צדקת הצדיק/קכט
[קכט] מיד שאדם רוצה לשוב הרי הוא בא לטהר והמשפט לסייע אותו, כמ"ש ביומא (לח:). וכשמסייעין אז ממילא ניתוסף בו רוח טהרה והוא מוסיף לבוא לטהר, ואז חוזר הסיוע מלמעלה ביתר שאת וממילא מוסיף למטה לבוא לטהר, וכך חוזר חלילה עד שמפתח כחודו של מחט נעשה כפתחו של אולם, כמשאז"ל (שהש"ר ה ב). ומאין בא שפעמים אדם רוצה לשוב ואין נגמר? וכד"ש פושעי ישראל מליאין חרטות. ר"ל היינו כמ"ש במדה"נ בזוה"ח סו"פ בראשית, כי בשעה שאדם רוצה לשוב - אז הוא הקטרוג הגדול מיצר, ולכך זמן הקטרוג בר"ה [שנקרא בהמצאו ועת רצון] עיין שם. ור"ל בקיטרוג היינו אם מגיעו ע"פ משפט לסייעו. בטענות שונות שיש לו. ולכך צריך לבקש רחמי שמים בעת שבא ליטהר - על הסיוע. והעצה נגדו הוא השמחה והבטיחות בלב שבודאי השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יקבלו בתשובה שלימה לפניו. ותוכו רצוף המרירות הגדול על חטאו, שזה ממש דוגמת תשר"ת שעושין בר"ה, כידוע דהתקיעות הם לשמחה, ושברים תרועה היינו גנוחי גנח וילולי ייליל כמשאז"ל, ועי"ז מתערבב השטן. ולכך נא' מזמור לדוד בבוא אליו נתן וגו'. שהוא הפשוטה שלפניה בשמחה וזמרה, בטוח שהש"י יעננו [ובכל מזמור של בקשה שבתהלים סופו לעולם בישועה ונחמה, כענין פשוטה לאחריה. וגם כי באמת בתשובה שלימה אז משיג תיכף בשעתא חדא ברגעא חדא האור והגילוי, וזהו השמחה שלאחרי'. וכד"ש בדמעתי ערשי וגו'. ותיכף אחר־כך כי שמע ה' קול בכיי וגו'. וכן בכ"מ. ושלפני' הוא כענין טרם יקראו ואני אענה. ובודאי כשהקב"ה עונה הוא בכל העולמות, ומרגיש תיכף לב האדם גם קודם הקריאה קצת שמחה ובטיחות. וכשהאדם מתאמץ לבבו להיות כן אף שאינו כן מעצמו על־ידי העניי' דהש"י, מכל מקום על־ידי פעולות לבו עושה רושם למעלה שיהי' כן, כענין ה' צלך כנודע.