קדושת לוי/בלק

<< · קדושת לוי · בלק · >>

בלק

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויגר מואב מפני העם מאד ויקץ מואב מפני בני ישראל (במדבר כב, ג). נראה במאי דדייק הכתוב מקודם העם ואחר כך בני ישראל, דידוע במדרש (שמו"ר מד) ובזוהר הקדוש דעם הוא ערב רב. וזהו ויגר מואב מפני העם מאד, מחמת העם ערב רב פחד שראה שכל מקום שישראל שוכנים מתגיירים להם גרים כמו ערב רב שנתגיירו לישראל, גלל כן פחד שיבואו בני ישראל לגבולו אולי יתגיירו מאומתו גם כן להם. ושלא תאמר מאי איכפת להו, לזה אמר הכתוב ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיה שונא מאוד לישראל:

עתה ילחכו הקהל את כל כו' כלחוך השור את ירק השדה (במדבר בכ, ד). יש להבין למה זה המשיל לשור שאוכל ירק השדה. והנראה לבאר, ומקודם נבאר הפסוק (דברים יא, א) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כי השם יתברך ברוך הוא קלל את האדם הראשון ואכלת את עשב השדה (בראשית ג, יח) כי כל מה שהאדם אוכל יש בו מצות, דהיינו תבואה יש בו עשיות אדם לחרוש ולקצור ויש בהם מצות בשעת חרישה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (דברים כב, י) וכן בזריעה יש מצוה לא תזרע כלאים (שם כב, ט) ונמצא על ידי המצות מעלה הניצוץ אשר במאכל ההוא וכן בכל מאכלים יש בהם מצות, אבל בעשב השדה אינו נזרע על ידי האדם ואין בהם עשיות המצות ואיך יוכל להעלות אותן באכילתו אותן. וזהו שקלל השם יתברך אדם הראשון שיאכל מאכל שאין בה שום מצוה מאדם שיוכל האדם על ידי זה להעלות הניצוץ אשר בתוך המאכל. וזהו הרמז ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כי כשהבהמה אוכלת העשב והאדם האוכל בהמה ובאמת באכילת הבהמה יש בה מצות שחיטה ושאר מצות באכילת בשר נמצא על ידי זה גם העשב יש לה עלייה, כי הבהמה האוכלת עשב והאדם האוכל בהמה במצות מעלה העשב גם כן. והנה האר"י ז"ל כתב כנגד ארבע יסודות דומם צומח חי מדבר נגד זה הוא ארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה נמצא נגד חי הוא בריאה. והנה נפש הבעל תשובה, דהיינו הגרים להם יותר בנקל להעלות הניצוץ ממי שהוא צדיק מנעוריו. והנה זה הרשע בלק היה לו פחד מישראל מחמת שישראל בהליכתם העלו נצוצות וזה הרשע היה שונא מאד להקדושה. וזהו הרמז ויקוצו מפני בני ישראל, שזה קץ בעיני אותו הרשע להיות ישראל.וזהו הרמז ויגר מואב מפני העם מאד, כי כל מקום שכתוב העם הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל. וזהו כי רב הוא, היינו הגרים שלא יעלו אותם כנ"ל, כי הם מסוגלים יותר להעלות הניצוץ. וזהו הרמז כלחוך השור את ירק השדה, כי הכלל נפש הגרים עלייתם עד עולם הבריאה וכן הוא בארבע יסודות שהצומח יש לו עלייה לחי הוא נגד עולם הבריאה. וזהו כלחוך השור כו', הרמז עליית עולם הבריאה:

או יבואר, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה. לבאר פירוש כלחוך השור את וכו', עיין פירוש רש"י ז"ל. מקודם נבא לבאר הפסוקים דפרשה הקודם בפרשת חוקת (במדבר כא, כז-כט) על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון אוי לך וכו' נתן בניו פלטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון. דיש לדקדק תבנה ותכונן, הלא היתה בנויה מכבר, רק שנעשית עתה עיר סיחון, הוי ליה למימר תהיה עיר סיחון. עוד אומרו נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית, מדוע גבי בנים כתיב לשון פליטה, וגבי בנות כתיב לשון שבית. ונבאר הכל על נכון. דידוע מאמר רבותינו ז"ל (גיטין לח.) עמון ומואב טיהרו בסיחון, כי מואב בעצמו לא יכלו ישראל להוריש ולא נתעלה מואב דעיקר עליית הרשע כשיש להם מפלה על ידי ישראל ונתקדש שמו הגדול וכיון שכן מואב הוא מקור החורבה והשוממה כיון שאין לו עלייה. מה שאין כן על ידי שכבש סיחון חשבון עיר מואב וכבשו ישראל מיד סיחון עיר חשבון אז נחשב חשבון עתה עיר בנויה ולא מקודם שעד עתה היתה נקראת חורבן כנ"ל. זהו על כן יאמרו המושלים בואו חשבון, שסיחון יכבוש אותה. ועל ידי זה תבנה ותכונן עיר סיחון, עתה תבנה עיר חשבון שעד עתה היתה חריבה כיון שאי אפשר לה להעלות שלא יכלו ישראל ליקח העיר ודבר שאין לה עלייה בקדושה נקרא הרוס, מה שאין כן עתה שיכבשו אותה על ידי סיחון תבנה מעתה ותהיה בנויה שתתעלה להקדושה ודבר שעולה לקדושה נקרא בנויה, ומשום הכי כתיב תבנה, שעתה יבנה שעל ידי שכבשה סיחון אפשר לה לבא בקדושה שיכבשו ישראל. ואמר אוי לך מואב אבדת עם כמוש, שאתה מואב אבדת זאת שיהיה לך עלייה כיון שאי אפשר לישראל לכובשך ועליית הרשע הוא כבישתו כנ"ל. נתן בניו פליטים, פירוש לבנים שלך נחשב פליטה, היינו הצלה מה שנמסרו לסיחון שעד עתה אסורים מואבים לבוא בקהל ועל ידי שנמסרו לסיחון ונתערבו בהם מותרים דכל דפריש מרובא פריש כדפסקינן (ברכות כח.) דמהאי טעמא עתה עמונים ומואבים מותרים לבא בקהל דנתערבו זה בזה וכל דפריש מרובא פריש. והיה להם הצלה קצת שעל ידי שנמסרו לסיחון אפשר לזכרים של מואב לבא בקהל. ובנותיו בשבית, רוצה לומר מה שאין כן אצל הבנות הוא שביה גמורה מה שנמסרו לסיחון ולא פליטה, דהיינו הצלה קצת שבאפשרי להם לבא בקהל דהא הבנות בלא זה מותרים לבא בקהל גם כשהם מואבים כדפסקינן (יבמות סט.) מואבי ולא מואבית. ואם כן מוטב היה להם שיהיו מותרים לכבש אותם כשהם מואבים אז היה להם עלייה כנ"ל דהרשע במפלתו וכבושתו שכובשים אותו הוא עלייה שמעלים ישראל נצוצות שלו בעת שמאבדים אותו. ובזה שפיר מובן זה שבבנים כתיב פליטה, ובבנות שבית:

ומעתה יבואר ויאמר בלק כו' (במדבר כב, לז), דהמפרשים הקשו מה היתה יראת מואב מישראל הלא ישראל נצטוו שלא להלחם עמם. אפס דהרמב"ן תירץ, דיראתו היתה שלמען אהבת ישראל ימסרו ביד אומה אחרת וישראל יקחו את ארצם מיד אומה אחרת כמו שנטהר ארצם על ידי סיחון ועוג עיין שם. ואם כן יראתם היה שיש אומה אחרת שכובשים ואחר כך יכבשו ישראל את האומה אחרת וכבישות ישראל הוא עלייה של האומות ויהא לארצם עליה על ידי כבישות אחרים. ומצינו כיוצא בזה בענין אכילה דידוע מאמר רבותינו ז"ל דאכילת ישראל להעלת נצוצות שיש בדומם צומח חי, ושיתעלה הדומם צומח חי למדבר אינו שכיח כל כך, גלל כן מפעלות תמים דעים שחי דהיינו הבהמה יאכל דומם צומח ומדבר אוכל החי ומתעלה הדומם צומח שיש בחי למדבר דמחי למדבר בקל שכיח בכל עת להעלות. נמצא על ידי אמצעי, דהיינו החי יש עלייה לדומם צומח, שעל ידי שבאו דומם צומח בתוך החי מתעלה במדבר כשאוכל החי. וכמו כן הנ"ל על ידי אמצעי שיכבוש אחר את מואב יתעלה ארצם שיכבשו ישראל מיד אחר. וזהו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, ושלא תקשי הלא אי אפשר לישראל לכבוש אותם שנאמר (דברים ב, ט) לא תצור את מואב, לזה פירוש כלחוך השור את ירק השדה, שיראתו הוא שיהיה כלחוך השור את ירק השדה שהכוונה שהירק יהא לו עלייה על ידי אחר, דהיינו השור דהוא חי. וכמו דהתם העלייה הוא על ידי אחר, כמו כן יראתו בכאן שיתעלה ארץ מואב שיכבשו ישראל ארצם והוא עלייתם על ידי אחר שימסרו ביד אומה אחרת וישראל יכבוש מאומה ההוא ומואב ובלק לא רצו בעלייה זו שיכבשו ישראל ארצם:

הנה רבותינו ז"ל אמרו (במדב"ר ד) לא קם בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם. כוונת רבותינו ז"ל, לא שהיה בלעם במדריגת משה, אבל כוונתם שהיה במדריגה זה לעומת זה משה בקדושה ובלעם בקליפה. וידוע מאמר רבותינו ז"ל משה נתנבא בזה, שהוא מדריגה שלא בא לעולם הזה ושם יכולין להפך הכל לטובה ומהאי טעמא משה היה גודר גדר לעמוד בפרץ, דביטל כל גזירות רעות דמדריגתו היה במדריגה גבוה ששם יכולין לבטל כל הדינין ולהפוך בדיבור מרעה לטובה ומהאי טעמא פעל משה בדיבור. ולהיפך בלעם ניבא במדריגות זה של הקליפה ומהאי טעמא גם בלעם פעל בדיבורו בקללתו. אפס משה שהיה בקדושה פעל בדיבורו הכל לטובה, ובלעם שהיה בקליפה פעל בדיבורו הכל קללה וארור. זה שרמז הכתוב דבלעם אמר בנה לי בזה שבעה מזבחות, בזה דוקא במדריגת זה. כן והכן לי בזה שבעה כו', גם כן בזה דייקא שעל ידי שיפעול הכנה למדריגות זה דקליפה יוכל לפעול בדיבורו קללה דבלעם היה חפץ לקללם כפירש רש"י ז"ל. אמנם השם יתברך הכיר מחשבתו ולא נתנו להתנהג במדריגות זה, רק אמר שוב אל בלק וכה תדבר, וכה דייקא, פירוש בבחינת כה לבד תתנהג שהוא למטה מזה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה כל הנביאים נתנבאו בכה למטה ממשה שניבא בזה, ובבחינה זו אין בכוחו לפעול בדיבור:

או יבואר מאמר (במדב"ר ד) בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, והוא קרוב לאופן הנ"ל. להבין כוונת חכמינו ז"ל שחס ושלום בלעם היה כמו משה, כי חילוק גדול ביניהם שמשה רבינו כל ימיו השפיע טובות לעולם שכמה פעמים מסר נפשו להצלת ישראל מאף וחימה. ובלעם היה ההיפוך שכל ימיו הביא יללה ופרעניות לעולם שמעשיו היו רק בקללה. אפס כוונת רבותינו ז"ל שמהמקום גבוה שהתאמץ משה להביא ממקום ההוא טובות לעולם כידוע מכתבי האריז"ל, ממקום הזה התאמץ בלעם הרשע להביא יללה לעולם. וזהו כוונת רבותינו ז"ל ששוה למשה ששניהם התאמצו לעורר ההשפעה ממקום אחד. אפס זה לעומת זה היה משה רבינו הביא ממקום ההוא טובות, ובלעם הרשע הביא ממקום ההוא קללה. והנה רבותינו ז"ל אמרו (יבמות מט:) כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה ומשה באספקלריא המאירה. להבין מאמר רבותינו ז"ל דרך משל, למלך מצוה איזה דבר לעבדיו אז השומעים הציווי אינם שומעים רק דבר המלך ובאמת בכל דיבור שאדם מדבר קודם שיוציא מפיו הדיבור הוא במחשבה שחשב מקודם למה יאמר הדיבור וטעם למה יצוה כך ומי שזוכה להשיג הדיבור כמו שהיה במחשבה, דהיינו שמשיג המחשבה אז מבין הטעם כיון שמשיג האיך היה במחשבה ובמחשבה חקוק הטעם למה צוה כך. וזה היה החילוק בין משה רבינו לשאר נביאים, ששאר נביאים השיגו הדיבור ומי שמשיג הדיבור לבד אינו משיג הטעם כנ"ל דהטעם הוא חקוק במחשבה דהוא למעלה מדיבור, מה שאין כן משה השיג גם הטעם דמשה השיג עולם המחשבה כנודע בהאריז"ל ובמחשבה שם חקוק הטעם כנ"ל. והנה מי שאינו משיג רק הדיבור דאז אינו משיג הטעם כנ"ל נקרא אספקלריא שאינה מאירה דכל שאינו יודע הטעם של דבר אינו מאיר הדבר אצלו, מה שאין כן מי שמשיג הטעם של הדבר נקרא אספקלריא המאירה כיון שיודע הטעם לצווי המלך מאיר הדבר וברור אצלו הדיבור שמבין שצריך לעשות שמבין הטעם:

ועל פי זה יבואר מאמר רבותינו ז"ל כל הנביאים התנבאו בכה, הוסיף עליהם משה שהתנבא בזה, כי משה השיג הטעם גם כן ונקרא זה כי זה הוא דבר ה', דהיינו הוא הדיבור בשלימות כפי מחשבת הבורא ברוך הוא דהא השיג גם הטעם דהוא המחשבה כנ"ל, מה שאין כן שאר נביאים שהתנבאו בדיבור לבד אמרו בכה, לומר דאף על פי כן מחוייבים אנחנו לשמוע ולצוות דבר ה' כיון דכה אמר ה' ודבר ה' אין לשנות. ולפי מה שכתבנו לעיל דבלעם בההיפוך הוא שוה למשה להביא יללה ממקום הגבוה שהביא משה מזה המקום ברכה וכיון דמשה התנבא בזה בנבואתו לטובה בלעם הרשע נמי דשוה למשה להביא יללה היה נמי בזה כמאמר רבותינו ז"ל נמי דשוה למשה בההיפוך שלו כנ"ל, גלל כן בלעם הרשע דהיה חפץ לקלל את ישראל כתיב בקרא דאמר לבלק בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן, בזה, דייק, כלומר בבחינת זה יכין שיהיה לו מקום מיוחד לבחינת זה שהיה חפץ לקלל ישראל, ולענין קללה ויללה היה במדריגה בבחינת זה, והשם יתברך ברוב חסדיו הפר עצתו וקלקל מחשבתו שכפה אותו לברך את ישראל ולענין ברכה לא היה יכול להתנבא בזה, דאין זה מדריגתו דמדריגתו היה רק לענין יללה כנ"ל, גלל כן לענין ברכה לא היה יכול לברך רק בכה, ולכן אמר לו השם יתברך שוב אל בלק וכה תדבר, דייק תיבות כה, כיון שאני שולחך לברך תדבר בכה:

או יבואר הגמרא הנ"ל משה התנבא בזה וכל הנביאים בכה, כי הנה יש אשר משיג גדולת הבורא יתברך מאשר כבר נתצמצם בעולמות ומכח העולמות משיג גדולת הבורא יתברך והבחינה הזאת אינה גדולה כל כך. ויש אשר בהשגתו להשיג גדולת הבורא יתברך מאשר לא נתצמצם עדיין בעולמות והבחינה הזאת היא גדולה מאד להשיג גדולת הבורא יתברך מהבהירות אשר לא נתצמצם כלל ולא בא בגבול וציור כלל. והנה על דרך משל, לאחד שביכלתו לראות פני המלך עצמו ואחד שאין ביכולתו להשיג ולראות פני המלך עצמו, רק על דמות רואה פני המלך, כי לראות פני המלך עצמו לאו כל אדם זוכה לה ונמצא זה שאינו רואה פני המלך עצמו רק על דמות זה אינו יכול לומר זה פני המלך, כי פני המלך עצמו מעולם לא זכה לראות, רק יכול לומר כה וכה פני המלך. כך הוא מי שאינו משיג גדולת הבורא יתברך, רק הבהירות אשר כבר נתצמצם בעולמות זה אינו יכול לומר זה פני המלך עצמו, כי אינו משיג כלל גדולה מהבהירות אשר עדיין לא נתצמצם כלל, רק מהבהירות אשר נתלבש כבר בעולמות מזה משיג גדולת הבורא יתברך. ועל בחינה הזאת הוא פירוש הגמרא כי באמת כל הנביאים לא השיגו גדולת הבורא יתברך רק מהבהירות אשר נתלבש כבר בעולמות ולכך לא היה נבואתם בזה. כי אור פני מלך חיים השיג בהירות הבורא יתברך בהירות העליון אשר לא נתלבש בעולמות את זה לא השיגו ולא היה יכול להיות נבואתם רק בכה, כי מהבהירות אשר מלובש בעולמות השיגו מעלות הבורא יתברך ונמצא נבואתם היה בכה, כלומר כזה הוא כביכול הבורא יתברך. אבל משה רבינו עליו השלום גודל השגתו היה שהשיג מאת אשר אפילו לא נתלבש כלל בעולמות והשיג בהירות העליון למעלה מכל העולמות והיה נבואתו ובחינתו בזה:

ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כב, כב). עיין ברמב"ן הקדוש, שמקשה למה חרה אף אלהים הלא אלהים הרשהו לילך כדכתיב אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם. ונראה לתרץ על פי מה שכתב רש"י ז"ל בפסוק אם לקרוא לך, להנאתך ולטובתך ההליכה לך אתם אם כן לא הרשה אותו לילך, רק אם יהיה לו הנאה בהליכה אבל כשלא יהיה לו הנאה מהליכה אין לו לילך. ואם היה יראת ה' נוגע בו לא די שלא היה לו הנאה מהליכה, רק אדרבה ראוי לו לצער על הליכה לקלל ישראל וכוונת ה' היה שמן הסתם לא יהיה לו הנאה מהליכה ובוודאי לא ילך, כי לא אמר לו רק אם יהיה לו הנאה. והרשע בלעם גילה עוצם רשעתו שהלך לזה הראה שיש לו הנאה ושמחה מהליכה לקלל את ישראל לזה חרה אף ה' למה יהנה מרשעות כזה לחפוץ בהליכה לקלל ישראל:

ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך כו'. יש להבין למה חרה להמלאך שהכה האתון כל עוד שלא ראה המלאך יש להכות בהמתו שתלך בדרך הישר. ונראה, דחרי אף המלאך היה כיון דהשם יתברך צוה לו לך עם האנשים ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, גילה לו השם יתברך שישמור כפי שיצוהו ומי שעושה רצון קונו כשיראה איזה דבר תימה מתבונן שבזה מצוה לו השם יתברך איך יעשה. ואם עושה דבר ובפתע פתאום נולד בדבר דבר תימה וחידוש מתבונן שבוודאי רצון השם יתברך שלא לעשות הדבר הזה ואם כן בלעם שראה דבר תימה וחידוש שרבץ האתון תחתיו מה שלא עשה לו עד כה כמבואר בפסוק ההסכן כו', מהראוי לו להתבונן שרצון השם יתברך שישוב ולא ילך ומה שהשם יתברך צוה לו לילך היה באופן כמו שאמר לו ואך את הדבר הזה אשר אדבר כו', כפי שיראה בעין שכלו האיך רצון השם יתברך כן יעשה, אם כן היה לו לשום על לב ולא להכות ובמה שהכה גילה בלעם עוצם רשעתו גם שרצון השם יתברך שלא ילך אף על פי כן הולך הוא ומכה בחרון אפו האתון על שמעכבו בדרך לילך לזה חרה אף המלאך עליו ואמר לו על מה הכית כו':

וישמע בלק כי בא בלעם ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול ארנון אשר בקצה הגבול (במדבר כב, לו). עיין פירוש רש"י למה הלך דווקא לזה המקום עיין שם. ונראה ליתן טעם דמשום הכי הלך לעיר שהוא בקצה הגבול, על פי מה דכתב רש"י בזה הפרשה כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר, שידע על ידי מלחמת סיחון שכבש ערים ממואב על ידי קללתו את מואב ונעשה עיר הזאת קצה הגבול של מואב, כי מכאן ולהלאה נטלה סיחון על ידי קללתו למואב ואי לאו קללתו לא היה הגבול כאן שלא היה כובש סיחון הערים מכאן ולהלאה ועל ידי שמראה לו שמאמין בקללתו יתאמץ להראות עוד שיש לו כח לקלל את ישראל כל זה היה כוונת הרשעים בלק ובלעם אמנם השם יתברך באהבתו לישראל הפר עצתם וקלקל מחשבתם והפך הקללה לברכה:

לכה ארה לי יעקב (במדבר כג, ז). הכלל, אצל כל אומה צריכה להיות איזה מדה טובה וזה הוא עיקר חיותם אבל ישראל יש להם כל המדות טובות. וכאן זה הרשע שרצה להרע לישראל ובישראל יש להם כל המדות טובות ורצה זה הרשע לברר אצלו זה המידה טובה שיש באומתו מישראל ועל ידי זה יהיה יכולת בידו להרע לישראל. וזהו שאמר לכה ארה, ארה לשון בירור כמאמר חכמינו ז"ל אורה בתאנים, שרצה לברר אצלו המדה שיש לו ממדות טובות של ישראל. וזהו לכה ארה לי יעקב, לברר מה שיש אצלי ממדת יעקב. ועל ידי זה ולכה זועמה כו':

כי מראש צורים אראנו (במדבר כז, ט). פירוש, אני רואה אותם מראש הצורים, דהיינו שכלול עולם. ומגבעות אשורנו, שבריאת עולם צורים וגבעות כפירוש רש"י נתהוו ונבראו עבור ישראל כמאמר רבותינו ז"ל (ב"ר א) בראשית (בראשית א, א) בשביל ישראל שנקראו ראשית. זהו שמסיים ובגויים לא יתחשב, דלא חשב השם יתברך בשעת הבריאה על הגויים לברוא בשבילם, רק עבור ישראל, ואם כן האיך אפשר לקלל עם כזה שהכל נבראו בשבילם:

קום בלק ושמע (במדבר כג, יח). נראה לבאר על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר פב) על פסוק (ישעיה ג, יג) נצב לריב ה' ועומד לדין עמים, כשהקדוש ברוך הוא דן את ישראל דן אותם בעמידה וכשהקדוש ברוך הוא דן את האומות דן אותם בישיבה. ונראה שרבותינו ז"ל רמזו בזה מה שאמרו על פסוק ותגזור אומר ויקם כו', שהקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל. והנה ישיבה נקרא כשיש בו סמיכה כמאמר רבותינו ז"ל (כתובות קיא:) כל ישיבה שאין בה סמיכה עמידה טובה הימנה ועמידה אין בה סמיכה. וזהו הרמז רבותינו ז"ל האומות דן אותם בישיבה, שיש בה סמיכה למשפט שנגזר עליהם שלא ימוט כי אין ביניהם מי שיבטל. מה שאין כן גזר דין של ישראל אין בו סמיכה, שהצדיקים שביניהם יכולין לבטלו. וזהו קום בלק, הרמז על עמידה, כי אין בו סמיכה על הקללה, כי הצדיקים שביניהם יבטלו ויהפכו לברכה וזהו קום בלק:

לא איש אל ויכזב (במדבר כג, יט). על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כג:) ותגזור אומר ויקם לך (איוב כב, כח) אתה גזרת מלמטה כו', דהצדיק פועל שכביכול השם יתברך מתלבש עצמו בהצדיק כפי רצון הצדיק כן יהיה. וזהו תפלה למשה איש האלהים (תהלים צ, א) שעל ידי תפלת משה כביכול האלהים באיש, דהיינו משה לעשות כרצונו כנאמר (שם קו, כג) לולי משה בחירו עמד בפרץ. וזהו איש האלהים, שהאלקות מתלבש באיש. וזהו רק כשמתפללים להשפיע טובות לישראל. אמנם בלעם הרשע שרצה לקבל את ישראל לא היה יכול לפעול שהשם יתברך יתלבש באיש לעשות רצון בלעם. וזהו לא איש אל ויכזב, פירוש דעל כזב לקלל את ישראל לא איש אל, האל אינו מתלבש באיש שיעשה רצונו לקלל. וזהו הפירוש (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, דעל מפלות האומות השם יתברך מתלבש באיש לעשות רצון הצדיק לנקום באומות הגם שהוא גבורה, אך דלפי האמת הוא חסד גדול לאומות במפלתם שעל ידי מפלתם נתגדל ונתקדש שמו הגדול, אם כן אין לך חסד גדול מזה. וזהו ה' איש מלחמה ה' שמו, שהשם יתברך מתלבש באיש מלחמה ללחום באומות כמו בפרעה. זהו ה' שמו, הזכיר שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו דהוא חסד לנקום בהם, פירוש דבשם הוי"ה שהוא חסד נוקם בהם כנ"ל:

הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה (במדבר כב, כ). פירוש מאחר שקבלתי ברכות לכך לא אשיבנה שלא איש אל ויכזב, מה שאין כן להיפוך חס ושלום יכולין להשיב, כי צדיקים יכולים להפוך ועושים צירוף אחר מצרה לרצה, אבל כל מה שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אינו חוזר כידוע:

או יבואר, הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. דאיתא בגמרא (ברכות לג:) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כו', ופירש רש"י שהגיעו רחמך על קן ציפור וגזרת לא תקח כו', כן חוס ורחם עלינו, משתקין אותו מפני שמשוה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והן גזירת מלך על עבדיו. והקשה התוספות לפי זה מפני מה יסד הפייט כן דכתיב צדקו אותו ואת בנו בל תשחטו מחשבותיך לרחמינו מפעלותיך לרוממנו. ונראה, דאמרו חכמים כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, ושורש הדבר הוא, דאיתא בזוהר הקדוש באיתערותא דלתתא איתער עובדא דלעילא. נמצא כאשר האדם מרחם עצמו על הבריות הוא מעורר מדת הרחמנות ומרחמין עליו גם כן. וידוע הוא דחסדי ה' יתברך לא כלו והקדוש ברוך הוא תמיד משפיע עלינו חסדים ורחמים וטובות. ומה שאנו חסרים לפעמים מטובות חס ושלום המניעה הוא מאתנו שאין אנו ראוים לקבל הטובות, אבל הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו יכול להפוך את לבנו וליתן לנו לב טהור וחזק ואמיץ לעבדו באמת ונהיה אנו ראוין לקבל הטובות. ועל זה אנו מתפללין אתה ה' לא תכלא רחמיך ממנו, פירוש שלא תהא המניעה ממנו. כי חסדך ואמתך תמיד יצרונו, שהקדוש ברוך הוא יוצר את האדם בכל עת ורגע כפי מאמר הגמרא כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו) על כל נשימה ונשימה כו'. ואם כן אתה יכול לעשות אותנו בריה חדשה וליתן לנו לב טהור כנ"ל. וידוע כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה הצדיק יכול לבטלה. וזה פירוש הפסוק ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת כי כשהקדוש ברוך הוא הוכן בחסד כסאו ומעורר רחמיו וחסדיו על ישראל אז הוא יושב עליו באמת שאין הצדיק מבטלו אבל כשהוא להיפוך חס ושלום אז הצדיק מבטלו וצריך הקדוש ברוך הוא לקום מכסא דין ולישב על כסא רחמים ונמצא לא היתה ישיבה באמת:

והנה מה שהקדוש ברוך הוא צוה אותנו (דברים כב, ו) לא תקח אם על הבנים, אינו הוא מצד הרחמנות שלו שאם היה מצד הרחמנות לא היה צריך לצוות אותנו והיה בעצמו יכול להציל את האם, כי הרבה ריוח והצלה לפניו, רק היה כוונתו בכדי שנעורר מדת הרחמנות במה שאנו מרחמין על קן ציפור כנ"ל. ואם כן זה פירוש הפייט מחשבותיך לרחמינו מפעולתיך לרוממנו, פירוש אתה צוית כדי שנעורר הרחמנות ותרחם עלינו. ולפי זה כשהצדיק מברך את ישראל בודאי מברך אותם בלב שלם מצד הרחמנות ואהבה שיש לו עליהם ואם כן מברכין אותו מן השמים גם כן כנ"ל כל המרחם על הבריות כו'. אבל בלעם היה יודע בעצמו שאינו מברך בלב שלם, רק הקדוש ברוך הוא היה משים חכה בפיו כפירש"י, ואם כן היה יודע שלא יהיו חוזרין עליו הברכות. וזהו שאמר הנה ברך לקחתי, פירוש אני לקחתי את הברכות מאת הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל. וברך ולא אשיבנה, פירוש ולא אשיבנה הברכות עלי:

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו (במדבר כב, כא). פירוש, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, כשבאין למעלה עבירות ישראל חס ושלום השם יתברך אינו מביט להם דאינו רוצה כלל שיבואו עבירות ישראל לפניו. ה' אלהיו עמו, פירוש מה שאין כן כשבאין זכיות שלהם למעלה מחבר עצמו בהם זהו ה' אלהיו עמו, שמיד מחבר עצמו בישראל ובזכיות שלהם. ותרועת מלך בו, פירוש שזה בחינות תרועה שנחלק לשנים שלא להביט בעבירות ולחבר בזכיות ישראל דתרועה הוא לשון נחלק מלשון רועה התרועעה הארץ, שפירושו שנחלק ונשבר לשנים שלא להביט בעבירות ולחבר בזכיות ישראל. זהו ותרועת מלך בו, בחינת תרועה נוהג הקדוש ברוך הוא עם ישראל להסתכל בזכיות שלהם ושלא להסתכל בעבירות ואבאר לך שזהו ענין תקיעה תרועה תקיעה. דתקיעה, הוא לשון חיבור דאותיות תקיעה היא תקע י"ה כביכול הוא מחבר עצמו לישראל זהו בזמן שבית המקדש היה קיים שהשם יתברך היה מחובר תמיד בישראל דתמידין היו מכפרים על ישראל. ותרועה, הוא נגד הגלות שנתערבו בגוים אז הוא תרועה שהשם יתברך מחלק שלא להסתכל בעבירות בגלות ולהסתכל בזכיות ואחר כך תקיעה נגד בנין העתיד שיהיה במהרה בימינו אמן שיבער רוח הטומאה מן הארץ ולא יצטרך לחלק שלא להסתכל בעבירות שלא יהיה עבירות כלל, רק תקיעה התחברות השם יתברך בישראל. ויבואר בטוב טעם להבין שבפרשת בהעלותך כתיב שצוה השם יתברך למשה בנסוע המחנות יתקעו תרועה ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו (במדבר י, ז) כי כשמקהיל כל ישראל הוא השראות השכינה כמאמר חכמינו ז"ל אין השכינה שורה על ישראל בפחות מס' רבוא, והוא תקיעה שהשם יתברך מחבר בישראל. לכן היה תקיעה. אמנם בנסוע המחנות ממקום למקום היה תרועה. דידוע מ"ש האריז"ל נסיעות ישראל במדבר להגביה ולהעלות נצוצות עיין שם, והיות כשמגביה הניצוץ גם כשהניצוץ ההוא עד עכשיו לא טוב עשה יש לו עלייה שמכאן והלאה עובד ה' והשם יתברך מחלק שלא להסתכל בעבירות שעשה עד עתה ובזכות שיעשה מכאן ולהבא יסתכל דאם היה השם יתברך מסתכל בעבירות שעשה עד עתה הניצוץ לא היה באפשרי שיהיה לו עלייה, גלל כן בנסוע המחנות היה תרועה שהיה מרומז על ידי נסיעה יגביה נצוצות ויתעלו שהוא ענין תרועה שהשם יתברך חלק שלא יסתכל בעבירות שעשה הניצוץ עד עתה ולהסתכל בזכיות שיעשו מכאן ולהלאה אחר העלייה שתרועה הוא דבר המחלק לשנים ודו"ק:

או יבואר, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל כו'. פירוש לא יזכור הרע שעושין ישראל אבל הטוב שעושין ישראל, דהיינו ה' אלהיו שהשם יתברך נקרא אלהיו שהם ממליכים אותו זה חקוק אצלו. ותרועת מלך בו, מה שהם ממליכים אותו זה הוא בו, דהיינו שחקק אצלו רק על הרע אינו מביט:

אל מוציאם ממצרים (במדבר כג, כב). עיין ברש"י זה הרשע אמר העם היוצא ממצרים שיצאו מעצמם וזהו אל מוציאם ממצרים. הכלל, כי יש התעוררות התחתון והתעוררות העליון. התעוררות התחתון, יכול כל אדם לעורר רחמים על עצמו בהטבת מעשיו ולבקש מהשם יתברך לרחם עליו. אבל התעוררות עליון, מחמת זכות אבות אברהם יצחק ויעקב הוא רק על ישראל לבד ולא על האומות. וזהו שאמר זה הרשע הנה עם יצא ממצרים, שיצאו מעצמן, כלומר בהתעוררות התחתון בסבת מעשיהם אבל במדבר שאמרו רבותינו (אבות ה, ו) עשרה נסיונות נסו כו'. חס ושלום לא ירחם השם יתברך, כיון שאין מטיבים מעשיהם אבל באמת על ישראל שופע התעוררות העליון מחמת זכות אברהם יצחק ויעקב וזהו הוא תמיד. וזהו אל מוציאם ממצרים, בהתעוררות חסד עליון אפילו אם חס ושלום לא יטיבו ישראל מעשיהם וזהו רק על ישראל:

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. הכלל, דכל אדם צריך לילך בהדרגה בתחלה עובד על מנת לקבל פרס, כי לאו כל אדם זוכה לזה לזכות מיד בהתחלה למעלה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, ואחר כך בהתקרבו קצת זוכה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. והוא כמאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין קה.) לעולם ילמד אדם כו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וזוכה לקיים כפי שאמרו רבותינו ז"ל (אבות א, ג) אל תהיו כעבדים כו' אלא כו', ואחר כך זוכה למדריגה יותר גדולה לא מבעיא שהוא עובד על מנת שלא לקבל פרס גם זאת זוכה להעלות נצוצות אחרים שנפלו להגביה אותם כנזכר בהאריז"ל. והנה כשעובד על מנת לקבל פרס אז האדם בחינת נוקבא שרוצה לקבל פרס, ואחר כך כשעובד שלא על מנת לקבל פרס אז הוא בחינת זכר אדרבה משפיע תענוג להשם יתברך בעבודתו כמאמר רבותינו ז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. וזהו פירוש הכתוב הן עם כלביא יקום, פירוש בתחילה כשקם לעבודתו הוא כלביא דלביא הוא ארי נקבה כפירוש רש"י ז"ל בהתחלה עובד על מנת לקבל פרס והוא בבחינות נוקבא כנ"ל, וכארי יתנשא, אחר כך כשמתנשא עצמו לבוא למדריגה יותר הוא כארי, דהיינו ארי זכר כפירוש רש"י שעובד שלא על מנת לקבל פרס והוא בחינות זכר להשפיע כנ"ל. לא ישכב עד יאכל טרף, פירוש אחר כך מתגבר שיעלה גם אחרים וזהו יאכל טרף נשמות ונצוצות שהיו נטרפים עד הנה. וזהו ודם חללים ישתה, הנצוצות שנפלו נקראים חללים, ואחר כך כשמגביהים נקראים חיים:

נאום הגבר שתום העין (במדבר כד, ג) . כי יש עין טובה שרוצה להשפיע טובות על ישראל וזה לעומת זה עשה האלהים שיש גם כן עין רעה מצד הקליפה. ובלעם בכאן לא היה יכול לפעול בעינו הרעה שינק מהקליפה שהשם יתברך לא הניחו נמצא לא היה לו יניקה מעין רעה וגם מעין טובה לא היה לו יניקה , דהיינו מהקדושה, כי מה שברך את ישראל היה בעל כרחו שלא מרצונו ודעתו, רק השם יתברך כפה אותו וכיון שלא היה מדעתו משום הכי לא היה לו יניקה מסטרא דעין טובה. לכן אמר שתום העין, שנעשה אז סומא, כי לא היה לו אז יניקה לא מצד הקדושה עין טובה ולא מצד הקליפה עין רעה כנ"ל. לכן נעשה סומא בעיניו. זהו שאמר נופל וגלוי עינים, פירוש גלוי עינים שלו שרואה הוא מצד נופל, דהיינו עין רעה שהוא מצד הקליפה שנקרא נופל כנודע מאמר רבותינו ז"ל בסימנין של עין רעה כו'. לכן עתה שלא היה לו אפשר לינק מהקליפה עין רעה שהשם יתברך לא הניחו נעשה סומא כנ"ל:

מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד, ה). על דרך עשה תורתך קבע (אבות א, טו) כי יעקב הוא מדריגה תחתונה וישראל הוא מדריגה עליונה. וזה פירוש מה טובו אוהליך יעקב, שתעשה מלאכתך עראי. משכנותיך ישראל, פירוש ותורתך קבע:

יאבל גוים צריו (במדבר כד, ח). פירוש, על ידי שהגוים הם צריו של ישראל, אם כן מה שהשם יתברך מושיע לישראל להשפיע להם טובות הוא למען שמו הגדול שלא יהא נקמה לגוים על ישראל לומר איה נא אלהיהם, כיון שהם שונאי ישראל שמחים בצרות ישראל ואומרים איה נא אלהיהם, על ידי זה יאכלו הטובות. זהו יאכל גוים צריו, על ידי שגוים צריו יאכלו ישראל טובות עולם הזה והשם יתברך אין מנכה להם מזכיותיהם כיון שהתשועה למען שמו הגדול שגוים צריו כו'. ועצמותיהם יגרם, פירוש העצמיות, דהיינו הפנימיות של הגוים שהם אכזרים על ידי זה מתעוררים עליהם דינים שיתנהג השם יתברך עמהם באכזריות שבמדה שאדם מודד מודדין לו, זהו יגרם על ידי זה נגררים ונאבדים. וזהו פירוש הכתוב ויחר אף אלהים כי הולך הוא, שתמהו המפרשים הלא השם יתברך צוה אותו לילך. אפס כוונת הכתוב ויחר אף אלהים כי הולך הוא, על ידי שהוא הולך והליכתו לאכזריות לקלל את ישראל בזה חרה אף אלהים עליו. והנה השם יתברך התעורר האהבה לישראל ושנאה על שונאי ישראל, אם כן ממדה אחת באה התחלקות שני דברים, דהיינו מחסד בא אהבה לישראל ושנאה לשונאיהם. והשם יתברך נוהג כן עם ישראל, כי הם נוהגים עצמם עם השם יתברך שמדה אתם נתחלקת לשנים שעל ידי אהבתם לה' לידבק בו תמיד שונאים דברים אחרים הגורמים ליפרד חס ושלום מאתו. וזהו וחציו, לשון מחלוקת כפירוש רש"י בפרשת ויחי בפסוק (בראשית מט, כג) וישטמוהו בעלי חיצים, מלשון דבר הנחלק עיין שם. על ידי שישראל מחלקין מדה אחת לשנים כנ"ל. ימחץ, גורמין שהקדוש ברוך הוא יתחלק על שונא ה' גם כן שעל ידי שהקדוש ברוך הוא אוהב אותם שונא שונאיהם. וימחץ, גם כן לשון התחלקות ועיין פירש"י, וחציו, קאי על ישראל:

דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. יבואר על פי מאמר הכתוב כי לה' המלוכה ומושל בגוים ועלו מושיעים בהר ציון גו' והיתה לה' המלוכה (עובדיה א, כא) הכלל, החילוק בין מלוכה לממשלה, כי מלוכה, הוא מרצון הממליכין. וממשלה, הוא בחזקת המושל על העם. והכלל הוא, ישראל הם ממליכים עליהם מרצון את השם יתברך אבל על האומות עתה בגלות השם יתברך מושל עליהם בחזקה להפיר עצתם כו'. אבל לעתיד לבוא אז כל האומות ימליכו עליהם את השם יתברך ברוך הוא כפירוש רש"י על פסוק (דברים ו, ד) שמע ישראל כו' ה' אחד עיין שם. וזהו כי לה' המלוכה, על ישראל. ומושל בגוים, על הגוים. ועלו מושיעים בהר ציון כו' והיתה לה' המלוכה על כולם כנ"ל. והנה השם יתברך לית מחשבה תפיסה ביה כנודע. ואנו ישראל שאומרים ברוך אתה ה', הוא מחמת שהאותיות הם מאירים לישראל להשיג מה שאי אפשר להשיג, מה שאין המחשבה תופס האותיות הקדושים הם המאירים לישראל ובזה הבחינה נשלם בחינות המלכות ה' על ישראל. ונמצא ישראל עושים עם הכ"ב אותיות כביכול כרצונם לחסד לרחמים לחיים. וכן לכל הטובות על ישראל באותיות חסד הם עושים חסד, דהיינו שהם עושים רשימה בהבורא כביכול להביא חסד על ישראל וכן באותיות רחמים להשפיע רחמים על ישראל ונמצא ישראל כביכול עושים רשימה עם הכ"ב אותיות בהבורא בורך הוא להשפיע עליהם כרצונם והשם הוא כ"ו והאותיות הם כ"ב. וזהו דרך כוכ"ב, כ"ו כ"ב, לעשות הרשימה עם כ"ב אותיות בהשם שהוא כ"ו ובזה נשלם מלכות ה' על ישראל. וזהו וקם שבט מישראל, שבט הוא מלוכה הוא מישראל. ומחץ פאתי מואב, פאתי הוא הצמצום והצמצום מורה על דין. ומחץ פאתי מואב, הוא הקדוש ברוך הוא שהוא אב לישראל ועיין במדרש רות. וקרקר כל בני שת. הכלל, לעבדות הבורא צריך האדם להתלהב אבל לדבר גשמי אסור להתלהב והכלל עבדות ה' הוא בהסתר, כי הקדושה הוא בהסתר כידוע אבל החיצונית הוא בגלוי. וזהו וקרקר, לשון קר. שת, הוא לשון התגלות להחיצונית שהוא גלוי צריך האדם להיות קר שלא יהיה לו חס ושלום התלהבות:

או יבואר, ומחץ פאתי מואב. והוא קרוב לפירוש ראשון. כי ידוע מה שכתב האריז"ל שהשם יתברך אין סוף ושיהיו ישראל יכולים לקבל ממנו אהבתו מצמצם עצמו כדי שיהיו ישראל יכולים לקבל בהירתו וכל שישראל יותר גבוהים יותר יכולים לקבל בהירות הבורא יתברך והצמצום הוא יותר קטן שאין צריך צמצום כל כך וצמצום הוא גבול שעד כאן יבוא כדי שיוכלו לקבל בהירות השם יתברך ולא יצטרך לצמצם. וזהו ומחץ פאתי מואב, שלעתיד ימחצו הגבולים שהוא הצמצום מואב הוא הקדוש ברוך הוא אב לכל ישראל שהיה צריך לצמצם עתה לא יצטרך לצמצם כיון שיהיו יכולין לקבל בהירתו. וקרקר כל בני שת, דהנה עולם הזה הוא מגולה ועולם הבא הוא מכוסה וכשישראל זוכין מגביהים עולם הזה גם כן למעלה על ידי עבודתם ומגביהים למעלה לעולם המחשבה שנקרא בכתבי האריז"ל מוחין עלאין. וידוע בכתבי חכמי הרופאים דטבע המוח הוא קר. וזהו וקרקר כל בני שת, פירוש כל בני התולדות של דברים מגולים, דהיינו עולם הזה זהו שת דבר מגולה כפירוש רש"י בדברי הימים (דהי"א יט, ד) ויכרות מדויהם עד שתותיהם, דשת לשון מגולה עיין שם. יהיה קרקר, לשון קר שהוא המוח שהוא בטבע קר כנ"ל. ופירושו שיזכו ישראל למעלה כדי שיגביהו כל הדברים האלה שבעולם הזה למוחין עלאין על ידי שיעשו כל מעשיהם גם בעולם הזה לשמו של הקדוש ברוך הוא. ומשום הכי כתיב וקרקר שני פעמים קר קר, כמו שכתב האריז"ל ששני מוחין הם חכמה ובינה:

והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל. ויבואר קודם הפסוק (תהלים קטו, א) לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד, לבאר כפל הלשון של לא לנו, והוא שרבותינו ז"ל אמרו יעקב חלק עצמו עם עשו עשו נטל עולם הזה ויעקב נטל עולם הבא עיין שם. ואנו מבקשים מהשם יתברך טובת עולם הזה גם כן, דהיינו פרנסה וכדומה גם שיעקב אין לו חלק בעולם הזה אף על פי כן אנו מבקשים כהוגן דמהראוי ליתן לנו טובות עולם הזה. דבשלמא אם לא היו האומות מחרפים ומגדפים ישראל בראותם את ישראל בשפלות בעולם הזה, רק היו מאמינים שישראל אין להם חלק בטובות עולם הזה לא היה מההכרח ליתן לישראל טובות עולם הזה, מה שאין כן כיון שהאומות אינם מאמינים בזה, רק מחרפים את ישראל בראותם בשפלותם לומר איה נא אלהיהם, אנו מבקשים טובות עולם הזה ומהראוי ליתן לנו גם שאין לנו חלק בעולם הזה למען לא יתחלל שמו יתברך. זה פירוש הכתוב לא לנו ה' כפשוטו, לא למענינו אנו מבקשים הטובות. ומפרש למה לא למענינו, לזה אמר עוד הפעם לא לנו, מחמת שטובות עולם הזה אינו שלנו, רק שלהם לזה אין אנו מבקשים למענינו, רק כי אם לשמך תן כבוד למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם כו', כיון שאין מאמינים בזה כנ"ל, רק אומרים איה נא אלהיהם, לכן למען שמך ראוי שתעזור לנו בטובות עולם הזה גם כן שלא יתחלל שמך חס ושלום רק יתקדש שמך. וזה רמז הפסוק והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו, פירוש שעל ידי ששעיר אויביו של ישראל ומחרפים ומגדפים את ישראל. גלל כן וישראל עושה חיל, כתרגומו ויצלח, דהיינו טובות עולם הזה גם כן שלא יחרפו לומר איה נא אלהיהם: