צדקת הצדיק/קל
אע"פ שהבחירה נתונה לאדם, מכל מקום אין אדם יכול להשתנות משרשו ועיקרו, וכאותה שאמרו בסנהדרין (מד.) "אע"פ שחטא ישראל הוא". משום דהוא משרשא וגזעא קדישא, וכ"א בברכות (כט.) טבא לא הוה בישא אם לא ברע מעיקרו, וכ"א בחגיגה (טו:) טינא היתה בלבם. וכן להיפך בישא לא הוה טבא. אע"פ שלא רצו רז"ל לגלות זה הגמירא בפירוש, מכל מקום גילוהו בסוד בכ"מ למבינים. וע"ז א' (ברכות מח.) בוצינא מקטפי' ידוע[1]. רק השורש הזה נעלם מכל הברואים, [דזהו בסוד הידיעה והבחירה שנתקשו הקדמונים], כי לבא לפומא לא גליא, ולכך מצינו גם כן חטאים שאז"ל שאין להם חלק לעוה"ב. ואין לו חלק לעוה"ב - היינו שהעיקר חסר מן הספר ושורשו רע [ולכך למ"ד מנשה אין לו חלק לעוה"ב (סנהדרין קב, ב) לא הועילה לו תשובתו, כי מאחר דעיקרו בישא, ולכן א' אידך דמרפה ידי בע"ת (סנהדרין קג, א)[2]. ולכן לא גילו זה רז"ל בפירוש. אבל באמת אין זה רפוי כלל ואכמ"ל]. והוא נעשה על־ידי פעולתו ובחירתו לרע, וכן להיפך על־ידי תשובה ומע"ט יכול להתקרב, ואפי' עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככה"ג (ע"ז ג.). וכל התורה מלא מזה, ונא' לב טהור ברא וגו'. ובריאה הוא יש מאין, והיינו שמאחר שזה בידו של הקב"ה מועיל רחמי שמים [ולכשיזכה ברחמים או להיפך ח"ו אז יהי' באמת למפרע שורשו כך, ואין שינוי בידיעה, כי ידיעת השם יתברך אין נופל תחת הזמן דעבר ועתיד, רק אנו תחת הזמן ואכ"מ ביאורו]. ולכ"א (ילקוט יחזקאל שנח) שאלו לחכמה כו' לתורה כו' לנבואה כו' והקב"ה אמר יעשו תשובה[3]. אבל מצד כולם בישא לא הוה טבא. וזה הי' טענת העם ביחזקאל בפ' ובשוב צדיק וגו' ובשוב רשע וגו' ואמרתם לא יתכן דרך ה'[4]. ובוודאי דעת שוטים לא נז' בכתוב, רק הם אטבא ובישא מעיקרו אמרו, והם חשבו שגם הם מבינים, וע"ז אמר להם דרכיכם וגו'. שאתם אין יודעים כלל בזה, וכשהש"י מקבלו אז מתגלה למפרע דעקרו כך:
- ^ רש"י: דלעת וכו', כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב.
- ^ א"ר יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעוה"ב מרפה ידיהן של בעלי תשובה
- ^ (ילקוט יחזקאל יח, סימן שנ"ח): הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לחכמה חוטא מהו ענשו? א"ל חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו? א"ל: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מהו ענשו? א"ל: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו ענשו? א"ל: יעשה תשובה ויתכפר לו, הה"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך.
- ^ [יחזקאל יח] וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל-צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת (כד). וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ (כה). בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת (כו). וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה (כז). וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת (כח). וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן (כט).