פתחי תשובה על אבן העזר קנד

קנ״ד

א

ריח הפה כו' ע' בת' הרא"ם ח"ב סי' י"ט מבואר מדבריו דכל הני דחשיב במתני' דוקא אם הסרחון חזק וקשה עד שאין האדם יכול לסובלו ע"ש. ומ"ש הבה"ט בסק"ג חולה הצרפתי כו' כפי הנראה הוא מדברי הרא"ה שם:

ב

מקבץ צואת כלבים או בורסקי. עיין בתשו' כנסת יחזקאל סימן ע"ד באיש אחד שאחר שנשא אשה רצונו להיות סופר סת"ם ולעבד בעצמו הקלפים ומלאכה זו נעשה קצת ע"י צואת כלבים ואשתו מוחה בו כדין המתני' ואלו כופין להוציא מקמץ כו' והאריך בזה ומסיק דאם הוא איש שלא יצלח למלאכה אחרת כ"א למלאכה זו אין אשתו יכולה למחות בפרט בעתים הללו שהמחיה קשה עלינו לפרנס ב"ב כו' וגם כי מלאכת שמים היא ורוצה לעבד לשמה ואינו מאמין לאחרים אם יש להבעל מחיה אחרת או יודע מלחכה אחרת לפרנס ביתו ודאי דיכולה לעכב עש"ה:

ג

ידעה בהן. עבה"ט בשם ב"ש שכתב דאף להרמ"א אין דינה כמורדת דיכולה לומר קים לי. ועיין בספר ב"מ שכתב דזה צ"ע דהא דינא לפחות מכתובה והוא המוחזק בממון ועיין סימן ק"ו סעיף א' עכ"ל:

ד

ויש חולקין. עיין בתשו' מהר"ם אלשקר סימן ע"ג שפסק כדיעה ראשונה וכתב שם שדברי מהר"מ שכתב בפירוש שאין כופין דבריו בטלין ברוב מנין ובנין וגם אין ראייתו מכרעת ע"ש: ובת' עה"ג ס"ס ל"ט כ' כיון דהוה פלוגתא דרבוותא אין לנו להקל כי ספיקא דאוריי' היא ע"ש. ועיין בספר בית מאיר האריך קצת ומסיים וז"ל לכן המוטב לענ"ד שלא לכפותו על הגט כי אם על החיוב מזונות ופרנסה או לתשלומין הנדוניא והכתובה עד שמכח זה בע"כ ירצה עצמו לגט ע"י פשרה קצת ובזה אין שום חשש ע"ל. ועיין בספר גט מקושר בס"ג שני סוף אות כ"א מ"ש בזה:

ה

ששעבד עצמו נגדה. עיין בתשו' נו"ב תניינ' סי' צ' שנשאל במעשה שאחד נשא שתי נשים וגירש את השני' ורוצה להשאר עם הראשונה והראשונה תובעת גירושין אחר שבגד בה ונעלם מעיניה י"ב שנים ועזב אותה ריקם בלי מזון והוסיף חטא על פשע לעבור חרג"ה ונשא אשה על אשתו והבעל טען שמה שנשא אחרת היה ע"פ איש שאמר לו שמתה אשתו והאמין לדבריו ואמנם זאת נתברר שאחר שכבר נודע שאשתו בחיים והתרה בו רב אחד לגרש את השניה אעפ"כ שהה עם השניה והבעל אומר חטאתי בזה ולא אוסיף והנני לשוב ולדור עם אשתי הראשונה ולא אבגוד שוב בה והאשה אינה רוצה בשום אופן להשאר עמו רק תובעת גירושין. והנה דעת הרב השואל לכופו לגרש אף בשוטים משני טעמים טעם א' ע"פ דברי רמ"א אלו בעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה כו' וכיון שזה עבר על חרגמ"ה שהוא כלפי דידה שנשא שתי נשים שחד' נעשית צרה לחברתה כו' ולטעם ב' ע"פ דברי רמ"א לקמן ס"ג בהגה שכ' וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו כו' וכיון שאיש הזה ברח מאשתו ונעלם ממנה י"ב שנים ומנע ממנה כל משך זמן זה כל עניני אישות יש לדמות להגהת רמ"א הנ"ל ובזה כופין אפילו בשוטים שהרי דברי רמ"א לקוחים מדברי הרשב"א כו' ואפילו לדעת י"א שהובא בסעי' כ"א מ"מ בזה מודה דכופין בשוטים כיון דכ' הרשב"א דבזה שמואל מודה לרב והרי לרב כופין בשוטים כמ"ש התוס' עכ"ד הרב השואל. והוא ז"ל השיב לו שאין דעתו כן כי על טעם א' יש להשיב דמה דפשיטא לי' שזה עבר על חרגמ"ה מבעי לי טובה ולא מטעם שיש פוסקים שחרגמ"ה יש לו זמן עד סוף אלף החמישי אלא מטעם אחר שהרי תחילת נישואין של זה עם השניה הי' ע"פ עד א' שהטעו הגם שהב"ש בסי' קנ"ח סק"א מסופק אם עד א' נאמן בזה אטו אם הבעל לא ידע מדברי הב"ש כו' ואין כאן אלא שגגה וגם כבר אמרתי שאין דברי הב"ש מוכרחין (עמ"ש לעיל סי' א' ס"ק י"ד) וכיון שתחילת הנישואין היה אצלו בהיתר או עכ"פ בשגגה יש מהפוסקים שס"ל שגזירת רגמ"ה לא היה רק על תחילת הנישואין כו' (עמ"ש בסי' א' סק"ך) ואף שדעת אחרונים שלנו אינו כן היינו להחמיר אבל להחליט דבר זה אף לקולא הדבר קשה כיון שהדבר תלוי ברבוותא ומי יקל ראשו לכופו ובפרט כשכבר גירש השני' ואף אם הי' מתברר שגם תחילת הנישואין הי' באיסור שלא אמר לו עד א' כלל שמתה אשתו. מ"מ אם דינו של הרב ב"י (רמוז ג"כ בסי' א' שם) אמת. שאם נשא אינו חייב לגרש א"כ זו התראה מהרב שלא כדין הי' ומה שעבר בתחילת הנישואין הי' בלא התראה א"כ אף לדינו של הגהת רמ"א בעבר על החרם הנוגע לדידה כופין להוציא אכתי מאן יימר דלא בעי התראה ולמה גרע כח הבעל מכח האשה שמבואר בסי' קט"ו שצריכה התראה ואף לדעת הסוברים דבעוברת על דת משה א"צ התראה היינו משום שהכשילתו אבל הוא לא הכשיל אותה ועוד דזה דפשיטא לי' להרב השואל דכוונת הגמי"י והרמ"א שכתבו כופין להוציא היינו אפילו בשוטים לא בריר' לי והגמי"י שם לא נחית לדבר זה כלל כו' וכן הרמ"א בהגה כאן לא נחית עדיין לפרטי הדינים מי כופין בשוטים ומי בדברים. וטעם שני שכ' הרב השואל אני תמה ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפי' לרב דכופין מ"מ מי לא בעי התראה כו' ועוד דכל זה ביש לו ואינו זן אבל איש הזה שמתוך עוני הלך מאשתו לחפש איזה שירות וכל אותן י"ב שנים סבל בעצמו עוני גדול הרי רמ"א בהגה לעיל סי' ע' ס"ג הביא דעת ר"י בשם ר"ת שאין כופין כו'. והאריך ב"ה וסיים בהא סלקי ובהא נחתי שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים לא בנידוי כלל ואפילו בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין ג"כ אינו מסכים כיון שהוא אומר שרוצה לדור עם אשתו ולהשכיר עצמו לזון ולפרנס ואם אין ידו משגת מי יעביד עובד' נגד דעת ר"י ור"ת דעני אין כופין אותו. ואמנם הא ודאי שהאשה יכולה לטעון מאוס עלי מחמת בגידת הזמן הארוך הזה ואף שלא התרו בו ולכן אין כופין אותו לגרש מ"מ גם הוא אינה מחוייבת לדור עמו. ובר מן דין עכ"פ יכולים ליקח כל אשר נמצא בידו ולהחזיר לה עבור הוצאות מעירה לכאן כיון שע"פ דבריו באתה שהבטיח שתבא ויתן לה גט דלא גרע מהאומר לחבירו לך ואני אבוא אחריך בח"מ סי' י"ד בהגה עכ"ד ע"ש:

ו

כופין אותו לזון. עבה"ט מ"ש לכמה פוסקים כו' עד ויכולה לומר קים לי. והוא מדברי הב"ש. וע' בס' ב"מ שכתב כבר כתבתי (ע"ל סק"ג) דלענ"ד י"ל הבעל חשוב מוחזק בכתובה ויכול לומר קים לי דיש לה דין מורדת אך עמ"ש ר"ס ע"ז עכ"ל. ושם כתב בזה דלפי דברי הב"ש דאתי עלה מטעם קים לי הי' נראה דאם הוא עשיר וזנה בפחות מהראוי וגלל כן אינה רוצה לדור עמו יש לה דין מורדת דהא בכה"ג גם להטור אין כופין לגרש אלא לזונה כראוי (עבה"ט בסי' ע' סק"ה) . אבל לע"ד בלא קים לי אינה מורדת בכה"ג שאינה מורדת כדי לצערו כ"א לכופו לזונה כראוי. דהא קיי"ל בח"מ סימן ד' עביד אינש דינא לנפשי' וא"כ מי יכריחנה לילך לב"ד לכופו אם היא תוכל לכופו במרדה וכן מורה הלשון סי' ע"ז ס"ב ואם מרדה כדי לצערו מפני שעשה לי כו' וכיוצא בדברים אלו משמע דוקא כיוצא באלו שהם אך נקמה על העבר אבל לכופו על העתיד במה שהדין עמה אינה מורדת כו' עכ"ד ע"ש: (ו) ואינו רוצה להשתכר. עיין בס' בית מאיר מבואר מדבריו דבאופן זה שאפשר לו להשתכר אלא שאינו רוצה גם הי"א דלעיל סי' ע' ס"ג בהגה מודים דכופין להוציא ומש"ה לא הגיה הרמ"א כאן כלום וכ"כ בתשו' ח"ש סי' קל"א והובא באריכות לעיל סי' ע' סק"ב ע"ש עוד) .

ז

וכן הדין למי שאינו רוצה כו' עיין בס' גבורת אנשים סימן כ"ח וסי' מ"ח שהעלה דהעיקר לדינא דבמורד ממזונות לחוד אין כופין להוציא וכן במורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא כו' ואף במונע ממנה כל ענייני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה מו"מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא ליהוי גט מעושה ובניה ממזרים וכ"כ עוד בכלל הדינים שם בסופו וז"ל וה"ה במורד ממנה מתשמיש או ממזונות לחוד אין כופין להוציא. וי"א דאפילו במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים על הגט ויש להחמיר לענין מעשה ולכן אם קידש אשה שאסורה לו ולאחרים בענין שצריך להוציאה בגט אין כופין אותו בשוטים או בנידוי להוציא. וכן מי שרגיל לכעוס כו' עכ"ל וע' בס"ק שאח"ז. ועמ"ש לקמן סכ"א ס"ק צ"א:

ח

שרגיל לכעוס כו' כופין אותו להוציא. עיין בס' ג"א סימן מ"ט שכ' דאין להורות כן למעשה מטעם שכתבתי (הובא בס"ק הקודם וגם דין דהרב רמ"א לקוח מתשו' רשב"א סי' תרצ"ג ושם לא כ"כ בהחלט רק בלשון אפשר וכ"כ הב"י בשמו וא"כ פשיטא דלא סמכינן אלישנא דאפשר להוציא אשה מבעלה במקום שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים עכ"ד וכ"כ עוד בכללי הדינים שם בסופו וז"ל ונן מי שרגיל לכעוס ולהוציא אשתי מביתי אין כופין להוציא אף על פי שע"י זה אינו זנה לפעמים וגם פורש ממנה יותר מעונתה. מיהו יכולים לכפותו בשוטים לזונה או לשמש או ליתן לה גט (בדרך ברירה) ואין זה נקרא כפי' על הגט רק כדי לקיים שארה ועונתה עכ"ל ע"ש. ועמ"ש לעיל סק"ה בשם ת' נו"ב:

ט

י"א דמותר להכותה. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל כתיב כאן עיין יש"ש פ"ג דב"ק סימן ט':

י

אבל בשתי ידיו כו' עיין בס' ג"א סימן מ"ד שכ' דנ"ל למעשה אין לכוף בשוטים אפילו נקטעו ב' ידיו או ב' רגליו או ניסמו ב' עיניו אע"פ שהטור כתב סתמא בכה"ג דכופין היינו שנמשך אחר דברי הרא"ש בפסקיו ס"פ המדיר והר"י בתשובה לא פסק הרא"ש כן וכ"נ מדקאמר ת"ק סתם האיש שנולדו בו מומין אין כופין להוציא משמע דאין חילוק בדבר וגם הר"ף והרמב"ם והסמ"ג ושאר כל הפוסקים לא חילקו בכך כו' ע"כ נראה עיקר דאע"ג דלהלכה ס"ל להרא"ש דכופין מ"מ בתשובת שאלה שהיה מעשה לא רצה להורות כן וכ"נ דעת הרמ"א שכ' דיעה זו בלשון וי"א. גם בלבוש מסיים על זה דאין נוהגין כן. ומנהג זה לפי דעתי תורה הוא והמשנה מרבה ממזרים בישראל כו' עכ"ל וכן הוא דעת רבינו הגר"א ז"ל ס"ק ט"ז ע"ש:

יא

וי"א דהוי מום. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל כתוב כאן ע' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי"ג (ועמ"ש לעיל סי' ט"ז ס"ק ז' בשם תשו' ת"ס סי' קט"ז):

יב

שום בן. עבה"ט ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקע"ה שכ' דהה"נ אם יש לה בני בנים או בנות בנים או בני בנות או בנות בנות שאין לה שוב טענא בעינא חוטרא כו' ע"ש:

יג

ואומרת שהוא גורם עב"ש ס"ק י"א וס"ק י"ז וע' בס' ב"מ באריכות:

יד

יוציא מיד. עב"ש ס"ק ט"ז שכתב שדעת הרא"ש אינו כן אלא דאפילו אם הוא עקר חיישי' שמא עיניה כו' כיון שהוא תוך י"ש כו' וע' בביאור הגר"א ז"ל שכתב דמ"מ דברי התוס' וטור וש"ע עיקר ע"ש גם בס' בית מאיר כתב בזה אחרי שרבינו הטור בנו פסק דלא כוותי' מי יחוש חוץ ממנו וכדאי המה התוס' והטור לסמוך עלייהו ע"ש:

טו

שהיא נאמנת. עבה"ט מ"ש ואפילו לא טענה בעינא חוטר' לידי מהני כאן. והוא מדברי הב"ש. ועיין בס' גבורת אנשים מסי' ח' עד סי' כ"ט שהאריך הרבה לפלפל בזה בדברי תשובת הרא"ש כלל מ"ג ובדברי תשו' רמב"ן סי' קל"ט וסימן קמ"א דסתרי אהדדי בענין זה וגם בדברי תשובת הרשב"א שם תרות זא"ז ובסוף דבריו הפלה לדינא דודאי לענין שיהיה מחוייב להוציא בלא כפייה בשוטים אינה צריכה לבא מחמת טענה אבל לכופו בשוטים אין כופין אלא אם כן באה מחמת טענה ע"ש. ומה שכ' הבה"ט כל שלא אמרה בפנינו כו' אבל בספר בנימין זאב כתב כו' הנה בס' ג"א סימן ד' הביא ג"כ דברי ב"ז אלו וגם הביא שגם מדברי מהרי"ק סוף שורש ע"ב לכאורה נראה כן שכ' שם וז"ל ודאי מודה אני דהיכא שהיא עמו בעיר אי לא אמרה בפניו ממש איכא ריעותא ואיכא למיחש דילמא משקר' אבל בהיותה חוץ למקומו לא חזינן בה ריעותא אפשר דכ"ע מודו דנאמנת דכיון דיודעת בודאי שא"א לה להתגרש מבעלה כ"א בהוודע לו טענותה עליו א"כ שייך חזקה דאין אשה מעיזה כו' עכ"ל. והוא ז"ל כתב דזה סותר מ"ש בב"י בשם הרשב"ץ דצריכים אנו שנשמע שתאמר כן בפני בעלה אבל שלא בפניו באיזה ענין שיהיה לא כו' וכ"כ הריב"ש סימן קכ"ז דמה שפרסמה טענתה לרבים אין זה כאילו אמרה בב"ד בפני בעלה כו' ואחר העיון נראה דגם מהרי"ק ובנימין זאב מודי דצריכה לטעון כן בב"ד ובפני בעלה אלא דקאמר דל"ת כיון שטענה כבר שלא בפניו גריעה טענתה ולא תועיל אח"כ אפילו תטעון בפניו לפי שעתה מעיזה בפני בעלה להחזיק דבריה הראשונים וכמו שנראה קצת מדברי הריב"ש שם לכך קאמר דוקא היכא שהוא בעיר עמה ואינה רוצה לטעון בפניו כלל איכא ריעות' אבל כשאינו בעיר והוא יודעת שטענתה יוודע לו בהכרח א"כ לא גריע' טענתה והלכך נאמנת כטוענת אח"כ בפני בעלה כו' ואפילו תאמר שמהר"ק וב"ז חולקים ארשב"ץ וריב"ש מ"מ לענין דינא נראה עיקר שצריכה לטעון כן דוק' בפני בעלה ובב"ד כו' וכ"כ בתשובה ר"ל בן חביב סימן ל"ג וכתב שם שאין מקבלין טענה זו ממנה לא ע"י שליח ולא ע"י אנטלר אלא צריכה לבא דוקא בעצמה בפני ב"ד ותאמר כן בפני בעלה ע"כ. מיהו אם מתחילה אמרה כן שלא בפניו סגי כשתטעון אח"כ כן בפני בעלה ובב"ד ואף שבד"מ ובהגהת דרישה סט"ז כתבו שצריכה לטעון דוקא בפעם הראשון בפניו אין דברים נכונים בעיני כו' עכ"ד ע"ש באורך:

טז

ולא יתן לה כתובה. עבה"ט ובב"ש ס"ק י"ט כתב בזה וז"ל ועיין סימן י"ז שם הביא הפלוגת' כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוצי' הכתובה וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה ובאמת דינים הללו שוים ועיין תוס' סוף נדרים עכ"ל. ובביאור רבינו הגר"א ז"ל ה"ק מ"א ב' בזה על דברי הש"ע ולא יתן לה כתובה וז"ל הוא כסברא האחרונה בסי' י"ז ס"ב וי"א דאינה נאמנת לענין כו' אבל כל הפוסקים חולקין בזה כמ"ש שם וכ"כ הרשב"א והריב"ש סי' קכ"ז בהדיא כאן עכ"ל. גם בס' ג"א מסי' נ"ח עד סימן ס"ה האריך בזה והביא דעת הרבה פוסקים מאד דס"ל דנאמנת אף להוציא כתובה ונדוני' ומסיק כן לדינ' דבין לענין גרשתני ובין לענין טענת גבורת אנשים נאמנת אף לענין כתובה זולת כשתובעת כתובה אינה נאמנת כלל בשום ענין כו' ע"ש: ועיין בתשו' נו"ב תניינא סימן פ"ט שכ' על דבר הטענה שבין איש לאשתו שטענה שאין לו גבורת אנשים והוא הודה. הנה זה פשוט כיון שהודה יוציא ויתן כתובה. ואשר פסק הרב השואל שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה. יפה פסק וכ"כ כל הגאונים הראשונים שלא למהר הגירושין בזה ולדבר על לב האשה אולי יש תקנה ברפואות ולא תאמר שזהו רק בנושא בתולה ובימי בחרות אבל בזו שכבר הוליד עמה ואח"כ נתקלקל אין להמתין על רפואות לא כן הוא אלא אפילו בזקן יש תרופה כמ"ש הריב"ש בסימן קכ"ז. ואשר פסק שבמשך זמן הזה הוא יהיה בפני עצמו והיא תהיה בפ"ע והבעל יספיק לה כל צרכה בזמן ההוא מלתא דמסתבר פסק כי חכמי הרופאים כתבו שהגרם הגדול לדבר זה הוא שנאת הנבעלת ואלו שיש כבר מריבה ביניהם ובהיותם יחד השנאה מתגברת כו' ע"ש:

יז

יתן לה כתובה. עבה"ט ומ"ש הטוענת על בעלה ששכב עמה בנדתה כו' עיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן ת"ז שדעתו ג"כ דאינה נאמנת אף באינה תובעת כתובה וכתב שם דאף בזמן התלמוד אין להאמינה בטענה זו כיון דמשוי ליה רשיעא ולא אשכחן דנאמנת אלא האומר גרשתני או שאינו יורה כחץ דהא משוי ליה רשע בטענתה וכ"כ הריטב"א ז"ל ומכ"ש בדורות אלו דנפישי עזות כו' ע"ש:

יח

שיכול לבעול אחרת כתב בס' ג"א סי' ס"ו וז"ל פי' שיש לו גבורות אנשים קצת ויכול לבעול אחרת וזו אינו יכול מחמת שרחמה צר ואילו היה לו ג"א ממש היה יכול לבעול גם את לכך צריך ליתן לזאת הכתובה ולא מיירי שיש לו ג"א ממש ואינו יכול לבא על זו מחמת שאינה ראויה לביאה דבכה"ג כתבו הרא"ש והטור והש"ע סימן קי"ז ס"ב דאין לה כתובה דכיון שהחסרון הוא מחמת' אין לך מום גדול מזה וכ"פ בתשובה רש"ך סימן צ"ו באשה שהיא סתומה שאין לה כתובה א"ו כדפי' והא דכתב ריצב"א והרמ"א לקמן ברחמה צר אין כופין להוציא ותשמע דגם כתובה אינו נותן לה וכ"ה בתשו' ריצב"א להדי' התם מיירי כשיוכלים לתלות ברכות שניו וחולשתו ובהמשך הזמן יוכל לבא עליה אבל הכא מיירי שלא ישתנה טבעו עכ"ל:

יט

וי"א דבזה"ז כו'. עיין בס' ג"א סי' ס"ז שכ' זהו מהמרדכי בשם מהר"ם ולא הוזכר זה בשום פוסק יותר ואדרבה כל הפוסקים וכל האחרונים כתבו בסתם נאמנת וקצתם הורו כן הלכה למעשה בדורותיהם. והעתיק שם דברי הר"ל בן חביב סימן ל"ג והר"ר יוסף בתשובת רש"ך סי' ק"ס ומהרי"ק שורש ע"ב' ובנימין זאב סי' קס"ו ומהריב"ל ס"ג סי' ק"א (וכ' שם דממ"ש בא"ח בשם הרמ"ה מביאו ב"י סי' י"ז גבי גרשתני דה"מ בדורות הראשונים כו' אין ראיה דס"ל כמהר"ם די"ל דדוקא בגרשתני החמיר שלא תצא מבעלה בלא גט והוי בניה ממזרים וגם הואיל שאפשר לתקן ע"י שיתן עכשיו גט משא"כ הכא) ובסוף מסיק לענין דינא דהיכא דאמרה בפירוש איני רוצה כתובה יתן לי גט הריני מוחל לו הכתובה נאמנת אף בזה"ז בלי שום אמתלא דהרי כל הפוסקים חולקים על מהר"ם וגם מהר"מ יכול להיות דמודה באמרה כן בפירוש ובפרט לפמ"ש לעיל דאין כופין בטענת ג"א א"כ ליכא כאן חשש איסור דאוריית'. והיכא דתובעת גט סתם ולא הזכירה כלום מענין הכתובה נאמנת היכא דאיכא אמתל' כו' ע"ש:

כ

במקום שיש אמתלאות. עי' בתשו' מהר"ם אלשקר סי' פ"ט באורך. ושם פקפק עמ"ש מהרי"ק כי יש לאותה אשה אמתלאה שישבה עם בעלה ששה שנים ולא ילדה (עי' בד"מ אות ו') והוא ז"ל כתב עליו ואינו יודע האי ששה שנים מאי עבידתייהו ועשרה שמענו ומנין אחר לא שמענו לא לאמתלאה ולא לזולתה כו' ע"ש. וע' בס' ג"א סי' ס"ח השיג שם על כל דברי מהר"ם אלשקאר בתשובה ההיא ובאמצע דבריו השיג ג"כ על מ"ש עשרה שמענו ומנין אחר לא שמענו כו' וכתב עליו שלא דק כי התם איירי היכא דמדינ' דגמ' לא מהימנ' לא סגי בפחות מי' שנים אבל הכא מדינא דגמ' נאמנת מיד אלא שמהר"ם החמיר בדורות הללו שיש פרוצות וא"כ פשיטא דאם יש איזה אמתל' דהיינו בה' או ו' שנים מוקמי' לה אדינא וכ"כ מהרי"ק עצמו שם באותה תשו' אח"ז כמו ג' עמודים ומהר"ם אלשקר לא עיין היטב כו' וכן מסיק שם הלכה למעשה היכא דתובעת גט סתם דנאמנת היכא דאיכא אמתלא מועיל גם אמתלא כזו ששהתה עמו ה' או ו' שנים ולא ילדה וכן כשכרתו הכיס שלו לפני כמה שנים להוציא האבן דהוי אמתלא וכמו שפסק הר"ר יוסף בתשובת רש"ך סימן ק"ס וכן אם עדיין היא בתולה סגי בב' או ג' שנים וה"ה בשאר שום אמתל' או רגלים לדבר נאמנת. וא"צ אומדנות דמוכיחות רק ברגלים לדבר קצת סגי וכמ"ש באגודה פ' הבע"י ע"ש:

כא

וי"א דאפילו במקום כו'. כתב בס' ג"א סי' ע"א נראה מדברי הרב דהיינו בתובעת כתובה דאינם נאמנת ואין כופין או שהו' רך בשנים דאין כופין מ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו ומשמע לי' הכי מדברי הרשב"א כו' ולפע"ד זה אינו לא מסתבר כלל לומר כן דכיון דאינה נאמנת א"כ הרי היה מחוייבת לדור עמו כדין אשה עם בעלה ולא קאמר הרשב"א התם אלא בטוענת אין לו ג"א ולסברתו דס"ל דאין כופין אותו על הגט כו' אבל הרמ"א דס"ל דבטענת ג"א כייפי' ליה ע"כ דקאי אהיכ' דאינה נאמנת ובהא לא איירי הרשב"א כלל וא"כ דברי הרב צ"ע. וגם מ"ש הרב או עד שתשהא י"ש גם זה לא הוזכר ברשב"א כלל כו' עכ"ד וכ"כ עוד בכללי הדיינים שם וז"ל כשתובעת כתובה אינה נאמנת כלל בשום ענין אפילו שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דאמרי' מחמת חמוד ממון אומרת כן וצריכה לדור עמו כשאר אשה עם בעלה עכ"ל:

כב

וה"ה אם קידש אשה כו' כופין אותו להוציא. עיין בספר ג"א סימן כ"ח וסי' ע"א שכ' דאין להורות כן למעשה לכוף אלא בבאה מחמת טענה וגם הרב רמ"א גופיה כ' כן בסתם לקמן סי' קס"ה ס"א גבי חליצה וא"כ כ"ש גבי גט וכדאיתא בכל הפוסקים ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ז:

כג

טוענת שבעלה כו'. עיין בס' ג"א סי' נ"ד שכ' דאין כוונת הרמ"א שטוענת שיכול ובכיון אינו שוכב עמה דהיינו שמורד דז"א דבזה ודאי דאינה נאמנת וכמ"ש בש"ע ס"ס ע"ז והטעם דבזה ליכא העזה שהרי אם יקבל עליו שלא ימרוד ותהי' בטוח בו לא תטעון עליו שום דבר משא"כ בטענת אינו יכול דיש כאן העזה שהרי בטענה זו מוכרח הוא לגרשה שהרי לא יועיל לו שום דבר וכ"כ בתשו' מהר"ל בן חביב סי' ל"ג כו' רק כוונת הרמ"א שטוענת שאינו שוכב עמה מחמת שאינו יכול או שאינו בקי בדרך ארץ וכמ"ש התוס' סוף נדרים והגם דפשט לשון הרמ"א ז"ל לא משמע כן מ"מ העיקר כמו שאמרנו דאם טוענת שמורד מתשמיש אינה נאמנת כו' ע"ש:

כד

שלא ילך או יכפוהו כו'. עיין בספר בית מאיר שהביא לשון הריב"ש סי' קכ"ז שכ' על זה דאין זה כפי' על הגט במוחלט אלא שכופין על מה שיש לו לעשות ואם יגרשנה יפטר כו' וכתב עליו דמלשונו משמע שא"א לכפותו אלא בדרך ברירה או שישבע או יתן גט לזמן וא"כ אם הוא חשוד על השבועה א"א לכופו על גט זמן לחוד ולע"ד אילו כן כוונת הרא"ש הול"ל יכפוהו או שישבע שלא ילך או שיתן גט לזמן לא כן עתה משמעות שהברירה ביד הב"ד אם הוא אינש מהימן על שבועה ישביעוהו ואם לא יכפוהו לגט לזמן. ומה שלא חש לגט מעושה זה לא שייך אלא בכפי' על גט מוחלט מיד דשמא אין בדעתו לעגנה והוי גט מעושה שלא כדין משא"כ בגט לזמן מה בכך שהוא עתה בכפי' הא הברירה בידו לשוב ויהיה הגט בטל ואם עובר הזמן ומקיים הגט זה ברצונו עושה ועיקר הגירושין נתקיימו מרצונו ותו דאם בזדון לבו מעגנה הרי למפרע הכפי' על הגט מפורש בגמ' דהא מונע ממנה כל עניני אישות וצ"ע עכ"ל. ולפמ"ש לעיל סק"ז בשם הש"ך בס' ג"א דאף במונע ממנה כל עניני אישות יש להחמיר למעשה שלא לכוף כו' א"כ גם כאן נראה דאין ברירה ביד הב"ד אלא יש לעשות כדכתב הריב"ש ז"ל שיתנו לו הברירה כו':

כה

ושהתה עמו י"ש. עיין בתשו' נו"כ תניינא סי' ק"ב בעובדא שבא לפניו איש אחד ולפי דבריו האשה אשר לקח ילדה לו בנים ומתו וזה עשר שנים וקרוב לשמנה חדשים מיום מיתת האחרון ורצונו לעלות לא"י ולקחת אשתו עמו אולי יזכה שם להבנות בזרע קיימא והאשה אין רצונה בזה וגם לקבל גט וכתובה אינה רוצה ושלח לה להתרות אותה והי' מסרבת ומחזקת בחדא מלתא שאם לא יתן לה סך מסויים כפי רצונה לא תקבל גט וגם לארץ ישראל אי אפשר לה ליסע. ועתה מבקש הבעל להתיר לו לישא אחרת. והאריך שם בזה ותורף דבריו דאי אפשר לדחות דברי הירוש' שהביא הרשב"א בחידושיו יבמות דף ס"ד והנ"י שם דה"ה להיו לה בנים ומתו כו' ושוב. כתב דיש לחקור מה דינו בזה"ז אם גזר רגמ"ה בכה"ג והנה בת' מהרי"מ סי' י' מחמיר בזה ע"ש בעובד' דגרשון שנשא אשה על אשתו והרעיש עליו הרי"מ שעבר על חרגמ"ה אך נראה דהרי"מ מחלק בין הברירה בידו לגרש הראשונה ובין אין הברירה בידו ועובד' דהאי גרשון הי' בידו לגרש הראשונה מרצונה דאל"כ דבריו תמוהים מאד וכבר נתעורר חכם אחד בתשו' שב יעקב סי' מ"ב לפרש כן עובדא דהרי"מ וכתב שגם הראנ"ח פי' כן וגם הכנה"ג כ"כ ואף שהש"י שם דחה דבריהם דבריו תמוהים באופן שיפה פי' החכם דברי הרי"מ דמיירי שהבעל לא רצה לגרש אבל אם הבעל רצה לגרש והאשה אינה רוצ' יכול לישא אחרת. ואפי' אם נניח פירושינו ונימא שאוסר אפי' אין הראשונה רוצה להתגרש כלל מ"מ היינו בלא התרת מאה רבנים דומי' דעובד' דידיה אבל מודה הר"י מינץ שע"פ התרה ממאה רבנים מותר ואנן שליחותא דרגמ"ה עבדינן בזה. ואמנם מה שלא אירע בכמה דורות להתיר מי ששהא עם אשתו י"ש כמו שאירע בנשתטית אשתו אמת כי בדורו של הב"י התיר הרב"י בתשובה סי' י"ד לישא אחרת והשיג על הר"י מינץ והתיר הלכה למעשה והסכימו עמו המבי"ט ושאר גאוני זמנו אך בדורות הקרובים לזמנינו לא שמענו נראה שזהו משום שחששו לדעת קצת פוסקים שאין דין זה נוהג בח"ל וכמ"ש בחבורי נו"ב סי' א' (ע"ל סי' א' ס"ק ט"ז) ואמנם העליתי שם דמי ששהא עם אשתו י"ש ואח"כ נשאו לבו ללכת לא"י ואשתו אינה רוצה ליסע עמו אז ממ"נ מותר לישא אחרת אך אחרי שהדור פרוץ לא מלאני לבי להתיר בלי התרה מק' רבנים (ומבואר עוד שם דאין אנו גוזרים עליו שיעלה תיכף לא"י ורשאי למבדק נפשי' לישא אשה גם במדינה זו ואם גם זו לא תלד אז יסע לא"י. ויתנה תיכף עם האשה החדשה אשר יקח ויקבע לה זמן שאם לא תלד לזמן הזה מחוייבת היא לילך עמו לא"י וע"ז האופן מוסר לו ליקח אשה על אשתו) והנה כשמתירין לו לישא אחרת כשהראשונה מסרבת לקבל גט פשיטא שאין לה על הבעל שום חיוב משאר כסות ועונה. ואמנם כתובתה הא ודאי בכל עת שתבא ותאמר תן לי גט וכתובה פשיטא שאז בשעה שתקבל גיטה גובה כתובתה ותוס' ככל הנשים אבל כל זמן שמסרבת מלקבל גט אין לה עליו שום תביעה מחמת הכתובה ואף דבאשה שנשתטית אין נותנין התרה לבעל עד שישליש הכתובה כמבואר בב"ש סי' א' ס"ק כ"ג שאני התם שהיה אנוסה וא"א לה לקבל גט אבל בזו שיכולה לקבל גט כו' ואף שהדבר פשוט וא"צ ראיה הנה הדבר מפורש בתשו' הריב"ש סי' צ"א הובא בב"י סי' א' כו'. וא"כ כל האמור הנה בנ"ד האשה אינה רוצה לעלות לח"י וגם אינה מתרצית לקבל גט וכתובה ואף שהיא מתרצית לקבל גט כשירבה לה מוהר ומתן הא ודאי שדינה שוה למי שאין רצונה לקבל גט כלל דאטו תרקבי' דדינרי יתן לה מעתה קם הדבר על דת ודין להתיר להבעל לישא אחרת באופן אם כדבריו כן הוא שכבר עבר עשר שנים מיום מיתת האחרון ועוד קרוב לשמנה חדשים יתרים להשלים אם לפעמים לא הי' איזה שבועות בביתו וכבר ראיתי על מעשה כיוצא בזה ממש התר' מכבוד הכהן הגדול מהר"ר רפאל הכהן (ע' בזה בתשו' ושב הכהן סי' נ"ד) ג"כ על אופן שיסכימו מא' להתי' ובעובד' דידי' עדיין לא נשלמו עשר שני' מיום מיתת הבן האחרון והור' לו שישה' עם אשתו עד כלות י"ש ואח"כ כשלא תרצ' ליסע עמו לארץ הקדוש' ולא לקבל גט ברצון מותר להבעל לישא אחרת ע"פ התרה מק' רבנים. וכהן קורא ראשון ואחריו לוי שגם אני נמנה להתיר אחר שיושלמו לו מאה רבנים משלש מדינות ולאו דוקא רבנים אלא לומדים כו' ועמ"ש לקמן סעיף כ"ט:

כו

אין כופין להוציא עבה"ט (מ"ש והיינו כשהיא ראוי' להוליד אבל כשהיא זקינה כופין כו' ועיין בתשו' מעיל צדקה סימן ל"ג שכ' הגם כי מדברי הריב"ש נראה כן אבל מדברי הנ"י דלא חילק בכך אין נראה כן ועוד כיון דאית להו להנ"י ושאר מפרשים דעל שיש לו בן אחד לא תנן במתני' מנלן שוב לחדש מלבינו וכן ראינו מעולם אנשי השם שלא גירשו נשותיהם הזקינות אף שאין להם כ"א בן א' או בת אחת כו' ע"ש שהאריך בזה בדברים נכונים) . ומ"ש ואם היו לו בנים ומתו כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא סימן ק"ב וק"ג מ"ש בזה:

כז

אין נוהגין לכוף. עיין בתשו' בגדי כהונה סימן א' שנשאל מאיש ירא אלקים אחד ששהא עם אשתו יותר מעשר שנים ולא ילדה וקשה עליו הגירושין כי היא אשת חיל ויראת ד' ועל ידה יכול להתמיד בלימודו והוא אינו בריא כ"כ כשאר בני אדם אבל הוא חלוש ועוסק תמיד ברפואות והיא משגחת עליו בבריאות גופו וגם מנחת אותו לגדל יתום בתוך ביתו וללמוד עמו. אם מחוייב ע"פ הדין לגרשה ואף שאין כופין בזמן הזה מ"מ אולי עכ"פ עליו נשאר החיוב לעשות הגירושין מעצמו במה דאפשר לו בכל היכולת ופן יביאהו אלקים במשפט על זה אם יהיה בשב וא"ת. והשיב לי שאינו מחוייב לגרשה כו' לשיטת הראב"ן וראב"י וסמ"ג ותוס' כמו שהביא הגמי"י פט"ו מהל' אישות בשמם ורבינו ירוחם בנתיב כ"ג אין דין זה של עשר שנים בחוץ לארץ כלל. ואף לשיטת הרא"ש דח"ל עולה מן המנין אעפ"כ יש היתר בנ"ד לפ"מ דפסק הרא"ש והטור והמחבר (בסעי' י"א) חלה הוא אע"פ שמשמשים כו' ובנ"ד הבעל אינו בריא כשאר בני אדם ועוסק ברפואות תמיד ואף להנ"י שפירש חלה ממש שאינו יכול לשמש או להוליד וגם ס"ל ג"כ דח"ל עולה מן המנין בכל אדם מ"מ יש לצדד שלא להפריד בין הדבקים לפמ"ש הפוסקים הובא בב"י א"ח סימן תרנ"ו וברמ"א שם שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב. ומצות פו"ר בנדון זה דשהא עשר שנים גרע משאר מ"ע ועכ"פ לא עדיף יותר דהא בשאר מ"ע לכ"ע כופין ובשהא עשר שניה פליגי אמוראים בכתובת דף ע' אם כופין או לא והיינו טעמא כיון דספק הוא אם יבנה מאחרת וא"כ אם בכל מצוה עוברת אינו מחוייב לבזבז אף שליש מהונו רק חומש מכ"ש שאין חייב לבזבז להוציא את אשתו זאת ולפ"ז בנ"ד שכתובתה ותוספתה מרובה שיצטרך לבזבז כל הונו אפשר דאינו מחוייב ואף שליש מהונו אינו מחוייב לבזבז ומעתה יש לו סמך להיות בשב וא"ת דיוצא ידי שמים מכל הני טעמי ועוד יצורף לזה שאינו יודע אם יזדמן לו אשת חיל וי"א כזו אשר יכול לישב וללמוד כמו עכשיו ולרמב"ם הובא בש"ע לעיל סימן א' ס"ג אם מתייר' ליש' אשה כדי שלא יטרח במזונו ויבטל מ"ה מותר להתארה וכתב הב"ש שם דלרמב"ם באמת אין לו קצבה אף לעולם אם יצרו מתגבר עליו וא"כ ביש לו אשה דאין שייך יצרו מתגבר אפשר דאין צריך ואף דהרא"ש כתב קצבה לאותו לימוד לא ידעינן שלא יתכן שיתבטל מפו"ר כל ימיו י"ל דמודה היכא דשהא עשר שנים דספיקא הוא אם יבנה גם מאחרת וזו היא אשת חיל וכבר קבוע בפרנסתו ויכול לישב ולעסוק בתורה מה שאפשר שלא יהיה כן באחרת דאינו מחוייב להוציא. רק ירבה בלימוד התורה יותר ויגדל יתום בתוך ביתו כאשר עשה עד הנה וטוב לו עכ"ד ע"ש: (כז) אין עולים להם כו'. עיין בתשובת מעיל צדקה סימן נ"א שכ' דזה ברור בלי ספק דכל ימי נדותה אין גורעין ממנין של עשר שנים ודלא כמו שעלה בדעת חכם השואל שם ולכן לא פרט הגמרא שם בלפיכך דאמר שם לפיכך חלה הוא או חלתה היא או שהיו שניהם חבושים ולא קאמר או פירשה נדה כדאמר בריש כתובות א"ו משמע דפירסה נדה עול' לה למנין שנים ואל"כ לא הוה מסתם סתומי (לע"ד מהגמ' אין ראיה רק לשיעור שהיה אשה טמאה בזמנם משא"כ לפי חומרת הפוסקים שצריכה להמתין ה' ימים קודם שהתחיל לספור ז"נ כביו"ד סימן קצ"ו סי"א בהגה ועמ"ש לעיל סימן ע"ו סק"ז אך מסתימת הפוסקים מבואר שגם אילו הימים עולים לה) אלא דאפשר שאם היה לה וסת יותר מסדרי כל הנשים והם אינם קבועים שהרי נגלה שהוא מחולי ומדוה גופה והרי זה כמו חלתה היא שאין עולה לה. וגם זה ברור דלא בעינן דוקא שבעל בכל לילה אלא כל שקיים עונתו תמידין כסדרן כל אדם לפי מה שהוא ואפשר דאף אם ביטל לפעמים כל שלא היה סמוך לטבילה שהוא זמן שרוב נשים מתעברות אלא שאין בי כח להקל בכך אלא צריך שלא ביטל א' מן העונות וכל שביטל צריך להשלים אותו וזהו בכלל הלך בדרך לסחורה וכיון שלא חילקו בין זמן לזמן מאין לנו לבדות מלבינו זמנים ולחלק בכך (לע"ד כן מבואר מלשון הרמב"ם בפ' המשניות דאין חילוק שכ' וצריך שיהיה כל העשר שנים מתמיד בתשמיש כו' ע"ש) חבל יותר מן העונות לא. ובענין שכ' השואל על נדון השאלה שהיה חייב לקיים עונתו בכל לילה לא כן עמדי אלא כל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים רשאי לקיים עונתו רק אחד בשבת כולי ואני אומר בענין עונות הטיילינין בזה"ז שנתנו עולם הקשה עליני אין בינינו כלל דין הטיילנין כידוע מפסק הרמב"ם אף כי השמיטו הטור ולפחות ת"ח של זמנינו זה שהחמירו על עצמן ללמוד בענין ההלכה כמו שנאמר בחומר ובלבנים בעבודה קשה אין להם דין טיילנים עכ"ד ע"ש):

כח

כגון שניות. עיין בשו"ת מנחת עני סי' נ"ד והובא קצת לעיל סי' ט"ו סי"ח:

כט

שלא לכוף בשוטים. עבה"ט והוא לשון הב"ש. ומ"ש לתמוה על הג"מ פ' הבע"י דמתחילה כתב צ"ע בזה"ז אם יוכל לגרשה בע"כ ואח"כ הביא תשובת ר"ג כו' ע' בזה בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ב שכ' ליישב זה. ומ"ש לכן נראה אפילו בזה"ז כו' יוכל לגרשה בע"כ. הנה כ"כ גם לעיל סי' א' ס"ג. עיין בתשו' שב יעקב סי' א' שחולק עליו והוצי' כן מלשון הרמ"א בסי' א' ס"י בהגה במ"ש או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט יש להקל ולהתיר לו לישא אחרת ע"ש ובס' בית מאיר כ' עליו ואינו מוכרח כ"כ די"ל דאיירי דומיא דנשתטית שא"א לגרשה בשום צד כן זו שאינה רוצה ליקח גט היינו באופן דאזלה מקמי' וא"א לו לגרשה בע"כ כתב תקנה באשה אחרת וצ"ע עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב קמא סימן א' ובנו"ב תניינא סי' ק"ב מבואר שדעתו דאין להתיר לגרש בע"כ ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ה וגם בסי' א' ס"ק ט"ז. ועיין בשו"ת תורת יקותיאל סי' ה' האריך בזה ודעתו ג"כ דאין כופין אותה ודלא כב"ש ע"ש. (ובספרו שו"ת ושב הכהן סי' נ"ה האריך מאד לחזק דבריו הראשונים להלכה כתב בסוף היוצא מכל מה שכתבנו דיותר י"ל שתקנת ר"ג הוי אפילו בשהה עשר שנים ולא ילדה ועכ"פ מידי ספק לא יצאנו א"כ הוי ספק איסורא ולחומרא כמ"ש מהרי"ק שורש ק"ז כו' גם אין לומר כיון דודאי לא תיקן ר"ג שתהא עדיפא ממנו כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ב הובא בב"י ס"ס קי"ז וא"כ לדעת הפוסקים דס"ל היכי שבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא א"כ ה"ה אם הוא רוצה לגרש דכופין אותה דלא עדיפא מיני' ז"א די"ל אותו הוא דכופין משום דתלינן מן הסתם בדידי' כדאמרי' בש"ס איהי כיון דלא מפקדא לא מענשי כו' אלא דלפ"ז אם נודע שהמניעה ממנה כופין אותה דבה ודאי לא תיקן ר"ג משום דלא עדיפ' מיני' אבל מן הסתם דתלינן בדידי' אין כופין אותה. וממיל' דה"ה שארי כפיות אין יכולים לעשות לה ולא דמי למ"ש הרמ"א בהגה ומ"מ יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה כו' דשאני התם דאפילו אם הדין דאיז כופין אותו בשוטים עכ"פ אם אינו מוציא עובר על דברי חכמים שאמרו יוציא ולכן מענישין אותו על שעובר על ד"ח ויכולין לגזור עליו שלא לישא וליתן עמו וכיוצא בזה כי לא מיקרי כפי' אבל הכא שהספק אם תיקן ר"ג בכה"ג ואי נימא דגם בכה"ג תיקן וגם לא דמי לבאה מחמת טענה משום דתלינן מן הסתם בדידיה א"כ אין עלי' שום חיוב כלל לקבל גט א"כ אין לעשות לה שום כפי' כלל מספק ופשיטא דאינו יכול למנוע ממנה שאר וכסות דהוי כפי' גמורה כמ"ש בהגמי"י פכ"ד מה"א כו' ואין שייך לומר בזה כיון שהבעל מוחזק בשאר וכסות יאמר קום לי כהפוסקים שרשאי לגרש בע"כ משום דהוי ספק איסורא ולחומרא כמ"ש לעיל: בשם מהרי"ק כו' ולא אוכל לעמוד ע"ד הב"ש שהחליט להלכה לגרשה בע"כ ולא ידעתי על מה סמך להקל בדבר חמור כזה הלא מדברי כל הפוסקים שהבאתי לעיל עכ"פ מידי ספק לא יצאנו וגם לפי הנראה לא היה לפניו תשובת רש"ל שכתב להלכה שלא לגרש בע"כ כו' ועוד נראה בנ"ד כפי שמובא בשאלה שהיה קטטא ביניהם כ"ע מודים דאין כופין אותה לקבל גט וכמ"ש הדמ"א בס"ס קע"ח דאם היה לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אומר כן וא"כ ה"ה בנ"ד ודאי דנשאר תקנת ר"ג במקומו וחיישי' שמא מחמת שנאה רוצה לגרשה ואולי לא ישא אש' כלל או ישא אשה שאינה בת בנים כו' ובפרט בזה"ז שאין כופין על פו"ר דודאי יש לחוש לזה דאולי אח"כ לא ישא כלל או ישא שאינה בת בנים ונמצא דהכפי' לזו היא שלא כדין כו' מכל הלין טעמי נלע"ד דצריך לפייס אותה שתקבל גט ברצון ובאם לאו צריך ליתן לה עכ"פ שאר וכסות עכ"ד: ושם בסוף הספר תשובה ארוכה מן חתנו הגאון מוה' צבי הירש ז"ל אב"ד דק"ק פיורדא בכמה השגות על תשובת חותנו הגאון הנ"ל ומסיים אך כ"ז לא כתבתי להורות הלכה כי מיראי הוראה אני ומה גם שעומד לנגדי תשו' רש"ל שהביא תשו' ראב"י שכ' שאין להתיר לגרש בע"כ כי מוטב שתאבד נפש אחת משיצא תקלה בישראל כו' ולכן העצה היעוצה כשיבואו לדין לפני הב"ד יאמרו לה שהדין שתקבל גט ברצון כדי שלא יבטל הבעל מפו"ר ולכן נכון שתתרצה לכך וגם היא מצוה בכך לשמוע דברי חכמים ואם בכל זה לא נתרצה לקבל גט ראוי להסתלק מן הדין הזה שלא להכניס עצמו בהתרת חרמים אמנם אם בנדון כזה ששהא י"ש וזרע אין לו כלל אם הבעל מעצמו מונע ממנה תשמיש לחוד או שאר וכסות לחוד והאשה תוכל להספיק עצמה בצמצום אין למחות בידו אבל אם מונע ממנה כל החיובי' שכו"ע או אפילו מזונות לחוד והיא א"י להסתפק אפילו בצמצו' אז ראוי לחוש שלא יצא תקלה בישראל ח"ו וראוי להחרים בב"ד על תנאי דהיינו אם כונתו לש"ש לקיים פו"ר אין כאן לא חרם ולא שמתא אבל אם און בקרבו שכל חפצו לפוטר' בגט מבלי לישא אחרת בת בנים אז יהיה הנידוי חל ומעתה אין לחוש לתקלה כי מי שיש בו פניה אחרת הנידוי מעכב אותו מלעשות שלא כהוגן כו' וגם זה לא כתבתי אלא להלכה אבל לא למעש' עד שיסכימו גדולי המורי' עש"ב: וע' בתשו' מעיל צדקה סימן ל"ג שנשאל ג"כ על נידון זה והאריך לבאר דודאי מעיקר הדין מן הראוי שיכפו הב"ד בשוטים לכל שוהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שיוציאנה ויתן לה הכתובה וכל השברות שכתבו הפוסקים שלא לכוף בזה אין בהם כדי סמיכה (גם בביאור רבינו הגר"א ז"ל לעיל סי' א' סק"י כתב אבל לדינא כל אילו טענות דחויות הן כו' ע"ש) אלא שאין לנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם בכל דבר מפני בעלי זרוע ויש שמחה שאנו מוצאים סמך להניח אותן בלי כפי' אבל הבעל בעצמו עכ"פ מחוייב לעשות אשר בכחו ולעמוד על נפשו כו' אמנם אם אין רצונה בשום אופן לקבל גט ברצונה אם רשאי ליתן לה גט בע"כ או לישא אחרת עליה הנה דינים אילו מבואר בדברי ראשונים ואחרונים אם תיקן רגמ"ה במקום מצוה או לא כו' אך לדעתי במדינות אלו שני דרכים אלו לא טובים בעיני האומות ויש חששות בזה ע"כ אין צורך להאריך בזה אך בענין אם רשאי לכופה במניעת שאר כסות ועונה נ"ל דרשאי לכופה בכך כו' ופשיטא דאין כח ביד שום ב"ד לכופו על זאת המניעה דיכול לומר קים לי כהפוסקים דס"ל דבמקום מצוה לא תיקן כלל כו' וטב ליה למיעבד הכי בלי פקפוק ע"ש: ושם האריך עוד בענין אם יש תקנה לבנות ישראל אלו לשוב לבעליהן באם שהבעל אחר הגירושין יתחייב וישעבד עצמו עליה באופן המועיל שאחר שיקיים המצוה באחרת שיקח לו יגרש אותה וישוב ליקח הראשונה ויש בזה מקום ספק מפני ששנינו המוצי' את אשתו משום איילנות לא יחזיר והעלה דודאי רשאי להחזירה לא מיבעי' בסתם אשה ששהת' י"ש ולא ילדה כמ"ש תוס' בגיטין וביבמות ס"ה בד"ה אי איהי שתק' דעל זה לא תיקנו כלל כדמסיק שם דאמרי' השתא הוא דברייתא ומכ"ש היוצאת מבעלה ראשון לבד דאמרי' דלא זכה הראשון להבנות ואין כאן קלקול כו' אלא אפילו באשה שיש בה קצת סימני אילונית (כמו בנדון השאלה שם) אפ"ה כל שלא אמר לה משום איילונית אני מוציאו רשאי להחזירה והאריך שם בביאור דברי הרמב"ם פ"י מה' גירושין בזה (ע' לעיל סימן י' ס"ג ומ"ש שם) ומסיים באם יסכימו עמי בעלי הוראה נ"ל להקל בכיוצא בזה דלא יאמר לה בעת הגירושין ואז רשאי להחזירה אח"כ אם ירצה לאחר שקיים פו"ר. וכתב עוד דנראה דבכה"ג הרשות ביד הבעל לגרש השני' אפילו בע"כ כל שנשאת לו בתחלה בתנאי הזה וגם בכל אשה שנשאת מתחלה בתנאי שתהיה אשתו רק לזמן מה או עד שיקיים פו"ר ואח"כ יגרשנה י"ל דיכול לגרשה אח"כ בע"כ וע"ז לא תיקן הגאון (עמ"ש לקמן סימן קס"ה סק"ג) ומכ"ש בכה"ג שיש לחוש באם לא יוכל להפטר מן השני' לא יפרד מן הראשונה שהיא אשת נעוריו ויתבטל המצוה הזאת יאמר שבמקום מצוה לא תיקן ועוד כיון שהוא חב לראשונה ומשתעבד לה בראשונה קודם שישא השני' על אותן התנאים הוא נושאה וא"א לו למחול התנאי שנאמר שמחיל לה בשעת בעילה כו' לכן נ"ל שישתעבד אל הראשונה באופן המועיל דלית ביה משום אסמכת' וקנין דבר שלב"ל כפי המבואר בח"מ סי' ס' וסימן ר"ז ואח"כ יקח השני' על תנאי הזה שתצא ממנו בע"כ אחר שיקיים המצוה עמה ומ"מ אין להקל בכיוצא בזה במקום אחר כ"א בנדון הזה וגם בזה צריך הסכמה משני מורי הוראה עכ"ד ע"ש):

ל

ומ"מ יכולין כו'. עיין בס' ג"א ס"ס ע"ב הביא בשם מהריב"ל דהאידנ' שהרחקות חשובים כנידוי אין לעשות לו שום הרחקה רק שאומרים לו מותר לקרותך עבריין והוא ז"ל כתב שטוב להחמיר:

לא

שאינו מקיים עונה כו'. כי אין זה כפי' כו' עיין בס' ג"א סימן מ"ח שתמה על הרמ"א בזה דהריב"ש כ"כ לפי שטתו דס"ל במורד מתשמיש אין כופין להוציא אבל להרב שסתם בר"ס ע"ז ובסי' ע"ז ס"ג כהמחבר דכופין להוציא מה לנו לכופו שיקיים עונה ומה לו לטעם שאין זה כפיה ממש הא אפילו כפיה ממש עושין במורד מתשתמיש וגם לישנא דלנדותו שכתב בסוף דבריו מגומגם דעדיפא מיניה הו"ל לאשמעי' דאפילו להכותו ולכפותו בשוטים ע"ז יכולים לעשות שיקיים עונה וכ"ז מוכח בריב"ש עצמו שם כו' ומסיים מ"מ לדינא העיקר כמ"ש למעלה דבמורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה ואף במונע ממנה כל עניני אישות יש לחוש למעשה כו' (הובא לעיל סק"ז וסק"ח) עיין שם:

לב

מותר לכופו לתת גט אחר. כן הוא במרדכי בהגה גיטין סימן חס"ח בשם ר"ת מעשה בבחור כו' וקודם נישואין יצא קול כו' וכפה ר"ת את הבחור לתת לה גט כו'. ת' בגדי ישע בתשו' הרב הג' מהר"ר יודא בכרך ע"ש. ועמ"ש לעיל סימן ק"נ סק"ג:

לג

מ"מ כופין אותו ליתן כתובתה. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל כתוב כאן עיין בש"ג פ' המקבל דף קל"ג ע"ב:

לד

ליתן גט. עבה"ט ומ"ש הנשבע שלא לגרש וגירש כו' עמ"ש בזה לעיל סימן קל"ד סק"ו:

לה

נזירות שמשון. לשון הט"ז דזה אין לו התרה וע"כ טוב בשני גיטין בא' יקיים שבועתו ושני לעיקר הגט עד כאן לשונו ועמ"ש לעיל סימן קל"ד סק"ז: