פרנסיס ז'ם

בודד בפינתו, בין הרי המולדת, ישב לו. יעלה עשן במקטרתו, יזכור נושנות, יתעצב למראה עננה וישיש לקראת קרן שמש; לא עמוק הוא, לא מקיף,לא מורכב. אך נוסך הוא הלך הלך-נפש יחיד במינו, ואתה חוסה בו, נח אצלו, וקל לך.
ויש בכל אלה משום מקוריוּת, משום שלמות הדמות של היוצר, משום אמנות טהורה, אשר בכוחה יתפוס מקום מסוים בשירה הצרפתית בת ימינו.
אופינית בשביל ז'ם היא ההקדמה לספר-שיריו הראשון "מתפִלת שחרית עד תפילת מעריב": "אלי, קראת לי מבין אנשים. הנני. התעניתי ואהבתי.
דיברתי בקול אשר נתת בגרוני. כתבתי בניבים אשר הוריתי את אבי ואת אמי, ואשר הם הורישום לי. אעברה לי בדרך כימור טעון משא, המעורר צחוק הילדים ומרכין ראשו, אלכה אל אשר תחפוץ וכאשר תחפוץ."
ז'ם אינו תובע כלום, כשם שלא יתבעו חיות-השדה ועוף השמים; נשמתו אחות לנשמתם, והוא מלא הכרת אחוָה זו, "הכרת האמת האחת המשותפת לכוּלנוּ".

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).