פרשת דרכים דרוש יד
דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
<< · פרשת דרכים · דרוש יד · >>
דרך ענוים דרוש ארבעה עשר
חולין׳ פרק כיסוי הדם, אמר ר׳ אבהו אק העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ומתחת זרועות עולם.
מן התורה ומן הנביאים ומשולש בכתובים הן כל יקר ראתה עיעו ג ד ל מדת הענוה היא העולה למעלה ראש כלי שנשתמש בו קדש כאשר חכמים י גדו כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו. ולפי פשטן של דברים נראה ח ו היתה כוונת ישעד סי׳ 0 ו נ באומרו ואת כל אלה ד י עשתה דהיו כל אלה נאם ה׳ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד אל דברי. דיש לדקדק במה שסיים ואל זה אביט אל עני ונכה רוח מה שייכות לדברים הללו עם הקודם.
אמנם יראה דהדברים מגיעים עם הא דאמרינן בפ״ד דמגילה א״ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה שנד בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי וגר וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה, שנד בנביאים כה אמר ה׳ רם תשא וכתיב בתריה 7 ואת דכא ושפל רוח, משולש בכתובים• סולו לרוכב בערבות וכתיב בתריה 9אבי יתומים ודיין אלמנות, ע״כ.
א ף אנו נאמר דה״ג דהזכיר גבורתו של הקב״ה דכתיב השמים כסאי ו ה א ח הדום רגלי ואת כל אלה ידי עשתה הזכיר נמי ענותנותו באומרו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח זהו פשוטו. ולפי מדרשו יאמר נא באופן אחר ונדקדק עוד בכפל הענין דקאמר ואת כל אלה ידי עשתה וחזר ואמר ויהיו כל אלה נאם ה׳. ותו דלפי הנראה הוו תרתי דסתרן אהדדי דאם הכל נברא במאמר ה׳ כדכתיב ויהיו כל אלה נאם ה׳ איך כתיב בהו עשיה באומרו ואת כל אלה ידי עשתה.
ויראה ליישב עם הא דאמרינן בבראשית רבה וז״ל ויעש אלהים p] ( פרשה ד סי׳(ז את הרקיע י י זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם ויעש אתמהא והלא במאמר הוו כדכתיב 2' בדבר ה׳ שמים נעשו, ע״כ. וכתב מהר״ש יפה ז׳׳ל בשם בעל תהלה לדוד דאיתא במדרש שהשיבו חכמים לבן זומא על קושיא זו שנסתכל הקב״ה שעתידין אומות העולם לעשותם אלהות ומשום הכי כתב בהו ויעש לומר שה׳ כראם. נמצא דשינה הכתוב ואמר ויעש אף שלפי האמת לא שייך בהו עשיה כדי להרחיק את עו״ג שעושים אותם אלהות.
עוד נקדים מאח׳׳ל בב״ר פ״ח סי׳ (ז) [ח] ת״ל ארשב״ן בשם ר׳ יונתן בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק זה , ויאמר אלהים נעשה אדם אמר לפניו רבץ העולמים מה אתה נותן פתחון פה למינים אתמהא, אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה, א״ל הקב׳׳ה משה האדם הזה שבראתי לא גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו הוא אומר מה אני צריך ליטול ישות מן הקטן, והן אומרים לו למוד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים וכיח שבא לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת שנאמר נעשה אדם, ע״כ. וכ״כ רש״י כפי׳ התורה ת״ל נעשה אדם אע״פ שלא סייעוהו ביצירתו לא נמנע הכתוב מללמד דרך א ק ומדת הענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מהקטן, ע״כ.
ויש לדקדק בדברי המאמר דלמאי איצטריך לומר כתיבת משה מעשה כל יום דום דלא הול״ל אלא כשבא לכתוב נעשה אדם אמר מה אתה נותן פתחון פה למינים שהרי אין קושית מרע״ה תלדה בכתיבת מעשה כל יום דום. וכבר נתעורר בזה מהר״ש יפה ותיח וז״ל וי״ל שמכתיבת מעשה שאר ימים נתעורר אל הספק הזה דאלו הוה כתיב בכולהו נעשה לא הוה קשיא ליה די״ל דברה תורה כלשון בני אדם שלפעמים האדם המדבר עם עצמו יאמר נעשה בלשון רבים שכן מנהג המלכים לדבר בלשון רבים שהוא לשון חשיבות וכמ״ש הראב״ע בשם הגאון, 3' אבל השתא דבכל המעשים לא קאמר הכי אלא יהי רקיע והכא כתיב נעשה משמע שנשתנית בריאה זו שהוצרך בה לסיוע אחרים, ע״כ. דש קצת מהדוחק בתירוץ זה.
א ך עם האמור יבא על נכון והוא דבן זומא הרעיש את העולם במאמר הכתוב דעש אלהים שהרי במאמר הוו, והשיבו לו חכמים שנסתכל הקב״ה שעתידין עו״ג לעשותם אלוהות ומש״ה כתב בהו עשיה לומר שה׳ בראם. נמצא דשינה הכתוב ואמר דעש אף שלפי האמת לא שייך בהו עשיה כדי שלא יטעו העולם לעשותם אלוהות. והנה הרמבין ז״ל הקשה דאמאי לא קשיא ליה לבן זומא נמי גבי מאורות דכתיב בהו דעש אלהים את שני המאורות, וגבי חית ה א ח נמי דכתיב דעש אלהים את חית ה א ח , וגבי אדם נמי כתיב עשיה דעש אלהים את האדם. ומהר״ש יפה כתב דה״ה דקשיא ליה בכולהו אלא ת קט זה דכתיב ברישא וזהו שאמרו זה אחד מן המקראות כלומר זה אחד מן המקראות המזכירים מעשה שהרעיש בהם בן זומא את העולם, ע״כ. ובזה נבא לכוונת המאמר דאין ספק דכבר ד ע משה רבינו דמנהג המלכים לדבר בלשון רבים וכמ״ש הגאון אלא שבכותבו מעשה כל יום ויום והיה רואה שכתוב בהם עשיה ואין ספק דהוקשה לו קושית בן זומא דאיך כתיב בהו עשיה והלא בדבר ה׳ שמים נעשו, והוה ניחא ליה עם שהשיבו חכמים לבן זומא שנסתכל הקב״ה שעתידין עו״ג לעשותם אלוהות ומשום הכי כתב בהם ויעש לומר שה׳ בראם. ועל זה תמה משה דמאחר דה׳ שינה וכתב ויעש אף שלפי האמת לא היתה בהם עשיה כדי להרחיק ולעקור העבודה זרה אם כן איפא איך כתב כאן נעשה שהוא פתחק פה למינים לומר שתי רשויות יש. והשיב לו הקב״ה כתוב והרוצה לטעות יטעה לפי שתכלית גדול יש לי במה שאמרתי נעשה אדם והוא שילמדו העולם ממני מדת הענוה ויהיה הגדול נמלך בקטן.
וזהו כוונת הכתוב ואת כל אלה ד י עשתה ואף שהאמת הוא ויהיו כל אלה נאם ה׳ שבדבר ה׳ שמים נעשו מכל מקום אמרתי לש 1ץ עשיה כדי להרחיק את הע׳׳ז. והוקשה לו דאם ה׳ שינה ואמר לשץ עשיה כדי להרחיק ע׳׳ז איך כתב נעשה אדם שהוא פתחון פה למינים לומר שתי רשויות יש. לזה רשיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח כלו מר תכלית גדול היה לי במה שאמרתי נעשה אדם כדי שילמדו בני אדם ממני מדת הענוה ו ד יה הגדול נמלך בקטן.
וכזה יובן פסוק אחד האנ ור בפרשת יתרו ויאמר ה׳ אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעש 1ץ אתי אלהי כסף ואלהי זהב. ויש לדקדק דאיך נמשך ממה שראו כי מן השמים דבר עמהם שלא יעשו אלהי כסף ואלהי זהב והלא אזהרת ע״ז היא אזהרה מיוחדת בפני עצמה ואינו צריך לתת טעם למניעתה. ועוד יש לדקדק במלת אתי דאין לו מובן כלל וח״ל דרשו לא תעשו כדמות שמשי שמשמשים לפני במרום.
ונראה דהכל יבא לכלל ישוב בהקדים הא דאמרינן בספרי ת״ל שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם כיצד כתוב אחד אומר וירד ה׳ על הר סיני וכתוב אחד אומר' מן השמים השמיעך את קולו, בא הכתוב השלישי והכריע אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם מלמד שהרכץ הקב״ה שמים ושמי השמים העליונים על הר סיני ד ב ר עמהם, וכן ד ד הוא אומר " דט שמים דוד, ע״כ. זו היא גירסת הראב״ד ובעל הליכות עולם והוקשה להם איך הכריע הפסוק השלישי כי מן השמים דברתי עמכם לומר שהרכץ הקב״ה שמי שמים על הר סיני שהרי גם פסוק זה סותר לפסוק דדרד ה; על הר סיני, ומה הפרש יש בץ פסוק זה דמן השמים דברתי עמכם לפסוק האחר דמן השמים השמיעך את קולו. ותיח שההכרעה היא באומרו אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם שאם הדבור והקול מן השמים לא יתיישב אומרו אתם ראיתם ולא הול״ל אלא אתם שמעתם אחר שא״א שיראו כי מן השמים דבר עמהם שהרי השמים במקומם הם עומדים בלתי נראה ובאומרו אתם ראיתם לא יוכל להיות זה אלא שהביא הקב״ה השמים למקום שממנו יוכלו הם לראותו שיצא להם הקול מן השמים ועכשיו יתיישב שירד להר ודבר מן השמים. נמצינו למדין דמאומרו אתם ראיתם כי מן השמים כר למדנו שהרכין הקב״ה השמים על הר סיני וירד ודבר עמהם.
עוד נקדים דאמרינן במדרש בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב״ה שהרי הרכין שמי השמים על הר סיני וירד ודבר עמהם ולא הגביהו, ע״כ. וכבר אמרו כיוצא בזה בפ״ק דסוטה ואת דכא ושפל ר וח" רב התא ור״ח חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא, ומסתברא כמ״ד אני את דכא שהרי' הקב״ה השרה שכינתו על הר סיני ולא הגביהו, ע ״כ.
והנה טעם המינים שיש להם פתחון פה במ״ש הכתוב נעשה אדם לפי שלא יצדק בעיניהם לתאר להקב״ה מדת ענוה לפי שאומר ה׳ מלך גאות לבש ואיך יתכן שמלך רם ונשא יהיה נמלך בקטן, ומש״ה פונים לומר שתי רשויות. ולזה בא הכתוב ואמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ומאומרי אתם ראיתם תדעו שהרכנתי שמי השמים על הר סיני וירדתי ודברתי עמכם, ומכאן תראו כמה חביבה היא בעיני מדת הענוה שהרכנתי שמי השמים וירדתי על הר סיני ולא הגבהתי להר סיני למעלה, ועל כרחך הטעם הוא לפי שמדת הענוה היא חביבה בעיני מאד כדי שממני יראו בני אדם וילמדו. וא״כ לא תעשון אתי אלהי כסף שהרי אין לכם שום פתחון פה במה שאמרתי נעשה אדם לומר שהם שתי רשויות מאחר שאתם רואים שאני אוחז במדת הענוה כרי שממני ילמדו בני אדם.
נמצינו למדין שהטעם שירד ה׳ על הר סיני ולא הגביהו להר סיני הוא להודיע למי האדם כמה חביבין בעיניו נמוכי הרוח. ואעיקרא דמילתא מה שניתנה התורה על הר סיני ולא על שאר הרים הוא מטעם זה לפי שהר סיני הוא נמוך ושפל. וכדאמרינן במדרש פרשת נשא פרשה יג וז״ל גאותאדם תשפילנו זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם מתגאים ואומרים שאנו גבוהים ועלינו הקב״ה נותן את התורה, ושפל רוח יתמוך כבוד זה סיני שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך ועל ידי כך תמך הקב״ה כבודו עליו וניתנה עליו התורה חכה לכל הכבוד הזה כמה דתימא וירד ה׳ על הד סיני, ע״כ.
ואיכא למידק במה שסיים המאמר כמה דתימא וירד ה׳ על הר סיני וכי ראיה צריך לזה שהתורה ניתנה בהר סיני והלא המפורסמות א״צ ראיה. ולמה שאמר שתבור וכרמל באו מסוף העולם מתגאים לא הביא ראיה ולנתינת התורה על הר סיני הוצרך לראיה. ונראה דאין הכוונה להביא ראיה שהתורה ניתנה בסיני אלא כלפי שאמר ושפל רוח יתמוך כבוד זה סיני שהשפיל עצמו לומר שאני נמוך ועל ידי כך תמך הקב״ה כבודו עליו וניתנה עליו התורה דהטעם שניתנה התורה בסיני הוא להיותו נמוך והקב״ה מחבב את הנמוכים ואת השפלים, לזה אמר כמה דתימא וירד ה׳ על הר סיני, כלומר כי היכי דהתם מה שירד על הר סיני ולא הגביהו להר סיני הוא כדי להודיע כמה חביבים בעיניו נמוכי הרוח וללמד דעת את העם, הכי נמי מה שבחר בהר סיני הוא מן הטעם הזה בעצמו דהיינו משום היותו נמוך ושפל והקב״ה מחבב את הנמוכים.
והכי אמרינן בפ״ד דמסכת מגילה דרש בר קפרא מאי דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצדון עם סיני כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני כתיב הכא גבנונים וכתיב התם או גבן או דק, ואמר רב אשי שמעת מינה האי מאן דיהיר בעל מום הוא. ובפ״ק דסוטה אמרינן אמר רב יוסף לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהרי הקב״ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ע״כ. ופרש״י ילמוד אדם מדעת קונו לאהוב את הנמיכות, ע״כ.
נפצעו למרץ מכל זה שמה שבחר ה׳ בסיני הוא להיותו נמוך ושפל ודחה תבור וכרמל להיותם בעלי גאוה, וקשה לזה מאי דאמרינן בבראשית רבה פרשת דחי פרשה צט סי׳ א למה תרצדון הרים גבנונים" ר׳ יוסי הגלילי פתר קרא בהרים בשעה שבא הקב׳׳ה ליתן תורה בסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו זה אומר עלי התורה ניתנת תה אומר עלי התורה ניתנת, תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמייא, הה״ ד " חי אני נאם ה׳ כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא, אמר הקב״ה למה תרצדון הרים כולכם גבנונים איך מה דאת אמר או גבן או דק, כולכם נעשית ע׳׳ז על ראשיכם אבל סיני שלא נעשית ע ״ז עליו ההר חמד אלהים לשבתו " דרד ה׳ על הר סיני אע״פ כן אף ה׳ ישכון ל נצח" בבית עולמים, ע״כ. מוכח מהכא דמה שנפסלו תבור וכרמל הוא משום לתא דע׳׳ז ונבחר סיני משום דלית ביה לתא דע״ז תה הוא הפך כל המאמרים שכתבנו.
ומהר״ש יפה כתב שהם אגדות חלוקות, אך לדדי חזי לי דאף אותה אגדה דפרשת דחי דס׳׳ל דמה שנפסלו תבור וכרמל הוא משום לתא דע׳׳ז ומה שנבחר הר סיני הוא משום דלית ביה לתא דע׳׳ז ס״ל גם כן דהדבר תלד בגבהות ההרים, דשאר ההרים מצד גבהותם נפסלו משום לתא דע״ז והר סעי מצד היותו נמוך נבחר משום דלית ביה לתא דע״ז וכמו שיתבאר. וקודם כל דבר יש לדקדק במה שסיים בעל המאמר ואמר אע״פ כן אף ה׳ ישכץ לנצח בבית עולמים. ולכאורה דברים הללו אץ להם מובן דאיך נגזר ממה שקדם שלא ישכץ לנצח בבית עולמים שהוצרך ללמדנו אע״פ כן ה׳ ישכון לנצח בבית עולמים. למהר״ש יפה שכתב ת״ל אעפ״כ
וראייתי, כלומר אע״פ שהר סיני חמד אלהים לשבתו אין זה אלא לשעה אבל עיקר שכינתו בבית עולמים, עכ״ד. ולא נתקררה דעתי בדברים אלו דחדוש זה היה לו לבעל אגדה זו ללמדו בעיקר קרא דוירך ה׳ על הר סיני שם יאמר דאין זה אלא לשעה אבל עיקר שכינתו בבית עולמים, אבל הכא במחלוקת זה דתבור וכרמל עם סיני לא שייך זה כלל. ועוד אעיקרא דמילתא מה מלמדנו דוד שקדושת סיני היתה לשעה, מקרא מלא הוא במשוך היובל המה יעלו בהר, גם שעיקר שכינתו בבית עולמים גם זה מקרא מלא הוא לשכנו תדרשו ובאת שמה.
ונראה ח ה יובן במאי דתנן בפרק שלישי דע״ז עלה מה. העכו״ם העובדים.את אבד ® ההרים ואת הגבעות הן מותרים שנאמר תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגדם וגו׳ את אלהיהם על ההחם, אלהיהם על ההחם ולא ההרים אלהיהם, אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם, ע״כ. תו היא הלכה פסוקה דהחם עצמן שנעברו מותחם לחצוב אבנים מהם ולזחעה משום דמחובר לא מיתסר. ובגמרא אמחנ ן בעי רמי בר חמא המשתחוה להר אבניו מהו למזבח יש נעבד במחובר אצל גבוה או אץ נעבד במחובר אצל גבוה, ופשטוה דיש נעבד במחובר אצל גבוה, וכן פסק הרמב״ם בפ״ד מהלכות אסוח מזבח דץ ז ח״ל המשתחוה להר אע״פ שהוא מותר למזבח, ע״כ. pwK בהנאה הח אבניו
ובזה יובן מאי דכתיב בפרשת ראה אבד תאבדץ את כל המקומות אשר עבדו שם הגדם את אלהיהם על ההחם הרמים וגו׳ לא תצשון כן לה׳ אלהיכס, ע״כ. ורו״ל הוקשה להם בפסוק זה דלא תעשון כן לה׳ אלהיכם ואמרו' וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים את המזבחות אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב וכמ״ש רש״י בפירושיו. אך לפי מ״ש אפשר לומר דקאי לתחלת הפסוק שאמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים דמינה ילפינן ולא ההרים אלהיהם שההרים עצמם מותרים בהנאה, לזה סיים הפסוק לא תצשון כן לה׳ אלהיכם, כלומר זה שהתרתי ההרים הוא דוקא לכם לצרכיכם אבל לא תעשון כן לה׳ משום דיש נעבד כמחובר אצל גבוה והמשתחוה להר אבניו אסורים למזבח וכדכתיבנא.
וכאן אני תמיה על מ״ש הר׳׳ש יפה פר׳ ויחי עלה ראותה אגדה שכתבנו שנפסלו תבור וכרמל מפני שנעשו ע״ו שהקשה הרב ז״ל וז״ל ואע״ג דקרקע עולם אינה נאסרת, לענין שכינה גנאי הדבר שתשרה שכינה במקום שנעשה ע״ז או לפי שלא יטעו עוברי ע״ד לומר שמשפע הע״ז שרתה שם שכינה, ע״ב. ולא ידעתי מה הוקשה לו לרב שהרי כבר כתבנו לעיל דיש נעבד במחובר אצל גבוה ואין לך דבר גבוה כירידת ה׳ על הר סיני.
ע ו ד תנן התם בפ״ג דע״ז על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות א״ר עקיבא אני אובין ואדון כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעהנשאה דע שיש שם ע״ז, ע״כ. למדנו מכאן שהיותו הר גבוה או גבעה נשאה הוא סיבה להיות שם ע״ז. ובירושלמי עלה דהך מתני׳ דר׳ עקיבא דכל מקום שאתה מוצא הר גבוה בידוע שיש שם ע״ז, הקשו ולא כן סברינן מימר דבר שיש בו רוח חיים אע״פ שאינו אסור להדיוט אסור לגבוה בית הבחירה היאך נבנה, ותירצו על פי נביא שנאמר ויעל דוד בדבר גד אשר דבר בשם ה׳, ע״כ. והכוונה דרצו ללמוד דכי היכי תעבד דבעלי חיים מותר להדיוט מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מדכתיבי מן הבקר להוציא את הנעבד, ואי איתא דאסור להדיוט למה לי קרא לאוסרו לגבוה תיפוק ליה ממשקה ישראל אלא ודאי דשת להדיוט ואעפ״ב אסור לגבוה, וא״כ ה״נ במחובר אית לן למימר דאע״ג דאינו נאסר להדיוט אפ״ה אסור לגבוה, וא״כ איך נבנה בית הבחירה בהר המוריה שהוא הר גבוה ואיכא לתא דע״ז, ותירצו רעל פי נביא נבנה שם, וכבר הביאו התוספות דבת הירושלמי הללו בגמתן.
ובזה נבא לכוונת המאמר דה׳ פסל לתבור וכרמל מצד גבהותם משום דכיון דהם גבוהים איכא לתא דע״ז וכדבת רבי עקיבא כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע״ז ואף שהוא מחובר יש נעבד במחובר אצל גבוה, אך הר סיני חמד אלהים לשבתו משום היותו נמוך ושפל ואין בו לתא דע״ז. לזה סיים בעל המאמר וקאמר דאם כן דאמרת דתכור וכרמל מצד גבהותם נפסלו משום לתא דע״ז אם כן סבירא לך דיש נעבד במחובר אצל גבוה אם כן הר המוריה פסול לבנין בית הבחירה שהרי הוא הר גבוה ואיכא ביה לתא דע״ז ויש נעבד במחובר אצל גבוה. לזה אמר אעפ״כ אף ה׳ ישכון לנצח בבית הבחירה אף שהוא הר גבוה משום דעל פי נביא נבנה שם וכדאיתא בירושלמי.
הכלל העולה רכל האגדות ס״ל דמה שנפסלו תבור וכרמל הוא מפני גבהותם, אלא דהאגדה דפר׳ ויחי ס״ל דמה שנפסלו מפני גבהותם הוא מפני שהגבהות הוא אות ומופת להיות שם לתא דע״ז, ושאר האגדות סוברים דמה שנפסלו מצד גבהותם הוא כדי ללמד דעת את האדם שהקב״ה מחבב מדת הענוה, וכמו שאמרו לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקב״ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני.
ובזה יובנו קצת פסוקים בישעיה סי׳ ב והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב דורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים, ע״כ. דש לדקדק דאיך תלה הטעם דונהרו אליו כל הגדם והלכו עמים רבים משום דנכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים והלא נבואה זו לימי המשיח היא וכמו שפירשו המפרשים ולעתיד לבוא כל העו״ג הם גרים גרורים כדכתיב" כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו׳ לעבדו שכם אחד וכדאיתא בפ״ב דע״ז, ואם כן מוכרחים הם לבוא כדי ללמוד מעשה המצות לקיימן.
עוד יש לדקדק בכפל הדברים שאומרים העמים ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו דלמאי איצטריך כפל זה. עוד יש לדקדק במה שאומרים ויורנו מדרכיו דלמאי איצטריכו שה׳ יורה אותם הדרך, לא הוה להו למימר אלא ונלמוד מאורחותיו. עוד יש לדקדק במה שסיים הפסוק כי מציון תצא תוהה ודבר ה׳ מירושלים, ופי׳ רד״ק כי מציון זה דברי הנביא לא דברי העמים, כלומר למה יאמרו העמים לכו ונעלה ויורנו מדרכיו כי מציון תצא תורה ומצוה לכל העמים, ע״כ. ולמאי איצטריך הנביא ללמד זה פשיטא שהעליה להר ה׳ הוא כדי ללמוד מעשה המצות ולקיים אותם, וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה היו עולים.
א ך עם מה שכתבנו ידוקדק הכל, שאנו למדים מדת הענוה ממה שהניח הקב״ה הרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני,•ורוב המעשים הטובים אנו למדים אותם מדרכיו יתברך, וכדאמרינן סוף פ״ק דסוטה אמר ר׳ חמא בר חנינא מאי דכתיב" אחרי ה׳ אלהיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר " כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחר מדותיו של הקב״ה מה הוא הלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, הקב״ה בקר חולים אף אתה בקר חולים, הקב״ה קבר מתים אף אתה קבור מתים, הקב״ה נחם אבלים אף אתה נחם אבלים, ע״כ.
ובמדרש אמרינן מה אני חנון אף אתה היה חנון, מה אני רחום אף אתה היה רחום, מה אני עושה חסד ומשפט אף אתה עשה חסד ומשפט. ובפרק ר׳ אליעזר דמילה" אמרינן אבא שאול אומר ואנוהו הד דומה לו מה הוא חנק ורחום אף אתה היה חנק ורחום, ע״כ. ובירושלמי פ״ק דראש השנה אמרינן מלך בשר ודם גוזר גזרה על אחרים רוצה הוא מקיימה רוצה אינו מקיימה, אבל הקב״ה אינו כן מה טעם ושמרואת משמרתי אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה, ועיין שם שהביאו כמה דמיונות לזה יע״ש. ובבראשית רבה סדר בראשית פרשה ח סי׳(טו) [יג] אמרינן אמר ר׳ שמלאי מצינו שהקב״ה מברך חתנים ומקשט כלות ומבקר חולים וקובר מתים, ע״כ.
כללז של דברים שרוב כל המעשים הטובים אנו למדין אותם מדרכיו יתעלה. ואמרינן במדרש הביאו מהר״ש יפה ביפה תאר סדר ויחי פ׳ צט סי׳ א ד״ה ועי״ל ת״ל נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים 61 עתיד הקב״ה להביא הר תבור וכרמל וסיני ובונה עליהם בית המקדש שנאמר נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים, ההרים שהיו כבר, ע״כ. ואמרינן בפ״ק דסוטה" עלה דמה שהזכירו עונש בעלי גסות הרוח, א״ר חייא בר אסי תלמיד חכם צריך שיהיה בו אחד משמונה בשמינית, אמר רב התא כריה דרב יהושע ומעטרא ליה כסאסא לשבולתא, וא״ר בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה. נמצינו למדין דהת״ח צריך שיהיה לו קצת גאוה.
וכזה נבא לכוונת הכתובים דהנה האומות היו למדים לעשות המצות ממה שהיו למדים מדרכיו יתברך והיו עושים אותם. ולזה אמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים דהיינו שה׳ בונה בית הבחירה על הר תבור וכרמל וסיני. והנה האומות אבדה חכמתם במה שהיו מקיימים המצות על פי מ מ ת י ו ית׳ לפי שראו דברים הפכיים דהיינו שהשרה שכינתו על תבור וכרמל וסיני ואמרו מה גלמוד ממנו, אם נלמוד ממנו מדת הענוה הרי השרה שכינתו על תבור וכרמל, ואם גלמוד מדת הגאוה הרי השרה שכינתו על הר סיני. לזה אמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב, כלומר אל הר זה שהבית נכון עליו שיש בו דברים סותרים זה לזה ויורנו מדרכיו כלומר הוא יורה לנו מדרכיו לפי שאין אנו יכולין ללמוד ממעשיו לפי שראינו דבריו סותרים, ולזה השיב הנביא כי אין כאן דבריו סותרים בי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים וכיון שכאן הוא מקום שהוא מקור החכמה צריך שה׳ ילמדנו שנאחז מזה ומזה, דהיינו שת״ח צריך שיהיה בו קצת גאוה וזה נלמוד ממה שהשרה שכינתו על תבור וכרמל וסיני כדי ללמדנו שבמקום הזה שהוא מקום של ת״ח צריך שיהיה בו מדת הענוה עם קצת ממרת הגאוה, וכל זה הוא לת״ח אבל מי שאינו ת״ח צריך שיהיה בו מדת הענוה עד תכליתה וכמ״ש" מאד מאד הוי שפל רוח.
מ ע ת ה אקומה נא לבאר מאמר הקודם, ויש לדקדק בו דמה התייחסות יש למדת הענוה עם קיום העולם. ונראה דיובן עם מאי דאמרינן כב״ר פי״ב סי׳ טו ת״ל ביום עשות ה׳ אלהים, למלך שהיו לו כוסות דקים, אמר המלך אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעים צונן הם מקריסין, מה עשה המלך עירב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו, כך אמר הקב״ה אם אני בורא את העולם במדת רחמים הוו חטייא סגייא, במרת הרין היאך העולם מתקיים, אלא הריני בורא אותו במרת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמוד, ע״כ.
והקשה מהר״ש יפה ת״ל וא״ת בתחלת הפרשה גבי בראשית ברא הוה ליה למיכתב ה׳ אלהים. ותיח דאיתא במדרש אככיר דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים אלא שלא כתב בתחלה כדי שלא יתגאה כהן הקורא בתורה לומר אני קריתי ראשון. נמצינו למדין דמאן דאית ליה דהקב״ה שתף מרת הדין עם מרת הרחמים וברא את העולם אית ליה דטעם דלא פתח בתחלה באלה תולדות השמים הוא כדי להרחיק את האדם ממדת הגאוה. עוד הקשה הרב ז״ל שם דבריש פי״ד אמרינן מלך במשפט יעמיד א ק שברא את העולם בדין שנאמר בראשית ברא אלהים. הרי דמשמע דבדיאת העולם היה בדין וכתב דפליגי אהדדי.
עו ד הקשה הרב ז״ל דלמ״ד שברא את העולם בדין תקשי דהא כתיב ביום עשות ה׳ אלהים דמשמע דשתף מה״ד עם מדת הרחמים. ו ת י ק דאגדה דס״ל דבריאת עולם היה בדין אתיא כההיא דפי״ג סי׳(ה) [ג] כי לא המטיר ה׳ אלהים על ה א ק 6 7 מזכיר שם מלא על עולם מלא, אמר רבי חילפאי כשם שהוא מזכיר שם מלא על עולם מלא כך הוא הוא מזכיר שם מלא על ירידת גשמים. הרי דאית ליה דמאי דכתיב ה׳ אלהים לאו משום שתוף מדת הדין עם מדת הרחמים אלא להזכיר שם מלא על עולם מלא. וכתב מהר״ש יפה ז״ל דבהכי פליגי דמ׳׳ד דמאי דכתיב ה׳ אלהים הוא ששתף מדת ה ח עם מדת הרחמים ס״ל דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ולהכי אתי שפיר האי טעמא דמה שמזכיר ה׳ אלהים הוא משום ששתף מדת הדין עם מדת רחמים ולא אידך טעם שהוא להזכיר שם מלא על עולם מלא דכיון דתחלת הפר׳ היא אלה תולדות השמים ליכא עדיין עולם מלא. ומ׳׳ד דמאי דכתיב ה׳ אלהים הוא להזכיר שם מלא על עולם מלא ס׳׳ל דתחלת הפרשה היא בראשית ברא אלהים וא״כ נמצא שבמדת הדין דוקא נברא העולם וא״כ על כרחך לומר דמאי דכתיב ה׳ אלהים הוא להזכיר שם מלא על עולם מלא.
עוד נקדים מאי דאמרינן בב״ר פל׳׳ט סי׳ ו ופמ״ט סי׳(ך) [ט] וז״ל א״ר לוי השופט כל ה א ק לא יעשה משפט אם עולם אתה ואם דין אתה מבקש אין עולם, p מבקש אץ מה את תפיש חבלא בתרין ראשץ, את בעי עלמא ובעי דינא, סב לך חדא מינייהו, ואי לית את מוותר ציבחר, לית עלמא יכיל קאים, אמר לו הקב״ה אהבת צדק ותשנא רשע אהבת לצדק בריותי ושנאת מלחייבן, על כן משחך אלהים שמן ששון מחבריך, ע״כ. נמצא שאין קיום העולם במדת הדין.
ובזה נבא לכוונת המאמר אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, דהיינו שאוחז במדת הענוה משום דלדידיה תחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ולא פתח בה כדי שלא יתגאה ־הכהן, וא״כ מאי דכתיב ביום עשות ה׳ אלהים היינו לומר ששתף מדת הדין עם מדת הרחמים ואין לך קיום העולם גדול מזה.
ובזה יובן מאי דכתיב בישעיה סי׳ ה וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדשבצדקה. ויש לדקדק דמה קשר יש לפסוק זה דוישח אדם וישפל איש עם הפסוק הבא אחריו ויגבה ה׳ צבאות במשפט. עוד יש לדקדק במאי דקאמר ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה דלכאורה משפט וצדקה הם דברים דסתרי אהדדי דמשפט הוא הדין הגמור וצדקה הוא לפנים משורת הדין, וכה״ג פריך תלמודא פ״ק דסנהדרץ' בפסוק ויהי דוד עושה משפט וצדקה.
אך במה שכתבנו נבא לכלל יישוב דמי שאוחז במדת הענוה אית ליה דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ומה שהתחיל בבראשית הוא ללמד מדת הענוה וכיון דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים על כרחך לומר דמאי דכתיב ביום עשות ה׳ אלהים הוא ששתף מדת הדין עם מדת הרחמים בבריאת העולם. וזהו שאמר הכתוב וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה דהיינו שאוחזים במדת הענוה אז ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה שהוא משתף משפט עם צדקה דהיינו מדת הדין עם מדת הרחמים ומעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא.
<< · פרשת דרכים · דרוש יד · >>