צדקת הצדיק/קנ
כשהקב"ה מרומם איזה דבר טוב בעולם - אז ממילא אותו דרגא בסט"א משתפל. וכן להיפך כשרואה איזה דבר רע בתכלית השפלות, ידע כי אותו דבר בקדושה הוא בתכלית הרוממות. וכמ"ש כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים. ונאמר וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. באותו דבר שזה נגדע זה נתרומם, ונא' אמלאה החרבה. ודרז"ל (מגילה ו.) קסרי וירושלים כו'. פי' ששניהם במדריגה א' במלכות. וכל אומה יש לה כח מה, כמ"ש אופי' של אומה זו כו'. ולכך ירמי' קונן על אבדן אומות עכו"ם, כמ"ש לבי למואב וגו'. וכמ"ש בבמ"ר (ר"פ בלק) והיינו שבאבדן אותה אומה נתבטל אותו כח. (כמשנ"ת לעיל אות מ"ז עי"ש). ובכל דבר יש גם כן טוב כידוע, ואז נתרומם אותו כח הטוב. וכמו באבדן סדום שהיו אבירי לב הרחוקים מצדקה, נתבשר לידת יצחק שהי' גם כן גבור הלב כנודע. וכן באבדן מצרים הי' הכנה למ"ת כידוע מחכמת מצרים שהיתה מופלגת, ולכך יחזקאל שנבואתו חכמה כמ"ש בברכות (נז:) יצפה לחכמה. אמר כמה פרשיות על חורבן מצרים, שעי"ז תרוממנה קרנות חכמת האמת. וכן א' כמה פרשיות על צור שג"כ היתה מפוארת בחכמה כנודע, רק צור היתה מופלגת בחכמות שכליות מפעולות בנ"א [צור לשון צייר וצר צורה. ומלא וי"ו שהוא אות אמת, כמ"ש בזוהר (ריש ויקרא). לפי שנתעסקו בבנין ביהמ"ק והי' לפעולתם אחיזה בחיי עולם. אבל צר חסר [לשון צר וצורר] במלכות רביעית הכתוב מדבר (כמ"ש בר"ר סו"פ סא). היינו לפי שנא' בהם והידים ידי עשו. שג"כ כחם בפעולת ידם ונחסרה הוי"ו, ועי' בלק"ת מהאריז"ל שבכ"מ שיחסר אות מהשם יורה על הטומאה] והוא דוגמת חכמת תושבע"פ [שאז היתה התחלתה, ולכך אבדן צור הי' ביותר, כמ"ש ושכר לא הי' וגו'. שנאבד גם כל שללה, והיינו כפי תוקף הרוממות הראוי' לתושבע"פ בהתחלתה. וקיבל נבוכדנצר שכר עבודתו מצור במצרים כי משם נצמח] וחכמת מצרים הוא בכשפים שהוא למעלה מהטבע והשכל, דוגמת תורה שבכתב שהיו הם דוגמתם בזה לעומת זה: