פרי עץ חיים שער תיקון חצות פרק א
ענין שכיבת הלילה כבר בארנו במקומות רבים באר היטב. אך הכוונה הוא כי הלא רז"ל אמרו, כי החסידים הראשונים היו שוהין שעה א' ומתפללין. וגם ארז"ל כי היו שוהין שעה אחת קודם התפלה, ושעה א' אחר התפלה, ושעה א' של תפלה עצמה הרי ג' שעות בכל תפלה. עד ששאלו רז"ל תורתם אימתי נעשית:
אמנם ענין הדבר הוא צריך שתדע, הלא כבר ביארנו כי קודם חורבן הבית כמעט שלא היו צריכין להתפלל, כי לא היה חסרון בז"א עם נוקבא, ותמיד היו פב"פ, ולא היו צריכין למעשה ידינו ותפלתינו, להמשיך מוחין לזו"נ לזווגם פב"פ, כי לעולם לא היו מסתלקין אלו המוחין מן הז"א. אמנם, אחר החורבן, שנחרב בהמ"ק בעונותינו, נסתלקו המוחין מן זעיר ונוקביה, לכן אנו צריכין להתפלל, ולחזור המוחין אל מקומם כדי לזווג זו"נ. אמנם אחר התפלה חוזרין המוחין להסתלק, וזה סוד של אותן חכמים שהיו מתפללין תפלת נדבה באמצע היום, כדי להחזיר המוחין כמה פעמים אחרים. גם זה סוד מי שמניח תפילין כל היום, שגורם כי המוחין העליונים יהיו כל היום בראש זו"נ; ז"ס חסידים הראשונים לא היו הולכים לביתם תיכף אחר גמר התפלה, אך היו שוהין שעה א' אחר תפלתן, כדי להשהות גם למעלה הפעולה הנעשה על ידי התפלה, שלא יסתלקו המוחין עלאין במהירות, רק שהם ישהו בראש ז"א ונוקביה שעה א' יותר. א"כ צריך האדם שטוב הוא שלא לישן תיכף אחר ערבית, רק ימתין אחר התפלה עד שיעור ג' שעות בלילה אח"כ ישן, כי השינה מורה הסתלקות המוחין, אמנם אח"כ יישן:
וסוד השינה כבר נתבאר אצלינו, שיכוין האדם שהוא עצמו ז"א, אשר נופלת עליו תרדמה, וישן כדי שיסתלקו ממנו המוחין הנתונים תוך נה"י דאמא, והם מסתלקין מן שם, ונותנין[1] ברישא דנוקבא דז"א, ועי"ז היא נבנית כמו שנאמר "ויבן י"י אלהים את הצלע". וכל זה כדי שאחר חצות לילה יהיה לה אז זיוג, ואז צריך האדם לקום, כי כבר חזרו המוחין למקומם ברישא דזעיר שיזדווג בנוקבא, וז"ס קימת חצות לילה:
גם צריך לידע כוונה ב' של השינה, כי כוונת השינה הוא, כי הלא סוד הדורמיטא בז"א שיישן ויסתלקו המוחין, שהם סוד נשמתו, ועולה עד א"א, ושם הוא מעלה מ"נ אל אמא, וגורם זיווג העליון כדי שיהיה מוחין אליו ויזדווג עם הנוקבא. ואע"פ שבכל הזיווגים צריך העלאות מ"נ מבן ובת, עם כל זאת, זו הוא כשהוא לצורך שניהם, אבל עתה הוא לצורך נוקבא לבד, שצריכה תיקון בסוד "ויבן ה' אלהים את הצלע" ולזה מספיק בהעלאות מ"ן של הז"א לבד לצורך נוקבא:
גם צריך האדם לכוין זה הדבר בעצמו, כאילו רוחו ונשמתו נסתלק ממנו ומעלה אותו בסוד מ"נ לצורך הנוקבא עלאה, שתעלה היא מ"נ באותו הרגע של חצי הלילה לגבי בעלה שהוא הז"א, המתחיל להזדווג עמה בחצי הלילה. ואע"פ שהזיווג מתמיד והולך עד אור הבקר, אין בכך כלום, כיון שכבר העלאות מ"נ בתחילת הזיווג שהוא בחצות הלילה, אז היא חיבור של יעקב ולאה, ולכן באחר חצות, מכריזין למעלה שירדו נשמות הצדיקים לתתא לשבחא למרייהו. אך קודם חצות, אז עייל קב"ה לג"ע, ומשתעשע עם הצדיקים. וענין השעשוע הזה הוא, שאותן הנשמות עולין שם בסוד מ"ן, והוא משתעשע בהם ואח"כ יורדין לתתא:
אמנם מצינו שנשתבחו מאוד אותן העוסקים בתורה אחר חצות. ומהו הטעם הזה? אך הענין הוא, כי הלא סוד הזיווג של חצות הוא יעקב עם לאה; אך רחל הנקראת עקרת הבית אין לה זיווג. אמנם בכל חצות לילה היא צועקת ושואגת אל הש"י על חורבן בית המקדש, כמו שכתוב "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה", וג"כ היא נותנת זמירות והודאות כל לילה. וזהו שארז"ל בזוהר על פסוק "אלהים אל דמי לך" - כי רחל נקראת "אלהים", ונקראת "אל", ואינה מחרשת ושוקטת ודומיה כל הלילה לשבח להקב"ה(א). לכן ראוי לאדם לשתף עצמו עמה, לעשות כמעשיה. לכן צריך האדם להרבות ולבכות ולצעוק בכל לילה על גלות השכינה שהיא רחל וחורבן בית המקדש ואח"כ לעסוק בתורה. וזהו סוד דוד המלך שכל לילה היה עוסק בשירות ותשבחות לסייע לשכינה כמ"ש "חצות לילה אקום להודות לך". וזהו סוד "ולא אמר איה אלוהי עשי הנותן זמירות בלילה" כנדרש בספר הזהר, עיין שם:
- הגהה (א) מע"ח - כי "רמה" היא רחל היוצאת מאחורי דז"א מהחזא ולמטה, והוא בחינת אלהים, ואחוריים דאלהים היא ר' היא בחינה דרחל; ויוצאת מאחורי דז"א הנקרא מ"ה, ועם ר' - הרי רמ"ה. ובעו"ה לפעמים נעשית "מרה", וזהו רחל מבכה על בניה, ר"ת מערב, לרמז שהשכינה במערב:
- ^ נ"ל דצ"ל ונתונין או וניתנין - ויקיעורך