לדלג לתוכן

צדקת הצדיק/קמז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

על־ידי היראה אדם זוכה לבנים, כמ"ש כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה' (תהלים קכח, ד). וגבר נקרא האיש מצד כחו, כח ‏גברא. [ולכן נקרא כן התרנגול, כד"ש (ברכות כב.) שלא יהיו כו' כתרנגולים]. וגם שם הגבורה, כמ"ש ‏איזהו גבור כו'. וכשהוא באותו כח ירא, פי' מוגדר שלא יעשה רק לרצון השם יתברך [וגם יראה זו בושה, ‏כמ"ש בנדרים (כ.) שמתבייש בחדרי חדרים מפני השם יתברך] אז זוכה לשכר פרי הבטן. שהגפן פורי' ‏עושה פירות זיתים. כי שמן הוא חכמה וגפן יראה כנודע, וראשית חכמה יראת ה'. ואי יראת ה' אוצרו ‏אין כו'. ויין ישמח לב. כמ"ש בתנא דבי אליהו (סדר אליהו רבה רפ"ג) יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. כי ‏כשיודע שהש"י פועל הכל והוא הנותן לו כח וגבורה, מזה נמשך יראה וגם שמחה. וידוע שזהו כונת ‏רז"ל (ברכות ד:) על איזהו בן העוה"ב, זה הסומך גאולה לתפלה. ואמרו ז"ל כל ישראל יש להם חלק ‏לעוה"ב. כי באמת כל ישראל הם במדרגה זו, וכמ"ש מספר רובע ישראל. שהקב"ה מכניס עצמו בזה ‏ממילא אין לחוש. וכמ"ש ע"ז (נדה ט.) מי יתן טהור מטמא לא אחד, יחידו של עולם. דלולא היחוד ‏הגמור א"א להבין זה, כי בתאוה זו הוא מקור החסרונות שמן הנחש, כמשאז"ל (מ"ר ר"פ תזריע) ‏בעוון מלא כו', והוא ישי שמת בעטיו של נחש. וכמ"ש (בר"ר סו"פ יח) הנחש השיאני, ראה אותן ‏עסוקים כו'. ואח"כ נולד להם הבושה בזו, וידעו כי ערומים, דלמצוה אין בושה כמ"ש ביעקב [דלא מת ‏שהוא תיקן זה], ולכך שדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש כו' (ב"ק טז.). [דשדרה הוא מהלך ‏הזרע מן המוח כנודע, וז' שנה הוא סדר שלם, ולכן אמרו זמן זה לעבורו של נחש בבכורות (ח.) ‏ואכמ"ל. ולא כרע במודים, היינו שאין לו שום יראה, כי הכריעה הוא מפני היראה ובושה. וזה א"א ‏בישראל, כמ"ש (יבמות עט.) ג' סימנים כו'. וכמ"ש בנדרים (כ.) בידוע שלא כו'] ולכך בלעם שהי' ‏משורש רע לא האמין בזה ואמר מי שהוא טהור וקדוש כו' (נדה לא.). כי לא ידע כלל שאפשר להיות ‏בזה גם כן קדושה וטהור מטמא. ומי שעיקרו חסר, היינו שהעיקר טמא באמת שמזה הוא שורש האדם, ‏כמ"ש בעוון חוללתי וגו'. רק שבאמת יש בזה גם כן קדושה וטהרה. אבל בלעם עקרו חסר, שלא הי' ‏בעקרו שום טוב וטהרה לכך לא ידע להבין זה, רק בני ישראל שדביקים ביחידו של עולם, כמ"ש שמע ‏ישרא"ל וגו': ‏