן מות בלא חיים שהמות יסיר אותו. נמצא שבמות כלול החיים מצד שלילה, לא מצד קיום, מה שאין כן בחיים - שאין כולל המות כלל. וכן הבלתי - תכלית כולל הגבול מצד מה שהוא שולל אותו. ובדרך זה נמצאו הספירות בא"ס ב"ה, שכל הדרך שהוא פועל בה עתה - כבר הבלתי -תכלית היה מצייר אותו להיות נשלל ממנו. כשרצה הא"ס ב"ה, שלא יגע הבלתי - תכלית בחלק הזה, נמצא החלק הזה בדרך שהוא עתה. וזה דבר ברור, כי הלא הדרך המוגבל חשבו הא"ס ב"ה, אלא שהעביר גבולו, מפני שהיה שולט עליו ומחזירו לענינו. כשיסיר הא"ס ב"ה בלתי -תכליותו ממנו,ישאר כמו שחשבו, בלא הסרת גבולו. נמצא הספירות כלולות בא"ס ב"ה, שהיא הידיעה הראשונה, ולא עומדות כמו שהם עתה, אלא בדרך אחר, שהוא דרך הבלתי -תכלית, שהיא הידיעה השניה שזכרנו למעלה. ענין זה במראה ייראה, שהא"ס ב"ה מצמצם עצמו במקום אחד, ומשאיר מקום חלל ממנו. והוא ענין גילוי הפעולה שנמצאת שלולה מן הבלתי -תכלית.

חלק ג:

ולקח לו דרך פעולה מוגבלת, וזה נקרא צמצום א"ס ב"ה, ר"ל שאין הצמצום העדר לבד, אלא קיום. הבלתי תכלית נעדר בענין זה, אבל הגבול מתקיים, והוא שורש הדין שנתגלה. יש להקשות, אם הצמצום הוא רק הסתלקות - איך שייך בו קיום ומציאות. תשובה, הרצון הרוצה לגלות הדברים אל הפועל - הוא העושה כל זה. אך מה שהוא רוצה לגלות - הוא הכח המוגבל, שעל כן שולל ממנו הבלתי -תכלית. אם כן מעשה הצמצום הוא קיום לגבול המתגלה, שהרצון מגלה אותו. וההעדר לבלתי -תכלית. ענין זה במראה ייראה, במקום הנשאר מצומצם - היות שורש הדין מתגלה שם. שהוא מה שנתקיים במעשה הזה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח כה (עריכה)

פתח כה

<תולדות הצמצום - גילוי אור נאצל>:

הצמצום הזה עשה שיראה ממנו ב"ה - האור והזיו. מה שקודם לכן - ומה שגם עתה אין הצמצום מגיע לו - אינו ניתן להיות נראה ומושג כלל. וזה האור שניתן ליראות, נקרא אור נאצל, כי הוא נראה כמו אור שנתחדש. אך באמת אינו אלא איזה בחינה מן האור הקדום, שנתמעט כחו בסוד הצמצום:

אחר שנתפרש מציאות הצמצום, צריך לפרש מה נולד מזה, וזה מן הנולד בראשונה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הצמצום הזה עשה וכו', לדעת שהיראות הספירות הוא תולדת הצמצום. ח"ב, וזה האור, לדעת התולדה הזאת מה היא ועניניה:

חלק א:

א. הצמצום הזה עשה שיראה ממנו ב"ה, כי הלא כבר ידעת ושמעת שהבלתי -תכלית הוא הבלתי נראה. ואמנם הדרך המוגבל שהיה כלול בא"ס, היה גם הוא בלתי נראה, מפני שליטת הבלתי -תכלית עליו, שהיה הופכו אליו. כשבא הצמצום, והסיר מן הדרך הזה הבלתי -תכלית, נשאר דרך הזה נראה:

ב. עשה שיראה ממנו ב"ה האור, ר"ל האור שאמרנו למעלה שרצה הא"ס שימצא, והיינו הראות מדות החק העליון בדרך הארה. ותבין בזה, שאין זה לבדה תולדת הצמצום, וגם לא יוצא בהכרח מן הצמצום, כנמשך מן הקודם. אלא הצמצום הוא רק שיסיר הא"ס ב"ה את בלתי -תכליותו מן המשכת הפעולה חוץ ממנו. ומן אז והלאה יהיה לפעולה חק מסודר. אלא שבהצטרף לזה רצונו ית' שהחק יראה, אז נמצא ענין זה של היראות אור. נמצא, שלא זה לבד תולדות הצמצום, ולא דבר נמשך מן הצמצום לבדו. אבל עד שלא היה הצמצום, לא היה מציאות לדבר זה. אם כן נאמר שהצמצום עשה הדבר הזה, לא לפי שהוא [סיבה] לדבר, אלא לפי שהוא סיבה למציאות:

ג. האור והזיו - ענינו מה שמזהיר מן העצם המאיר, וסובב עליו. ר"ל אין ההארה דבר בלתי מתיחס באלקות, שיורה אותו רק על צד ההסכמה ורצון, אלא דבר מתיחס ומורה עליו ביושר. וזה, כי הנה כל מה שאנו רואים באלקות - הוא הספירות, אך הספירות הם דרך אחד שרצה הרצון העליון להראות בו חוקיו, שאינו דרך עצמי אליו, אלא רצוי ממנו. אם כן אין אנו רואים מן האלקות שום דבר עצמי, אלא נרצה ממנו יתע אם כן, לא תוכל לקרוא לספירות אלקות, אלא הוראת אלקות. דרך משל, השם בכתב מורה על בעל השם, ואין באותיות השם דבר עצמי ומתיחס אל בעל השם, אלא על דרך ההסכמה ורצון מורה עליו. אין האותיות אלא הוראת בעל השם, לא חלק או שום צד ממנו, שיהיה להם שום מהות ממה שיש בו. אך הספירות קראנום אלקות, אם כן צריך שבהארה תהיה דבר מתיחס אל האלקות. אלא כן הוא האמת - הארה מתיחסת אל האלקות. ואיך מתיחסת? האלקות נסתר מן הנבראים, אך עם כל זה צריך שיהיה להם גילוי ממנו בשעה שמתגלה עליהם. הא למה זה דומה? משה רבינו ע"ה היה לו קירון אור, מי שעומד לפני משה ויבוש מלהסתכל בפניו - ישפיל עיניו למטה, אבל יראה את זיוו. כך האלקות מתגלה על הנבראים, ואינם רואים בו. ומה יראו? רק הזיו המתנוצץ ממנו, וזה הזיו הם הספירות. הזיו מתיחס אל בעליו, והוא גילוי הוד העצם הנכבד המסתתר, וזה מתגלה ממנו. ההארה ההיא, שהיא הספירות, היא זיו של א"ס ב"ה, דהיינו גילוי הודו. אם כן מתיחסים הם לא"ס ב"ה, שהוא בעל ההארה הזאת. יש להקשות, הזיו לפי שהוא מתיחס - הוא עצמי לבעל הזיו. אך "הארה" אמרנו שהיא בדרך רצון, ולא עצמית. אם כן אינה זיוו? תשובה, רצון היה שיהיו הספירות מושגות אל הנבראים באיזה דרך שיהיה. ההארה בספירות היא התמשכם בהשגה אל הנבראים. אם כן ההארה היא רצונית, ולא עצמית. וגם הרצון היה - שהתמשכות זה יהיה בדרך הארה. והיה יכול להיות בדרך אחר, כל דרך שהיה. והוא שיהיה להמשיך השגתם אל הנבראים - היה כמו הזיו המתיחס לבעליו, שנותן השגה מהם בלי ראיית עצמותם. אם כן ההארה היא רצונית, ועם כל זה היא זיו מתיחסת לבעליו, רצונית מצד צורתה, אך מתיחסת מצד ענינה. על דרך זה אמרו חכמים - ונהנים מזיו השכינה - אותה אינם רואים, אבל כבודה משיגים, שעומד עליהם:

ד. מה שקודם לכן - ומה שגם עתה אין הצמצום מגיע לו - אינו ניתן להיות נראה ומושג כלל, והיינו שזהו אותו האור שאמרנו, שהוא ההפרש שבין הספירות המצומצמות ובין כל המציאות קודם הצמצום, וכן בין א"ס ב"ה גם אחר הצמצום:

חלק ב:

א. וזה האור שניתן ליראות, נקרא אור נאצל. שזהו מה שקוראים המקובלים אור נאצל. וזה שיכולים לטעות בלשון הזה - לפרש שהספירות הם אור חדש, שהמשיך והאציל ממש הא"ס מעצמו, ועדיין הוא אלקות, כי הוא דבק בו. וזה טעות ודאי, כי המשך דבר מדבר הוא מקרה גופני. אם כן אי אפשר לומר באלקות - המשיך דבר מדבר, שהדבר הנמשך יהיה גם כן אלקות. אלא אור נאצל נקרא, מפני הטעם הכתוב כאן:

ב. כי הוא נראה כמו אור שנתחדש, ר"ל אין צריך שיהיה נאצל מחדש עצם האור, אלא שיתחדש להיות במציאות אור. וזה, כי כל מציאות שניתן לנושא, שלא היה לו מתחלה, נקרא חידוש מציאות. אך במציאות ניתן מציאות אחד, שהוא המצא אור נראה, שלא היה כן מתחלה. אם כן הוא אור מחודש המציאות. שאף על פי שהעצם הוא הראשון, מציאות האור הוא מחודש, וזה ר"ל אור נאצל:

ג. אך באמת אינו אלא איזה בחינה מן האור הקדום, שנתמעט כחו בסוד הצמצום, כי הדרך המוגבל כלול היה בא"ס ב"ה, אלא שהבלתי -תכלית היה מגדיל אותו האור לבלי גבול. הוסר ממנו הבלתי -תכלית - נשאר בכחו הקטן. אם כן אור מהא"ס ב"ה עצמו הוא, אלא שהצמצום הקטין כחו והגבילו. ענין זה במראה יראה, התאצל אור מחודש מן השורש הנעלם, שהוא א"ס ב"ה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח כו (עריכה)

פתח כו

<ענין החלל הרשימו והמקום>:

זה האור שנאצל היה נקרא רשימו מן האור הקדום, שלרוב גדולתו לא היה מושג. וסוד זה הרשימו הוא הנקרא מקום כל הנמצא, לפי שהוא נותן להם מציאות, מה שלא היה נותן הבלתי תכליות. זה המקום נקרא שהוא חלל, והוא פנוי מאור הא"ס ב"ה, דהיינו שאין הבלתי תכלית נמצא בו כבתחלה:

אחר שנתפרש שמכח הצמצום יצא אור חדש, יש לנו עתה לדעת עניני האור הזה:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, זה האור הנאצל וכו', והוא לדעת שזה האור הנאצל הוא רק רושם מן האור הראשון שנסתלק. ח"ב, וסוד זה הרשימו, לדעת שבזה האור יש כח המקום לנמצאים. ח"ג, וזה המקום נקרא שהוא חלל, לדעת ריקות [נ"א,חוקות] זה המקום:

חלק א:

א. זה האור שנאצל היה נקרא רשימו. פירוש - היה נקרא קודם שנתחדשו בו ענינים אחרים. וזה, כי לאורות נחליף שמותם ותואריהם לפי פעולותיהם. וזה האור עצמו עתיד ליקרא - עולמות ובנינים, בכמה שמות שונים. אך קודם שנבין בו התחדשות הענינים האלה, נקראהו לפי מה שהוא בראשונה, ואז היה נקרא רשימו:

ב. היה נקרא, ר"ל שנבחין אותו בדרך זה, אף על פי שלא לגמרי נוכל לומר כך ביושר. וזה, כי רשימו הוא רושם שנשאר מדבר אחד שהיה מן הסוג ההוא, רק שהיה יותר גדול, והרשימו קטן ממנו. אבל האור שנסתלק, לא היה אור נראה, וזה שנשאר הוא אור נראה, והרי אינם מסוג אחד, ואם כן אינו רשימו. והאמת הוא, שלא נוכל לומר - הוא רשימו מן האור, אלא נקרא רשימו. ולמה נקרא כך, כיון שאינו כך - זה תראה אחר - כך:

ג. רשימו מן האור הקדום, ר"ל שאין זה דבר חדש ממה שנסתלק, אלא כמו חלק קטן ממנו, שעד שלא נעשה מעשה הצמצום, לא היה יכול להיות ניכר בפני עצמו, ואחר הצמצום ניכר. ופירוש כל זה הענין הוא ענין המלכות למטה. המלכות היא שורש כל הנבראים, ומה היא המלכות? היא החלק האחרון של כל ספירות ז"א, כי שורש הנבראים התחתונים הוא החלק האחרון, דהיינו הכח האחרון, הנמצא בכל ספירה. עתה נקשה ונאמר, אם כן שיש לתחתונים עשר שרשים, שהם עשר חלקים אחרונים שבכל ספירה. תשובה, מציאות חק זה שיהיו נבראים תחתונים - זה הנקרא מלכות. והוא קשר כל הכחות הנמצאים בכל הספירות להוציא התחתונים. על כן נאמר - מלכות הוא חק המצא התחתונים. וממה בנוי חק או אור זה? מכללות כח הנמצא בכל ספירה להוציא התחתונים. ועם כל זה אלה הכחות תלוים ועומדים, כי הם צריכים לחק אחד כללי, שהוא המצא התחתונים. ואז חק זה יכלול כל הכחות האלה, ויהיה הדבר מזומן לצאת אל הפועל. נמצא, שחיבור וקשר כל הכחות האלה שבכל הספירות להיות ממציא התחתונים - זהו החק הנקרא מלכות. וכשהבנת כל זה הענין למטה, עתה תבינהו למעלה. כי הגילוי הנשאר אחר הצמצום - נקרא הכל כמו מלכות א"ס ב"ה, פירוש - שתחשוב כל המסתלק מן הכח הפרטי של בריאת נבראים כדוגמת ט' ספירות למטה. ומה שנשאר שהוא בריאת נבראים מוגבלים - מלכות לט' ספירות אלה. ומהו מלכות? כללות חיבור כל הכחות הנמצאים בכל ספירה להוציא התחתונים, והיינו מציאות חק זה שיוציאו כל הספירות - תחתונים, כפי המושרש בהם. על כן האור המתגלה הזה נקראהו מלכות, ונאמר שהוא כמו חלק האחרון מכל מה שנסתלק, שחשבנום לדוגמת ט' ספירות. ועל כן נקראהו רשימו מכל מה שנסתלק. אמנם ב' בחינות נבחין בזה, כי קשר החלקים האלה שהוא חק המצא התחתונים, שהוא מלכות במקומה, לזה נקרא מקום לתחתונים, שהוא הכח הנותן מקום מציאות להם. אך היותה בנויה מרשימו של כל מה שנסתלק, שר"ל שהוא כמו הכח שבכל ספירה להוציא התחתונים, לזה נקרא שורש ממש לתחתונים. וכן נמצאו ב' בחינות אלה במלכות למטה, כי היא מקום מצד מה שנותנת מציאות לתחתונים, ונוסף בה שהיא עצמה שורש פרטי לכל אחד מהם:

ד. שלרוב גדולתו לא היה מושג, זהו הטעם למה נקרא לזה רשימו, אף על פי שאינם מסוג אחד, כי באיזה צד יכולים לבא אל תחת סוג אחד. והיינו כיון שקראנו לא"ס ב"ה אור פשוט, וגם וה אור, אם כן הרי באו אל תחת סוג אחד, אף על פי שזה אור בלתי נראה וזה אור נראה. כי ההראות נחשבהו מקרה נופל ברשימו, שלא היה יכול ליפול באור הראשון. ומסייע לזה מה שהקדמנו למעלה - שאפילו בספירות אין ההראות חק טבעי, אלא רצוני, שבכח המועט שהוא המוגבל רצה שיהיה, ובבלתי מוגבל לא רצה שיהיה. על כן נקרא רשימו - הכח המוגבל מן הכח הבלתי מוגבל, שבו רצה רצון העליון שיהיה נראה. יש להקשות, איך נאמר שמה שנסתלק הוא ט' ספירות, הלא הספירות הם מוגבלות, ומה שנסתלק הוא בבלי -תכלית, אם כן אינו סוד ט' ספירות? ועוד, ט' ספירות הם ט' פעולות נבדלות זו מזו, ובבלתי -תכלית אי אפשר לומר חלקים מובדלים, אם כן מה שנסתלק אינם ט' ספירות, שבבלתי -תכלית אי אפשר לומר חלקים. שהוא ברור שאין חלק נבדל מחלק אלא מפני הגבול שמחלק ביניהם, ובבלתי -תכלית אין שייך גבול בשום צד, אם כן אי אפשר לומר חלקים. תשובה, אמת, הספירות הם מוגבלות ומה שנסתלק הוא בלתי -תכלית, ומצד זה לא היה לנו לדמות מה שנסתלק - להם. אבל הט' ספירות, אף על פי שהם מוגבלות - מראים על ענין הבלתי -תכלית, והמלכות על הגבול ממש. וזה, כי הנה שורש הענין הוא, שהפעולות המוגבלות הצריכות לכל מציאות הנבראים, באמת הם ט' חלקים, שהם בנין המלכות עצמה, וזה הדרך המוגבל שהיה כלול בא"ס ב"ה שאמרנו למעלה. והבלתי -תכלית היה מתחזק על כל אחד מן הט' האלה, ומחזירם לבלי גבול. נמצא כאן סוד עשר ספירות - ט' מדרגות של פעולה מוגבלת, כלם ענין אחד, נחשבים מספירה אחת. שליטת הבלתי -תכלית על כל אחת מהם נחשב לסוד ט' ספירות האחרות, ואינם מחולקים מצד עצמם, אלא שהבלתי -תכלית הוא השולט על כל חלק מן הדרך המוגבל, ומחזירו לבלי גבול. על כן הם סוד הט' ספירות. אך הספירות שלאחר הצמצום, הנה כולם חלקי המלכות, על כן כולם שעדיין צריך לשלמות - נקרא חלל. ולכן אחר כך כשירד הקו ועשה מן הרשימו - ספירות, הרי נקרא שמילא החלל הזה. ועל כן אמרו - שהקו מילא אותו.והוא מה שאמר אחר כך, שא"ק ממלא בע"ס שלו כל החלל. יש להקשות, מה צורך לומר שלגבי א"ס נקרא חלל, נאמר שכיון שצריך עדיין להשתלם - נקרא חלל? תשובה, הניח קיבול באותו הומן היה מלא מן הרשימו - לא היה לו לקרא חלל. אלא שלגבי א"ס ב"ה, שהוא שלם בכל שלמות, שאין שייך בו שלמות יותר, נקרא חלל. וכן לגבי מה שהיה מלא זה המקום מן הבלתי -תכלית שנסתלק ממנו - נקרא חלל. ג, והוא פנוי מאור הא"ס. ב"ה, דהיימ שאין הבלתי -תכלית נמצא בו כבתחלה, ר"ל שעל כן יכולים העולמות להמצא בזאת המדרגה בחלל שלה שאמרנו - שאין הבלתי -תכלית עומד שם, שאינו מניח מציאות למדרגות. ענין זה במראה נראה, מקום חלל פנוי, מלא באור דק שנקרא רשימו, שבזה המקום יעמדו כל העולמות כלם, ור"ל הענין כמו שפרשתי. מוגבלות. אלא שהמלכות שבספירות הוא ענין הדרך המוגבל הכלול למעלה וט' ספירות שבספירות הם הוראות הבלתי -תכלית השולט על הדרך המוגבל, ולא בלתי -תכלית עצמו, אלא הוראתו כפי מה שצריך לזה לצורך ההנהגה, כמו שיתבאר במקומו:

חלק ב:

א. וסוד זה הרשימו, ר"ל סוד המצא זה הרשימו, והוא מה שאמרנו לעיל, שקשר הכחות שבספירות העליונות - זהו החק של המצא התחתונים במקומו, שהוא מלכות, החק העשירי שבעשר החוקים, שהם עשר ספירות. ועל כן קשר הכחות האחרונים שבבלתי -תכלית, שנתחברו יחד לעשות הרשימו על הדרך הזה - הוא המלכות. ובחינה זאת הוא המקום של הנבראים, כי זה הוא החק לתת להם מציאות. אך הרשימו עצמו, שהוא הכחות שנתחברו, הם השורש לתחתונים, כדלקמן:

ב. הוא הנקרא מקום כל הנמצא, לפי שהוא נותן להם מציאות, מה שלא היה נותן הבלתי -תכליות, ר"ל שהוא נקרא מקום, לפי שעושה מעשה המקום, שמכיל העומד בו. אך אינו מקום כמקום הגשמי, שהוא מציאות מקום ממש, לעמוד בתוכו מי שעומד. שאין שייך דבר זה בספירות כיון שהם אלקות, ובאלקות אין שום מקרה גוף:

חלק ג:

א. וזה המקום נקרא שהוא חלל, חלל ר"ל מה שיש לו בית קיבול לקבל אחרים. וזה ר"ל מדרגה אחת, שבחינתה נותנת שצריכים למצוא בה אחרים סבולים ממנה. דרך משל, מלכות נותנת בחינתה שיהיו נמצאים עולמות סבולים ממנה, כמו ענפים שלה - נקרא שיש לה בית קיבול. ועד שנמצאת היא לבדה, ואין העולמות נמצאים - בית קיבול שלה חלול. וכשימצאו העולמות סבולים בה - נקרא שחלל שלה מלא. ואמנם עד שהיה הבלתי -תכלית שולט, היה הכל שלם בכל שלמות. כיון שנסתלק - נתגלתה המלכות, שהיא בית קיבול, וגם לא נגלתה מלאה בעולמותיה, אלא מקום חלל. ועם כל זה לא היה חלל לגמרי, כי הרי שורש העולמות העתידים לצאת היה שם בבחינת רשימו, אלא רשימו שהוא כמו אויר, שלא היו העולמות נודעים. ועל כן, אף על פי שהיה בית קיבולה מלא ממנו, היה נקרא חלל לגבי א"ס ב"ה, כי בתחלה לא היה צריך שום שלמות יותר. וכן א"ס המקיף אינו צריך שום שלמות. זה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח כז (עריכה)

פתח כז

<ענין הקו והצינור>:

בזה הרשימו נשרש כל מה שעתיד להיות. ומה שלא הושרש שם - לא יכול להיות אחר כך. ואף על פי כן, כל המושרש שם לא היה יכול למצא, אלא אם כן הבלתי-תכלית עצמו ינהג אותו. אלא שהבלתי-תכלית אף על פי כן לא יפעול אלא מה שמושרש ברשימו. והיינו כנשמה המנהגת את הגוף רק לפי מה שהוא. וזה נקרא קו אחד מא"ס ב"ה הנכנס בתוך החלל. כי זה הענין עצמו שהוא פועל ברשימו - היינו לפי הנבראים. אך הוא בעצמו פועל אותו בשלמותו. והנה זה הענין לפי הנבראים הוא הרשימו, אך בקו הוא מה שהוא לפי שלמותו. ועוד, זה הנפעל לפי הנבראים הוא הרשימו, אך הדרך שהא"ס פועל אותו הוא הקו, שהוא לפי בלתי תכליתו, כמו שהוא בלתי-תכלית:

אחר שנתפרש האור הנאצל מה הוא, עכשיו צריך לפרש מה נעשה ממנו:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, בזה הרשימו וכו', והוא ידיעת מה היא סגולת הרשימו הזה. ח"ב, ואף על פי כן כל המושרש שם וכו', וזה שהרשימו צריך לבלתי-תכלית. ח"ג, כי זה הענין וכו', וזה גדר ב' הדברים - קו ורשימו לפי פעולתם:

חלק א:

א. בזה הרשימו נשרש כל מה שעתיד להיות. וזה פשוט, שכבר נתבאר, שהרשימו הוא מה שנשאר מכל מה שנסתלק, שהוא כל מה שהיה כלול בכל מה שנסתלק בבחינת שורש התחתונים. אך כל מה שעתיד להיות בתחתונים היה כלול ודאי במה שנסתלק, בבחינה זאת של שורש התחתונים. אם כן הרשימו הוא שורש כל מה שעתיד להיות בתחתונים. ראיה לזה שכל מה שעתיד להיות היה כלול במה שנסתלק הוא פשוט, שהרי מה שנסתלק הוא א"ס ב"ה, בא"ס כלול הכל. אם כן במה שנסתלק כלול הכל:

ב. ומה שלא הושרש שם - לא יכול להיות אחר כך, ר"ל לא די שיהיה הרשימו שורש לכללים, שאחר כך יתפרטו הפרטים למטה, אלא כמו כן צריך להיות מושרשים כל התחתונים ברשימו, שכל פרט צריך שיהיה מושרש בו. ראיה לזה, בכל-יכול - אי אפשר להיות שום פרט שלא יהיה נכלל בו. הרשימו הוא גילוי כל מה שהיה כלול בכל -יכול בבחינת שורש התחתונים. אם כן גם הרשימו - צריך שאפילו כל הפרטים יהיו כלולים בו:

חלק ב:

א. ואף על פי כן כל המושרש שם לא היה יכול למצא, אלא אם כן הבלתי-תכלית עצמו ינהג אותו, והיינו כי יש עצמים שתנועתם מצד עצמם, ויש שתנועתם מצד אחרים. דרך משל, הגוף תנועתו מצד אחר, הנשמה תנועתה מצד עצמה. ולכל זה צריך שיהיה שורש למעלה. אם כן גם באורות צריך שיהיו אורות שתנועותיהם מצד עצמם, והם שורש לעצמים שסגולתם כך, ויש שתנועתם יהיה מצד אורות אחרים, והם שורש לעצמים שסגולתם כך. הרשימו הוא שורש לגוף, והבלתי -תכלית - לנשמה. על כן הבלתי-תכלית מתנהג בעצמו, הרשימו תנועתו על ידי הבלתי-תכלית.והבנת זה הענין הוא:

ב. אלא אם כן הבלתי-תכלית ינהג אותו, ר"ל שאף על פי שחוקות ההנהגה הם מה שמסודר ברשימו, ראשית ההנהגה אינה שם, אלא בבלתי-תכלית. ועניני הרשימו מתנהגים רק על ידו כגרזן ביד החוצב בו. ושתי ידיעות יוצאות מן ההקדמה הזאת. א' - שאין מציאות למעשה הרשימו אלא על ידי הבלתי-תכלית. והב' - שהבלתי-תכלית הוא מנהג את הרשימו. ומלה זו מורה יותר מתנועה, שאילו לא היה הבלתי-תכלית אלא מניעה את הרשימו, היה לו לומר - לא היה יכול למצא אלא על ידי הבלתי-תכלית. אבל אנו אומרים - מנהג אותו, שהוא מנהג ומסדר עניני עצמו של הרשימו. ופירוש ב' ענינים אלה הוא, הא' - שאין מציאות למעשה הרשימו על ידי הבלתי-תכלית. וזה, כי אף על פי שמה שפועל הא"ס ב"ה לפי התחתונים היא פעולה מוגבלת, לא מפני זה נאמר שהוא פועל אותה בדרך מוגבל כמו אדם. אלא דרך פעולתו לא תוכל להיות מושגת ממנו, כי היא דרך בלתי מוגבלת, אלא שבכח גזרת רצונו, אף על פי שהוא פועל והולך כדרכו, אין מגיע לנו אלא מה שמגיע, והיא הפעולה המוגבלת. ונמצא באמת שהפועל הוא המוגבל, לא הפעולה, שהיא דרך הוצאת הפועל. כי אין התחתונים מקבלים אלא לפי הכנתם. ועל כן כל מה שנדבר - לא נדבר אלא בפועל נגבל, שהוא מוגבל. אבל הדרך שהא"ס פועל הפועל ההוא - זה נשגב ממנו, ולא נדעהו, ולא נחקור אחריו, כי אין לנו שיכות לדעת אלא מה שנעשה - מה ענינו, אך איך נעשה - זה אי אפשר לדעת. דרך משל, נדע שיש ספירות מצומצמות נעשות מאורו, אבל איך עשה להעלים אורו ולצמצמו - זה לא נוכל לומר. מה שאינו כן מן הצמצום ולמטה, שנוכל לומר זה. כי הרי נוכל לפרש בפרצופים חלקיהם ושליטותיהם ותולדותיהם איך יוצאים, ומה נעשה בהם בחדשם תולדות. מה שאין כן בא"ס ב"ה, שאי אפשר לומר בו חלקים ושום ענין כאלה. על כן אי אפשר לומר איך פעל, או איך מתלהטים עתה ממנו הספירות האלה. אלא שכל זה הוא פעולה בלתי -תכליתית. ואביא לך ראיה שדרך הפעולה בכל הפעולות צריך שיהיה בלתי מוגבל. וזה, כי הנה א"ס ב"ה צריך שלא יהיה בו שום שינוי. אך שיהיה פועל בזמן אחד בדרך אחד, ובזמן אחר בדרך אחר - זה שינוי. אם כן אין הא"ס ב"ה פועל פעם בדרך אחד ופעם בדרך אחר. מוכרחים אנו לומר שפעולות הא"ס ב"ה שוים, ואותה הפעולה שמגעת לנו בגבול - הוא פועל אותה בלי גבול כדרכו, אלא שאנו מקבלים מה ששייך לנו. אמנם שלא יהיה שינוי בפעולות א"ס ב"ה - זה פשוט, שהרי א"ס ב"ה צריך להרחיק ממנו כל מקרה גוף לגמרי, והשינוי הוא מקרה גופני ודאי, אם כן לא יהיה בו. ועוד זה הדבר נתברר בדברי רשב"י זללה"ה, שאמר לא אשתני בכל אתר. וכן בר"מ שהבאתי למעלה בענין הנשמה, ע"ש. כללו של דבר - יש לנו שני דברים, פועל א"ס ב"ה, ופעולתו. הפועל הוא המגיע לנו והוא מוגבל, הפעולה היא הנעלם ממנו, והיא בלתי מוגבלת. הפועל המוגבל הוא הרשימו. אך הפועל צריך לפעולה, והפעולה היא בלתי מוגבלת - פעולת הא"ס ב"ה שפועל בבלתי -תכלית. הרי שאין המושרש ברשימו נמצא אלא על ידי הבלתי-תכלית. אך אם היתה דרך הפעולה גם כן מוגבלת, אז היה הרשימו פועל לפי עצמו, בלא צורך לבלתי-תכלית. הב' - שהבלתי-תכלית מנהג את הרשימו הנהגה וסידור ממש. וזה בא בבת אחת עם מה שהפעיל את הפועל - הוא הבלתי-תכלית בבלתי תכליותו. כי בדרך זה הוא גורם שאף על פי שהנפעל הוא דרך אחר, אף על פי כן יהיה כללות תכליתו מסודר ממנו, ומתנהג לפי הנהגתו. ופירוש זה הענין - יש לבלתי -תכלית סגולה - שהוא שלם בתכלית השלמות, ובשלמות זה הוא כלו טוב, כמ"ש למעלה בענין היחוד, שאין רע נמצא לפניו. אלא בהעלם שלמותו יש מציאות לרע. ובהתגלות שלמותו - הרע איננו עוד, בסוד, "בלע המות לנצח". אך כדי לגלות יחודו בדרך מבורר - העלים שלמותו, והניח דרך בלתי שלם לברוא הנבראים בלתי שלמים ולהנהיגם, וזהו הרשימו. כי הרי הנבראים אפילו שיהיו בתכלית השלמות, לא יוכלו להיות בשלמותו ית', כי כיון שהם נבראים לא יגיעו לעולם להיות במדרגת הבורא. ואמנם הרשימו הזה בהיותו יוצא בסוד העלם השלמות, הנה נשרשים בו חסרונות והעלמים רבים. והאמת, שכוונת החסרונות הוא, שעל ידו נתן הדרגה למצבי הנבראים להתקרב אל השלמות בקריבות של הדרגה. מה שאין כן הבלתי-תכלית, שאין בו הדרגות, ועל כן הוא שלם מתחלה. אמנם בשתי בחינות היה יכול להיות הרשימו הזה, או שיהיה חק אחד בלתי שלם להנהיג בריות בלתי שלמות, שלא יצאו לעולם מן החסרונות שלהם, או שיהיה חק אחד שהחסרונות האלה שבו, אדרבא, יהיו סובבים והולכים עד שישלימו בשלמות הנעלם מתחלה. ואתן לך משל על זה. דרך משל, השכר והעונש הם חסרון שלמות, כי בשלמות צריך שהכל יהיה טוב. אלא שבהעלם השלמות נשארה ההנהגה מסופקת, אם להיטיב או להפכו, לפי מעשה בני אדם התחתונים. וזה הדבר מושרש ברשימו, כי שם יש כל עניני השכ

ר, ועניני העונש כנגדם, מזומנים להתעוררות התחתון. ואולם היה יכול להיות, שזה הדבר ילך לעולמי עולמים כך, הצדיקים יקבלו שכר והרשעים יענשו, זה היה אם הרשימו לא היה מתנהג מן הבלתי-תכלית. אבל כיון שהבלתי -תכלית הוא המנהג את דרכי הרשימו, אם כן דרכי הרשימו צריכים לסבוב כדי לבוא אל השלמות, לא לישאר כך. וזהו שניתן גבול לימי הבחירה והשכר והעונש, דהיינו שית אלפי שנין הוי עלמא, שאז נמצא שהרשימו כמו גלגל שיש בו כל כך מעלות, שאין בו לרכוב אלא כל כך מעלות, וסוף הכל תהיה מנוחה בשלמות. נמצא שהא"ס ב"ה הוא הפועל בשלמותו בבלתי תכליותו אפילו מה שנפעל בגבול. וכמו שהפעולה הוא כך בשלמות - גם כוונת הפעולה היא השלמות. אלא שעל פי כוונה זאת נפעל הפועל המוגבל הבלתי שלם. ומהו הריוח בזה? שאף על פי שהאמצעי הוא בלתי שלם, דהיינו שהפועל חסר, אך תולדתו הוא להביא ודאי אל השלמות בסוף הגלגולים:

חלק ג:

א. אלא שהבלתי-תכלית אף על פי כן לא יפעול אלא מה שמושרש ברשימו, שאף על פי שאמרנו שראשית הנהגה באה מן הא"ס ב"ה לפי שלמותו, כבר גזר שלא יגיע לתחתונים מפעולתו זאת אלא אותו הסדר המוגבל, שהוא הרשימו. ואף על פי שהכוונה היא לשלמות, וגם אמיתת הפעולה היא שלמות שהכל טוב, כנ"ל בסוד, כל מה דעבד רחמנא לטב, ובסוד, "אודך ה' כי אנפת בי", בהגיע הדבר לתחתונים - מתעלם השלמות, ולא יגיע להם אלא מה שנותן חק ההעלם הזה. אלא שחק ההעלם מסובב מן השלמות, עד שהוא מהלך בדרך אחד, שסופו ודאי מגיע אל השלמות כנ"ל:

ב. והיינו כנשמה המנהגת את הגוף רק לפי מה שהוא, ושתי הוראות לענין זה, א' - שאין ביאת הבלתי-תכלית לנהג את הרשימו מוסיף ברשימו שום כח חדש, אלא מה שכבר מושרש בו מתנועע על ידו, וגם מסודר על ידו. ודומה לזה - נשמה בגוף, שאינה מחדשת בו כלום אלא מתנועע מה שכבר מוטבע בו. ב' - שענין המצא הקו של א"ס ב"ה ברשימו - הוא עצמו - שורש גוף ונשמה בעה"ז. על כן מקריהם שוים:

חלק ד:

א. וזה נקרא קו, זה הענין שא"ס ב"ה נכנס בהנהגת הרשימו - נקרא שקו ממנו נכנס תוך החלל:

ב. קו, זהו מה שאנו אומרים שקו אחד נמשך מא"ס ב"ה המקיף, כמו צינור אחד אל תוך החלל, ושדרך הצינור הזה יורד אור מא"ס ב"ה למה שבתוך החלל, ועל ידו מתדבקים המאציל בנאצל. והענין הוא, כי הנה בכלל הכל -יכול הוא, להיות מביט גם אל פעולת זולתו. וכיון שנתחדש מציאות הדרך המוגבל, הנה יביט עליו הא"ס ב"ה גם כן בכל יכלתו. והרי לנו בכאן ג' דברים - מה שהא"ס פועל לפי שלמותו, אותם הדברים עצמם שאנחנו מקבלים אותם בגבול, ומה שאנחנו מקבלים לפי הגבול, ומה שהכל -יכול מביט אל ענין הדרך המוגבל עצמו שאנחנו מקבלים. והנה הבטת הכל -יכול - זה הוא הצינור, שגם הוא קו מא"ס ב"ה, אלא שהיא הבטה אל הרשימו לפי מה שהוא רשימו מוגבל. ומה שאנחנו מקבלים - זהו כללות הרשימו. מה שהא"ס ב"ה, פועל אותו הענין עצמו לפי שלמותו, זהו מה שנמשך מן הא"ס ב"ה אל תוך החלל דרך הצינור. והיינו שבתוך מה שהא"ס ב"ה מביט אל הדרך המוגבל בכל -יכולתו, מתעלם ומתלבש מה שהוא פועל אותם הפעולות עצמם של הרשימו לפי שלמותו, לכן נקרא לזה צינור, ולזה אור נמשך בתוכו. וזה הנמשך הוא מה שנאמר - שהרשימו מקבל אורו מא"ס ב"ה, וכן שמתדבק המאציל בנאצל. וזהו דוקא המנהג את הרשימו, כנשמה את הגוף. כי הבטת הכל -יכול כבר שמעת שאינה שום הארה מתחלפת מן הרשימו, אלא מביט עליו לפי מה שהוא, אך האור הזה הוא ענין המתחלף מן הרשימו, שהוא לפי השלמות העליון של א"ס ב"ה. ומה שברשימו הדברים הולכים בהעלמים וחסרונות כדלקמן - בנשמה הוא הכל לפי הטוב והשלמות. אמנם א"ס ב"ה הוא בלתי -תכלית בכל כחותיו כנ"ל, ואין ענין לבלתי-תכליתו עמנו, אלא בבחינה זאת הפרטית. דהיינו בזה הכח עצמו של המשיך הפעולה חוץ ממנו, שגם זה פועלו - ואפילו עמנו - בשלמותו ובבלתי-תכליתו. אלא שאין אנו מקבלים אלא בגבול, כקול שהיה מדבר עם משה, שלא היה נשמע אלא לו, אף על פי שהיה קול גדול ולא יסף. על כן נאמר שבזה מתדבקים המאציל בנאצל. והנה תבין, כי הצינור - אינו שום הבחנה פרטית בעניני הפעולה כנ"ל, אלא האור הנמשך והרשימו. הרשימו הוא כלל כל חוקות השכר והעונש, שלפי זה הדרך נראה לכאורה כמה קילקולים שנתקלקלו בעולמות לפי הפגמים שפגמו החוטאים. והאור שבמנים הוא לפי דרך היחוד, שהכל טוב, ואין רע כלל, ואין פגם, בסוד, "שיחת לו לא". והוא המנהג את הרשימו כנ"ל, שסופו יהיה רק טוב ושלמות. ואלה הב' דרכים נקראים שם וכינוי. והנה א"ס ב"ה המקיף - הוא השלמות השלם, והטוב שולל את הרע, ואין שייך שם להראות הרע ותיקונו, אלא מגיד מראשית אחרית, ונראה הכל טוב. אך אחר ההעלם, דהיינו הצמצום, שם מתחלקים הדברים לב', דהיינו השם וכינוי כנ"ל. והכוונה - שהשם ישלוט ויתגלה בסוף הכל, ויחזיר כל הנהגות ה' כינוי אליו. ואז יהיה מה שהוא כבר בשלמות העליון א"ס ב"ה המקיף:

ג. קו אחד מא"ס ב"ה, כי הרשימו, אף על פי שיש בו חלקים רבים, אינם ענינים נפרדים, אלא חלקי בנין אחד שלם. רק שלגבי דידן הם הרבה, כי אין אנו משיגים אלא כל דבר בפני עצמו. אך החידוש מה שחידש הא"ס ב"ה, הרי כבר אמרנו שאינו אלא ענין אחד לבד, ועל הכללות הזה מביט הכל-יכול בכל יכלתו בכלל אחד. וכן פועל הא"ס בשלמותו פעולה אחת. על כן נאמר שהוא קו אחד. ותבין שאין אומרים חלק אחד, אלא קו אחד. והיינו כי בא"ס ב"ה אין הפרש חלקים, אלא בשלמותו, בכל בלתי -תכליתו, מביט אל הענין הזה. וזאת ההבטה הכללית נקרא קו, פירוש - ניצוץ, כמו ניצוץ השמש היוצא מהארת כל השמש:

ד. הנכנס בתוך החלל, זה פשוט לפי המראה, וכמש"ל:

ה. שבו נברא אחר כך וכו', שהרשימו נעשה עולמות, כדלקמן, אחר שבא הקו הזה ואסף אותו, וחילקו לחלקיו, והוא עצמו נתעלם בו. וזה מראה איך שהקו מנהג את הרשימו:

ו. ונמצא הקו הזה, זה פשוט כמש"ל, שהקו הוא מה שהא"ס ב"ה פועל הפעולה הזאת המוגבלת עצמה לפי שלמותו:

ז. והנה הקו וכו', וזהו מה שאמרתי למעלה - מן הצינור, שהוא כמו הלבוש לקו עצמו. עד שנאמר שמה שירד הא"ס ב"ה תוך החלל הוא כללות קו אחד - צינור ואור נמשך בתוכו. כי הקו מחובר מב' אלה, ונקראים שניהם בכלל קו אחד, בדברי הרב זללה"ה:

ח. וזה מה שהכל יכול וכו', וזה פשוט כמ"ש למעלה. ענין זה במראה יראה - שמא"ס ב"ה המקיף יורד קו אחד, וממלא. וזהו צינור בין הא"ס ב"ה ומה שבתוך החלל, להדבק זה עם זה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח כח (עריכה)

פתח כח

<הקו מתחלק לאור פנימי ומקיף>:

קו הא"ס ב"ה, הנכנס בתוך הרשימו, נעלם בו בפנים בכל מדרגותיו, ונקרא שמנהגו. ועומד בחוץ ומקיפו, ונקרא שכולל כחו ומביט עליו לכל צד. ואף על פי כן, הכל רק בדרך מה שהוא משתווה לרשימו. וזהו אור פנימי ומקיף של ספירות, שהוא סוד הכלי:

אחר שזכרנו הכנס הקו תוך החלל, עתה צריך לפרש באיזה אופן הוא מתפשט בו:

חלקי המאמר הזה הם ג'. ח"א, קו הא"ס כו', והוא האופן שנתפשט הקו בתוך הרשימו. ח"ב, ואע"פ כן, והוא שהקו משוה עצמו לפי הרשימו שהוא נכנס בו. ח"ג, וזהו אור פנימי, וכו', והוא חילוקי התפשטות בשם:

חלק א:

א. קו הא"ס ב"ה, הנכנס בתוך הרשימו, נעלם בו בפנים בכל מדרגותיו. והיינו לפי ענין שתי הנהגות שזכרתי למעלה, הנהגת הטוב ורע והנהגת היחוד [נ"א,הנהגת שם וכינוי]. הנה הנהגת היחוד נעלמת בתוך אותה של טוב ורע הנראית, ועל כן נאמר שהקו נעלם, וזה מה שהרויח הקו להתלבש ברשימו:

ב. ונקרא שמנהגו, והוא מה שאמרנו למעלה שהרשימו מתנהג על פי הנהגת היחוד. וזה מה שאמרנו שמרויח הרשימו ממה שהקו נעלם בו:

חלק ב:

א. ועומד בחוץ, וזה כי האור שהלך לכנס בכלי - לא כולו נכנס, אלא חציו עומד בחוץ. וכן עושה פעולתו ועומד על משמרתו, זה שבפנים כמו זה שבחוץ. ועוד תבין אלה הענינים מה הם - בחלק הג' מן המאמר הזה:

ב. ומקיפו, ר"ל שאינו עומד מרחוק, שלא יהיה לו שייכות עם הנפעל, שהוא הרשימו, אלא מקיפו:

ג. ונקרא שכולל כחו, ר"ל שהוא סיבה לו, ונמצא שכולל אותו כסיבה למסובב:

ד. ומביט עליו לכל צד, היינו שכל סיבה צריכה להספיק לכל חלקי המסובב ממנה. והמקיף הוא סיבה לכלי כנ"ל. אם כן צריך להביט עליו לכל צד:

חלק ג, ואף על פי כן, הכל רק בדרך מה שהוא משתווה לרשימו, אף על פי שהוא מקיף, שלא נגבל בכלי, אינו כמו הא"ס ב"ה המקיף שהוא חוץ לכל גבול, אלא כל מה שנכנס לחלל משתווה הכל לרשימו. ולכן האור המקיף שייך לכלי:

חלק ד:

א. וזהו אור פנימי ומקיף. אלה הם השמות של שתי המדרגות:

ב. של ספירות שהוא סוד הכלי, וזה ביאור כל ענין זה של פנימי ומקיף. והוא מה שפירש ברע"מ פ' אמור על א"ס ב"ה, שהוא בגו כל ספירה ולבר מכל ספירה. והענין הוא כמו שאמרנו כבר, איך הקו מנהג הרשימו בכל אותם הדרכים שזכרתי, דהיינו שהפעולה היא בדרך בלתי -תכלית, ושהיא בדרך השלמות. נמצא שעל כל מדרגה ומדרגה מן הרשימו יש השקפת הא"ס ב"ה על המדרגה בשלמותו. ואין קיום לחלקים אלא מפני שהרצון רוצה בהם. וזהו ענין הא"ס ב"ה הנמצא בכל ספירה וספירה בכל צד, שאין קיום לשום ענין של הספירה ההיא אלא ממנו. ונמצא שכל העיקר הוא הא"ס ב"ה, ומכל פעולה שהוא פועל לצורך הנבראים, אפילו מה שהוא לפי ענינם, עם כל זה אינו מתגלה ממנו אלא החלק היותר קטן שבה. ונמצא שהשקפת הא"ס על המדרגה המוגבלת, שהיא מה שמקבלים התחתונים - רוב ההשקפה נשגבה ממנו, וזהו האור המקיף. והחלק האחרון שבפעולה הוא אותו השלמות שמתלבש בפועל הנפעל. דהיינו שאפילו השלמות שאנו מבינים שיש בפועל, הנפעל בסוד קו שבתוך הרשימו, אינו אלא החלק הקטן שבפעולה ההיא, והוא העומד לנהג הרשימו הנראה, ששיעורו כנגד החלק הקטן ההוא. והנה ההשקפה הזאת נמצאת בכמה דרכים בספירה, בתוכה ממש, בכל חילוקי הדרגותיה, שהם הנקראים כלים - חיצון ופנימי ותיכון, והעיקר מבחוץ לה בסוד מקיף עליה. וכל אלה נקראים בשמות פרטיים לפי דרך התפשטותם. וכל הדרך המבואר בדברי הרב זללה"ה בענין התפשטות אור פנימי ומקיף, הוא רק על ההשקפה הזאת המתפשטת גם היא במדרגות לפי סדר חקות הרשימו ומדרגותיו. ענין זה במראה יראה, האורות בנוים מכלים מתוקנים, ובתוכם וסביבם אור א"ס ב"ה בסוד אור פנימי ומקיף:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח כט (עריכה)

פתח כט

<הספירות ופנימיותן - בנין הרשימו והארת הקו>:

הספירות הם מה שיצא מסוד המקום שנעשה בזמן הצמצום. כל ספירה - חלק מן הרשימו. ולפנים מזה יש פנימיות הנמצא מצד קו הא"ס ב"ה שנכנס בתוכו. והקו מאיר בתוך הפנימיות בסוד נשמה לנשמות. ומצד זה הוא שוה בכל המדרגות לגמרי. אך הנשמה שהיא הלבוש שלו - זאת נעשית לכל פרצוף לפי מה שראוי לו. ובה נבחנים הפרצופים זה מזה, שאין השינוי בקו, אלא בלבוש שלו שהיא הנשמה:

אחר שידענו הקו והרשימו בכלל, עוד יש לדעת פרטות הענין, איך מזה נעשו הספירות:

חלקי המאמר הזה ד'. ח"א, הספירות הם מה שיצא וכו', וזה בנין חיצוניות הספירות. ח"ב, ולפנים מזה, וזה ענין פנימיותם. ח"ג, והקו מאיר, וזה ענין פנימיות נעלם יותר. ח"ד, ומצד זה הוא שוה, וזה ההפרש שבין הפנימיות בין הא' לב':

חלק א:

א. הספירות הם מה שיצא מסוד המקום שנעשה בזמן הצמצום, היינו כי הנה כבר נתפרש למעלה, שהמקום הוא מה שנותן המציאות לנמצאים, עד שמה שאינו מוכן בו - אי אפשר לצאת אחר כך. וכן קודם שהיה המקום, לא היה אפשר לשום נמצא להמצא. ואחר שנעשה המקום - יצאו הספירות, ויצאו לפי מה שהוא המקום. אך לפי המקום לא יש אלא הרשימו, כי הוא לבדו נשאר כשניתן המקום. וכבר שמעת למעלה, שכל מה שהיה יכול לצאת לגילוי - כבר יצא ברשימו. אם כן אין הספירות אלא מן הרשימו:

ב. כל ספירה - חלק מן הרשימו, והיינו שהרשימו היה נקרא כך כנ"ל, עד שלא היה פעולה אחרת כי אם להיות מה שנשאר מן הצמצום. אך אחר כך התחיל לפעול, שהיו חלקיו נבנים ונעשים עולמות ופרצופים, עד שכל ספירה בכל מקום שהיא - היא חלק אחד מן הרשימו. וזה פשוט, כי הנה הרשימו הוא כללות כל העתיד להיות בספירות בכל מקום שהם, אלא שהיה הכל בכלל אחד. על כן בבחינה זו נקרא רק שורש למה שעתיד. אבל באמת, הוא הכלל של כל מה שעתיד להיות, שמה שנהיה אחר כך - הכל פרטים ממנו. כל פרט הוא חלק מן הכלל, אם כן כל מה שהוא בספירות בכל מקום שהם - הוא חלק מן הרשימו. ואפילו שתצא אחר כמה מדרגות - לא אריא, שהרי לא יכלה לצאת אלא שם. אבל לא מפני זה [נאמר] שלא תהיה חלק מן הרשימו העליון, כי כבר שמעת שמה שלא נכלל שם בכלל - אי אפשר להיות אחר כך בפרט כלל:

חלק ב:

א. ולפנים מזה יש פנימיות, וזה, כי כבר כל זה הולך לפי סדר דמות אדם, כמ"ש עוד לקמן, וכמו שפירשנו למעלה בסוד נשמה וגוף. וזה הפנימיות הוא נשמה לכלי. אחר כך יש נשמה לנשמה, כמו שיש לאדם, כדלקמן:

ב. הנמצא מצד קו הא"ס ב"ה שנכנס בתוכו. וזה, כי כל חיבור שני דברים מוליד תמיד דבר נוסף אמצעי ביניהם. וזהו הנמצא מצד קו א"ס, שמן הכניסה עצמה נולד דבר זה. והאמת, שבהכנס הקו בתוך הרשימו - מזהיר ממנו זוהר לפי הכניסה הזאת, והוא מתיחס אל המקום שנכנס בו, וזהו הנשמה של הכלי. וז"ס המוחין הפרטים של כל פרצוף:

חלק ג, והקו מאיר בתוך הפנימיות בסוד נשמה לנשמות, וזה מה שהוזכר תמיד בס' הזוהר ובתיקונים ענין שקיו דאילנא, שזה אינו המוחין, כי המוחין הם דברים פרטים לפי בנין הפרצוף, כמבואר בדרושים:

חלק ד:

א. ומצד זה הוא שוה בכל המדרגות לגמרי, זה צריך לפי מה שנתבאר בזוהר - לא אשתני בכל אתר. דמציאות זה פשוט, כי הקו עומד רק בבחינת הפעולה השלמה של א"ס ב"ה, שהוא פועל בה החקים הנגבלים כולם, וזה פירשנו למעלה כבר. אך הפעולה השלמה הזאת - כך נבחין אותה בכתר, שהוא החק והספירה היותר עליונה, כמו במלכות שהיא אחרונה. כי כל מה שפועל הא"ס - פועל אותו בשלמות, ואין חילוק בזה בין קטן לגדול, אם כן הקו הוא שוה בכל המדרגות, ועוד שזה דבר נאות אל הא"ס ב"ה - שלא יהיה הוא משתנה כלל, אלא הספירות הם המשתנות. וזה, כי הספירות הם לפי מה שמקבלים הנבראים לפי הכנתם, וכיון שיש שינוי בהכנת המקבלים - ימצא שינוי בספירות. אך קו הא"ס ב"ה, שהוא לפי שלמותו, אין שייך בו שינוי. ועוד דבר זה נראה בבחינת הנשמה והגוף גם כן. כי בגוף הוא חילוק האברים, ומה שמוטבע באבר אחד, אינו מוטבע באבר אחר. אך הנשמה כולה היא נשמה אחת, ולא נאמר שחלק הנשמה בחוטם אינה חלק הנשמה שביד, אלא כל הנשמה בכל חלק. והרי היא שוה בכל חלק מן הגוף, והפעולות משתנות בחלקי הגוף. אך הנהגת הגוף הוא על ידי הנשמה. הרי נמצא שהנשמה מנהגת את הגוף בכל שינוי פעולות בלא שתשתנה היא. והקו הוא כנשמה לגוף, שכבר פירשנו שהכחות מחולקים ברשימו כגוף, אך הקו מנהיגו כנשמה, אם כן צריך שיהיה שוה בכל המדרגות. ושתי ההבחנות האלה שאמרנו - להיות הספירות לפי המקבלים, וכן ענין הנשמה והגוף, מבוארים יחד בדברי רע"מ פ' פנחס (רנ"ד ע"ב), ההוא אבר דעביד ביה פקודא אתקריאת נשמה לגביה וכו' ע"ש. ועוד הבחנה שלישית בזה הענין - היחוד והשכר והעונש שכבר פירשתי לך, שהשכר ועונש ענינו בספירות, והוא משתנה לפי המעשים, על כן הם משתנות. אך היחוד הולך לתכלית אחת לבד בכל פעולה, בלי שום שינוי. וזהו הקו שהוא שוה בכל המדרגות. ותבין שההשואה הזאת היא השואה גמורה, פירוש - כי יש נושאים משתוים זה לזה בערך, ויש שמשתוים לצד אחד, ששניהם באים בו אל מקום אחד, או תחת סוג אחד, ויש שמשתוים לגמרי. אך הקו השואתו היא לגמרי, וזה פשוט מכל הראיות שהבאנו, שהרי פעולתו שוה ממש בכל מדרגה בלא שום שינוי כלל:

ב. אך הנשמה שהיא לבוש שלו, הלבוש בענין הנשמה הוא ענין אחד בינה ובין הגוף, מתיחס אל הגוף, שבהתלבשה בו - פועלת הפעולות הצריכות לפי הגוף ההוא, וכשהיא חוץ ממנו - אינה פועלת כך. וזה הלבוש שמלביש הקב"ה את הנשמה בבואה לגוף, כמו שפירש בזוהר. שאם לא היה זה הלבוש - לא היה לה להתיחס עם הגוף כלל, והרי קודם שבאה לעוה"ז היתה כמו מלאך בלא יצה"ר, בלא בחירה. ובהכנסה בגוף, נעשית בעלת יצה"ר ובעלת בחירה. אך הכלל נמשך מהתלבשה בזה לבוש הגוף. וכל עניני הלבושים למעלה הם בסוד זה - משנים פעולה למתלבש בהם כפי ענינם. וכן אמרו בענין הנחושת שהוא לבוש שלובשת השכינה. כשרוצה לזון את הקליפות. וכן בתיקונים, לבושים דלביש ברמשא לא לביש בצפרא. כי העצם הוא אחד תמיד, ומתלבש בלבושים שונים, ועל פי ענינם פועל כל הפעולות השונות שפועל. ותראה שכן מצינו שכתוב, "ויעט כמעיל קנאה וילבש צדקה כשריון". ולפי הענין הזה ברצות הרצון העליון להכניס הקו לנהג את הרשימו, שהוא רחוק ממנו כגוף מן הנשמה, הוצרך הלבוש האמצעי ביניהם, כמו שיש בין הגוף והנשמה, ואז בהתלבשו שם - פועל ברשימו מה שיש לו לפעול:

ג. זאת נעשית לכל פרצוף לפי מה שראוי לו, כל פרצוף לפי מה שהוא צריך לקבל ההנהגה מן הקו השוה. אך אין קבלת הפרצופים ממנו אלא על ידי הלבוש הזה. אם כן הלבוש הזה צריך שיהיה בכל פרצוף לפי מה שהוא, כדי שבכל אחד מן הלבושים האלה יפעל הקו פעולתו השוה:

ד. ובה נבחנים הפרצופים זה מזה, כי כל הבחנות שנבחין בספירות למעלה, צריך שיהיה על פי סדר דמות אדם למטה, כדלקמן. שהרי דמות זה משתרש למעלה בכל המדרגות. וכמו שנוכל לדון מן הספירות אליו, כך נוכל לדון ממנו לספירות, וכדלקמן. והרי אנו רואים שהגופות שוים בבחינת האדם בצורתם הכללית, וההפרש בין איש לחבירו בענין המדות והחכמה ויקר השכל - היא בנשמה. וההפרש באיש עצמו בין זמן לזמן, וכל עניני הנהגת הגוף ופעולותיו - מן הנשמה הן. ובאמת כך הוא למעלה. וכן תמצא כפי הנלקט מכל הדרושים אשר להרב הקדוש האר"י זללה"ה, וכל המאמרים מרשב"י זללה"ה. סוד כל זה הוא המוחין, שהם הפנימיות של הפרצופים, שבהם כל ההנהגה, וכל הפרצוף מתנהג על ידם. והם משתנים בפרצופים עצמם מזמן לזמן, ומשנים עניניהם ופעולותיהם, וכמו שאפרש לך לקמן במקומו. ואלה הם הנקראים בשם לבוש הזה לקו הפנימי, שבהם ו, נבחנים הפרצופים זה מזה ככל עניניהם, אם במהותם, פירוש - להיותם חסד דין רחמים, אם בכמות ערכם, פירוש - להיותם גדולי הערך או קטני הערך. כי לפי מה שהם - כך מקבלים הארה מן הקו המלובש בם. וזהו:

ה. שאין השינוי בקו, אלא בלבוש שלו, שהיא הנשמה, כי לכאורה יקשה שינוי הפרצופים זה מזה בענין גדולת ערכם, כי הנה זה תלוי לפי קרבתם או ריחוקם מא"ס ב"ה. אך קו הא"ס ב"ה עומד בכל המדרגות בשוה, אם כן היו צריכים להיות כולם שוים. אך הענין הוא זה שפירשתי, כי אף על פי שהקו שוה, אבל הלבוש הוא משתנה, וכפי ערך הלבוש כך הוא מקבל מן הקו. ונמצאו הפרצופים גדולים וקטנים - ולפי מה שמוכן הנשמה שלהם לקבל מן הקו שבה. ותבין ממה שנאמר במאמר הזה ובמאמר הקודם, כי שלשה דברים יש בספירות, הכלים, המוחין, והאורות הפנימים ומקיפים. הכלים הם מדרגות הרשימו, החוקים הנמצאים אחר העלם השלמות. והאורות הפנימים ומקיפים, הם מה שהא"ס נמצא בכל המדרגות. והמוחין הם הלבושים הנעשים בכל פרצוף לפי מה שהוא, שבם נמצא השקפת הא"ס ב"ה כנ"ל. והמוחין יש בהם נפש רוח נשמה חיה יחידה מצד עצמם. ואין חיה יחידה אלו - המקיפים שאנו מזכירים מאורות פנימים ומקיפים, כי הרי תמצא שהדרושים סותרים זה את זה לגמרי, ולא אאריך בזה עתה, כי הוא דבר נראה לעינים בדרושים שנאמר בענין המוחין, ומה שנאמר בענין א"ס ב"ה ומקיף. והתירוץ הוא זה שאמרתי עתה, ותמצא בזה הכל מבואר, כי, יש גם כן לענין זה של האורות דרך פרטי להתפשטותם. וכן הם מגיעים לפרצופים באותו הדרך הנאמר שם. בלבוש של החכמה וחלוק של בינה, והכל כמוזכר שם. ענין זה במראה, יראה הפרצופים במוחיהם עם הקו פנימיות שוה בכולם:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח ל (עריכה)

פתח ל

<הקדמה כללית להשתלשלות ההנהגה מהצמצום>:

בצמצום הושרש שילכו הדברים לפי הנהגת העולם עד הסוף, פירוש - שיוכלו הקלקולים להמצא, אך שסוף הכל יחזור הכל לתיקון האחרון, שהיחוד יראה לאמיתו. ועל פי הדרך הזה הושם החק - שסוף דבר נעשה המציאות בסוד טוב ורע, גם את זה לעומת זה, דהיינו שיתפשט ענין הספירות בכל מדרגותיהם וכל תולדותיהם, הכל לצד ההטבה. ושיברא בריאה אחת שיהיה בענינה כל קלקולי הטוב, והיא הנקראת ס"א. ויהיה הכוונה שיתגבר כח ההטבה, עד שכל קלקול יחזור לתקון, ואז יוודע היחוד לאמיתו. עד עתה דברנו ממה שנעשה בראשונה בחידוש הדרך המוגבל, ועניני התקשרו עם הבלתי -תכלית, מכאן והלאה נדבר מן ההשתלשלות - מה שנעשה אחר זה. והוא התפרט הכלל שברשימו לחלקיו, לפי כל ההכנות שהוכנו כבר בענין זה, שהם אותם שזכרנו. ועתה נאמר המונח הראשון של ההשתלשלות הזה, ויהיה זה החק הכללי שבכל מה שנמצא מכאן ולמטה:

חלקי המאמר הזה הם ג'. ח"א, בצמצום הושרש וכו', והוא מה שהוטבע בתחלה במעשה הראשון הזה, לפי עניך השתלשלות הצריך להשתלשל ממנו. ח"ב, וע"פ הדרך הזה וכו', והוא מה הם הענינים היוצאים בהשתלשלות מך השורש הזה. ח"ג, ויהיה הכוונה וכו', והוא מה תהיה הכוונה בענינים האלה:

חלק א:

א. בצמצום הושרש שילכו הדברים לפי הנהגת העולם עד הסוף, פירוש - שיוכלו הקלקולים להמצא, וזה, כי כבר שמעת איך רק זאת היא כל חכמת הקבלה - לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה, ומה הוא רוצה בהם, ומה יהיה סוף כל סבובי העולם, ואיך מתפרשים כל הגלגולים האלה אשר בעולם, שהם כל כך זרים. כי כבר שיער הרצון העליון בעצמו סיבוב ההנהגה הזאת הגומרת בשלמות הגמור. ואלה השיעורים הם מה שאנו מפרשים בסוד ספירות ועולמות. והצמצום, כבר שמעת, שהוא השיעור הראשון ששיער הרצון העליון לברוא כל הנבראים. וזהו מה שקראנוהו כבר מקום כל העולמות, שאמרנו גם כן שהוא מקום מספיק לכל המציאות הנמצא. ונמצא, שודאי בתחלה היה משוער אצלו מה יהיה מציאות הנמצא, ועל פי זה עשה המקום שיהיה מספיק לכולו. והשיעור הזה הוא הדרך המוגבל, שאמרנו כבר שהיה כלול בו, והוא שיצא אחר כך בסוד רשימו בתוך המקום הזה. נמצא המעשה הראשון הוא המקום הנעשה בצמצום, שזהו החידוש הראשון כשסילק הא"ס ב"ה את בלתי -תכליתו שבזה ניתן מציאות לדרך המוגבל להתגלות ולפעול. הדרך המוגבל הוא הסדר שבו ילכו הדברים לפי הנהגת העולם. אם כן - "בצמצום הושרש שילכו הדברים לפי הנהגת העולם". שתי ידיעות יש בזה הענין, א' - שהמקום עצמו, שהוא שורש לתחתונים, צריך להבין לו שורש לעצמו. ופירוש הענין הזה הוא, כי לא נאמר הואיל והא"ס ב"ה ברא את העולם כך בסדר הזה שבראו - זה מה שהיה יכול לברוא, ולא בדרך אחר. פירוש - דרך משל נאמר, שנעשו כל כך עולמות, לפי שהעולם הראשון הוא אור כל כך גדול שאי אפשר לנבראים לקבלו. וכן דברים כיוצא באלה, שאומרים - הוצרך כך מפני שלא היה [יכול] בלא זה. לא נאמר שהא"ס ב"ה היה מוכרח לפעול כך, ח"ו, כי הא"ס ב"ה צריך להבין אותו - כל -יכול בכל מיני יכולת שהמחשבה תופסת, ושאינה תופסת. סוף דבר - לא שום גבול ולא שום מקרה אחר אפשר לשים בא"ס ב"ה, אלא הוא אדון הכל. והטבע הזה שאנחנו רואים אותו בעינינו בכל המוחשות שבו - הוא עשאו כך במוחשות האלה. והוא אינו מוגבל תחת שום סדר או חק כלל ועיקר. אלא כל מה שאנו אומרים - אי אפשר בלאו הכי, ר"ל לפי דרך ההדרגה אי אפשר כן. וזה אמת, שלפי דרך ההדרגה אי אפשר להוציא נבראים תחתונים, דרך משל מן א"ק, ושיקבלו אורו, כי אחר שטבע ההדרגה עשוי לפי מה שאנו מבינים בו, אי אפשר לבריה שפלה לקבל אור הכתר העליון. אך כל זה אחר שידענו שרצה א"ס ב"ה בהדרגה. אבל אם הא"ס ב"ה לא היה רוצה בזה, היה יכול לעשותו כמו שהיה רוצה. נמצא לפי זה, שראשית ידיעת ההנהגה תלוי בהדרגה, שהוא המונח הראשון שרצה בו א"ס ב"ה, ועל פי הרצון הזה עשוי המקום. הלא תראה כי הצמצום עצמו הוא על פי הקדמה זאת. שאם לא כן, היה א"ס ב"ה יכול בלא שום צמצום לפעול כרצונו כל הנבראים היותר תחתונים. ואדרבא, הצמצום הוא השורש הראשון של הקדמה זאת, שהרי כיון שרצה לצמצם עצמו כדי להוציא נמצאים, הרי שרצה להעמיד האור בערך עם התולדה שתצא ממנו, שעל כן סילק בלתי -תכליתו מזה, ואז יצא המקום שיצא, שהוא דרך ההנהגה על פי ההדרגה. והרי אם לא היה מצמצם אורו, היה נותן מציאות מן מקום אחר לנבראים, שהרי היה בוראם בלא ענין הדרגה. אם כן נבחין עתה, הליכת הדברים בהנהגה הזאת - זהו המקום. אך שיהיה זה המקום לנבראים - זה הושרש בצמצום עצמו. ותבין לפי מה שאמרנו, שאם לא היה הצמצום - לא די, שאף על פי שזה המקום היה כלול בכח, הרי לא היה יוצא בפועל. אם כן הצמצום הוא סיבה לו, אלא שהיה יכול לימצא מן מקום אחר. הידיעה השניה נמשכת מן הראשונה, והיינו ששיעור הצמצום עצמו הוא עשה המקום לפי מה שהוא. פירוש - שאפילו בדרך מוגבל היה יכול העולם להיות בדרך אחר. והנה הכל -יכול כולל הכל ודאי. ונמצא כיון שכמה מיני מקומות יכולים להיות לתחתונים כנ"ל, כולם נכללים בכל -יכול, אם כן מה שרצה הכל -יכול להניח - זה נשאר מקום לתחתונים. ואיך (נשער) [נשאר] זה? אלא מה שרצה שלא יהיה - [נסתלק], ונכלל שם גם כל המקומות האלה שלא הוציאם לפועל. אם כן נאמר, כפי שיעור הסילוק - כך הוא המקום הנשאר, אם היה מסלק יותר - היה המקום פחות מזה, ועל כל פנים היו העולמות נמצאים. או אם היה מסלק פחות - היו העולמות יותר גדולים, ואף על פי כן נמצאים. אם כן שיעור הצמצום הוא העושה שילכו הדברים כמו שהולכים עתה. והנה אם נבקש טעם לשיעור הזה, היינו יכולים להשיב - "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", שאין לנו לחקור על זה, שהוא מה שאין אנו עוסקין בו, כמבואר במקומו. עם כל זה יש לתרץ תירוץ מספיק גם לזה, והוא, שרק בענין ההדרגה הזאת - ידע הרצון העליון ששייך ענין הרע שצריך לחזור לטוב, ולא בטבע אחר כלל:

ב. שילכו הדברים לפי הנהגת העולם עד הסוף, שהנה עתה הדברים הולכים בדרך הבחירה ושכר ועונש, ועל פי דרך זה יהיו כל הקלקולים. וזה ודאי תולדות הצמצום לפי הדין שנתחדש בו. ואחר כך א"ס ב"ה ירצה להחזיר כל רעה לטובה בסוד היחוד. אך לא תחשוב שזה הוא דרך חדש שימצא אחר כך. אלא סוד הענין הזה הוא - "אין כל חדש תחת השמש", בראשונה הוכנו הדברים בדרך זה, והיינו ששיער א"ס ב"ה כל ההנהגה כמו שהיה באמת מתחלה ועד סוף. והתיקון עצמו, גם כי נראה שהוא הפך הצמצום ותולדותיו, האמת הוא שמתחלה שיער כך, ועל פי הכוונה הזאת נעשה הצמצום:

ג. שיוכלו הקלקולים להמצא, זהו ענין העלם השלמות שזכרתי, היינו כי הא"ס ב"ה הוא תכלית השלמות, שאי אפשר ליפול בו שום חסרון כלל, כי כל מה שהיה יכול להיות חסרון - הרי שלמותו כבר הספיק לשלול אותו. וזה הדבר נמצא בו מצד שלמות חוקו, אבל נקרא זה בכח, שהרי לא היה החסרון מעולם בפועל, שיהיה שלמותו משלים עליו. ולא ידענו מפעולות השלמות בבירור שלם, כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך. כי כשאין אנו יודעין מה חסרונות גורם החשך - אי אפשר לדעת מה טוב ושלמות גורם האור. על כן לברר זה הדבר בפועל - צריך לפעול פעולה אחת שהשלמות יתעלם ממנה, ואז יראו כל החסרונות שיש להם מציאות בהעלם הזה. ואז נדע למפרע מה הם החסרונות שהשלמות הקדום שולל אותם. וזהו ממש ענין הספירות בסוד הרשימו, דהיינו הנהגת השכר והעונש, שהם עשויות על פי ההעלם הזה. ומכח זה הרי נמצא בפועל הקלקולים, שהם תלוים רק מפני שיש בהנהגה שליטה לדין. וההטבה מסופקת אם תהיה אם לאו, כיון שיש לה מונע, מה שאין כן בשלמות, שאין לה מונע כלל:

ד. אך שסוף הכל יחזור לתיקון, והיינו כי המצא הקלקולים בהעלם השלמות - מברר במופת גמור שהשלמות צריך שיהיה תיקון כל הקלקולים האלה, שהרי בלאו העלמו - אינם. וגם עתה בא"ס המקיף, שהוא מקום השלמות - אינם, ובמקום שהוא נעלם - ישנם. אך עדיין נקרא שלא נשלמה הידיעה בבירור, כי הקלקולים ראינום בפועל, וגזרנו במופת שהשלמות מתקן אותם, מפני שאינם נמצאים בו. אך לא ראינו בפועל התיקון הזה, ואיזה דרך הוא מהלך. על כן הכוונה היא שימצאו הקלקולים כנ"ל, אך שסוף הכל יחזור לתיקון, ואז יוודע השלמות למפרע לגמרי:

ה. לתיקון האחרון, וזהו תשובה למה שרואים שהקלקולים נתארכו כל כך. והעיקר, שלפעמים נראה תיקון, וחזר לאחור, ונמצא השלמות לא נראה עדיין. אך האמת הוא, שמראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון שימצא אחר כל הענינים. ולא היה השלמות, שפעל, בשום זמן ובשום פעם, אלא אדרבא, דרך הסיבוב הוא זה - להתקרב פעם אל הקלקול פעם אל התיקון, ואחר שנתקרב גם אל התיקון - חוזר לקלקול. ולא נכנס עדיין השלמות לעשות את שלו, אלא התיקון האחרון, שהוא בגאולה העתידה שתהיה במהרה הימינו, וכל הנמשך אחריה, זה יהיה גילוי השלמות והחזרת הרע לטוב. ולכן אחר השלמות לא יהיה קלקול כלל, כי כבר נח הגלגל מתנועתו, ונתברר האמת. משם והלאה הוא זמן העונג - להתענג באמת שנתברר. ותראה המופת בזה ברור, בכל זמן שחשבנו שהיה תיקון, שהיה השלמות פועל, או מתחיל לפעול, לא היה התיקון מגיע אלא לישראל בלבד. אך אומות העולם היו עומדים במרדם. ודברי העולם בקלקולם, מיתה היתה, טומאה היתה, יצה"ר היה. אך השלמות - רוצה לומר שלא יהיה עוד שום קלקול, והכל יהיה מתוקן. וכן תראה שלעתיד לבוא אפילו אומות העולם יתוקנו, ומקרא מלא צווח ואומר, "ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה" וכו', "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" וכו'. בבהמות - "וגר זאב עם כבש" וכו', "לא ירעו ולא ישחיתו", והמות - "בלע המות לנצח", והטומאה - "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ויצה"ר - "והסירותי את לב האבן מבשרכם". זה נקרא פעולת השלמות - שמחזיר הרע עצמו לטוב. אך כל הזמנים הטובים הראשונים לא היו אלא מצד הספירות בדרך השכר והעונש, ושבהם הדבר שקול, אם לשלוט הקדושה על הס"א, והס"א תהיה נכפפת תחתיה ולא תוכל להרע, אך לא שתחזור טוב, אלא שתהיה קשורה ככלב רע בשלשלת, או שח"ו הס"א תשלוט ותעשה הרעות הגדולות שיש בטבעה לעשות. ובזמנים הטובים שלטה הקדושה כל כך, שאף על פי שהרע היה נמצא בעולם, לא היה יכול לפעול, והיה כפוי ומשועבד. רק דור המדבר במתן תורה היו הולכים על דרך גילוי השלמות על ידי משה, שהוא היה שלם בסוד הפנימיות, כמבואר בזוהר בכמה מקומות ממנו, ולכן נאמר בהם - "חרות על הלוחות". ועם כל זה לא היה השלמות עצמו שפעל, אלא היה הכח היותר חזק, הקרוב לשלמות, שהוא בסוד המוחין, כמ"ש למעלה. אך גם זה נחשב מגלגול הגלגל, שמצד סיבוב מצד המוחין הנכללים בו, מתקרב ענינו הרבה לשלמות, וכחו גדול להתקן הדברים על ידו. וזהו הכח הגדול של דור המדבר, וז"ס התורה שנתנה להם, שהוא סוד היחוד העומד לשמור על כל פנים, אפילו בזמן הקלקולים, שאם לא כן היה העולם חרב ח"ו, ולכן התורה נתנה פעם אחת לעולמים. אך זה אינו נקרא פעולת השלמות, אלא פעולת ההעלם, שיש בו על כל פנים איזה בחינה מן היחוד עצמו. לפיכך אמרנו שהיא מצד המוחין, כי בסוד המוחין נמצא ענין זה של המצא ענין היחוד גם בזמן ההעלם, להיות המוחין הכח היותר חזק ומתקרב ומתיחס אל השלמות. אך פעולת השלמות עצמו יהיה רק לעתיד לבוא, והוא סוד, "תורה מאתי תצא", שפירשו ז"ל - חידוש תורה מאתי תצא. שהתורה לא נתנה מתחלה אלא בסוד מה שיש בבנין הגלגל עצמו - הארה מלחינת היחוד מפני קיום העולם. אבל לעתיד לבוא תנתן בשרשה העליון, דהיינו היחוד הפועל לפי עצמו. ולכן אחר כך לא יהיו עוד קלקולים כלל. יש להקשות, איך נאמר שבהעלם עצמו נמצא איזה ענין מן היחוד, הלא ההעלם עשוי כדי להראות כל החסרונות, וכדי להראות תיקון כולם לגמרי על ידי שלמותו, שיהיה שלמותו נודע בפועל. אבל אם בהעלם הוא רוצה ליגלות באיזה צד, נקרא שאינו מניח החסרונות לגמרי, וממילא בתיקון האחרון אין שלמותו נודע לגמרי. תשובה, ההעלם לא יוכל לעשות שמה שישנו ודאי - שיעדר מציאותו. ורוצה לומר - תחשוב כמה חסרונות שתרצה, אבל מציאותו ית"ש הוא מוכרח מעצמו, ואם כן לא תוכל לחשוב חסרונות אלא אחר ההקדמה הראשונה שיש אלוה ודאי, אלא תאמר שהוא מתעלם, ולכן יצאו החסרונות, אך מציאותו נמצאת ודאי. אם כן בהעלם עצמו - דבר אחד נשאר קיים, שהוא מציאותו ית"ש, ומציאות שלמותו, שהכל אחד. וזה מה שנותן קיום לעולם שלא יחרב, שהרי מציאות אחר זולתו - אי אפשר לחשוב כלל. אך מציאותו הוא טוב שלם, אם כן אי אפשר לחשוב שום רע שלא יהיה עומד עליו באיזה צד מציאות הטוב השלם. ותראה ראיה מבוררת, אם היה נמצא רע שולט לגמרי בלא שום רשות אחר עליו, היה נקרא הרע רשות בפני עצמו, אך כיון שידענו שמציאות הא"ס ב"ה הוא מוכרח, הרי אין מקום כלל לרע גמור לשלוט כלל וכלל. אם כן אפילו שתחשוב כל רע שבעולם, אי אפשר שלא תבין שיש מציאות אחד של טוב, שכיון שהוא מחויב המציאות - שולט על הרע הזה. והתולדה מזה - שלא יוכל לשלוט שליטה גמורה, ונמצא מחריב את כל העולם. אלא המציאות המחויב יכול להתעלם כמו שהוא רוצה, אמנם מציאותו לא יהיה מוכחש

, וממילא אי אפשר לעולם להתחרב. נמצא בהעלם עצמו יש ענין היחוד הבלתי מוכחש. עוד יש להקשות, ואם התורה היא מצד ענין היחוד המתגלה אפילו בהעלם, אם כן למה לא נתנה התורה מיד שנברא העולם. תשובה, התורה מצד היחוד הזה שנמצא בהכרח אפילו בהעלם, הוא סוד הז' מצות בני נח שאדם נצטוה בהם, וידיעת התורה עצמה - כבר היו צדיקים בכל דור שהיו יודעים. אבל זה פשוט, כי גילוי היחוד הזה אינו עושה אלא שלא יחריב העולם, אך מניח לס"א לפעול כל הפעולה הרעה שיש לה. אך יש אופן שיתחזק גילוי זה יותר, לפיכך מתחלה היו רק ז' מצות, שפחות מהם אי אפשר, אך אחר כך נתגלה ביותר כח, ונתנה תורה. כללא דמלתא - כל מה שנעשה עד עתה, הכל הוא סיבוב הגלגל של השכר והעונש, הנהגת הספירות, שבהם או החסד שולט והדין אינו פועל, או להיפך ח"ו. ולכן הקדושה והס"א - או הקדושה גוברת והס"א נכפת, ועדיין היא רע, או ח"ו להיפך. והוא מה שרצה הא"ס ב"ה רק כד' להראותם כל הקלקולים להיות במציאות, כדי להראות אחר כך תיקו, כולם. אבל הגאולה האחרונה, שתהיה במהרה בימינו, היא פעולת השלמות בסוף הכל, שמתגלה לתקן כל הקלקולים כולם שרצה שיראו. ולכן יהיה שלמות גמור שלא יהיה אחריו שום קלקול כלל. והסוד הזה הוא מה שפירש בתיקונים, תיקון ע' - ובזמנא דאסתלק הוי"ה מכורסייא דדינא ומכורסייא דרחמי לית תמן לא עונשא ואגרא וכו', והוא בזמן התעורר היחוד לפעול, ואין כאן מקום להאריך בזה:

ו. שהיחוד יראה לאמיתו, וזהו מ"ש כבר, שכל זה עשוי כדי שכל מה שהיה כבר בכח היחוד העליון - יתברר במעשה:

חלק ב:

א. ועל פי הדרך הזה, וזהו מ"ש כבר - שלפי הצמצום נעשה המקום בכל עניניו:

ב. הושם החק, והיינו שתיקון הרשימו שנתקן לעשות עולמות ובנינים, הוא שהוכן ונקבע הענין הזה של טוב ורע, כמו שאכתוב:

ג. שסוף דבר נעשה המציאות בסוד טוב ורע, והיינו כי לא נגלה שם מיד ענין הטוב ורע ממש, אלא דרך אחד הוא שבהתפשטו לפי ענינו - סוף סוף יוצא זה הענין של טוב ורע. ופירוש כל הענין הזה הוא, כי הנה ידוע שיש היפך ויש מתנגד, והנה מה שהוא רע באמת - הוא הס"א וכל תולדותיו, שהם כל הקלקולים, וזהו ממש היפך השלמות. אך יש מתנגד לשלמות, דהיינו שאינו עומד עם השלמות, אבל אינו הפכו. וזה כל החסרונות שאינם רע ממש, אלא שסוף סוף ישתלשלו מחסרון לחסרון, עד שיצא הרע עצמו. אך כל זמן שאינו אלא חסרון ולא רע, לא נוכל לקרוא אותו היפך. והנה עתה צריך שתבין דבר אחד שנתחדש אחר הצמצום, והוא קו המדה, וענינו - כח גבולים העושה ההעדרים והחסרונות. וזה, כי הנה כבר נקבע ענין אחד שלא היה מתחלה, שהוא החסרון, שבתחלה היה הכל שלמות, ואז יצא החסרון. וזה סוד הדין שנתגלה בצמצום, והוא הכח של ההעלמים וההעדרים. ובזה הכח יש לעשות כל החסרונות שיכולים לימצא, כמו שנמצאו. אך זה לא הוציא מיד החסרון היותר גדול, שהוא ההפכי לשלמות כנ"ל, אלא היה מוציא חסרונות אחר חסרונות בהדרגה, כולם דברים מתנגדים אל השלמות. ובסוף הכל יצא החסרון הגמור, שהוא הפכיי, כדלקמן. והנה בתחלת הדברים לא היה עושה אלא חסרון הקטן שבחסרונות, שהוא ההעלם הראשון, דהיינו העלם השלמות. אך מניח הארה והשפעה והשגה גדולה, שהיא הקצה האחרון מה שיוכל להגיע השלם שבנבראים. ואחר כך עשה העלם יותר גדול, שאינו מניח הארה כל כך גדולה, אלא הארה פחותה מהראשונה. וכן הולך ועושה העלמים, ולפי ההעלמים הנוספים - כך מתחדשות תולדות. ואמנם גם בהעלם השני לא נתחדשה עדיין תולדה שנעשה רע וקלקול ממש, אלא חסרון הארה. ובדרך דה ירד כל המדרגות שירד, בהוסיפו העלם על העלם וחסרון על חסרון, עד שהתחילו הקלקולים ממש להתחדש, ואז יצא הרע כדלקמן. נמצא לפי זה, שמיד שנעשה הצמצום, הרי נמצא זה הכח של החסרונות שהיה עתיד להוציא הרע, ואדרבא, הכח הזה היה עיקרי מאד בפעולות הבאות אחר הצמצום, והיה עומד לרדת ולהתפשט מדרגה אחר מדרגה, עד שיצא הרע. אך כאשר לא היתה הכוונה לעשות רק רע, על כן לא הוציא מיד הרע ההפכיי, כי אדרבא, הכוונה היא לעשות הטוב והרע ביחד, שזה ההפרש שבין השלמות לבלתי שלם, כי השלמות הוא כולו טוב, ובבלתי שלם יש בו טוב ורע. והיינו השלם אין בו אלא שלמות, והחסר יכול לימצא בו חסרונות רבים, זה קשה מזה. וכשתדקדק, תמצא שזה בא ממה שלא נעשה מיד ההפכיי, שהוא הרע הגמור, אלא העלם. ואז מה שנשאר עדיין מן שלמות שלא נתעלם כלו - זהו הטוב, ומה שחסר ממה שהיה השלמות - זהו הרע. והנה בהעשות ההעלם הראשון לבד, אז מה שנשאר מן השלמות הוא הרבה, ומעט הוא חסר. ונוכל לומר, שלא יש חסרון - אלא ההכנה מה שיש בו שישתלשל ממנו הרע, כיון שכבר הוא העלם, מה שלא היה משתלשל מן השלמות כלל. וזה שאמרנו למעלה שאין בו החסרון, אלא שיש העלם. אחר כך נעשה העלם שני, ועדיין מה שנשאר מן השלמות הוא הרבה, ומה שחסר הוא מעט, וכן יורד מדרגות. אך בכל פעם מתמעט הנשאר מן השלמות, כי זאת דוקא היא פעולת ההעלם. עד שסוף דבר - מה שנשאר מן השלמות הוא מועט, ומה שחסר הוא חסרון גדול, שיתחיל להיולד ממנו הרע. ועם כל זה מה שיוכל לצאת ממנו אינו אלא התחלת רע. וכמו שמתגבר ההעלם לרדת עוד מדרגות, ימצא סוף סוף שיהיה מציאות חסרון כל כך גדול שיולד ממנו הרע ממש, הוא ההפכיי לשלמות שזכרתי. נמצאו בכאן שני דברים הנמצאים בכל הדרגה, הא' - הוא קו המדה, והוא העושה ההעלמים בשיעורים. הב' - הטוב ורע, והוא מה שנשאר מן השלמות לפי ההעלם הנעלם, ומהחסרון שחסר. ותבין שהחסרון שנעשה בצמצום הוא הנקרא שורש שרשי הרע, כי סוף דבר כשיתגבר זה לגמרי - יצא ממנו התפשטות אחת שהוא רע. נמצא שבצמצום הושם החק - שסוף דבר נעשה המציאות בסוד טוב ורע, והחק הזה הוא ענין מציאות הנשאר מן השלמות, והחסרון המחודש, שנמצאו ביחד, שהנשאר מן השלמות אחר כך היה מוציא כל התפשטות הקדושה, שהוא הספירות וכל מה שמדברים בהם, והחסרון היה מוליד תולדה חדשה, כמו שהוא גם כן חדש, והיינו הס"א, כמ"ש לקמן:

ד. גם זה לעומת זה, לא די שנעשה הרע, אלא שנעשה מקביל לטוב, כדי שבהיות הדברים מקבילים זה כנגד זה - נמצא מקום לעבודה, כמ"ש במקומו. ור"ל שלא ניתן שליטה לטוב מאליו, שאז אפילו שהיה רע בעולם - היה משועבד אליו. אלא גם את זה לעומת זה עשה האלקים, והיינו בכח שוה, במדרגות שוות, בפעולה שוה, שכל דבר מה שיש בטוב - יהיה ברע כנגדו, שאם הוא יפעל בעולם - יבטל הטוב ההוא. ושיהיה כח לרע לקטרג על הטוב, שלא להניח לו מקום לפעול, אלא אם כן יהיה נעזר מן התחתונים, עד שימצא עבודה ממש לאדם בתתו מקום לטוב, והרחיקו הרע. רק שלוש הבדלות גדולות יש ביניהם תחלה, ומהם נמשכות אחר כך הבדלות אחרות רבות עד אין תכלית. הבדלה הא', שהספירות הם רצונו של המאציל ית"ש שהוא האדון היחידי, והס"א אינה אלא בריאה אחת שרצה וברא אותה האדון על כל, כמ"ש, "עושה שלום ובורא רע". והיא משועבדת לאדון היחיד, צריכה לו, ואינה אלא שומרת משמרתו שהוא רוצה בכך. ונמשך מזה הבדלה הב', שכח הספירות הוא משוער לפי הרצון, פירוש - שהאדון ב"ה אינו רוצה לפעול אלא כך, אבל אם היה רוצה, ובכל מקום שירצה, הרי הוא מגביר כחם כרצונו. ומה שבכח שיש להם עתה - נראה שהס"א יכולה לקטרג להם, שלא להניח להם מקום. אך אם היה רוצה הא"ס ב"ה - כבר מגביר כחם כרצונו, ולא היה אפילו פתחון פה לסט"א עוד כלל. מה שאין כן הס"א, שכחה מוגבל באמת, שאין לה אלא מה שיש בה, ואי אפשר לה לצאת מגבולה כרצונה כלל. הבדלה הג', ששורש הטוב הוא שורש קדום, שלא הוצרך לימצא מחדש, ושורש הס"א הוא מחודש מן הא"ס ב"ה, והוא סוד החסרון שנתחדש מאחר הצמצום. ודבר זה מתרץ קושי גדול המתראה לכאורה. כי לפי הנראה היה לרע שני מקומות, ולטוב רק מקום אחד. פירוש - בשלמא אם היינו מפרשים "גם את זה לעומת זה" - על הטוב ורע שבספירות עצמן, דהיינו על הנשאר מהשלמות והחסר כנ"ל - ניחא, ואז נקרא לס"א תולדות הרע, כמו שקוראים לקדושה תולדות הטוב. אך אינו כן, כי הרי אנו אומרים שהקדושה כולה עם הס"א כולה - הם זה לעומת זה. ויש טעם גדול לומר כך, כי הרי מלבד אומות העולם ומלאכי חבלה, יש עוד ענין אחר, שהם עשר ספירות דקליפה, כמפורש בזוהר בכמה מקומות, והנה כנגד ישראל ומלאכי השרת יכולים לשים אומות העולם ומלאכי חבלו,, שיהיו כנגד השלמות והחסרון, אך עשר ספירות דקליפה כנגד מי? אלא תשובת הקושי הזה הוא, מה שהקדמתי לך הבדלה ג' שיש בין הקדושה לס"א, שהקדושה אין צורך לחדש לה שורש, אך הס"א הוצרך לעשות לה שורש גם כן, שאין לה. ועל כן כל החסרונות שבספירות אינם אלא שורש הס"א שמתילד מחדש, אבל ההתפשטות היא הס"א עצמה. אם כן יש לנו בכאן שני שרשים ושתי התפשטויות - השורש הקדום ב"ה האדון היחיד שאין זולתו כלל ועיקר, א"ס ב"ה, והתפשטות שלו, שהם הספירות. ובהתפשטות הזה חידש הרצון העליון שורש אחד, שיהיה שורש להתפשטות אחר, שהוא הס"א עם כל עניניה. נמצא שאין להעריך הספירות עם חסרונותיהם, שזה ענף וזה שורש, אלא התפשטות עם התפשטות, דהיינו התפשטות הקדושה, שהוא התפשטות השורש הקדום, והתפשטות הס"א שהוא התפשטות מה שרצה וחידש הרצון העליון לגלות שלמותו, בתקן אותו, כאמור למעלה. וז"ס ישראל שהם בכורים באמת, כי הלא הקדושה מקדמת תמיד לס"א. ותראה איך יוצאת הס"א. בתחלה נשאר אור אחד של קדושה, וזהו ההתפשטות מן השורש הקדום. אך לפי שבאור הזה יש איזה חסרון, הנה זה החסרון שורש לס"א. אך אין החסרון הזה הענף שיוכל להקביל האור ההוא שבקדושה, אלא הוא שורש אחד, שאחר כך יוציא הס"א, ענף מקביל לענף, שהשורש ההוא נולד ממנו. וז"ס מה שתמצא אחר כך שהקליפות דאצילות עומדים כנגד ק"ק דבריאה, כי אי אפשר לענף של הס"א להיות כנגד הענף של הקדושה. כי לא די הענף, אלא אפילו השורש עצמו אינו יכול להמצא אלא אחר שכבר נמצא הענף של הקדושה, והיה חסר. אז מן החסרון שבו נולד השורש של הס"א. ומן השורש יצא אחר כך הענף. וזהו:

ה. דהיינו שיתפשט ענין הספירות, שבכאן נקרא לכל הספירות צד אחד, ולכל הסטרא אחרא צד אחר, מן הטעם שזכרנו. כי הדין ושורש הרע שזכרנו בספירות - הכל נקרא התפשטות אחד מן השורש הקדום, לפי ענין הצמצום שרצה. וכל מה שנוכל להבחין, הוא, שהדין שבספירות יהיה השורש המתחדש לרע, לפי ענין כח החסרונות שנגלה בצמצום. והיינו כי בהתחבר ביחד מה שנשאר מן השלמות ומה שנתחדש בצמצום, שהוא כח החסרונות - נעשו הספירות. אך הכח הזה עצמו יצא בדרך רצון מן הא"ס ב"ה. כל מה שנוכל להבחין יהיה - שבספירות יש בהם מה שיש מצד המציאות הקדום שכולו טוב, ומה שיש מצד ענין המחודש בכח רצון שלו, שהוא שורש הרע, אך הכל התפשטות אחד. אחר כך ענין זה המחודש נעשה שורש לס"א, ואז יוצאת הס"א עצמה, מקבלת להתפשטות הספירות. ובשתי התפשטויות האלה נאמר, "גם את זה לעומת זה עשה האלקים", אך תמיד עם ההבדלות שזכרנו, ועם מה שהתחלתה תמיד שפל מסוף של הקדושה. וזהו, "ויבדל אלקים בין האור ובין החשך". אך השורש שלה עם השורש הטוב - אסור כמעט אפילו לשאול אם יש ערך ביניהם ח"ו, כי השורש הטוב הוא האדון היחיד הקדמון הנצחי ב"ה וב"ש לעולמי עולמים, ושורש הס"א הרעה הוא רק ענין אחד מחודש, שכל מציאותו תלוי רק לפי שרצה בזה הרצון העליון. ואם לא רצה - לא היה נמצא. ואם לא היה רוצה - לא היה מתקיים. וכשלא ירצה עוד בו - לא ימצא עוד כלל, אלא "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים":

ו. ענין הספירות בכל מדרגותיהם, ר"ל התפשטות הטוב בכל מה שהוא מוכן לצורך התחתונים - להיטיב להם לפי עניניהם ומצביהם, לפי הצריך להם לקיומם, ולפי התלוי בעבודתם:

ז. וכל תולדותיהם, היינו הבריות הנפרדות, כי כל מה שהוא רק שיעורי הרצון העליון - הוא הספירות. ומה שנברא אחר כך - בריאה נפרדת מהם, או תולדה מהם, והיינו הנשמות והמלאכים וכל בריות העולם:

ח. הכל לצד ההטבה, ר"ל שכל וה נקרא המשך אחד, לפי שאם קטן אם גדול - הכל הוא מציאות בריאה מתוקנת, כל חלק ממנה לפי ענינו. מה שאין כן מציאות ס"א, שהיא כולה מציאות קלקול והפסד, על כן נקראת ס"א, וכדלקמן:

ט. ושיברא בריאה אחת, היינו שאין הס"א כמו הספירות ח"ו. שהספירות הם שיעורי הרצון העליון. נמצא שהם אלקות עצמו. מה שאין כן הס"א, שהיא מציאות נברא שהוציא הרצון העליון, כמו שהמציא כל שאר הבריות יש מאין:

י. שיהיה בענינה כל קלקולי הטוב, פירוש - זהו מה שכתוב, "גם את זה לעומת זה עשה האלקים". כי הכוונה היתה זאת - לעשות הטוב, וכל מה שיוכל להיות הפכו, והיינו כל מיני קלקולים. ולכן יש כל כך מדרגות בס"א, כי כל כך קלקולים אפשר להמצא כשיש מציאות של קלקול בעולם. יא. והיא הנקראת ס"א, זהו שם המציאות ההפכי הזה. ואמנם נקרא צד אחר - להיות ממש ענינו היפך מכל התפשטות הראשונה שזכרנו. והרי נעשית הבריאה על שתי הכוונות - אחת למציאות, ואחת להפסד, ונקרא להם שני צדדים:

חלק ג:

א. ויהיה הכוונה שיתגבר כח ההטבה, עד שכל קלקול יחזור לתיקון, והיינו שרק זאת היא הכוונה בסוד הקו שמנהג את הרשימו, שפירשנו למעלה:

ב. ואז יוודע היחוד לאמיתו, והיינו הסדר עצמו של ההנהגה נותן שזה יהיה סוף הדברים, בסוד התיקון השלם. והיינו כי מצד המעלות שיש לטוב יותר על הרע, שהטוב קדמון והרע מחודש, הטוב הוא מה שהוא האדון היחיד, והרע - ס"א, ס"מ, עבד נברא, זה יגרום שבהיות המלחמה בין הקדושה וס"א, הטוב והרע, צריך שהטוב ינצח. אך נצחונו יהיה רק מצד היתרון הזה אשר לטוב על הרע שזכרנו. והרי בזה יוודע היחוד באמת, במה שרק מפני המצא רק רשות אחת - הוא שסוף הכל הוא תיקון. והיינו כי הנה אנחנו רואים איך הרצון העליון הניח לכל כך קלקולים שימצאו בעולם, כמו שנמצאו עד עתה. ואחר כך בסוף הכל ידענו שיעורר יחודו, ויתקן הכל בסוד, "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". והרי מיד יקשה - ממה נפשך, או שרוצה הקב"ה לתקן בדרך בחירת האדם או בכחו, וכי אינו מגיד מראשית אחרית? וכיון שידע שסוף סוף צריכים אותו - מתחלה יתקן. אך הענין, כי רצה א"ס ב"ה להוציא מלב הבריות הטעות של שתי רשויות, פועל טוב ופועל רע, ועל כן שם בתחלה ענין הספירות, והוא ענין אחד שאינו משתמש בו מיחודו ושליטתו השלמה. אלא אדרבא, הוא כח ככח אדם גבור שמשים עצמו בנסיון עם כח שכנגדו, שהוא הס"א, שעשאה בעלת כח כנגד זה. וכבר הראה איך כל מיני כח שבעולם, מה שהוא בבחינת כח לבד, שלא בבחינת שליטה, לא יכול לנצח הס"א. אלא אדרבא, כבר עשתה כל כך קטרוגים שלא היה אפשר להמלט ממנה, עד שהוצרכו לבוא אל היחוד. אך כנגד זה בהתעורר היחוד, שהוא יפעול בדרך שליטה, מיד יראה שאין עוד מקום לס"א כלל. ומזה נבין מיד שאין שום כח נצח לס"א כלל, אלא השליטה והיחוד. למה? לפי שכל כח אחר נמצא בה חוץ מזה. אך להיות רשות - צריך שיהיה שליטה גם כן, שליטה גמורה. אם כן הס"א אינה רשות ח"ו, אלא עבד משועבד שאין בו כח אלא מה שניתן לה, והכח שניתן בה הוא גדול, אך שליטה אין לה כלל. ואין אדון שולט אלא אחד לבד, ברוך הוא וברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים: