פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ד

ענין ר"ה, שנקראת אז שמאלו תחת לראשי, פי' - כי פסוק זה מדבר בזמן החיבוק. והנה בכוונת תפלה בימי החול, שרחל בהוד ז"א, ויעקב בנצח, אז השמאל דז"א, שהיא ספירת הגבורה, היא למעלה מראש הנוקבא. אך ביום ר"ה, שאז שניהן יעקב ורחל מגיעין עד גבורה, ושם מגיע ראשה, א"כ עתה יכול הז"א לחבק לרחל בשמאלו. אבל כאשר יחבקנה, נמצא שלא יכול לחבק גופה, כי ראשה לבד מגיע כנגד השמאל שלו, ולכן נקרא אז החיבוק ההוא, בסוד שמאלו תחת לראשי, כי ראשה במקום שמאלו ממש עומדת, ויכול לחבקה. אמנם יש פסוק אחר, שמאלו תחת ראשי, וז"ס חיבוק שבת וי"ט, כי אז שניהן בקומה אחת, וראשם שוין, ואז החיבוק שלם, שמאל שלו לשמאל שלה. נמצא כי עתה בשבת, אין החיבוק של שמאלו תחת לראשה ממש, אלא במקום שהיה שם מתחלה נקרא ראשה, אך עתה אין שם אלא גופא, וזהו תחת ראשי, פי' - תחת המקום שהיה מתחלה לראשי, בזמן הבריאה שיצאה הנוקבא בחזה דז"א, בין חסד לגבורה שלו, גם אמר לראשי, אותיות ישראל, כי ז"א הוא ישראל, המחבק אותה:

ענין ויבן ד' אלהים את הצלע, ז"ס הנסירה שנעשית בר"ה, והוא שיוצאין המוחין מז"א, ונכנסין בנוקבא בנקודת המלכות, ונגדלת. וזהו ויבן, שניבנית ונגדלת. וגם ויבן, גי' חיי"ם, סוד מוחין דז"א, הנקראים חיי המלך, שהם אהיה הויה אהיה גי' חיים, וע"י אלו המוחין נבנית הנוקבא, כי עתה ניתנין אליה. ויש מוחין דאבא, ומוחין דאמא, ועל שניהן הוא אומר, ויבן ה' אלהים את הצלע, י"י אלהים או"א, את הצלע בחי' נקודה בלבד כלולה מי', ואח"כ נבנית, ויביאה אל האדם סוד ז"א, שם מ"ה גי' אדם:

ענין ר"ה, דע כי הלא סוד ר"ה, בו נברא אדה"ר, אז הוא יום אשר שמאלו תחת לראשי. ואמנם יום ר"ה של בריאת העולם היה יום ששי, ואם היה אדה"ר ממתין עד יום השבת, אז היו כל העולמות כתיקונן, אך לפי שחטאו אדם וחוה, והיה בא נחש על חוה כנודע מהזוהר, קודם ששימשו מטותיהן, כי לכן יצאו קין והבל מעורבים מטו"ר, והנה חטא הזה שאכל מעץ הדעת טו"ר, גרם לו להזדווג עם אשתו בו ביום, וז"ס עץ הדעת, מלשון וידע אדם את אשתו. (א):

הגהה (א) צמח - הדברים אלו אינן כפשטן, הסוד כתוב בעץ החיים, ונראה לי שצריך להיות והאדם ידע את חוה אשתו:

ואמנם מה שגרם אדם הוא, כי הלא סוד זה הוא סוד השמאל דינא קשיא, ואם היה ממתין עד יום השבת, אז היה דינא רפיא, והיה הזווג כתיקונו, והיה זו"נ מזדווגים באותו יום שבת פב"פ, וע"י שהקדים אדם הראשון ביום ההוא להזדווג בתוקף דינין הקשין, לכן גרם אל זווג העליון של ז"א להתאחר עד יום ש"ע, כדי להמתיק באותן הימים. אמנם בר"ה אז היה שמאלו תחת לראשי עד יה"כ, וביה"כ אז האיר ונמתקו הדינין ההם ע"י הבינה, ובחג הסוכות היה וימינו תחבקני, וביום ש"ע אז הזווג, זהו כפי פשוטי הדברים:

והנה נבאר ענין בפרטות יותר, הנה דע כי כל החדשים הם במלכות. (ב) האמנם יש בהם ב' בחי' - הא' בהיותה מצד הזכר, והנה הוא מתחלת חודש ניסן ואילך, ודע כי כל החדשים נקרא ראשי חדשים, והענין כי כולם הם מבחי' הראש, נגד כח"ב, לכן כל חדש וחדש יש בו מספר גדול, ל' יום, וסדרן כך הוא בנוקבא - ניסן, גלגלתא. אייר סיון, ב' אודנין. תמוז ואב ב' עיינין. (ג):

הגהה (ב) א"מ - חודש נקרא המלכות, וי"ב נגד י"ב אתוון דאדני, ונקרא חדש, כי תתחדש אחרי זקנתה ותתגדל שנית, וחדש הוא ל' יום נגד נה"י, שכנגדן שיעור קומתה):

הגהה (ג) (א"מ - והם ז' תקונים הראש, חוץ מן הפה):

לכן נחרב הבית בתמוז ואב, בסוד עיני עיני יורדה מים, שהם תרין עיינין הנזכרות. והנה כי נודע, מדת העינים הם סוד נ"ה, לכן עיקר החורבן בעין השמאל שהוא אב, והוא כל היום דו"ה, למפרע הו"ד. אלול הוא חוטמא, וכאן נשאר הפה שאינו במנין והוא נעלם:

גם סדר זה הוא בזכר - כי תשרי גולגלת הזכר. חשוון וכסלו, ב' אודנין. טבת ושבט, תרין עיינין. אדר חוטם. וגם בכאן נשאר הפה שלו נעלם וז"ס ראשי חדשים, שצריך לקדש אותן בפה הדיינים, (נ"א לומר מקודש) כמ"ש אשר תקראו אותם, אתם כתיב, כי הפה נעלם מהם, לכן צריך לקדשן בפה, שע"י הבל הפה נעשה גלגלת דילה כדי שיהא החודש ההוא בפומא דדכורא, לכן צריך לקדשן בפה:

וגם הם ו', מניסן עד תשרי. נמצא כי אלול חוטם דילה, ותשרי פומא דילה וגלגלת דילה. ונל"ח, דלא שייך אלא בניסן, דמפומא דיליה נעשים גלגלת דילה, אך בתשרי אינו רק גלגלת דילה ולא פומא דילה, כי אין גלגלת נעשים מפומא דילה. והראייה דא"כ יעברו אלול כמו אדר (והנה לפי שחסר הפה הזכר, לכן אין רשאי לעבר רק חודש אדר) למלאות פה הזכר:

והענין - כי אדר הוא חוטם, וניסן הוא הפה דדכורא, וגלגלתא דנוקבא, שיוצא ההבל מפה דכורא, ונעשה גולגלת דנוקבא. נמצא שמועיל ניסן לו ולה, לכן מעברים אדר ואין מעברים ניסן. ובזה טעה חזקיהו המלך, ועיבר ניסן בניסן, כי הוא הנוקבא, ואין רשאי לעבר רק חדש אדר הב', והוא סוד פה של הזכר, שהוא מכלל השנה שעברה להשלים הפה. אך ניסן הוא משנה הבאה:

והנה להבין כל זה, צריך שתדע, כי הנה יש חלוקת, אם בניסן נברא העולם, אם בתשרי, ונראה תמיה, שיחלקו במציאות. אך הענין הוא, כי הנה כאשר ירדו המוחין, ונכנסו שם הב' עיטרין החו"ג, הנה כבר ידעת, כי קודם שנכנסו בז"א, הנה מציאות הז"א הוא בבינה, מחצי ת"ת שלה ולמטה, והנה שם תחלה נכנסו אלו המוחין בחצי ת"ת שלה, והנה מת"ת זה נעשה סוד כתר דז"א כנודע, ושם התחילו לכנוס סוד המוחין, והנה הניחו שם רושם שלהם, ואחר כך ירדו בנה"י, ושם נתהוו לד' מוחין כנודע. ואחר כן מהם נעשה ז"א, מחצי ת"ת של בינה כנודע. והנה בעת כניסת המוחין אלו למטה בת"ת של בינה, הנה בזה הוא מחלוקת של ר"א ור"י, אם בתשרי נברא, או בניסן נברא:

והענין הוא, כי מר סבר, כי תחלה נכנסו סוד אוירא דכיא שהוא החכמה, ואח"כ אשא דכיא שהיא בינה. וכן תחלה נכנס החסד, ואח"כ הגבורה. ובזה נמצא כי התחיל בסוד הזכר תחלה, כי עטרא דגבורא היא נוקבא. ומר סבר להיפך, והדבר תלוי בזה:

כי הלא נבין תחלה, מהיכן נתפשטו הדינין בזו"ן. והענין הוא - לפי שראשית בנינם הוא מנה"י דבינה, והנה הבינה בעצמה היא הדינין, ומינה מתערין, וגם כי אינה מתחיל רק בנה"י שלה, שהם עיקרי הדינין, והנה מזה נמשכו לה הדינין, אחר דיני הזכר. לפי סברת האומר בתשרי נברא העולם, פי' תשרי הוא ר"ה כדפירשנו, נמצא שבזכר נכנס תחלה, ואח"כ בנוקבא, ובזה נמצא, כי דיני הנוקבא אין להם קץ, והטעם כי הנה הלא תחלה לוקח הזכר סוד הדינין כולם, כי הלא דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא, ואח"כ המלכות לוקחת שאר הדינין בעת הנסירה, והנה כוונת הנסירה הוא להפריש כל מציאות הדינין של הזכר, ולתתם בנוקבא, ואז לוקחת מלכות כל מציאות הדינין. לכן האומר בתשרי נברא העולם, כי בז"א נכנסו תחלה, ונותן אח"כ כולם אל המלכות, וז"ס ר"ה. אך האומר כי בניסן נברא העולם, נמצא כי ר"ח ניסן הוא ר"ה שלה, ונכנסים ה"ג תחלה, ולוקחת הדינין שלה לבד, לכן דינין דנוקבא נייחין ברישא, כי נ"ה דת"ת דז"א נעשין לה מוחין, ואח"כ לוקחת שאר הדינין של הזכר. והענין בבירור יותר הוא, כי הנה אם בניסן שהוא ראש של המלכות, אז נברא, ואז התחילו בה לירד תחלה, ונכנסו תחלה בתנה"י של הבינה, הנה נמצא כי היא נעשה שלימה שיעור קומתה קודם אל הז"א, נמצא שאינה צריכה לקחת מצדו שום דבר, ולכן אין בה כ"כ דינין, כי הנה אין בה דיני זכר, רק הדינין שבה לבד, והנה הדינין שבה נייחין ברישא, א"כ אין בה כ"כ דינין. וגם כאשר ננסרו מצדו, אינו לוקחת סוד נסירות הדינין, רק מה שהוא נגד נה"י של הזכר, אבל שאר דינין שבאחור כולם, אינה לוקחת אותן:

אבל אם בתשרי נברא העולם, אז הוא ר"ה, ראש של הזכר, נמצא שבז"א נכנס תחלה ונשלם קומתו, ואח"כ בא המלכות לקבל, ונשלם קומתה ע"י הז"א, וא"כ מאחר שאין לה השלמה אלא ע"י הז"א, א"כ כל הדינין שיש באחורי הז"א, מן הכתר שבו עד סופו, כולם ניתנין אליה בעת הנסירה, ודיניה רבים מאוד:

אמנם בזה תבין, כי ניסן הוא ראש לחדשים, שהוא סוד ראש של המלכות, הנקראת חודש, לכן הוא כנגדה, כי החדשים הראשונים נייחין, והאחרונים תמוז ואב קשין מאוד, בסוד דיני הנוקבא נייחין ברישא וקשיין בסופא. אבל ר"ה תשרי, רמוז לז"א בסוד שנה, לכן דינין שבו קשיין ברישא ונייחין בסיפא, כי טבת ושבט קשין, ואדר נייחא:

וזהו ענין מחלוקת אם בתשרי נברא העולם או בניסן, כי מר אמר בתשרי, כי ס"ל עטרא דחסד ירד תחלה, והוא ירד לזכר תחלה, ואח"כ לנוקבא. ומר אמר בניסן, כי ס"ל עטרא דגבורה ירד תחלה, ואז נשלמה המלכות תחלה, ואח"כ הזכר:

והנה אע"פ שפירשתי מחלוקתן, עכ"ז עדיין כולם דברי אלהים חיים ולא פליגי, כי מר מיירי בסוד הנשמות, ומר מיירי בסוד העולמות. וכמ"ש בע"ה. והענין הוא דע, כי כבר הודעתיך, כי כאשר נאצל ז"א היה בסוד עיבור ראשון, ואח"כ זמן היניקה, ואח"כ עיבור ב', כמו שהודעתיך בענין תפילין:

והנה דע, כי סוד ג' זמנים אלו היו, ב' פעמים - א' בסוד החיצונית, וא' בסוד הפנימית, כמ"ש בביאור אדר"ז ע"ש. והנה א' מדבר בבחי' העולמות. והב' מדבר בבחי' הפנימית ולא פליגי:

ונחזור לבאר לך כל הנ"ל יותר בקיצור, אך בפרטות, והוא סוד מ"ש פרשת תצוה בזוהר דקע"ג, בענין יהי שם י"י מבורך, רישי קשיא וסופו רך. והוא תמיה, והענין כי הלא ענין הנסירה, הנה הוא בלילה אחר השינה, וסוד כל הענינים האלו ביאורם הוא זה, דע, כי הלא בתחילה היה המלכות מקבלת מז"א, לכן היתה גרועה ממנו, ולא היתה יכולה להתתקן, עד דאפיל דורמיטא לז"א. וסוד הענין הוא, שהז"א לבדו יעלה למעלה בסוד מ"נ אל הבינה, כענין השינה, שאדם מפקיד נשמתו למלכות בסוד מ"נ. והנה אע"פ שכל העלאת מ"נ צריכין לב', זכר ונקבה שהם זו"נ, עכ"ז הכא שהכוונה הוא לצורך המלכות, די בהעלאת מ"נ של ז"א לבדו, וזה לצורך, שע"י זווג זה דאו"א, הם עצמן יתקנו את המלכות שלא ע"י ז"א, ובזה יחזרו בסוד פב"פ, ואמנם אחר שתחלה היתה סוד נקודה א' לבד:

והענין, כי הלא ראשית הכל דע, כי הת"ת היה כלול מו"ק, ומלכות שביעית אליו בסוד נקודה א' כלולה מי', אך לא היה פרצוף שלם, אמנם זו הנקודה יכולה להיות עמו פב"פ, כי נקודה זו הוא סוד ומאיר לאישון בת עין שאנו אומרים בלילה, והנה מזאת הנקודה מתחלת הבנין שלה אחר השינה, ונעשין בה פרצוף שלם גמור של י"ס בסוד אב"א, ואח"ז בא ענין הנסירה:

וסוד הענין, כי הלא דע, כי כל סוד האחוריים, הוא סוד שם אלהים, והנה כאשר נדבקו אב"א, כוונת דיבוק זה הוא, כי להיות שכולה דינין, לכן נדבקו דיני הזכר שבאחור עם דינין דנוקבא שבאחור, ולכן הוצרך אח"כ לנסירה. ואם תקשה למה צריך להדביקם אחר שסופם להנסר, הענין הוא לתועלת גדול, כי הלא כל הקליפות הם אחיזתן באותו אחוריים של אלהים. (א) והנה, אם קודם ביאת אדה"ר היה פב"פ, הנה היה מקום אחיזה לחצונים והקליפות לדבק שם, לכן נדבקו אב"א, ולא היו יכולים הקליפות להתאחז. וכאשר בא אדה"ר, תיכף עשה מצות והתפלל, כמאמר ז"ל כי כל העשבים היו בפתח הקרקע, עד שנברא אדם והתפלל עליהם וצמחו, והנה ע"י תקוני אדם אז היה כורת הקליפות, ואין יראה ופחד לשיתאחזו באחור, ואח"כ חזרו פב"פ, והבן זה:

הגהה (א) א"מ, לכן נקרא ע"ז אלילים לפי שאחר ק"ך צירופים אלהים מתחיל אלקים אחרים. ואלילים גי' קכ"א:

מ"ק. טעם שבארנו, למה בתחלה היו בסוד אב"א, כדי שלא יתאחזו בהם הקליפות, והענין כי אחוריים סוד אלהים, והם ק"ך צרופי אלהים, והם עד סוף עשיה כמבואר אצלינו, ושם אחריהם באים הקליפות, ונמשכין שם בסוף כל העשיה, והם נקראים אלהים אחרים בערך אלו הק"ך צירופים שהם אלהים חיים דקדושה. והנה כשיש ח"ו חטאים ועונות, נכללין אלו אלהים אחרים בשרשם, בסוד אלהים קדושים שבאחוריים, וע"י כללותן בשרשם, הם יונקים מן השכינה, וז"ס כל אחיזת החיצונים בקדושה, כי אינן אוחזין רק ע"י כללותן בשרש, ולא ח"ו שנכנסין הן עצמן:

וז"ס ערו ערו עד היסוד בה, כי אלו אלהים שרשן הם מן הז"א ביסוד הנוקבא, כי הם ה"ג ה' אותיות אלהים. וכאשר רצה המלכות להעלות מ"ן, נכללין כל אלהים דקדושה שם ביסוד שבה. וכשיש ח"ו פגם, אז אוחזין אלהים אחרים בשרשן, ונכללין עמהם, ואע"פ שהם אינם נכנסין ח"ו, עכ"ז הם יונקים בסוד הכללות, וז"ס ושפחה כי תירש גבירתה, שצדיק עליון מזדווג עם השפחה כביכול ביסוד הנ"ל, וזהו ערו ערו עד היסוד בה, כי שם מגיע הפגם כביכול, וז"ס אלהים באו גוים בנחלתך, פי' - כי החיצונים הנקרא אלהים אחרים, הם נאחזין באלהים דקדושה ועי"כ באו גוים בנחלתך, נחלת הקודש, ולזה אמר אלהים, ולא אמר ה':

והנה ענין היותם אב"א, מפני שהם דינין, ויוצאין ממנו אליה, ואז נדבקים, כי הענף נשאר דבוק באילן, אשר משם יצא. והנה בהיותן אח"כ פב"פ, היה ראוי שיחזרו לדבק, כמו בסוד האחוריים הנתנין ממנו אליה. אך הטעם הוא, כי או"א שקומתן שוים פב"פ, ולכן הם מתדבקים כחדא שווים ולא מתפרשין דא מן דא, ולכן זווגם תדיר. אבל זו"ן שאין קומתן שוה, אין דבוקים זה בוה בהיותן פב"פ אמנ ם בענין הנסירה הוא, כי הלא כאשר נדבקו הדינין יחד, הנה כדי להחזירם פב"פ, היה צריך להמשיך כל הדינין בנוקבא, כדי שתוכל להתפרד מן הזכר, וכל אותן הדינין שבאחוריו, כולם ננסרו ונתנין לה, והוא נשאר בסוד חסד והיא בסוד דין:

ונבאר הדבר - שבהיותן אב"א, היה הזכר מחצי ת"ת שלו ולמטה עד סופו, דבוק עם אחור הנוקבא, ולא היו הקליפות יכולין ליגע שם, נמצא כי כל שאר האחור שמן הראש עד חצי ת"ת של ז"א, הנה שם היה נמשך ההוא קוצי דשערי, היורד מראש הזכר עד ראש הנוקבא, והיה חופה על האחור ההוא ומכסה. ונחזור לענין, כי הלא סוד לדחות אותן הדינין שבאחורי הזכר ליתן אל הנוקבא, זה נעשה בכח החסד עליון של הבינה, וז"ס ואיש כי יקח אחותו חסד הוא, פי' - כי ע"י החסד, אתפרשו גזען, שהם סוד אחוריים שלהם, ואז לקחה לאשה. ופי' הדבר - כי הלא כבר ידעת, כי אע"פ שאדם ישן, עכ"ז נשמתו מושכת לו חיים וחסד מלמעלה אל אותו ההוא קיסטא דחיותא הנשאר לו בגוף. והנה אע"פ שז"א היה נרדם בשינה, עכ"ז נשמתו משכה לו בסוד החסד של הבינה, ונתפשטו בכולן, ואז הדינין שבאחוריו היו נידחין מאליהן, ונדבקין באחור הנוקבא כמ"ש באדרא דקמ"ב, ובאתרהא שקיע חסד ורחמי:

והענין - כי הלא כאשר היה נמשך בו החסד, אז היה נדחה הדין, ואז היה נשאר החסד שקוע במקומו של הדין ההוא, ובאתרהא שקיע חסד. והנה האמת כן הוא כמו שהקדמנו, כי אם היה אדם ממתין מלהזדווג עד ליל שבת, אז היה הכל כתיקונו, אך עתה שנזדווג ביום ו', והקדים זווג העליון ביום ו', והענין, כי כשחטא אדם, גרם קלקול בכל העולמות, ולכן על ידו נזדווגו למעלה בו ביום. אך אח"כ משם ואילך, בעבור החטא שחטא, לא היה עוד שום יכולת להחזיר פב"פ להזדווג, אפילו ביום שבת שלאחר ר"ה, אלא צריך להמתין עד ש"ע ואז זמן הזווג:

והנה תחלה נדבר במהות ב' ימים של ר"ה, למה הם נוהגין תמיד. והענין, כי הנה כבר בארנו באדר"ז, כי יש ב' בחי' של עיבור ז"א - א' הוא מסוד חצונית, שהם כל מציאות העולמות. ב' הוא סוד הפנימית, שהוא סוד הנשמות. והנה כבר הודעתיך, שכל מה שאנו עושין עתה בזמן החורבן, אין כח בנו להעלות מ"ן, רק מסוד בחי' הפנימית, שהוא סוד הנשמות, לכללן זה בזה, מן העשיה עד אצילות בכח נשמתינו אשר משם, אך העולמות כולם אינן עולין, בסוד הן אראלם צעקו חוצה, כמבואר שם באד"רז. והנה קודם החורבן, היה כח בידינו לעלות הנשמות והעולמות ביום א', אך עתה אחר החורבן, בהכרח לעשות ב' ימים של ר"ה, כמ"ש בזוהר, הראשון הוא בסוד הנשמות, והב' בסוד העולמות:

ובזה תבין, למה יום א' הוא דינא קשיא, והב' דינא רפיא. והענין - כי ביום א', עדיין העולמות אין יכולין להכלל רק הפנימית לבד, ולכן הוא דינא קשיא. אך ביום ב', אז מתבסמין כל העולמות מצד כללותם, ולכן אינו הוי רק דינא רפיא. ואמנם לא היה הדבר יכול להיות בהיפך, כי תחלה צריך לכלול פנימית, ואח"כ ביום ב' אז נכללים גם העולמות, מכח מה שנעשה ביום א', ואפילו ביום ב' אינן נכללין מעצמן, רק ע"י הנשמות ג"כ. העולה מזה, כי ביום א' נעשה הנסירה בכתרם בבחינת פנימיות העולמות. וביום ב', נעשה הנסירה ג"כ בכתר בבחי' חיצונית העולמות, והבן זה מאוד:

ונחזור אל הענין, כי יום א' נוטלת רחל בכתר שלה כל הנסירות, שמכתר שלו עד הת"ת שלו, ונוטלת הכתר שלו לעצמה בכתר שלה, וגם נוטלת בכתר שלה גם הארת השאר עד הת"ת, כי אף אם אח"כ נותנת את כולם בחכמה שלה כמ"ש לקמן, רק דיני כתר שלו ישארו בכתרה, ודיני הת"ת שכתרה כנגדו, מ"מ נשאר ג"כ בכתר שלה רשימו והארה מכל השאר, לכן הוא יו"ט גמור. ומפני שלוקחת כל נסירות דינים אלו שמכתר עד ת"ת, ולוקחתם מאימא עצמה שלא ע"י ז"א, כמ"ש לעיל, לכן נקרא יום א' דינא קשיא:

וגם, כי עדיין לא ננסרה החכמה ולא נמתקה, שהוא עיקר המוחין, כנודע כי בעת שננסרת החכמה, אז היא נמתקת, בעבור זווג או"א, שממתקת הדינים כמ"ש לעיל, אך ביום א' עדיין לא נמתקה החכמה, לכן נקרא יום א' דינא קשיא:

ועוד, כי כבר ידעת, כי יסוד אימא מגיע עד החזה דז"א, לכן כל הדינים אשר במקום הזה נקרא דינא קשיא, כי אין המוחין יכולין להאיר בהם, מחמת הפסק מחיצות יסוד אימא, לכן דינין דדוכרא תקיפין ברישא. משא"כ יום ב', שלוקחת הדינים שמן הת"ת ולמטה, וכבר כלה יסוד אימא, ואז הארת הדעת שלו המתפשטת משם ולמטה, מאיר שלא ע"י מחיצות, ואז הדינים שכנגדם הם רפים, ונקרא דינא רפיא:

ועוד טעם, כי אחר יום א' ואילך, נמשכו הדינים אליה ע"י ז"א עצמו, כי כבר תקעו בשופר, ונמתקו הדינים, לכן נקרא יום ב' דינא רפיא, והבן זה. ואף שג"כ יש תקיעות שופר ביום ב', א"כ נמצא שג"כ ביום ב' יצאו נה"י דאימא מז"א ליכנס בנוקבא, הוא לחצונית העולמות, והבן זה:

ודע, כי ביום א' נגמר הז"א, ונעשה כלי כתר שבה ע"י איברי הגוף דז"א עצמו, ואז בא תרדמה על הז"א, ועולה בסוד מ"נ להמשיך פנימיות מוחין דכתר דנוקבא, ובין כך ובין כך ניתן לבושי ת"ת דאימא לעשות לבושין למוחין דכתר שבה, ואלו נמשכין מאימא שלא ע"י ז"א, כיון שהם איברים שלה דגופה ממש. אח"כ בא השופר, ונתעורר ונכנסו המוחין בז"א, ואז יצאו הדינים מתוקים, והן פנימית המוחין דכתר דנוקבא, ונכנסו בכתר שלה בסוד צלם. ודע, כי בחי' הכלים נקרא דינים גמורים, ונתינת המוחין פנימים בהם, נקרא מיתוק הדין, ועכ"ז דיני פנימים הם, והבן זה. ועתה נחזור לדברינו, לבאר סדר יום ב' דר"ה, ולמה הם ב' ראשים, ושניהם י"ט ממש. ונייחד לו פרק בפני עצמו: