צדקת הצדיק/פה
[פה] כשאדם חושב בנפשו שעשה הרבה בעבודת ה' – ידע שלא נגע בה כלום, כמ"ש (קידושין מט, ב): "סימן לגסות הרוח – עניות" דתורה, כי "אסטירא בלגינא קיש קריא" (בבא מציעא פה, ב). מה שאין כן כיס מלא[1]. וכן אמרינן בזוהר (ח"ג קצג ב): "סימן דלא ידע כלום – שבוחי", ולאו דוקא שבוחי וגסות בפני הבריות, רק גם בינו לבין עצמו ובלבו בלבד, [כי עיקר הגאוה בלבו לבד, וכמ"ש: "גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה).] כשסבור כן.
קין הקריב דבר גרוע וחשב שעשה עבודה גדולה, שלכך חרה לו שלא נתקבל. וטעות זה נמשך מצד ששוכח ענין היצר וכוחו, וחושב שכל מחשבות לבו רק טוב ואין לו נטיה לרע, ולכך הודיעו אז ה' יתברך מענין היצ"ר: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד, ז).
וכשידע זה וישים עיניו בחדרי־לבו, אז ידע כי לא פעל מאומה באמת גמור בלי שום פניה ונגיעה [והודעת "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ", שגם זה מצד ה' יתברך; והבן]:
- ^ שאינו עושה רעש כמו מטבע בודד בכד