צדקת הצדיק/ריח
[ריח] עיקר היצר הוא בתאוה, כמו שראינו בתחלת הכנסת היצר לאדה"ר, ולכן הי' אשה ונוק'. ויצר דרציחה נולד מכח התאוה, ונתחדש בעולם על־ידי קין הנולד מהם, ובא לו מכת חמדתו ותאותו לירש כל העולם. אבל בריאת היצר באדם הוא בתאוה, שזה יש בו גם כן טוב - בחמידו דאורייתא. ועז"א (קידושין ל, ב) "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". שהיא מתבלתו ועושת אותו מאכל ראוי להיות במחנה ישרא, וממילא מתפוצץ גם כן על־ידי־זה יצרא דכעס ורציחה, כיון שאין לו שום תאוה וחשק רק לד"ת, אינו כועס אלא במקום דאורייתא מרתחא לי', כענין מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא (תהלים קלט, כא). וא' וּרְבָבָה מִימִינֶךָ (תהלים צא, ז). על־ידי התורה שבימין שמכניס כל חשקו לד"ת. אבל בשמאל לא אמר משמאלך, שע"י השימוש בגבורתו וכעסו לטוב א"א לנצח מדת הכעס, דיוכל לבוא גם כן לידי כעס רע, רק הניצוח גם כן על־ידי התורה, שאינו מתאוה רק לד"ת, ממילא אינו מתאוה כלל לעניני עוה"ז, ואינו כועס עליהם ולא מתקנא בהם רק בד"ת, וא"כ הניצוח שלה הוא באתכפייא, ושהשמאל נעלמת וכבושה ואינה עושה פעולתה. ובקי"ס שהוא טביעת מצרים שהם כחות הדמיון כנ"ל אות ר"ה. נא' וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד, כב). ודרז"ל (מכילתא בשלח לגיר' ילקוט) על תורה ותפילין. והיינו שהם מגינים עליהם שהם אין שקועים בדמיונות כמצרים, כי כחות התאוה שקועים בחמדת התורה. והניצוח בתפילין כמשז"ל (ברכות ו.) "וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י). אלו תפילין שבראש". וכמ"ש (שם) "ובזרוע עוזו זה תפילין". שהיא הזרוע עוז - להשתמש בכח שמאלו ברציחה וכעס נגד האומות עכו"ם לשפוך עליהם הזעם. וכל דמיונות של קנאה וכעס שלהם היו תפילין, ר"ל קשורים ודבוקים באמיתות רצון השם יתברך, ואינם דמיון כוזב מה שנגד רצונו. ומי שדבוק לגמרי הוא יכול להשתמש גם במדת השמאל וברוגזא דרבנן, ולכבוש יצר של כעס גם כן בלאתהפכא, לכעוס רק ברצון השם יתברך. רק שזה לא שייך בעוה"ז, וכמ"ש (שבת קל.) "דמצות תפילין מרופה בידינו, דצריכין גוף נקי". פי' שיהי' נקי מכל מיני חמדה ונגיעה לעצמו כלל אפי' כחוט השערה, כענין אליהו שאז"ל (סוף סנהדרין) דקפדן הוה[1]. כי הי' מרוחק מתאות גופו לגמרי, כמ"ש (ויק"ר פר' כז) "הרי אליהו שלא חטא [היינו בחטא אדה"ר בתאוה] וחי לעולם". והוא יבוא לפני ביאת המשיח, פי' שיתגלה כחו בלבות כל בנ"י, להיות נקיים מנגיעה לגוף לגמרי, ולהשתמש במדת הכעס והנקימה נגד העכו"ם בזרוע עוז, שיהי' נולד בלבם התעוררות זה נקרא ביאת אליהו. וכן היחידים זוכים לפרקים לגוף נקי לגמרי, אז זוכה למדריגת גלוי אליהו לפי מדרגתו וחכמתו, ואז יוכל להשתמש ברוגזא דרבנן. וכמו שהסנהדרין היו דנין דיני נפשות ולא היו אוכלין כל אותו יום (כמ"ש סנהדרין סג.). שהיו צריכין להיות גוף נקי מכל חמדות עוה"ז. והוא מרופה בידינו, שא"א להיות בקביעות בעוה"ז, שעדיין יש עטיו של נחש ויצ"ר בעולם. ולכן צריך להיות השמאל נעלמת ולהשמר מכעס וקפדנות לגמרי ומקנאה ושנאה ותחרות. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה (תהלים צא, ח). הוא כענין דּוֹם לַה' (תהלים לז, ז). דפ"ק דגיטין (ז.[2]). דע"י עיני השכל ושקידתם בבהמ"ד וד"ת, על־ידי־זה בא הניצוח ממילא בלי שישתמש בניצוח כלל:
- ^ (סנהדרין קיג, א) דרש ר' יוסי בצפורי אבא אליהו קפדן, הוה רגיל למיתי גביה, איכסי' מיניה תלתא יומי ולא אתא, כי אתא א"ל אמאי לא אתא מר? א"ל קפדן קרית לי? א"ל הא דקמן דקא קפיד מר.
- ^ שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר, בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו? שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי (תהלים לט, ב). אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום, שלח ליה קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו, שלח ליה דום לה' והתחולל לו (תהלים לז, ז). דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן, הדבר יצא מפי ר"א ונתנוהו לגניבא בקולר.