פתחי תשובה על יורה דעה כג
(א) עד רוב סימנים עיין בספר תפארת למשה שכתב דר"ל דלא סגי כשיעור שחיטת רוב סימנים לחוד בלי עור שע"ג הסימנים לזה כתב תיבת עד דבעינן שישחוט העור ובשר עד רוב סימנים ע"ש:
(ב) ובעוף כדי שיגביה [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' י' מ"ש בזה]:
(ג) אפי' משהו עבה"ט. ועיין בספר בית לחם יהודה שכתב דאם שחט ובשעת שחיטה נגע בראש הסכין בכותל או בקרקע כתוב בשחיטות אחרונים שהוא שהייה גמורה ע"ש וכן העיד התב"ש שכן מנהג השוחטים ועיין בתשובת מקום שמואל סי' כ"ט שהעלה שאין להחמיר בזה כלל ופשיטא היכא שאינו יודע אימת נגע הסכין בכותל או בקרקע אם קודם גמר השחיטה או לאחר גמר השחיטה דודאי כשירה ואף הבית לחם יהודה יודה לזה ע"ש אכן בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' א' מחמיר בזה וכתב דאם נדחף ראש הסכין בשעת שחיטה ונגע בעץ כסא המיוחד לשחיטה שקורין שראגי"ן השחיטה פסולה ואפי' אם אינו יודע אימת נגע אם קודם גמר השחיטה או אחר גמר השחיטה כבר נתפשט המנהג בין השוחטים להטריף אם לא נתברר בבירור גמור שלא שחט אחרי הדחיפה ולא מחלקים בין דחיפה חזקה ובין דחיפה ונגיעה קלה ולא יהא אלא כדברים המותרים כו' (מיהו לפ"ז דוקא אם מנהג השוחטים הוא מחמת סייג וגדר אבל אם נוהגים איסור מחמת שסוברים שהדין כן לא שייך בזה דברים המותרים כו' כמש"ל סי' רי"ד ס"א ע"ש גם קשה דהלא בדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג כמ"ש הש"ך לקמן סימן ק"צ סק"ג) וכתב עוד דאם לא נדחף ראש הסכין רק שהעביר הטבח חודו של סכין בהולכה או בהבאה על צואר הבהמה ועל העץ של שראגי"ן בפעם אחת אף דאיכא למיחש דלמא שהה בחתיכת העץ מעט יותר מבחתיכת הסימנים מ"מ יש להכשיר הואיל וליכא בשהייה משהו לא איסור תורה ולא איסור דרבנן רק מצד המנהג לכן אמרינן ספיקא לקולא (וצריך לחלק בין זה להא דנמצא גמי דהתם ליכא ספיקא כלל וכמ"ש הרמ"א דודאי הוצרך וכו') ומכ"ש כשיש ספק אימת נגע אם קודם גמר השחיטה או אחריו ובפרט אם השוחט אומר ברי לי שלא שהיתי כלל ע"ש באריכות:
(ד) ואם נמצא לאח"ש גמי עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ס"א שנשאל בתרנגולת שחוט יוצא מפיה ומשכו בה וראו שהוא תוך הושט ולא יצא לחוץ כיצד ישחוט אותה והשיב דיש לנהוג בו כהא דממסמס קועיה דמא לשחוט הקנה לבדו דאע"ג דלכתחלה צריכין לשחוט אף בעוף שני סימנים מ"מ כאן הוי כדיעבד דאי ישחוט הושט אתי לידי שהייה כשיחחוך החוט ואחר שחיטה יראו מהיכן חוט זה בא. וכן עשו ונמצא שחוט היה משוך דרך הושט להזפק ומשם לקורקבן ושם היה קשר החוטין שאכלה התרנגולת ולא נמצא בה ריעותא אחרת והכשיר ע"ש באריכות:
(ה) גמי עבה"ט סק"ה [מ"ש בשם ש"ך ולא ידעתי למה הקיל הב"ח כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' י"ב שמיישב דברי הב"ח בזה ע"ש]. ומ"ש בשם לה"ק בושט שיש בו סובין עיין בשו"ת בתי כהונה סימן יו"ד שנשאל על כיוצא בזה בתרנגול שנמצא לאחר שחיטה דוחן בושט והאריך לבאר דדוקא בנמצא דבר רך כגמי וכיוצא בו יש לאסור אבל אם נמצא דבר קשה כגון קוץ או חטה או שעורה או דוחן מונח בושט ונחתך כשירה זהו טעם הב"ח שהתיר בעשב ואף הש"ך שחלק עליו היינו דוקא בעשב דאף דאינו רך כמו הסימן מ"מ אינו דומה בקשיותו וחיזוקו כמו הסימן לאחר מיתוח אבל בשאר דברים קשים שהם כמתוחים ועומדים עד שהם מכריעים למיתוח הסימן ויותר גם הש"ך מודה דאין לאסור ומ"מ מסתפי לסמוך ע"ז למעשה אחרי שלא נזכר חילוק זה בשום אחרון אלא דבספק אם נחתך פשיטא דודאי יש להתיר ולסמוך על הכנה"ג דמתיר אף בגמי כהאי גוונא ע"ש שהאריך מאד בזה ומ"ש בשם עה"ג לענין אם חתך באצבעו עיין בזה בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' מ"ב:
(ו) או כיוצא בו כתב בספר חמודי דניאל כ"י לפעמים נמצא בעוף בין סימן לסימן בועות קשים אם נחתך א' מהם עם הסימנים יש להטריף מחמת שהייה אבל בדברים רכים סביב הסימנים אין לחוש. וכתב עוד נראה היכא שמתיירא בעוף שמא ימצא בושט דבר מה כגון שאכל עכשיו וכדומה מותר לשחוט סימן אחד לכתחלה דשעת הדחק כדיעבד דמי ע"כ דבריו וע"ל סק"ג.
(ז) ונשחט עמו טריפה אבל לא נשחט עמו כשר ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סימן כ"ז. ועיין בתשובת שבו"י סימן נ"ה דה"ה אם לא נמצא הגמי מונח בושט אלא בין הקנה והושט ונחתך טרפה ע"ש: שאינו חד. עיין בתשובת בית יעקב סימן כ"א כמה יהא שיעור חידודו של הסכין וגם אם מותר לשחוט בסכין שמקצתו חד ומקצתו אינו חד ע"ש:
(ח) שכל שלא נגמרה עיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן י"ז שהאריך לחלוק על רב אחד שהורה שאם ברור להשוחט שכבר שחט סימן אחד לגמרי ולא נשאר ממנו מאומה אף שעדיין לא התחיל לשחוט הסימן השני מותר לו לגמור אחר שנעשה שהייה גמורה ואין לאסור משום האיבעיא שהה במיעוט סימנים ע"ש סברתו והוא ז"ל האריך לחלוק עליו דגם אם שחט כל הסימן לגמרי בעוף פוסל שהייה ע"ש:
(ט) ואפילו בדיעבד עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן ב' שנשאל בשוחט ששחט רק הקנה בעוף וכאשר הובא העוף לבית היה עדיין חי והחזירו העוף לבית השוחט ושחט את הושט מה דינו אם לסמוך על תשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ד שמכשיר בדיעבד והשיב דאין לסמוך עליו בזה וגם בנד"ז גם השבו"י מודה דדוקא במיעוט הסימנים הקיל בדיעבד משא"כ כאן שכל הושט נשאר ולכן יש לאסור גם הכלים אפי' אחר מעל"ע והשוחט יש לדונו לכף זכות ואעפ"כ טוב להעבירו על חודש או ב' חדשים כפי ראות עיני המורה ולפי חזקת השוחט ביראת שמים ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ב דמורה אחד התיר באחד שחתך במספרים הסימן שלא נשחט וכתב דלא טוב הורה כי באמת אין חילוק בין השוחט לאחר וכהכרעת הש"ך סימן ב' ס"ק כ"ז ואף דאיכא למימר הואיל וגזז במספרים אין שם שחיטה עליו רק גוזז מקרי ולא דמי לקרדום כו' אך לדינא חלילה לסמוך גם ע"ז ע"ש]: להמיתו. עבה"ט ועיין בתשובת תשואות חן סי' י"ח מ"ש בזה:
(י) מן העוף ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שדעתו דזה דוקא ביונה ולא בשאר עופות [והיינו כדעת הגאון השואל בתשובת מהר"מ פדוואה סימן פ"ג אך דעת מהרמ"פ שם אינו כן אלא דה"ה שאר עופות וכ"נ דעת הרמ"א ז"ל וכמ"ש בד"מ אות ז']. וכתב עוד פעם אחת מרט השוחט את הנוצות וקרע קצת מן העור אך לא מפולש נראה דכשירה ע"כ. ולפ"ז יש להתיר מכ"ש מה שנמצא לפעמים בעוף אינדיק שנתלש קארעל אחד וזה בא מחמת שחברותיה נושכים אותה אם אין הנקב מפולש דכאן יש עוד סניף דבזה לא שייך טעם הט"ז כיון דבעור אין דם ע"כ ניקב מושט הוא כו' דהא בקארעלין יש דם כ"נ לכאורה:
(יא) חתך העור בבהמה עיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסי' ך' עד סי' כ"ג בנדון ההקזה שעושים לבהמות מצוארם ע"י אומן בקי בכך לרפואת הבהמות אם מותרים המה או לא דשמא הקיז במקום הסימנים וגם אם יש להתיר החלב והגבינות שהוא הפסד רב והעלה דאם היינו מטריפים הבהמה היה גם החלב אסור דלא כדעת השואל אלא דיש להתיר גם גוף הבהמה מכמה טעמים והאריך לחלק בטעמים נכונים דלא דמי זה להא דחתך העור וסיים דמ"מ אם אפשר להזהיר לבעל הבהמה שיראה שהמקיז יאחז בסימנים לצד השני ראוי ונכון אך גם באותן הבהמות שהעובדי כוכבים מניחים להקיז ואין ישראל רואהו ג"כ אין להחמיר ע"ש. [גם בתשובת ח"ס סימן כ"א האריך בזה והעלה להתיר ע"ש]:
(יב) אבל אם לא יצא עש"ך לענין אם לא חתך כל העור ויצא דם ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ס"א שכתב שנ"ל עיקר כדעת מהרש"ל בזה וכהפר"ח להתיר בפשיטות היכא שרחץ העור היטב וראה היטב שלא חתך כל העור ולא דמי למריטת הנוצות שעור עוף הוא דק וניקבת ע"י מריטת הנוצות כולו משא"כ בעור הבהמה ע"ש: