פרי עץ חיים שער ר"ח חנוכה ופורים פרק ב

<< · פרי עץ חיים · שער ר"ח חנוכה ופורים · פרק ב · >>

ענין ר"ח, כבר ידעת כי בחול יורד הת"ת בנצח, והמלכות עולה בהוד, בתפלת י"ח בלחש. אמנם עתה עולה המלכות עד הנצח, לכן אומרים יעלה ויבא ברצה שהוא בנצח. והיינו גם כן ראשי חדשים שהם ב' ראשים שיש לה בר"ח, והם נ"ה דז"א, ואח"כ בחזרה מאירין בה ח"ג, ואח"כ במוסף הוא עולה עד חו"ב דז"א. והנה הענין הוא, כי הנה אמת הוא, כי ודאי קדושת שבת אין כמוהו, אך ההפרש הוא, כי בשבת היא אוכלת משולחנו, והיא עולה ע"י הת"ת, ואע"פ שעולה עד או"א, עכ"ז אינה עולה אלא עד שיעורו לבד, שהוא בחו"ג שלו. ובמוסף ר"ח, אז שניהן שוין כאחד. ולכן בשבת נאמר ונסכה, כי היא בסוד נקבה וטפלה אל הזכר. אך בר"ח, כתיב ונסכו, כי היא כמוהו במעלה, ונקרא לשון זכר:

ולכן תמצא, כי ר"ת ימי המעשה וביום השבת, הם יהו"ה כסדר, כי אז הוא קודם עליה במעלה, ונקרא לשון זכר, ומשלו היא אוכלת. אך יש הוי"ה אחרת, והוא השבת יפתח וביום החודש, ר"ת ה"י ו"ה, ה' על י', להורות כי בר"ח בינה גוברת על חכמה, ואז גם המלכות תעלה מאליה, ולא ע"י הת"ת. אך שאע"פ שאני אומר שהיא עולה מאליה, ג"כ הת"ת צריך להעלות כדי שיהיו שניהן שוין בעת הזווג, אך כונת העליה הוא אליה לבד, וזהו הביאו עלי כפרה, שהיא בבינה, שהוא על הת"ת, ה' על י':

ועיין בתפילת ר"ה, דבר כולל לשבת וי"ט ור"ח, ואולי בלילה לא יש עליה כלל לנוקבא רחל כ"א ביום, שאז עולה נוקבא בנצח, לכן אומרים יעלה ויבא ברצה, שהוא בנצח. ובלילה אם לא אמר יעלה ויבא, אין מחזירין אותו, הסוד כי בלילה הזווג עם לאה עלמא דאתכסייא כנודע, לכן אם לא אמר יעלה ויבא בלילה, אין מחזירין אותו, מה שאין כן ביום, כי אז מפני שהיא עליית וזווג יעקב ורחל, אשר רחל עלמא דאתגלייא ביום, שאז זמנה, לכן אם לא אמר יעלה ויבא, צריך לחזור:

והנה ר"ח הוא, הנה ראש, הוא עליית הנוקבא בכתר דזעיר אנפין, שהוא ראש ממש. חדש הוא להורות על חידוש זה, הבא מזמן לזמן, שאינו נעשה בכל יום ויום. והנה הנוקבא נקרא אלהים, ונעשה ראש, לכן צריך לכוין לג' אותיות ראש אלו, והוא - כי הנוקבא יוצאת מאחורי הז"א, כי גם הוא נקרא אלהים, והאחוריים דאלהים, הוא גי' ר' דראש, וא' רומז על אלהים פשוט, וש' הוא בגי' אלהים דיודין, שהוא גי' ש' דראש, וזהו ראשחד"שהוא גימ' אל"ף ה"י יו"ד ה"י, אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה:

צריך האדם לכוין בר"ח, בשם שדי במלואו, כזה שי"ן דלת יוד בניקוד קמץ בכל אות, גי' תתי"ד, והוא בגי' ראש חדש:

ומה שאמרנו לעיל כי כל העליות של ר"ח בין ביום ובין בלילה היא לנוקבא, לכן צריכין הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח, מפני שהם בחי' הנוקבא ולהם העלייה ולא להזכר (א"מ, כי מלכות קנ"א, ובקבלתה מבינה הנקראת קס"א, נקרא חדש):

ואומרים הלל בדילוג ויכוין בר"ת "לקרא "את "הלל שהוא לאה ששורשה ממלכות דתבונה, והיא המוסיפה אור בר"ח בהלל, שמספרו אדנ"י שבמלכות דאצילות כנודע, ונמתקת רחל, כמו בי"ג מדות, לכן במקום י"ג מדות אומרים הלל:

הלל, לר' יוסף מערבי, הנה ההלל בר"ח, הוא כנגד י"ג מדות הרחמים, להורות שנמתקו בסוד הרחמים, בסוד הי"ג מדות, שיש תוספות אור כמו בי"ט, אלא שי"ט הוא סוד מוחין דו"ק דאמא עלאה, שרומז לס"ג עם י' אותיותיו, שעולה גי' יום טוב, ואז אין ההנהגה למלכות דבינה שהיא מלאכה, לפיכך אסור במלאכה. אמנם ר"ח, הוא רומז שיש תוספות אור מלכות בינה, שממנה מתחיל אור למלכות ביום ר"ח. ובשבת שהוא קודש, והוא מציאות אבא שכולו רחמים, א"צ לא הלל ולא י"ג מדות, שאין שם שורש דין, כמו באמא דמקננא בכורסייא למתק הדינין שיצא ממנה, אמנם אבא מתפשט רק עד סוף אצילות לבד, לפי שלא יצא ממנו דינין כלל, לזה א"צ לעורר לא הלל ולא י"ג מדות, והי"ג מדות נרמזו בט' פעמים אדם, בפסוקים מן המצר, שזה צריך לכוין בהם, כנזכר באדרא:

מהחברים - טעם ההלל בר"ח שאומרים, אע"פ שאין בו נס, נודע מה שארז"ל בקטרוג הלבנה, במסכת ולין לכי ומעטי את עצמך, כבר פירשנו במקומו, כי דקדקנו במלת לכי. פי' - שכל מה שיורדת למטה, מתמעטת, שבכל מקום שהלכה הניחה עיקר, עד שאנו אומרים שנקודה אחת ממדת מלכות, יורדת להיות נשמה לעשייה. וכן בגשמיות, הלבנה הולכת ומתמעטת, עד שאינה נראת כלל, כמו שלמעלה בעולם העליון, בהתלבשה בעשייה, מאירה על כל עולם התחתון, שאז קבלה אור בשלימות, ונאמר בה ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. פי' - מתחלת הלילה, שאין זווג אלא בחצי לילה האחרונה, ואין שולט אז רק בחי' לאה, הנקרא ליל כנודע, וזהו ליל שמורים כדפירש בזוהר. ומחצות ואילך, מתעוררת לזיווג, ונקרא אז לילה, ומאותו הארה היא משפעת לכל העולמות, וזהו שנעשית ראש לשועלים, וזהו בעוד לילה, שאז יש לה מוחין והארה, באמצעית התורה אשר לומדים בלילה, אשר זה צורך קימת לילה לעסוק בתורה, כנזכר בזוהר בכמה דוכתי, באופן כי מהאור שקיבלה היא משפעת, ואין לה פחד, מאחר שהאור גדול. אמנם מחצי חודש ואילך, מתחיל נגה שהוא נשמה לחיצונים לעלות, ולפתות לקדושה, שהחיצונים מפתים אותה לגנוב האור מהקדושה, ורוצה לפתות ואז היא מתמעטת, וכל מה שנגה עולה ומתדבק בקדושה, הקדושה מתעלמת למעלה ומסתלק אור הנוקבא מחמת תגבורת הדינין, עד שנסתם אורה, שכשיש דינין והחצונים מתגברין ומתדבקין בקדושה, אז האור עליון מסתלק למעלה, כדי שלא יזונו עיניהם ממנו, ואינם מתגברין בו, רק במה שגנבו כבר, וזה הענין פירשתי במקומו בס"ד באורך:

