פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ה

והנה ביום ב' דר"ה, נשארים חלקי הדינים המגיעין לכתר שלה מצד הכתר שלו, נשארין בכתר שלה. ושאר הדינים שמחכמה שלו עד הת"ת דז"א, יורדין מכתרה לחכמה שבה, ואז נמצא חכמה שלה נסורה מפרק עליון דנצח שלו, שהוא נגד חכמה שלה, וגם בה נשאר רשימו והארה מכולם, אף שירדו אח"כ מחכמה ולמטה, ולא ישאר בה רק דיני החכמה שלו, ודיני פרק א' דנצח שלו, שהוא נגד החכמה שלה, לכן הוא ג"כ י"ט, וג"כ נקרא ר"ה, לפי שנוטל אור גדול באלו ב' ימים. ולא כן בשאר הבחי' שמכאן ואילך, כי כ"א נוטל נסירה שלה השייך לה לבד, ואינו נוטלת הארה מן השאר, ואינו אלא למעבר לבד כמ"ש לקמן. ומפני שאין ננסר אלא פרק א' דנצח שלו, לכן הוי דינא רפיא. ולכן הוי ב' ראשין, כי יום א' בלאה, ויום ב' ברחל, שהוא מוח חכמה שבה הננסר ביום זה. וגם יום א' בכתר רחל, ויום ב' בחכמה דרחל שהוא ג"כ ראש, דכתיב ראשית חכמה, וביום ב' שננסרה החכמה הוא דינא רפיא:

וכבר נתבאר הטעם, שמפני שלוקחת ביום זה הדינים שמהת"ת למטה, ששם כלה יסוד אימא, לכן נקרא דינא רפיא יום שני דר"ה. ועוד אחר תקיעת שופר דיום א', שכבר נכנס נה"י דבינה בז"א, אין לוקחת דינים אלו רק ע"י ז"א עצמו, ולא ע"י בינה האימא עלאה, כי כבר חזרה אימא על בנין, ונכנסה בגולגלתא דיליה, לכן הוא דינא רפיא:

ומה שתוקעין שופר ביום ב' דר"ה, אע"פ שכבר התעורר הז"א מן השינה ע"י שופר דיום א', עכ"ז כיון שלא הגיע הנסירה במוח חכמה, לכן עדיין נחשב לשינה, עד יום ב' שננסרה חכמה שלה, וירדו שם דיני חכמה שלו, ואז תוקעין ומתעוררין המוחין, ומשם והלאה אין עוד שופר, כי אחר שנתעורר המוח חכמה, אין עוד שינה:

ודע, כי בעת הורדת דינין אלו בחכמה שלה, נמתקים אז פעם ב', כי יום ב' דר"ה נקרא דינא רפיא כמ"ש לעיל. ואח"כ ע"י השופר דיום שני, אנו חוזרין להמתיקן פעם ג'. הרי לך מציאת דינין פעם אחד, ושלשה ממותקין, אך מיתוק הב' נעשה מעצמו שלא על ידינו, לכן אין אנו חושבין אותו בסוד מיתוק, רק בסוד הורדת דינין לבד. נמצא שהם ב' דינין, וב' מתוקים, והם ד' בחינות:

ודע כי ביום ב', חזר הז"א לעשות מן פרק א' דנצח גופא וכלי לחכמה שלה. ואח"כ היה תרדמה, להמשיך מוחין דחכמה לנוקבא, ובין כך ובין כך יצאה אימא ונכנסה לנוקבא, ונעשה מלבושה ממש, לבוש לחכמה דנוקבא, ואח"כ ע"י השופר שהוא חזרת מוחין דז"א בו, ואז ניתן בה פנימית מוח חכמה, ועל דרך זה עד היסוד שבה, והבן זה:

ודע, כי מיום א' ואילך, לא נעשה הכלי והפנימיות שבו, אלא ע"י ז"א עצמו, על ידי בחינת לבושין דאימא, כי די במה שביום א' האירה אימא לבושה בכתר שלה, ושם נשארו כל הלבושין, ובכל יום ויום נכנסים מאליהם מדרגה אחר מדרגה, תוך הכלים שהז"א מחדש מגופיה ממש בכל יום ויום כלי א', ונמצא כי ביום א' עשה הז"א כלי כתר שבה, ואימא דרך חוץ, נותנת כל כח הלבושים ביום א' באותו כלי של הכתר, ואחר כך על ידי השופר, נכנסו מוחין פנימים עצמם בכתר, תוך לבוש כתר דאימא. וביום ב' עשה הז"א כלי חכמה, ואז מעצמו נכנס לבוש מוח חכמה דאימא, שכבר הוא בכלי כתר דנוקבא, ונכנס תוך כלי של חכמה, אך כיון שהוא בחי' מוח, הוצרך ז"א לעלות בסוד תרדמה, וע"י השופר המשיך מוח פנימי דחכמה שם. ומשם ואילך ביום ג', לא הוצרך עוד ז"א להעלות פנימית שאר המוחין, כי כבר באו כולם כלולים במוח חכמה. אמנם ביום ג', עשה הז"א כלי בינה דנוקבא, ומאליו היה מתפשט בתוכו מוח בינה, ועד"ז עד ערב יה"כ, ואז עשיית כלי הוד ויסוד ומלכות כמ"ש לקמן, וביום כיפורים נתפשט בה הגבורה, ונעשה היסוד שבה מלבושי אימא, והוא חותם דנעילה, ובשאר היום ניתן בה כל הפנימית כנודע, ומאז עד הושענא רבה נתפשטו מוחין דחסדים, כי היא נקבה, ויורדין בה הגבורות תחלה ואח"כ החסדים כמ"ש לקמן. ובליל הושענא רבה נעשה חותם המלכות, ע"י הבינה מלבושי אימא. וביום הו"ר, נתפשטו הגבורות במלכות שבה, כל הארת ה"ג כנודע. ובש"ע היה הזווג, וניתן בה ה"ג זכרים בבחי' טפה זרעית עצמה, והבן זה מאוד, כי כ"ז יתבאר היטב כ"א במקומו בפרטות:

יום ג' דימי תשובה, ננסר פרק א' של הוד שלו, מבינה שלה, ויורדין כל הדינין מבינה דז"א, עד הת"ת שלו, מחכמה דרחל לבינה דרחל, אלא שאינה נוטלת הארה מהם, אלא שהיא מעבר לכולם בלבד, ומפני זה אינו י"ט, רק יום צום, כי שמשה למעבר לכל הדינים אלו, ועוד כי בינה דינין מתערין מינה, וכבר הודעתיך למעלה, כי אחר שנתעורר מוח חכמה דז"א ביום ב' דר"ה, אין עוד שינה, כי נצח הוד יסוד דבינה נכנסו בו ביום א' בבחי' פנימית, וביום ב' בבחינת חצונית כמ"ש לעיל, ואין יוצאים ממנו עוד, ואין צריך שופר לעוררו משינתו, א"כ אין הדינים נמתקים ביום זה, לכן נהרג בו גדליה בן אחיקם:

יום ד' דימי תשובה, ננסר פרק א' דיסוד שלו, מהדעת שלה, וכל הדינים שמהדעת שלו ולמטה עד הת"ת, שהיו בבינת רחל, יורדים ביום זה בדעת שלה, והם בו רק למעבר בעלמא כמו בבינה, ואין נשאר בו רק דיני דעת ז"א, ודיני פרק א' דיסוד שלו הננסר ממנו ביום זה, לכן אינו יום טוב. אך מפני שמתקבצין כולם בו, אף שהם למעבר בעלמא, לכן בא לפעמים בו צום גדליה, כשנדחה משבת, דפעמים ג' בתשרי הוי בשבת, ונדחה עד למחר שהוא ד' בתשרי. ומן הדעת ואילך, אין שום מדה שיקבל כל השאר, אפילו דרך מעבר, אלא מן הדעת הולך כל הנסירה למקומה, ואין עוברת דרך הקודמים אליה כלל כמ"ש לפנינו. ואין יורדים רק הדינים של חלקה:

יום ה' דימי תשובה, ננסר פרק אמצעי דנצח שלו מחסד שלה, ויורדים הדינים דחסד ז"א לבדם מהדעת דנוקבא לחסד שלה, אך שאר הדינים דגבורה ות"ת שלו, נשארים בדעת שלה, ומפני שאין בו אלא הדינים הראוים לו, לכן אינו י"ט ולא יום צום. וסוד הענין, כי ג' בחי' הם, והם - כתר, וחב"ד, ושאר הספירות. והענין, כי כבר ידעת, כי כתר וחכמה לעולם הם סוד ב' רישין, ואלו הם סוד ב' ימים דר"ה כמ"ש לעיל, וב' ימים אלו הם שוים בבחי' א', והוא, כי כאשר אנו אומרים שכל הדינים מתקבצין ביום א' בכתר שלה, הנה כל הדינים הם מושרשים שם בכתר, ומתערבין שם. וכן כשמגיעין בחכמה ביום ב', כמ"ש הכל למעלה. אך כשמגיעין ביום ג' וד' לבינה ודעת שלה, אז אע"פ שכל הדינים יורדים שם כמ"ש לעיל, עכ"ז אינו לוקחת הבינה שלה, רק הדינים של חלקה, אך שאר הדינים הם בה דרך פקדון לבד למעבר בעלמא, ואין מתגלים בה, וכיוצא בזה בדעת שלה. עוד בחי' ג', כשיורדין מחסד שלה ולמטה, כי אז אינו אפילו כמו הבינה והדעת, כי אפילו למעבר בעלמא אין יורדין שם כל הדינים, רק הדינים של חלקה לבד, וכיוצא בזה כגון ביום ה', שיורדים דיני חסד ז"א בחסד שלה, ודיני גבורה ות"ת דז"א נשארים בדעת שלה כמ"ש לעיל, ואין יורד רק דבר יום ביומו. נמצא עתה ג' מציאות - כתר וחכמה, בינה ודעת, ושאר ספירות. לכן ב' ראשונות כתר וחכמה, נחשבין לב' רישין, ב' ימים דר"ה, משא"כ אח"כ. אך בחי' יתירה יש לבינה ודעת על שאר הספירות, כי מתקבצין כל הדינים שם, אע"פ שאח"כ יורדין מהם למקומם כמ"ש לעיל, לכן אירע ביום ג' וד' צום גדליה, כמ"ש הכל למעלה היטיב:

יום ו' דימי תשובה, ננסר פרק אמצעי דהוד מגבורה שלה, והדינים דגבורת ז"א לבדם, יורדים מדעת דנוקבא, לגבורה שלה. ודיני הת"ת דז"א נשארים בדעת שלה. ולכן אינו לא יום טוב, ואינו יום צום:

יום ז' ננסר פרק ב' דיסוד ז"א, שהוא העטרה שלו, כי אין ביסוד אלא ב' פרקים, היסוד פרק א', והעטרה פ"ב, והוא ננסר מת"ת שבה, והדינים דת"ת ז"א לבדם יורדים מדעת דנוקבא לת"ת שלה, וגם הדינים דעטרה יורדים בת"ת שלה. וז"ס עטרת תפארת, כי מן עטרה שלו, נעשה הת"ת שלה, ולכן ג"כ לא י"ט הוא ולא יום צום הוא:

וראה והבן, שבדינים אלו שהם מכתר שלו עד שליש ת"ת שבו, ששם מתחיל כתר דרחל, יש בהם ד' בחינות, כמ"ש לקמן, עד יום ז' שאין בדינים אלו שמשליש ת" ת ולמטה, אין בהם אלא דין דנסירה, ואין בהם ב' מתוקים שנעשו בשופר. וכדי להשלימם לד' בחי' בכל שאר הימים שמן יום ז' ולמטה, היה הענין באופן זה, כבר ידעת כי ג' מוחין דז"א מתפשטין ג"כ לכל הט' ספירות שלו, נמצא כי מציאת הדינים שבאלו המוחין, הם מתפשטין ג"כ בה, הרי הוא בחי' שניה, כי בחי' ראשונה הוא, הדין הננסר בכל יום מספירה א' לספירה שלה. בחי' ג', כי המוחין שלה ג"כ מתפשטות בכל ט' ספירות, כי מוח חכמה שלה מתפשט חלק א' בחכמה, וחלק ב' בחסד, וחלק ג' בנצח שלה, ועד"ז מוח בינה בקו שמאל שלה, הרי יש בדינים אלו שמת"ת שלה ולמטה ג"כ בחינת התפשטות המוחין שלה בהם, והרי הוא בחי' ג'. בחי' רביעית הוא בדעת שבה, כי מלבד שהוא מתפשט ביושר, שהם דעת ת"ת יסוד, על כל זה גם הוא מתפשט בשאר, כי ה' גבורות שבדעת ז"א, יורדין ומתקבצין בדעת שלה, ומשם מתפשטין ה"ג אלו בחגת"נה שלה, וגם באלו יש בהם ד' בחינות כנ"ל:

ואמנם סדר של ה"ג אלו הוא זה, כי הלא ביארנו, כי הדינים של מוחין עלאין של הזכר, המתפשטים בכל הט"ס שבו, הם מתפשטין ג"כ במוחין שלה, המתפשטין גם כן בט"ס שלה כמש"ל. אמנם כאשר יוריד אותן למטה, הנה כל בחינות העליונות שהם מן המוחין, עד סיום היסוד של הבינה, שהוא בשליש א' של ת"ת דז"א, כאשר נוריד אותן למטה עד שליש הא' של ת"ת שלה, הנה יבואו מלובשים עם היסוד של בינה, כמו שהוא למעלה, ג"כ מוחין דז"א תוך נה"י דבינה, לכן כשירדו דיני המוחין דז"א למטה, יבואו מלובשים עם בינה עלאה עצמה. אמנם מה שיורד מן מוחין עלאין, הוא רק חצי הדעת של הז"א, שהוא עטרה דגבורה, עם חצי היסוד של בינה מלובש בתוכו, ואלו נמשכין עד החזה של מלכות, ואמנם גם כאן הם סתומים, ע" י חצי היסוד דבינה, שיורד עמהם, ואין האור מאיר הרבה. אך מן הת"ת ולמטה, שאז כלה יסוד הבינה שירדה ונתפשטה כאן, ואז אין מחיצה מפסקת, ואז אותן הג' גבורות הנשארים פחות שליש, שהם ב' שליש גבורות המגיעים לת"ת, וב' גבורות הנוגעים לנ"ה שלה, מאירים הרבה בה עד מאוד, כי אין להם הפסק יסוד הבינה, והנה מרוב אור הגדול הזה, הוציאו יסוד ומלכות בנוקבא, אשר עדיין לא היה להם מציאות, כי התפשטות ה"ג הם עד הוד שלה, א"כ לא היה עדיין מציאות ליסוד ומלכות שלה, וע"י הארה זו הגדולה, יצאו יסוד ומלכות כמ"ש לקמן בע"ה. העולה מדברינו אלה, שבדינים אלו היורדים משליש ת"ת ולמטה, גם בהם יש ד' בחי' כמ"ש לעיל. אך בדינים שמכתר שלו עד שליש ת"ת, יש בהם ד' בחי' אחרים, והם - ב' דינין דנסירה, וב' מתוקים שנעשו ע"י שופר, בב' ימים דר"ה. נמצא ביום ג', כאשר יורדים הדינים דבינה דז"א, אחר שהיו בהם ד' בחי' הנזכרות שהם ב"פ דין, וב"פ מיתוק, שהיה בב' ימים דר"ה, עוד נתוסף בחי' א', שהוא נסירה מחדש פרק א' דהוד הזכר, הננסר ביום ג' מבינה דנוקבא, וכיוצא בזה בשאר הימים היה בהם ד' בחי' הנזכרים שהם ב"פ דין וב' מתוקים שנעשו בשופר, כי עד שליש ת"ת שיצאו ע"י נסירה כמ"ש לעיל, היה בעת השינה זווג או"א, ונמתקו בכל פעם דינים אלו מכתר שלו עד שליש ת"ת, הרי בדינים אלו יש בהם ב' מיני דינים וב' מיני מתוקים, שהם ב' מיני נסירה שהיה בהם בב' ימים דר"ה, וב' מתוקים שנעשו ע"י השופר, והבן זה מאוד:

מכאן ראיה למ"ש לעיל כי המוחין שנסתלקו מז"א העלו מ"נ, ונתחדשו הדינים ונמתקו, היינו התחדשו לבד ולא אחרים הם, רק בכל פעם שיצאו בעת שינה נזדווגו או"א, וע"י זווגם נתחדשו הדינים דז"א לבד ולא דנוקבא ונמתקו. ובעת השופר, חזרו בז"א מתוקים, ומשם יצאו דרך החור שבחזה לנוקבא מתוקנים כמ"ש לעיל, דאם אחרים הם, אי אפשר למצוא בהם ב' מיני דין וב' מיני מיתוק בשופר. והבן מאוד, ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

יום ח' ננסר פרק אחרון דנצח שלו, שהוא כנגד כל נצח שלה, ונוטלת כל הנסירה שבנצח שלו:

יום ט' ננסר פרק אחרון דהוד שלו מהוד שלה, ונוטלת הנסירה שבהוד שלו להוד שלה. וביום זה, נשלמו ג"כ היסוד ומלכות שלה, אם מנסירת יסוד שלו עם העטרה, כי זאת הנסירה נוטלת היא ליסוד ומלכות שלה, אם מן הארת הגבורות המתפשטות בנ"ה שלה, שאורם רב כמ"ש לעיל, ואין נ"ה צריכות להם, כי כבר אמרנו, כי ב' פרקין תתאין של מוחי חו"ב דנוקבא, מתפשטין בנ"ה שלה, נמצא כי אותן הב' גבורות המגיעות לנ"ה שלה, א"צ, לכן מכוחן יצאו יסוד ומלכות שלה. דוגמת מה שידעת בז"א, שלא היה מעולם רק ו"ק, אשר נתעלו אח"כ, והיו בסוד חב"ד חג"ת, והיו חסרים בו נה"י, ומחמת אור ה"ח המתפשטין בת"ת שלו אחר הגלות יסוד בינה בחזה שלו, ומרוב האור יצאו נה"י שלו, כן הענין בנוקבא, מחמת אור הגבורה יצאו יסוד ומלכות שלה:

וגם מן החסדים המגולים המתפשטים בנ"ה דז"א, והיה די באור חו"ב שבנ"ה שלה, ואלו הב' חסדים מגולים מאירים, ורבוי האור הזה גורם ליסוד ומלכות שבה ליגמר, וזהו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כי ת"ח הם נ"ה שלה, מרבים שלום היינו יסוד שלה, בעולם היא מלכות. וגם אז ביום ט' מקבלת המלכות ב' בחי' חסדים דאימא, שהם כללות החסדים דמלכות אימא וכללות חסדים שביסוד אימא, כי אף שעדיין לא קבלה הגבורה דאימא עד יה"כ כמ"ש לקמן, ואחר הגבורה באו החסדים, אפ"ה כיון דרחל מקבלת מנ"ה דז"א, ושם אור המוחין חו"ב שלו מתפשטים כמ"ש לעיל, וכן שם החסדים המגולים שבנ"ה שלו, וידוע כי כל אלו האורות הם מלובשים בנה"י דאימא, וכיון דרחל נוטלת ממקום זה דאימא, אגב זה נוטלת גם אלו הב' מיני חסדים דיסוד ומלכות שלה קודם זמנן, והבן זה מאוד:

ודע, כי ביסוד של המלכות מתקבצין שם כל גבורה דדעת שלה, והרי היא כולו דין, והחיצונים באים לאחוז ביסוד לעולם, כמ"ש ערו ערו עד היסוד בה, וכן המלכות שלה ג"כ מלאה דינים, לכן כדי להמתיק ב' בחי' אלו, אנו לוקחין באשמורת הבוקר, שאז חוט של חסד משוך בעולם, תרנגול לבן הנקרא גבר, נגד הגבורות שביסודה כנ"ל, ושוחטין אותו, להכניע הגבורות, ומוציאין ממנו דמו להמתיקו, והרי זה כמו שעיר המשתלח, כי שניהם באין נגד ב' בחי' אלו דיסוד ומלכות, דשניהם נקראו כפרה, כי כמו ששעיר המשתלח מכפר, גם זה מכפר, אלא ששעיר המשתלח היה נגד מלכות שלה, שיש בה אחיזה לחיצונים יותר, לכן היו משלחים לחוץ. ולא כן זה, אלא שאנו ממתיקין אותו, ונשאר בסוד הקדושה, לכן שניהם רמוזים לדין, כי הגבר רומז לגבורה, והשעיר גם הוא מסטרא דלהון, כענין ושעירים ירקדו שם. אלא שהגבר הוא ממותק יותר, לכן אין הכוונה ליתנו אותו לעניים, אבל הכוונה הוא למתק המקום הזה, וכל א' ממתק בחי' שלו, כי יש לכל אדם בחי' ביסוד, כי הוא מעבר לכל הנשמות, אף שתהיה ממקום אחר, והוא ממתיק בחי' שלו, לכן נקרא כפרה כמו שעיר המשתלח הנקרא כפרה והבן זה:

העולה מזה, כי ביום ט' נתקנו גם יסוד ומלכות שלה, עם ההוד שלה. והנה כל האוכל ביום זה, שהוא ט' דימי תשובה, שהוא עי"כ, מעלה עליו כאלו התענה תשיעי ועשירי. והענין, כי יתבאר לקמן, שבי"ה נוטלת רחל ה"ג עליונים מאימא, וכנגדם הם ה' עינוים שאנו מתענים ביה"כ, וכנגדם הם ה' תפלות, כי עה"ב היינו הבינה אין בה לא אכילה ולא שתיה, כי בז"א האור הבא אליו נקרא מזון ולחם, ושמה יש אכילה, אבל למעלה בבינה, האור הבא אליה אינה אכילה, ומן אור עליון שבא לאימא, מאותו אור נוטלת רחל ביה"כ, לכן אנו מתענים, כי אור זה הוא בחי' קו"ל, שכן עולה ענוי, וכן עולה צו"ם. ואע"פ שהיא העולה, והיה ראוי שהנשים יתענו, ולא האנשים, כי ז"א אינו מקבל מזה כמ"ש לקמן, אעפ"כ כיון שאין אנו מקבלין ממנו אלא על ידה, כענין בזאת יבא אהרן אל הקודש, כי אין מי שיקבל דבר מלמעלה אלא על ידה, לכן אנו עושין כפי מה שהיא מקבלת, וכדי שתקבל היא, אלו ה' ענוים, שהם ה"ג דאימא, צריך להשלים בחי' הכלי שלה בשלימות, כדי שתקבל בפנימיות הזה, שאם לא יגמר בחי' הכלי שלה, איך תוכל לקבל הפנימית, לכן אנו אוכלין בט' להשלים יסוד ומלכות שלה בחי' הכלי, לכן מעלה עליו הכתוב כאלו התענה, כי מן האכילה נמשך אליה אח"כ אור הענוי, היינו קול כדאמרן:

והנה ביום זה אנו צריכין לתקן ב' תקנות, תקון יום זה עצמו, שהוא נגד הוד שלה כמ"ש לעיל, ותיקון יום עשירי שהוא סוד יסוד ומלכות, כי שניהם יצאו ברגע א' כמ"ש לעיל, לכן ירבה באכילה ושתיה נגד שני הימים, כי כן זו"ן אוכלים אכילה חצונית דאימא ביום זה. ולא כן ביה"כ, שנזונים מן הפנימית דאימא כמ"ש לקמן, והנה כדי לבאר אכילה ושתיה זו היטב, זה יתבאר לקמן, ובזה ניתרו כמה שאלות ששאלנו בפ"ב ע"ש: