קיצור ספר חרדים/פרק טו
מצוות עשה מן התורה התלויים בידיים
[עריכה]וכל הגוף ע"י מעשה
"כבד את אביך ואת אמך", שצריך להאכילם ולהשקותם ולעשות כל צורכיהם כדאיתא בהלכות כבוד אב ואם. להתעטף בציצית, שנאמר: "ועשו להם ציצית". לקשור תפילין של יד ושל ראש, שנאמר: "וקשרתם לאות" כו'. לעשות מזוזה בכל פתחיו בבתים ובחצרות אפילו הם הרבה, שנאמר: "וכתבתם" כו'. מצוות עשה לעשות מעקה על גגו, שנאמר: "ועשית מעקה לגגך", "ושמרתם את נפשותיכם". מצוות עשה להסיר כל המכשולים.
ליתן צדקה בלב טוב ובשמחה, שנאמר: "פתוח תפתח את ידך לו", ולהלוות לעני, שנאמר: "אם כסף תלוה את העני" וכתיב "העבט תעביטנו" כו', ועוד לאו מכלל עשה, שנאמר: "לנכרי תשיך" משמע אבל לא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה הוי עשה.
פריעת בעל חוב מצווה, שנאמר: "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליו" ומי שאינו משלם נקרא רשע, שנאמר: "לוה רשע ולא ישלם" כו'.
לתת שכר שכיר בזמנו, שנאמר: "ביומו תתן שכרו".
להשיב אבדה, שנאמר: "השב תשיבם לאחיך".
להחזיר משכון לעני בעת שהוא צריך לו, שנאמר: "תשיב לו את העבוט". וזהו במשכנו על פי בית דין בעל כורחו.
להחזיר הגזלה. ולא דווקא גזלה, אלא כל ממון של חברו שהוא בידו על פי עוול, כגון גנבה ואונאה וטעות - חייב להחזירו.
מי שלקח ריבית מישראל, מצוות עשה להחזירו, שנאמר: "אל תקח" וכו', "וחי אחיך עמך". קבלו חכמינו זיכרונם לברכה, דרצה לומר אם לקחת החזר לו, כדי שיחיה.
לגמול חסד, דכתיב "והודעת להם את הדרך", וקבלו חכמינו זיכרונם לברכה דהיינו גמילות חסדים.
לקיים הכתוב "אשר ילכו בה", וקבלו חכמינו זיכרונם לברכה דהיינו ביקור חולים.
ועוד פירשו חכמינו זיכרונם לברכה, "אשר ילכו בה" זו קבורה, דהיינו לקבור מתים. וכתיב "כי קבור תקברנו".
וסיפא דההוא קרא "ואת המעשה אשר יעשון", קבלו חכמינו זיכרונם לברכה שהוא פשרה, שיעשה אדם לפנים משורת הדין.
לצדק המאזנים והמשקלות והמידות, שנאמר: "מאזני צדק אבני צדק הין צדק".
מצוות עשה מן התורה שמי שראה או שמע שאחד מישראל הוא בסכנה, חייב להצילו בכל כוחו, דכתיב "וחי אחיך עמך".
האומר הרי עלי כך וכך לצדקה, אף על פי שלא הוציא לא נדר ולא שבועה, מצוות עשה לקיימו, שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור".
בדברי רשות אם הוציא הדבר בלשון נדר, מצוות עשה לקיימו או להתיר הנדר, שנאמר: "כי ידור נדר" כו'.
מצוות עשה להפריש בכורות, בין בכור אדם בין בכור בהמה טהורה בין בכור חמור, שנאמר: "קדש לי כל בכור".
מצוות עשה לפדות בנו הבכור בחמשה סלעים, שנאמר: "וכל בכור בניך תפדה".
מצוות עשה לפדות בכור חמור, וליתן עבורו שה לכהן.
לא רצה לפדותו מצוות עשה לעורפו, שנאמר: "ואם לא תפדה וערפתו".
מצוות עשה כשימצא קן של עופות טהורים שאינם מזומנים אלא של הפקר, שישלח האם, שנאמר: "שלח תשלח את האם".
לפרוק המשא מעל בהמת חברו אם אינה יכולה לילך מחמת המשא, שנאמר: "עזוב תעזוב עמו".
וכל שכן שחייב לפרוק מעל חברו.
וכן מצוות עשה לטעון המשא, שנאמר: "הקם תקים עמו".
מצוות עשה לכסות דם חיה ועוף ששחט, שנאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר".
מצוות עשה שיניח בעל הבית לשכיר לאכול בזמן שכירתו ממה שעושה, שנאמר: "כי תבא בכרם ריעך וכו', ואכלת כנפשך", וקבלו חז"ל דבפועל הכתוב מדבר.
מצוות עשה לשמש תלמידי חכמים, שנאמר: "ועבדתם את ה' אלוהיכם", וכל "את" לרבות, וגדולה שימושה כו'.
מצוות עשה כשימצא אבידה שיטרח בה עד שיבוא בעל האבידה, שנאמר: "עד דרוש אחיך אותו".
ואם זה באבידת ממונו של חברו, כל שכן שצריך להטריח בגופן של עניים, שנאמר: "ועניים מרודים תביא בית".
מצווה שיכתוב כל אחד מישראל ספר תורה, ובזמן הזה ספרי ש"ס ופוסקים, שנאמר: "ועתה כתבו לכם" כו'.
מצוות עשה שיטמא הכהן לשבעה קרובים הכתובים בפרשה, דהיינו לאמו ולאביו, לבנו ולבתו, לאחיו ולאחותו הבתולה ואשתו, שנאמר: "לה יטמא", וקבלו חכמינו זיכרונם לברכה דרצה לומר מצווה.
ויש אומרים דגם אבילות יום ראשון הוא דאורייתא.
אסור לשחרר עבד או שפחה כנעני, שנאמר: "לעולם בהם תעבודו".
הפיל שינו או עינו או אחד מעשרים וארבעה ראשי אברים, מצוות עשה שישחררנו, שנאמר: "לחפשי ישלחנו תחת עינו".
להטביל כלי סעודה של מתכות הנקנים מן הגוים, אעפ"י שלא נשתמש בהם אלא בצונן, וגם הישראל אינו רוצה להשתמש בהן אלא בצונן, שנאמר: "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים".
וצריך להעביר כל חלודה קודם שיטביל, שנאמר: "אך את הזהב" ו"אך" הוא מיעוט.
להגעיל ולהלבין כלים שהשתמשו בהן איסור, שנאמר: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש" וכתשמישו כן הכשרו.
לאבד שם ע"ז, שנאמר: "ואבדתם את שמם". וכל שכן שאסור לקנות עבודה זרה מגוי. ובכלל מצווה זו לכנות שם לגנאי.
לשבר מצבותם ולגדוע אשריהם ולשרוף ולהשמיד במותם ולאבד הכלים.
שיברכו הכוהנים את ישראל, שנאמר: "כה תברכו".
להציל הנרדף מן הרודף את חברו להרגו או אחר הזכר לבוא עליו או לבעול אחד מכל עריות שיש בה כרת, שנאמר: "וקצותה את כפה". ואם אינו יכול להציל באחד מאברים, מותר להרגו. ואם יכול להציל באחד מאברים והרגו - חייב מיתה.