וא"ת, לפי מה שפרשתי לכי ומעטי את עצמך, שכל מה שמתפשטות מתמעטת אורה, א"כ איך אפשר שבהתפשטותו לתת שפע לא יחסר, וכשמתעלמת למעלה יחסר אורה, הענין - כי מתחלה לא היתה צריכה לקבל אור ע"י בעלה, רק הוא והיא שוין ומקבלין יחד, והיא היתה גדולה כמוהו, וכשנתמעטה וירדה למטה ולא נשאר בה למטה אלא נקודה א' עשירית ואפילו ו"ק שלה אינן מתקנין, אלא ע"י התחתונים בסוד יראה כל זכורך, שמתקנים אותה ומגדילין אותה ע"י בעלה כמו העלין (ס"א כמו פרי) שצריכין לאילן עד שיתבשל הפרי, כן היא צריכה לו ודבוקה בו, וכל זמן שדבוקה בו אין פחד, וט' חלקים שלה נשארין למעלה גנוזים בבינה, שהם עיקרה ונשמתה, ולפי שרצתה להיות ראש לכל העולמות ואין ראוי שיהנו מאורה, לזה נשארו ט' חלקים שלה שהם עיקרה ונשמתה, כיון שנשאר אורה למעלה, וכל מציאות הרחמים נסתלקו ממנה, ולא נשאר בה אלא בחי' נפש לבד, עיקר הדין שמציאותה היא מהגבורה עליונה, לזה גברו כל הדינין, שגבר הדין בה, ונסתלקו כל הרחמים ואז אסכרה לרביא ח"ו יום ד' כנודע, והיא נקרא חדש ל' יום, לרמז לנצח הוד יסוד ז"א, שעל ידם גדלותה ופרצופה בהתדבקה בו באחור, כהדבק הפרי לאילן:

ודע, שמוחין שלה הם בפרקין העליונים דנה"י שלו, והם נעשין לה חו"ב, ופרקין שניים הם נעשין ח"ג, ויסוד מתפשט עד הטבור שלה, ופרקין תחתונים הם לנ"ה שלה, ואין מגיעין לשם חסדים כלל, אלא אדרבא שם הגבורות מתגלות, והם מתקבצין ביסוד שלה, ולזה דינין דגבורה נייחין ברישא וקשין בסופא, שאין החסדים מגיעין אלא עד מקום שמגיע שם יסוד הזכר, וכנגדו מן הצדדים, כמו שיסוד אבא מתלבש בז"א, כן ג"כ יסוד דז"א מתלבש תוך המלכות עד הטבור שלה, ושל אבא מגיע עד שעטרה שלו מתלבש ביסוד ז"א, לפיכך מתפשט בכל אצילות, באופן שאין למלכות מאבא, כי אם עטרה שלו, סוד ד' של יוד כנודע, ולפי שירדה המלכות ונתמעטה, אינו מגיע לה יסוד דזעיר אנפין עד יסוד שלה, ותהיה מתוקנת אפילו בסוד שהיתה קודם הקטרוג. ואלמלא חטא אדם הראשון, שגרם שהחיצונים פשטו יד בכל העולמות, ופגמו אותן, היה נקל לתקן מה שנפגם בקטרוגה, שאינה פגם על ידי בני אדם, אבל כיון שחטא אדם הראשון, נפגם הכל, וגברו הקליפות, רגליה יורדת מות. ונמצא לפי שפירשתי שהמלכות ל' יום, רמוז לנה"י שלו, כל אחד י' הרי ל', ועוד חצי שכנגד היסוד הוא רחמים. ומחציה ולמטה שאין שם כנגדו יסוד דז"א, ואין להם על מה שיסמוכו הוא דין גמור:

וסדר גדלותם, אחר שעולה הנקודה מאחוריו בין חדוי, מתחיל להיות לה חו"ב, אחר כך חג"ת, אחר כך נצח הוד יסוד, וכשאלו מתגדלין, האור מתפשט להגדילה, וכיון שנצח הוד יסוד דילה אין להם על מה שיסמוכו, ויש פחד מהחיצונים שיהנו ממנה, כי היא באחור, עד שתבוא להיות פנים בפנים, ועולה עמה עד שיהיה פנים שלה ושלו שוין, באופן שעד חצי חודש, תהיה ההנהגה גם כן התמידית שהוא לחיות העולמות לבד, על ידי חצי עליון. ומחציים ולמטה, תהיה ההנהגה על ידי חציים התחתון, עד סוף החודש, והם פועלים דין, אם לא על ידי התפלה ודמעה שיחזור אותה כולה בסוד רחמים לעלות למעלה. ולפי שעשה המאציל העליון יתברך, שאף על פי שגברו דינין הממעטים אורה, על כל זה חוזרת לעלות למעלה לקבל אור גדול ומתחדשת כבראשונה, ומתפשטת למטה, ובהתפשטותה באותו אור גדול מתמתקים כל הדינין, ונותנת לכל א' חלקו כראוי לו, ומשתלמת בשלימות, ואז אין שופ"ר, לזה אנו אומרים הלל, שזה הנס שמתגדלת בשלימות גדול, ומתחדשת למתק הדינין שגברו במיעוטה, וניצול העולם מאסכרה, ומכל חלי ר"ל, עכ"ל: